פרויקט אגדות כדורסל II: מיץ' ריצ'מונד – The Rock / ניר לוין

ב-30 לינואר 1997, הגיעה שיקאגו בולס הגדולה לביקור השנתי שלה בסקרמנטו, למפגש מול הקינגס הבינוניים. המשחק התפתח לדו-קרב בין שניים מהשוטינג הגארדס היותר טובים באותה שנה (ובאותה תקופה), לשון המעטה. מהצד האחד, מיץ' ריצ'מונד, The Rock, ובצד השני, אחד – מייקל ג'ורדן שמו. ריצ'מונד, בעונת שיא בליגה (עם ממוצע נק' של 25.9 באותה עונה!), היה מצוין משני צידי המגרש וברגעים מסוימים אפילו הביך את אלוהים בכבודו ובעצמו. הנה למשל רגע אחד כזה:

זה כמובן לא עזר לו ולחבריו באותה תקופה בקינגס – שמות נפלאים כמו אולדן פוליניס הסנטר הנפיל והגמלוני, קורליס וויליאמסון הכבד ומחמוד עבדול ראוף האגדי לא יכלו לג'ורדן ולחבריו המוכשרים (פיפן וקוקוץ' היו לא רעים בכלל באותו משחק). למרות ההפסד, זה היה עוד ערב גדול בקריירה הכל כך איכותית ויציבה של מיץ' ריצ'מונד.

הול אוף פיימר, MVP של משחק האולסטאר ואינספור ג'אמפשוטים מוצלחים (בחיים ובמשחק ה- NBA LIVE 95 שלי) הם רק חלק מהקריירה הנפלאה של "הסלע". בפסקאות הבאות ננסה להבין ביחד מי הוא מיץ' ריצ'מונד וכיצד הפך להיות אחד השוטינג גארדס הגדולים בהיסטוריה של המשחק הזה? 

ילדות והמעבר לקולג'

ריצ'מונד נולד בעיירה Deerfield Beach בפלורידה, עיירה קטנה מעט דרומית לבוקה ראטון התיירותית והמפורסמת, לאיש צבא. ריצ'מונד הלך ללמוד בתיכון ב- Lauderdale Lakes, עיירה צפונית לפורט לודרדייל שבפלורידה, כשאהבתו הראשונה הייתה בכלל פוטבול (בעיקר בגלל אהבתו לראנינג בק של הקאובויס – טוני דורסט).

ריצ'מונד החל לשחק כדורסל רק בכיתה י'. הוא מספר שהוא היה ילד ביישן – ובוא נודה על האמת הוא לא הפך לפצצת כריזמה מאז – שהכדורסל גרם לו להרגיש ביטחון, על הפארקט ומחוצה לו. המעבר מחוץ לפלורידה החמימה למיזורי במרכז ארה"ב לאחר התיכון היה קשה עבורו. ריצ'מונד לא היה כוכב גדול בתיכון, וממש לא כיכב בפנקסים של מגלי הכישרונות עבור המכללות הגדולות. זאת הסיבה כנראה שהוא החל לשחק בקולג' הקהילתי הקטן במוברלי, מיזורי (הנמצאת בין סנט לואיס ממזרח לבין קנזס סיטי ממערב), וכעבור שנתיים מוצלחות בהן התגבר על הגעגועים הביתה הוא עבר לקנזס סטייט.

ריצ'מונד במדי קנזס סטייט

הפריצה בקנזס סטייט

רי'צמונד הגיע לקנזס סטייט לקבוצה שברור מי הוא הכוכב שלה – זה היה לא אחר מנוריס קולמן האגדי, שמאוחר יותר נהפך לכוכב ענק דווקא אצלנו בישראל. האמת, שלא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות כדי להיזכר בקולמן: פורוורד קלאסי (ואולי צנום קצת) עם קליעת ג'אמפ יפיפייה, מובים חלקלקים מתחת לסל ובעיקר Basketball IQ שכל כך חשוב לשחקן זר באירופה. הסרג'נט יהיה תמיד אגדה, לפחות כאן בישראל.

בכל מקרה נחזור למיץ'. למרות שלא יועד לו תפקיד הכוכב, מיץ' השתלט מיד בתחילת הקריירה שלו על תפקיד הסקורר (גם אם בתחילה ככינור שני לקולמן), ודי מהר התגבש למכונת הסלים שהיה בהמשך כל הקריירה שלו. הוא סיים את השנתיים שלו במכללה עם 1327 נק', הכי הרבה אי פעם ששחקן קלע בקדנציה של שנתיים בקבוצת מכללות אחת, כשהוא מציג את כל הארסנל ההתקפי המשובח שלו: צליפות משלוש, משחק פוסט אפ פיזי ואפקטיבי, ג'אמפים מחצי מרחק וניצול מיטבי של הגוף ביצירת מצבי קליעה.


גושפנקא ראשונה לאיכות של מיץ' – שלא תפס מעצמו כאחד מכוכבי המכללות באותה תקופה – הייתה בחירתו לנבחרת ארה"ב לאוניברסיאדה ב-1987 על-ידי המאמן ששבסקי. בשנתו השנייה של ריצ'מונד ואחרי שנוריס קולמן כבר עזב, הוא הפך למנהיג היחיד בקבוצה וזה הספיק עד הדחה בשלב העלית 8 בדרבי על-ידי קנזס שהמשיכה עד לתואר.

ריצ'מונד המשיך לייצוג ארה"ב באולמפידת סיאול 1988 – בה זכתה ארה"ב בארד בלבד, ונבחר במקום החמישי בדראפט על-ידי דון נלסון וגולדן סטייט שלו ושל כריס מאלין (וראלף סמפסון).

הצלע השניה ב-RUN TMC

כולם מדברים היום על הקבוצה של RUN TMC, שהמציאה את הכדורסל המרווח, המהיר והשמח שאנחנו רואים היום – באותם מדים. אבל אז הם היו בגדר ניסוי מוזר שרקח דון נלסון, שלמרות שהיה לו סופרסטאר ביד כמו מאלין, בחר פעמיים רצוף בגארדים בדראפט ויצר את הקבוצה המענגת של הגולדן סטייט דאז. הנה סרטון מאוד מוצלח שהעלה SB-Nation ממש לאחרונה ומסכם בקצרה את התקופה המרגשת הזאת במפרץ:

לא ארחיב יותר מדי על התקופה הזאת – מיקי חיימוביץ' הזכיר אותה בפוסט המצוין שלו על חברו של מיץ', כריס מאלין – אבל כן אציין שכל אחד מהשלישייה של מאלין-ריצ'מונד-הארדוואי קלע מעל ל-20 למשחק,. ובכלל, זאת הייתה קבוצה יוצאת דופן ב- NBA של אז, כשדון נלסון עצמו מודה שהרבה מההתקפות הוא פשוט נתן להם לנצל את הכישרון ההתקפי המדהים שטמון בהם ולא כפה עליהם תרגילים. כמו שציין מיקי יפה בהקשר של מאלין, נותר רק לדמיין מה היה קורה אם החבר'ה האלה היו גם שומרים.

ריצ'מונד עצמו תרם שלוש שנים נפלאות לווריורס, כשהוא מעמיד ממוצעים נפלאים וזוכה בתואר רוקי השנה. בווריורס גם הומצא לו הכינוי שלו: הסלע הבלתי ניתן לשמירה במשחק הפוסט אפ. למרות זאת, דון נלסון רצה להפוך את הקבוצה מטובה למצוינת, ושלח את ריצ'מונד – בטרייד כושל שהוא מודה ומתוודה שהיה מעדיף שלא היה מתרחש לעולם – לסקרמנטו, תמורת הפורוורד בילי אוונס.

מיצוב המעמד כסופרסטאר בסקרמנטו קינגס

"I was devastated", ריצ'מונד מספר בנאום הכניסה שלו להיכל התהילה על הרגע שבו הועבר לסקרמנטו. "82 מיילים שהרגישו כמו 1000", הוא מוסיף. אבל ריצ'מונד חזק, לפחות כמו סלע, והוא הסתגל והתרגל לקבוצה בה שיחק לבסוף 7 עונות תמימות.

זו ללא ספק הייתה הסתגלות מוצלחת, גם אם לא קלה: ריצ'מונד שיחק את הכדורסל הטוב ביותר בחייו בתקופתו בקינגס. מלבד הדו-קרב שהזכרתי בפתיחה, ריצ'מונד נבחר שש שנים רצופות לאולסטאר – הראשון אי פעם מסקרמנטו, במהלכן זכה ב-1995 ב-MVP. הוא לא קלע פחות מ-21.9 נק' למשחק באף אחת מהעונות, והיה פשוט כוכב במלוא מובן המילה.

אמנם, זה לא עזר הרבה לקינגס –  קבוצה משוק קטן שלא ממש הצליחה להרכיב צוות מסייע ראוי שיעזור לריצ'מונד. הוא נאלץ להסתדר במשך השנים עם שמות כמו ספאד ווב, ליונל סימונס, וויימן טיסדייל, תיוס אדני ועוד רבים ו(לא) טובים, מה שמנע ממנו לקחת את קבוצתו להישג משמעותי בפלייאוף: הקינגס עלו רק פעם אחת בתקופתו מהמקום השמיני במערב, רק כדי להפסיד 1-3 לסיאטל סופרסוניקס הנפלאה של גארי פייטון, דטלף שרמפף ושון קמפ.

הימים היו ימים אחרים, בהם אפשר היה לזרוק סופרסטאר בקבוצה ללא עזרה, והוא היה פשוט נלחם כל שנה מבלי לבכות על חיזוק. שבע השנים בהם היה ריצ'מונד בשיאו אמנם לא היו מבוזבזות  – הוא בכל זאת הגיע להישגים אישיים מדהימים – אבל קשה שלא להסתכל עליהן בתחושת החמצה ופספוס בשביל השחקן הכל כך טוב הזה, שאולי דווקא אופיו הסולידי והרגוע גרם לו להישאר כל כך הרבה זמן במועדון הכושל הזה. ריצ'מונד צבר בכל זאת הערכה רבה בליגה, ונבחר פעם נוספת לשחק בנבחרת החלומות שנערכה באטלנטה 1996 (והפעם הוא חזר עם הזהב).

ריצ'מונד על השער של NBA LIVE 97

שלהי הקריירה וזכייה בטבעת המיוחלת

בגיל 31, ואחרי הרבה שנים של הצלחה אישית לצד אכזבה קבוצתית, ריצ'מונד דרש שינוי, והמעבר המיוחל סוף סוף הגיע. במאי 1998 הוא הועבר לוושינגטון וויזארדס תמורת שחקן לא רע בכלל בשם כריס וובר (מהלך שהפך את הקינגס לקבוצת צמרת שנים רבות).

עם השנים בוויזארדס הגיעה גם הירידה התלולה בכושר וביכולת. המספרים של ריצ'מונד ירדו משנה לשנה, וגם אם עדיין תרם לא מעט, הוא רשם ירידה של 7 נק' למשחק בסך הכול מהעונה האחרונה שלו בקינגס (23.2 למשחק) עד לעונה השלישית והאחרונה שלו בויזארדס (16.2), אותה סיים בגיל 35.

בשנתו האחרונה בליגה הגיע ל-L.A לייקרס הגדולה של קובי ושאק כשחקן ספסל. בגמר המערב L.A הדיחה את סקרמנטו הגדולה ביותר בכל הזמנים אולי – של וובר, ביבי, סטויאקוביץ' דאג כריסטי ודיבאץ' – בסדרה אפית, ועלתה לגמר מול ניו ג'רזי נטס בדרך לסוויפ קליל בגמר, כשריצ'מונד, בשניותיו האחרונות בליגה מכדרר את הכדור עד לרגע הזכיה. ריצ'מונד, שחזר למספר מימיו בקנזס סטייט: 23, המוכר יותר בזכות אותו בחור מהפתיחה, זכה באליפות מתוקה למרות תרומה מזערית של 4.1 בלבד בעונה הזו וכמעט ללא דקות פלייאוף.

ריצ'מונד סיים קריירה מפוארת שהחלה בקולג' במוברלי מיזורי עם טבעת על היד ו-20,497 נקודות בסך הכול (מה שמקנה לו בימים אלה את המקום ה-41 ברשימת קלעי כל הזמנים, לפחות עד שג'ו ג'ונסון יקלע עוד 93 נק'). הוא בעל מדלית זהב וארד משתי אולימפיאדות, זכה כאמור בMVP של האולסטר והשתתף בחמישה כאלו. החולצה שלו בקנזס סטייט, מס' 23, הופרשה וכך גם חולצה 2 בסקרמנטו. על כל זה ועוד, מיץ' קיבל את הכבוד האולטימטיבי של כניסה להיכל התהילה של ה-NBA בשנת 2014. הנה הנאום שלו מהטקס:

וכמה ממהלכיו הגדולים בקריירה:

ריצ'מונד בן ה-53 משמש היום כעוזר מאמן במכללת סנט ג'ונס שבקווינס, ניו יורק, ויש לו שלושה בנים מאשתו ועוד בת.

לפוסט הזה יש 59 תגובות

  1. שכחת.לציין כי הוא אבא של גלן רייס גוניור…

    1. לא גלן רייס הוא האבא של גלן רייס ג'וניור?

      1. אתה מתבלבל, גלן רייס זה האבא של מיץ' ריצ'מונד ג'וניור ..

        1. שכחת עוד נקודה בסוף המשפט…

  2. אחלה פוסט על שחקן שאני יודע שהוא טוב אבל לא ממש הכרתי. ככה זה כשאתה מקבוצה פח משוק קטן עם שחקנים פח. ואלה שהזכרת היו הכוכבים…. 🙂

    1. שמע זה מדהים לראות עם איזה פח הוא היה צריך להתמודד במשך כל כך הרבה זמן..

  3. אחלה פוסט. אם היה משחק היום היה בטוח עובר לקבוצה יותר טובה והיה מגיע להישגים יותר נאים בקריירה. שחקן טוב מאוד, פשוט לדעתי בשביל האול אוף פיים צריך לעשות יותר.

    1. five times allstar, three times team usa, 11 seasons of 20+ points per game

    2. זהו זה מרגיש כאילו חסר לו משהו, אבל כשאתה מסתכל על הנתונים אתה קולט שהבנאדם היה אחד הגדולים

      1. איזה פח בדיוק ?
        לשחק עם מאלין סמפסון וטימי הארדאווי בשנים הראשונות בקריירה זה פח…?
        אני מבין שלא ראית אותו משחק אף פעם …

        1. לא כל כך ברור למי ועל מה התגובה שלך אבל בכל מקרה, מגיל 25 ועד גיל 35 הוא הוא שיחק בסקרמנטו ווושינגטון – קבוצות שהמונח פח עוד מייפה את מה שהלך שם.

          1. זהו שלא מודדים קריירה כך מה שקובע גם בחינוך וכן בהתפתחות. היא ההתחלה .
            וזו היתה מבטיחה צאד.

  4. עונג לקרוא אותך.
    אני זוכר את ריצ'מונד ממשחק המחשב NBA בשנות התשעים של המאה הקודמת. כששיחקתי מול המחשב, הוא היה אחד מאלו שאהבתי למסור להם את הכדור, כי כמעט תמיד הזריקה היתה נכנסת לסל.

    1. נכון. המיד ריינג' ג'אמפר שלו היה קטלני באמצע שנות ה-90. הייתי מכור בשנים האלה לNBA LIVE

      1. חברים, תכתבו מה שתכתבו. לה היה, אין, ולא יהיה סל כל כך בטוח בעולם הוירטואלי כמו ההוק שוט של קרים בנבא סלטיקס נגד לייקרס.

        1. זה נכון. אני חושב שהיה משחק מחשב לפני הימים של EA SPORTS, שההוק שוט של קארים פשוט היה תמיד בפנים. לא זוכר את שם המשחק אבל זה היה באיזור שנת 93-4

  5. מוזר אולי בשל חוסר היכרות למרות שהדברים נכתבונגם כאן כ גנשים
    בתגובות לא הזכירו כי השומרים הטובים ביותר הזכירו את מיץ כשחקן שהכי קשה היה לשמור בעוד שאת גורדן הזכירו רק במקום שלישי או רביעי גם גלן רייס הוזכר לפני גורדן ,אך מיץ היה במקום הראשון.

  6. פוסט מעולה, תודה רבה ניר.

  7. תענוג של פוסט!!

  8. מצויין ניר. תודה רבה.

  9. תודה, ניר.

    מצד אחד, זה שהוא הצליח להעפיל אפילו פעם אחת עם הקינגס של שנות ה-90' לפלייאוף, זה סוג של נס.
    מהצד השני, צריך לזכור שאותה קבוצה ניצחה באותה עונה 39 משחקים בלבד. . .

    בשביל להבהיר את הנקודה,
    שהישגים, הם קודם כל עניין קבוצתי –
    צריך להסביר שבאותה קבוצה של 96', היו לצדו 6 שחקנים שסיימו את העונה עם 9.9 נק' או יותר (הכי הרבה – 14.6 של וולט וויליאמס. מי שלפני כן שמע על השחקן הזה, זוכה בצל"ש עכבר ההופס המצטיין).
    אפילו לא אחד מהם לא אולסטאר.
    אני לא מתכוון רק באותה עונה, או אפילו בקדנציה במדי הקינגס –
    אפילו לא אחד מהם הצליח להעפיל למשחק אולסאר כלשהו במהלך הקריירה.

    כך שלזקוף לחובתו של שחקן את העובדה שהקבוצה שבשורותיה הוא משחק, היא קבוצת פח, לטעמי, זה נטול הגיון.
    מה גם, שחקנים שהבינו שעם קבוצתם הם לא מגיעים לשום מקום, זוכים מאתנו לקיתונות של ביקורת.
    על פי אותו קנה מידה, שחקן שמגלה נאמנות לקבוצה כמו הקינגס, חייב לזכות להמון קרדיט.

    תודה, ניר. אחלה פוסט.

    1. זה לא מה שעשינו לקאזינס, אפרופו קינגס?

      1. אני לא יכול לדבר בשם כולם.
        אבל יש הבדל מהותי בין ריצ'מונד לקאזינס (לדעתי) –
        את קאזינס זרקו בהקינגס כאשר הוא בשיאו.
        את קאזינס הפליקנס לא רצו על חוזה חדש, גם עבור מחיר נמוך במיוחד.

        אם קאזינס היה יותר "ריצ'מונד" בהתנהלות שלו, יש בהחלט מצב שהוא היה כרגע חתום על חוזה מקס.

        1. בוא נגיד את זה ככה – עם קאזינס היה מצליח לא לדפוק את האכילס בשנת חוזה הוא היה עכשיו על חוזה מקס. ריצ'מונד בהחלט הצליח לעמוד באתגר הזה.

  10. ריצ'מונד תמיד עולה בדיוני "זילות" הגדולה בליגה והוא באמת שאלה מאד מעניינת. מצד אחד באמת שחקן מאד כשרוני ששמר על יציבות בתנאים לא פשוטים.
    מצד שני למרות ששיחק בקבוצות פח מרבית הקריירה הוא לא הצליח לסחוב אותם לכלום. ואני לא מדבר על מעברי סיבוב בפלייאוף אלא על מאזן חיובי או אפילו נסבל.
    זו בהחלט דילמה מעניינת אבל בסופו של דבר הוא לא ניפח מספרים- כלומר הוא קלע באחוזים טובים לתקופה ולא השתולל על חשבון חבריו לקבוצה. אז לדעתי הוא בסופו של דבר ראוי לכבוד שקיבל.
    לא זכרתי שהוא עשה סיבוב טבעת בלייקרס. משעשע שלברון ילבש עכשיו את אותה הגופיה.

  11. תודה ניר מעולה.
    ריצ'מונד הסמן הימני בכל פעם שמזכירים שחקן טוב שלא צריך היה להיכנס להיכל התהילה.
    בדיוק על הגבול.

    1. שאלת ההישגים האישיים מול ההישגים הקבוצתיים, זו שאלה מורכבת.
      מי השוטינג גארדס המובילים כיום בליגה?
      הארדן, קליי, באטלר, אולדיפו, ודרוזן (אם שכחתי משיהן, לא נורא…)

      כמה מהם יסיימו את הקריירה עם 10 עונות של 20+ נק'?

      הארדן בעיצומו של רצף בן 6 עונות כאלו.
      דרוזן בעיצומו של רצף בן 5 עונות כאלו.
      קליי בעיצומו של רצף של 4 עונות כאלו.
      באטלר בעיצומו של רצף בן 4 עונות כאלו.
      אולדיפו בעיצומו של רצף בן עונה אחת…

      קליי יתחיל את העונה בן 28, הארדן 29, דרוזן מחר יהיה בן 29, באטלר 29, ואולדיפו הצעיר מכולם בן 26.
      אם אני צריך לנחש, הניחוש שלי הוא שרק הארדן יצליח להגיע לרצף של 10 עונות של 20+ נק'.
      אם קליי היה קולע אפילו סל אחד של 2 נק' פחות בעונה שעברה, הממוצע שלו היה 19.9
      דרוזן עבר לספרס, שם יקבל הרבה פחות דקות.
      לאולדיפו רצף בן עונה אחת…
      ובאטלר גם פציע יותר, גם מבוגר, וגם ככל הנראה רוצה לחבור לכוכבים נוספים, מה שיוריד לו את הממוצע.

      השורה התחתונה של כל התרגיל הפילוסופי המעייף (ושלא קשור לכלום) היא שמה שריצ'מונד עשה בקריירה, זה בהחלט מרשים.
      הוא לא הכוכב הראשון, או האחרון, שלא הצליח לבדו לסחוב קבוצה להישגים יוצאי דופן בפלייאוף.
      כמה הופעות בפלייאוף היו לקיירי לפני שלברון הצטרף לקבוצה?
      מישהו מחזיק את זה כנגדו?
      לא ממש.
      ובצדק.
      ריצ'מונד פתח את הקריירה בסערה, כאשר ב-3 עונותיו הראשונות כחלק מההרכב האדיר של גולדן סטייט, הוא קולע 20+ בכל עונה, והקבוצה מעפילה פעמיים לפלייאוף, ופעמיים גם עוברת סיבוב.
      אז, לצערו, גולדן סטייט החליטו לעשות את אחד הטריידים המטופשים שאני זוכר.
      את העובדה שהוא נתן את המקסימום בקינגס, שהוא לא דרש לעבור בטרייד, לא הזעיף פנים –
      את זה דווקא צריך לזקוף לזכותו.

      (אם אנחנו מחפשים "סמנים", אני הייתי שוקל להתבונן במקגריידי)

      1. לטימאק יש רק 8 עונות עם 20+ נקודות אבל זה גם ככה מספר שרירותי. אם נבדוק כמה עונות היו לריצ'מונד עם 25+ נגלה רק עונה אחת, טימאק עם 5.
        חמישייה ראשונה – טימאק פעמיים, מיץ' 0
        חמישייה שנייה – שניהם 3 פעמים
        חמישייה שלישית – שניהם פעמיים
        הופעות אולסטאר – טימאק עם 7, מיץ' עם 3.

        מן הסתם זה מושפע מהעובדה שמגריידי היה בקבוצות טובות בהרבה אבל בסופו של דבר הוא היה למשך עשור בטופ של הליגה, ריצ'מונד היה סקורר של קבוצה חלשה. וברור שעם גרנט בעל וידאו מינג בריאים טימאק גם היה מצליח הרבה יותר בפלייאוף.

        העובדה שריצמונד נשאר נאמן לסקרמנטו זה נחמד אבל זה לא שנשפוט את לברון לחומרה כי לא יסגור 20 בקליבלנד.

        1. גרנט בעל וידאו מינג… לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב.

          1. רק שאת גרנט בעל בכלל לא היה לו ואת וידאו מינג רק חלקית.

          2. האוטו ספלר שלך בהחלט ראוי למקום ב-HOF.

        2. אני מבין, ולחלוטין מקבל את הנימוקים שלך –
          זה כל כך סובייקטיבי, הבחירה ב-א' או ב-ב',
          בעיקר כאשר מדברים על שחקנים שהפער בין הישגיהם כל כך קטן.

          אני מנחש שהסיבה שיש לי "אנטי" נגד מקגריידי זה הדיכוטומיה המאכזבת שבין יכולתו בשיא, לבין שאר הקריירה שלו.
          מדובר על שחקן עם קריירה של 15 עונות, שבעונת השיא קלע 32 נק' למשחק, אבל את הקריירה סיים עם 19.6 נק' למשחק (47% אפקטיבי).

          לריצ'מונד אולי אין עונת שיא שמתקרבת לזו של מקגריידי, אבל הוא היה כל כך יציב –
          קריירה של 14 עונות, ממוצע קריירה של 21 נק' למשחק (49% אפקטיבי).

          1. אני לא מסכים. הטענות למקגריידי הם לא על העונות ששיחק אחרי שנפצע. עיקר הטיעון נגדו הוא על חוסר היכולת לנצח סדרת פלייאוף.
            בניגוד לריצ'מונד מקגריידי הגיע לשם לא מעט פעמים.

          2. אני מכיר את הטענות נגד מקגריידי.

            אישית, אני התאכזבתי יותר מכהונתו ביוסטון, עוד לפני הפציעה של 2009 –
            הייתה לי את התחושה שהוא לא "לגמרי שם".

            הסיבה היא שבעונות האחרונות שלו באורלנדו,
            הוא היה a force of nature –
            באורלנדו הוא שיחק כאילו הוא הג'ורדן הבא.
            המעבר ליוסטון עשה הרבה רעש,
            הציפיות היו גבוהות,
            אבל התוצאות, יחסית למי שניתן היה לחשוב לרגע שהנה צומח לו הכוכב הבא, היו מאכזבות.
            אז הגיעה הפציעה של 2009 , ולמרות שהוא פרש סופית רק ב-2012,
            למעשה, אותה פציעה סיימה לו את הקריירה.

            אם אחזור לרגע לאותן טענות על הישגיו הדלים בפלייאוף –
            קשה להתווכח אתן. אבל אני זוכר לו לחיוב את הסדרה מול דטרויט ב-2003. הוא היה מדהים, גם אם קבוצתו הפסידה.
            (למי שלא זוכר – הסדרה נגמרה אחרי 7 משחקים, ואחרי שאורלנדו כבר הובילו 3 – 1 בסדרה)

          3. מגריידי הגיע מהתיכון, לא במקרה רק בעונה השלישית שלו הוא התחיל לפרוח. עונת הרוקי של ריצ'מונד היתה בקבוצה התקפית מהטובות בהיסטוריה ואחרי 4 שנים במכללות.

            הקריירה של טימאק נגמרה, הלכה למעשה, בגיל 29. בעונה הזו ביוסטון הוא היה אפקטיבי, שיחק 33 דקות למשחק אבל כרגיל היה פצוע והחזיק רק 35 משחקים. בעונות אחרי זו הוא אפילו לא היה שחקן חמישיה והיה הצל של השחקן שהיה בשיאו. לכן, להסתכל על הפער בין ממוצע הקריירה למלונות השיא קצת מעוות את התמונה. באותה מידה הוא יכול היה לפרוש ביוסטון ולסיים עם ממוצע קריירה גבוה בהרבה.

          4. שגיא,
            אין לי וויכוח אתך. אתה צודק.
            בתגובה לעידו הסברתי למה התכוונתי כאשר כתבתי "אכזבה".

            דרך אגב, כאשר שופטים קריירה של שחקן, מה לעשות, בריאות זה חלק מהותי מהקריטריונים. זה לא באמת הוגן, אבל זה בלתי נמנע.

          5. גיא, אז אני באמת לא מבין מה אתה רוצה ממנו כי למעט סדרה אחת אולי מול יוטה הוא היה אותו שחקן גם בפלייאוף. הקבוצה הזו של יוסטון סבלה מהרבה חוסר מזל ופציעות (ויש שיאמרו גם מון גנדי).

          6. עידו,
            כאמור –
            "התלונות" שלי הן לא על מה שעשה או לא עשה, בפלייאוף.
            הן על הנפילה ביכולתו אחרי המעבר ליוסטון, עוד לפני הפציעה מסיימת הקריירה ב-2009.
            זה לא רק הירידה בכמות הנק' למשחק (שזה לחלוטין סביר, לאור העובדה שהוא שיחק לצד סנטר התקפי),
            אלא הירידה באחוזים, העובדה שהוא הפך לשחקן פחות "נפיץ".

            מיץ' ריצ'מונד, להבדיל, הוא היה ריצ'מונד כמעט בכל רגע בקריירה שלו.
            20+ נק', 50% אפקטיבי, כמו שעון.
            שיחקו לצדו שחקנים טובים?
            הקבוצה ניצחה, וגם פעמיים עברה סיבוב בפלייאוף.
            שיחקו לצדו חבורה של ילדים שלו צמחו לכלום?
            אז הקבוצה הפסידה יותר משניצחה.
            אבל ריצ'מונד, הוא המשיך בשלו. שוטינג גארד שעונה להגדרת התפקיד ב-100 האחוזים.

          7. אני מבין. אבל למעשה אתה "מעניש" אותו על עונה יוצאת דופן. אם תחשוב איזו קבוצה הוא סחב שם לפלייאוף ולסדרה המדוברת – זה משהו שריצ'מונד מעולם לא היה מסוגל לעשות.

          8. אין בינינו ויכוח. אני בהחלט מקבל ומכבד את שלל הנימוקים שיעדיפו את מקגריידי על פני ריצ'מונד.

            תראה, בדרוג המטופש שלי, של השחקנים הגדולים בכל הזמנים (אותו דרוג שלאף אחד לא צריך להיות אכפת ממנו),
            שחקן ענק כמו שאקיל מסיים נמוך יותר משחקן ענק אחר, כמו דנקן.
            הסיבה היא שלטעמי, שאק לא הוציא מעצמו את כל מה שיכל להוציא מעצמו. הוא יכל היה להיות שאק של 2000 למשך יותר מ-4 (5, אם סופרים את 99' המקוצרת) עונות.

          9. הגדרת השוטינג? אפילו השחקנים של היום שהשווית לריצ'מונד אינם כולם "קלעים" – לא אולדיפו ובטח לא באטלר.
            אפילו מגריידי, שהיה סקורר בהגדרתו, סיים 7 עונות עם 5+ אס למשחק, עוד 10 עונות עם 5+ ריב למשחק. ממוצעי הקריירה שלו בשתי הקטגוריות דומים מאוד לאלו של קובי.
            הוא לא היה קלעי טהור כמו ריצ'מונד (האחוזים משלוש ומהרו של שניהם יעידו על כך) אבל היה מגוון בהרבה ומוצלחת בהרבה בתור פרנצייז פלייר.
            ברשימה שלי, שגם היא בטח לא מעניינת אף אחד, מגריידי 2 צעדים לפני ריצ'מונד.

      2. אני די בטוח שאם ריצ'מונד היה נשאר בווריורס עוד שלוש שנים – הדיון הזה על מגיע לו / לא מגיע לו לא היה מתקיים.

  12. אחת מכתבות האגדות שנהניתי ביותר לקרוא. אני תמיד אהבתי את מיץ', ובינו לבין כריס מאלין התפתחו יחסי חברות מיוחדים מאד במינם, וההפי אנד הוא שעתה כריס הזמין אותו להיות עוזר המאמן שלו, ומכאן הקפיצה למאמן ראשי היא כמעט מובטחת.
    בקשר להפסד 'האפי' ללייקרס, כולנו יודעים מה קרה אז. פשוט שדדו למיץ' ולקינגס טבעת.
    תודה ניר על פוסט מעולה על אגדה שהיא אולי גבולית בין ה-50, אבל אין ויכוח שהוא יכול להיכלל בין ה-50 כמו איזה 10 אחרים שניתן להתווכח עליהם.

    1. אתה קצת מתבלבל כאן מנחם – מיץ' היה בשודדים (אם כי לא ממש לקח חלק בשוד עצמו).

  13. מפה ושם יכול להיות שהיתה שם סופר טים? 🙂 שלושה הול אוף פיימרס שהיו צריכים להשאר באותה קבוצה. איזה פספוס שזה לא נמשך יותר אל תוך הקריירות של הרדאווי וריצ׳מונד.

    1. והכי מדהים שמאלין היה עם הסקור הכי גבוה מבין שלושתם

      1. למה מדהים הוא היה קלעי וצובר נקודות נהדר ולא פחות מריצ'מונד!

  14. תודה רבה

  15. מעולה, תודה רבה ניר

  16. ניר ממש מהנה לקרוא אותך.. תודה רבה

    1. תודה על התגובה! אחד הפוסטים שיותר נהניתי לכתוב

  17. לעולם יזכרו אותו בעיקר כחלק מאחת השלישיות המלהיבות בתולדות הכדורסל. אולי רק מג'יק-וורת'י-כארים (סידרתי לפי סדר העמדות ולא החשיבות) לא פחות מלהיבה ואולי יותר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט