פרויקט אגדות כדורסל II: טימי הרדוואי – ה-T ב-TMC / מתן בניטה

טימי הרדוואי – "אדם שלא נח לו ליד הומוסקסואלים"

"פעולה של מפורסם בה הוא מביע גזענות, סקסיזם או הומופוביה בטלוויזיה ארצית"

כך מוגדר השם טימי הרדוואי ב-Urban Dictionary  .

טימי, היה אחד מסמלי העשור של ה- NBA בשנות התשעים. גארד זריז, קרוסואבר קטלני, קליעה בינונית משלוש וקשיחות עד אין קץ. כמו שבמבה פג תוקף שווה זהב, ככה טימי הוא אגדה. טימי היה שחקן מהדור הישן באמת, מהשחקנים שבאמת נושמים כדורסל כשהם מתעטשים, ואוכלים פיק אנד רול לארוחת בוקר. באמת לא מפתיע שכשסיים את קריירת הכדורסל, יצא עם פליטת הפה שכנראה הרחיקה אותו מכניסה להיכל התהילה. תבינו, למרות שלטימי הייתה כריזמה ברמה ששמורה רק למנהיגי עולם כמו מהטמה גנדי, הוא פשוט התרכז בדבר אחד בלבד. כדורסל!

הילדות:

טימי גדל בחלק הדרומי של שיקגו, אילינוי.

בהתחלה, אף אחד לא ציפה שמטימי יצא שחקן אן בי איי. למעשה, כינויו במגרשי הכדורסל היה "חרק". וזה מכיוון שהיה כל כך קטן יחסית לשאר השחקנים שדרכו על המגרש. כשטימי היה "חרק" רק בן 6 חודשים, אבא שלו, שהיה חובב כדורסל מושבע, שם לו בעריסה שני צעצועים: מכונית צעצוע וכדורסל. האגדה מספרת, לפחות לפי אבא שלו, שטימי פשוט זרק את המכונית ולא הפסיק לחבק את הכדורסל. עם השנים אביו התחיל להתמכר לאלכוהול וכשטימי היה בן 12, הוריו הודיעו לו שהם מתגרשים. ימים עברו וטימי סיפר שכדורסל היה מה שהציל את הקשר שלו עם אביו. בכל פעם שהרגיש מתוסכל מאביו, מצא רכז העתיד של גולדן סטייט את מפלטו בכדורסל.

את שנותיו בתיכון העביר טימי בתיכון הצבאי ע"ש קרטר שהתמחה בטיפוח אתלטים צעירים, ושם סיגל לעצמו תכונות אופי שעזרו לו להתבלט מעל כל השאר…

קולג' וה- UTEP-two step:

בזמן שבני גילו שבמזרח התיכון עטו מדים וזחלו בבוץ לקריאות "קה המפקד", האתלט המוכשר תפס את תפקיד הרכז באוניברסיטת טקסס אל פאסו (UTEP). תזכרו את השם של האוניברסיטה, כי התרגיל הכי מפורסם של טימי נקרא על שם המכללה מטקסס. הקרוסאובר הכפול שזורק את המגן שלו לאבדון פעם אחרי פעם למרות שכולם יודעים שזה בא, סימן ההיכר שלו ברחבי הליגה, ה- UTEP-two step.

טימי בילה 4 שנים במכללה מאל-פאסו, פעמיים היה MVP בטורנירים שהמכללה שיחקה בהם. וב- 1989 נבחר לשחקן המכללות הטוב ביותר מתחת ל- 6 פיט (1.83 מטר).  כל זה זיכה אותו להיבחר בבחירה מס' 14 בדראפט 1989, ולשתף פעולה עם כריס מאלין ומיץ' ריצ'מונד בקבוצת הלוחמים מהמפרץ.

השנים הראשונות (RUN TMC):

הרבה אנשים חושבים שמה שמשחקים היום בגולדן סטייט זה "סמול בול", אני חושב שזה יותר "מאני בול" בדגש על ה"מאני".

ניר לוין על מיץ' ריצ'מונד, ומיקי חיימוביץ' על כריס מאלין כתבו מאמרים למופת על שתי הצלעות הראשונות של ה- TMC. אבל עד הבחירה בטימי במקום ה- 14 בדראפט 1989, גולדן סטייט ראו את הפלייאוף רק פעמיים במשך 11 שנים.

טיפה רקע לאותה קבוצה…
במפרץ הבינו שצריך שינוי ובהנהלה רצו שהקבוצה תשחק משחק מלהיב שיעיר את גרעין האוהדים מהמפרץ. כך התקבלה ההחלטה להביא את דון נלסון ("נלי") שיבוא לאמן את הקבוצה. "נלי מעולם לא קיבל את הכבוד הראוי לו, הדרך שמשחקים כדורסל היום, היא הדרך בה שיחקנו לפני 25 שנה" אמר הרדוואי על מאמנו.

יש מקרים לאורך היסטוריית הספורט, ששחקן או קבוצה ייזכרו כאגדות, למרות שבפועל, לא זכו בשום אליפות או תואר כלשהו .
פיסטול פיט היה אחד כזה, רק עם ארבע הופעות בפלייאוף. יואינג, ג'ון סטוקטון, ברזיל של 1978 והרשימה ממשיכה…
RUN TMC ללא ספק היתה קבוצה שכזו. בהתחלה הם נקראו "השלישייה הגדולה". אבל מהר הבינו ששלישייה כזו מיוחדת, צריכה כינוי מיוחד: הכינוי TMC הוצע ע"י האוהדים ונבחר ע"י השלישייה עצמה.

T – טים הארדוואי, M – מיץ' ריצ'מונד,  C- כריס מאלין). השם קיבל השראה משלישיית הראפרים RUN D.M.C. אמנם השלישייה שיחקה רק שתי עונות ביחד, אבל עד שאימא סוניה הגיע למפרץ הם היו הדבר הכי טוב שקרה שם.

טימי בעונתו כרוקי, העמיד 14.7 נק', 2.1 חט' ו- 8.7 אסיסטים. נבחר לחמישיית השנה ברוקי'ז, והפסיד במירוץ לתואר רוקי השנה, לאחד אחר: ה"אדמירל".
העונה השנייה, הייתה כבר אופרה אחרת. בכל משחק שהקבוצה עברה את רף 120 הנק' הקהל קיבל פיצה חינם. TMC העמידו ממוצע של 72.5 נק' למשחק והעניקו לקהל לא פחות מ- 20 פיצות חינם, כולל ניצחון 162-158 על דנבר נאגטס בלי הארכה!!! מיותר לציין שזה שיא! בפעם הראשונה בתולדותיה, בכל משחק בית, כל הכרטיסים Sold-out!.
טימי היה הקפטן של הספינה. למרות יכולתו המופלאה לייצר נק' הוא תמיד חיפש את הדרך להכניס את כולם למשחק. מאלין הגדיר אותו כ"מנוע" של הקבוצה ונלסון הכריז: "כל עוד הם משתפים את הכדור, אני לא הולך לשרטט תרגילים". 9.7 אסיסטים והגעה לפלייאוף מהמקום החמישי.
בפלייאוף חיכה לטימי "בן-מח". ה"אדמירל" שנבחר לרוקי השנה בשנה שלפני, והיה פייבוריט לנצח את הסדרה ולעלות שלב. אף אחד לא האמין ששיטת הראן-אנד-גאן של נלי תעבוד גם בפלייאוף. אחרי הפסד במשחק הראשון, TMC טיאטאו את האדמירל הביתה כשטימי ממטיר עליהם 32 נק' בכל צורה אפשרית.
בחצי הגמר הקבוצה פגשה את הלייקרס בראשותו של חיים של מומי. טימי לא היה פראייר: 26.8 נק' 12.8 אס' ו- 3.8 חטיפות בסידרה (כולל שיא פלייאוף העומד עד היום של 8 חטיפות למשחק) לא הספיקו מול מי שנחשב לרכז הגדול בכל הזמנים. הריצה של ה- TMC נעצרה, והאוהדים חזרו הביתה עם הרבה אופטימיות וחלומות לעונה הבאה.
באופן אירוני, נלסון שלח את ריצ'מונד בטרייד ע"מ להשיג שחקן גבוה (כי אי אפשר לנצח בלי איש גבוה בצבע.), והקבוצה המלהיבה מהמפרץ החלה לצעוד לכיוון כונס הנכסים.
למרות חסרונו של ריצ'מונד, טימי עדיין היה שם ולקח את הקבוצה פעמיים לפלייאוף (בלי לעבור סיבוב). בוורירס הבינו שצריך לבנות מחדש, וב- 1995 הוטרד  ה"חרק" למיאמי היט

המעבר למיאמי:

המעבר למיאימי היה לא קל עבור טימי. לשחקנים ברמה הזו יש אגו בשמיים, וברור שלטימי זה לא היה קל. אבל לא בחור קשוח כמו טימי יישבר בקלות. דווקא המעבר למיאמי אפשר לטימי להראות שהוא לא ONE-TRICK-PONY ויש לו את התכונה הזו, שיש לשחקנים הגדולים באמת: להיות גדול בכל סיטואציה שלא תהיה, ולדעת להבליט אספקטים שונים במשחק בהתאם לנסיבות.
במיאמי, טימי שיתף פעולה עם אלונזו מורנינג ופאט ריילי. באופן פסיכי, הוא רק העלה את כמות הנק' שלו, כשהוא מעמיד ממוצע עונתי של 28.5 נק' למשחק, משולב עם 12.1 אס' ל- 100 פוזשנים. אלונזו את טימי הפך להיות השם החם בליגה (ממש כמו סטוקטון את מלון), ומיאמי –  שגם היתה פרנצ'ייז מדשדש עד אותו נק' זמן – הפכה לאחת הקבוצות המלהיבות בליגה.

פלייאוף 1996. מיאמי עולה מהמקום השמיני ופוגשת את מכסח האגדות ששולח אותם הביתה מוקדם כצפוי.
1997. טימי, בעוד עונה לפנתיאון, נבחר לחמישיית העונה כשהוא מקדים שחקנים כמו גארי פייטון וג'ון סטוקטון במירוץ לתואר רכז העונה של האן בי איי, ומוביל את מיאמי למקום השני במזרח. בפלייאוף, למרות תצוגת ענק של הרדוואי אחר, מיאמי עוברים את אורלנדו, שכטימי קולע 26 נק' בממוצע ומתקדמים לחצי גמר המזרח נגד הניקס במה שמתחיל את היריבות המפורסמת בין שתי הקבוצות. והרדוואי מספק את המשחק הבא:

ועכשיו לנק' הכואבת בקריירה של טימי, ובעצם כל מי שלבש נעלי כדורסל בשנות ה-90. ב- 28 משחקים מול ג'ורדן, טימי הצליח לנצח רק ב- 6, מהם רק אחד בפלייאוף. שנה לפני כן, בפלייאוף 96, טימי אמר לעיתון במיאמי: "השנה הם הולכים לקחת אותנו ברצינות". לטימי היה פה גדול, והוא דיבר טראש מול כל יריב מבלי לעשות חשבון. מול הוד אווירותו אולי היה כדאי שהיה חושב פעמיים. סקוטי אמר אחרי המשחק שמייקל לקח את ההצהרה של טימי באופן אישי, וכתשובה להצהרה של טימי הוא הוריד עליהם 50 נק' באותו משחק פלייאוף.

בפלייאוף הזה, טימי כבר לא יצא בהצהרות. אבל גם לא יצא עם ניצחונות. ניצחון אחד במשחק מספר 4 כשהוא מוביל את קבוצתו עם 25 נק', היה ניצחון הפלייאוף היחידי של הרדוואי על ג'ורדן בקריירה.

בשנים שלאחר מכן, טימי וההיט לא הצליחו להתקדם בפלייאוף כשהניקס עוצרים בעדם פעם אחר פעם, ובגיל 32 טימי ממשיך לשלב היותר עצוב בקריירה.

הד"ר אומר שצריך לנוח:

אחרי שסוף סוף השתתף וזכה בטורניר האולימפי בריו עם נבחרת ארצות  הברית (היה אמור להיות חלק מהדרים-טים ב- 1994 וב- 1998 אך לא לקח חלק מסיבות שונות), עונת 2000-2001 היתה העונה האחרונה בה הרדוואי משחק עונה שלמה. ובשנת 2001 מועבר בטרייד לדאלאס ומשם לדנבר כשכולם יודעים שזה הסוף… בגיל 36, טימי מנסה לתת עוד שנה אחת באינדיאנה ובמשחק הפתיחה נגד השיקגו בולס הוא אפילו קולע 14 נק' ומחלק 7 אסיסטים, אבל אחרי 10 משחקים הוא מחליט לתלות את הנעליים.

לאורך הקריירה, טימי קלע 17.7 נק' למשחק וחילק 8.2 בונבונים. אין ספק שאם לא הפציעות המספרים היו מרשימים יותר.
טימי שותף חמש פעמים במשחקי האול-סטאר.

החיים שאחרי:

לא יחפור לכם יותר מדי, פשוט תקשיבו למיסטר UTEP-2STEP:

הביקורות הציבוריות על טימי גברו וגברו ובמהרה, האהדה הרבה לחבר RUN-TMC לשעבר דעכה. פט ריילי אמר: "הייתי בהלם מכמה מהמילים ששמעתי אותו אומר. אבל זה נושא קשה לדבר עליו אם לא הקדשת לכך מחשבה בעבר. אני מכיר את טים והוא נשמה טובה. אני בטוח שהוא היה רוצה לקחת את הדברים האלו בחזרה. אבל מילים כאלו אי אפשר לסבול".
פט אכן צפה את העתיד. טימי הבין את טעותו והתנצל מיד (בעתיד, אפילו הפך להיות לפעיל זכויות של להטב"ים), אך הרשמים של אמירותיו הכו גלים חזרה. טימי גורש על ידי דייויד סטרן משבוע האול-סטאר, וארגונים רבים קראו לנדות אותו מהמרחב הציבורי. כנראה שזו גם הסיבה שטימי לא נכנס עד היום כחבר להיכל התהילה.
שנים אחר כך נבחר טימי לאחד מחברי היכל התהילה של אזור המפרץ. מי שהציג אותו היו שני חבריו לקו האחורי המלהיב: כריס מאלין ומיץ' ריצ'מונד שנשארו חברים טובים עד היום. "הפרס הזה משמעותי לי מאוד," אמר ה"חרק" משיקגו. "לקבל הערכה על כל מה שעשיתי ולהיות פה עם כל השמות האלו (ווילי מייז,ג'רי רייס וכמובן שני חבריו ל-TMC)". חברו לקבוצה כריס מאלין אמר: "עבורי, הוא אמור להיות בכל היכל תהילה שלא יהיה. הוא היה עבורנו הלב והנשמה של הקבוצה, וכך הוא היה בכל מקום בו הוא שיחק: חבר בלתי יאמן לקבוצה ושחקן בלתי יאמן. אני מאמין שיום אחד הוא יהיה חבר בהיכל התהילה. אבל עד אז, מדובר באחד השחקנים הכי אנדרייטד בהיסטוריה".

לא מאמינים לו? קבלו:

לפוסט הזה יש 59 תגובות

  1. לעניות דעתי טים הרדאווי היה אחד הגארדים הטובים ביותר – לא משנה אם שיחק 1 או 2 – עם קרוס-אובר שלא היה לו אח ורע, קליעה טובה מאד מרחוק, שחקן נמוך (1.83) אבל רחב כתפיים, והיה מסוכן מאד תחת הסל בפוסט-אפ (מהסוד של ג'ייסון קיד) כשלקח את שומרו לשם. היה לו הכל, חוץ ממזל. הוא אף פעם לא שיחק עם קבוצה חזקה מספיק לאליפות.
    ניתן לכנותו "איש הקרוס-אובר" כי הוא הראשון שהפך זאת לכלי משחק רגיל ומסוכן. במדליית הזהב בסידני ב-2000 הוא היה אחד משחקני הנבחרת הטובים ביותר. מקומו ב-HOF מובטח לדעתי

    1. ה-TMC היו קבוצה חזקה מאוד אבל באמת לא רצה מספיק שנים…. אבל כל מקום שהוא הגיע ישר תפס את תפקיד המנהיג.. ללא ספק חומר של אגדות

  2. פוסט טוב, חבל שפתחת בשורות השיימינג.
    זה לא רלוונטי לקריירה שלו כשחקן ואנו דנים בו כשחקן כדורסל.
    לשים את הפוקוס על משהו שאמר פעם ועוד התנצל על כך זה מהלך די שפל ששם את כל שאר הפוסט ואת הדיון האמיתי על יכולותיו והישגיו בצל.

    הוא היה שחקן ענק, ווינר אמיתי, מאוד בטוח בעצמו, עם סט יכולות מאוד מיוחד לגובהו וכמו שמנחם כתב מפתח הקרוסאובר בליגה.
    הול אוף פיימר ברור.

      1. האדם שתומך באונס, לדבריו "למה הסכמה חשובה?", קורא נורמלי לאדם שמדבר נגד מעשה טבעי בהסכמה של אנשים מבוגרים.
        הנורמליות יצאה להקיא.

    1. שחקן ענק ללא ספק, ואחד האהודים ביותר בתקופתו, הפליטת פה היא כנראה מה שמרחיק אותו מHOFיות וחבל. כמו שאמרת הוא התנצל על הסיפור ובכלל, הוא נראה כמו אחלה גבר

  3. חמוד נורא. עשה שימוש מקסימלי במאסה גבוהה ומרוכזת נמוך כדי להיות סופר יציב ועמיד להפליא למכות מהצד. אבל את המכות האלה אכל בשפע. שנות התשעים במזרח היו תקופה קשה לבחור קטן, ומרגע שהגיע למיאמי השתלב היטב ביריבויות מול הניקס והבולס.
    מסכים עם האשך שהיה ראוי לשים את החלק השנוי במחלוקת במקום הראוי לו, מבחינת המסגרת בה אנחנו נמצאים וגם כרונולוגית בקריירה של השחקן המאוד מיוחד הזה.
    הבעיה האישית היותר משמעותית שיש לי איתו היא כמובן הגנים הדפוקים שהוא העביר הלאה.

      1. אמן ואמן. לא יהיה שמח ממני אם זה יקרה.
        מקווה שהוא יצליח לחיות בשלום ליד נוקס שמסתמן כמשאבת תשומת לב בהתקפה ופורזינגיס כשיחזור.
        בעונה הבאה בכל מקרה לא יהיה לו מקום בקבוצה, ליד קיירי, באטלר ודוראנט.

  4. טימי הענק , אחד מהשלישיה שהנחיתה את אהדתי במפרץ (יחד עם הטיול הבלתי נשכח שם באותו זמן , סתיו 1992 ) .
    4 נקודות ציון יש לווריורס מאז שהפרנצ'ייז נחת במפרץ ס"פ .
    הראשונה – האליפות של ריק בארי ושות' , שעד היום היא ההפתעה הגדולה ביתור בסדרת גמר בתולדות ה-NBA .
    השניה – השנתיים של שלישית TMC וה- Run & Gun של נלי .
    השלישית – קבוצת ה- We believe שהדיחה את דאלאס עם המאזן הטוב ביותר בעונה הסדירה בסיבוב הראשון של הפלייאוף , וזאת ממעמקי המקום השמיני !
    הרביעית – הטרנספורמציה המופלאה של הלוחמים בשנים האחרונות , שהחלה בבחירת הדראפט של הקוסם מדיווידזון , והגיעה לשיאה עם הגעת סטיב קר לקווים .

  5. תודה מתן. אחלה פוסט. שמח שעושים פה כבוד לשלישיית Run TMC, והארדאוויי היה האהוב עליי בשלישייה זו. אחד השחקנים המלהיבים שאני זוכר, ושמח שגם יצא לי לראות אותו בלייב.

    1. וכן טים האדווי גם הוא לא היה מוגבל והיה עם יכולת התקפית נהדרת ויכולת מסירה משובחת וחוטף מצוין.

  6. פחות נגר מגארי פית'ון אבל מדובר בעוד גארד מוגבל משנות ה-90.

    לא הגיע לשום הישג קבוצתי ולא היה מספיק טוב דיו לככב בליגה של היום.

    1. אם אין לך מושג בכדורסל, אז תשתוק!!!
      שניהם לא היו נגרים כלל!!!
      גם פייטון (כך התעתיק העברי) ידע לקלוע והייתהלו יכולת התקפית טובה מאוד.
      וקשה מאוד היה לזכות בתואר קבוצתי בעידן ג'ורדן. תשאל את סטוקטון ומלון ובארקלי. גם הלוחמים וגם קבוצת החום בזמנו לא היו הטובים בליגה והמועמדים לאליפות.

  7. ללא הפציעות היה בוודאות מעשרת הרכזים הגדולים בכל הזמנים, אם לא יותר.
    בשש העונות הראשונות השיג 19.8 נק' ב-49.9% אפקטיביים, 3.6 כ"ח, 9.3 אס', 1.9 חט' ו-3.2 אי' ב-37 נק' למשחק ב-422 מש'.
    פרש לאחר 15 עונות רשמיות ו-867 מש' בגיל 36.

    מעניין שגם ההארדווי השני שאף נפגע מאוד מהפציעות ואף נעדר לתקופות יותר ממושכות, שיחק 15 עונות רשמיות ופרש בגיל 36 ודומים מאוד בכמה מהנתונים הממוצעים בשש העןמות הראשונות כשאצל פני הם היו: 19 נק' ב-50.7% אפקטיביים, 4.7 כ"ח, 5.9 אס', 1.9 חט' ושלושה אי' ב-37.2 דק' למשחק.
    שניהם קרובים בנק' ובאחוזים האפקטיביים ובדקות משחק יותר קרובים וזהים בחט'.

    1. פני שיחק 359 מש' בשש הראשונות ו-704 בסה"כ. אמנם שש העונןת הראשונות משקפות את יכולתו, אך גם בשנים ההם כבר החל להיפצע ושיחק 59.8 משחקים לעונה בשאר העונות שיחק 38.3 מש' לעונה וסה"כ 46.9 מש' לעונה.

      טים שיחק 70.3 מש' לעונה ב-6 הראשונות ו-49.4 בשאר העונות ו-57.8 בקריירה.

      רוז שיחק ב-7 העונות הראשונות (19.7 נק' ב-44.8% מהשדה, 3.7 כ"ח, 6.2 אס' ו-2.9 אי' ב-35 דק' למשחק) 58 מש' לעונה ובשאר שלוש העונות עד כה 29.7 מש' לעונה וסה"כ 49.5 מש' לעונה.

      1. מקגריידי שיחק 938 מש' ב-16 עונות שהם 58.625 מש' לעונה. כברבעונתיים הראשונות החסיר עשרות משחקים עם 49 ו-64 בהתאמה ובארבע הבאות שיחק 76.75 ל בעונהשאחריה 66 ובשנתיים שאחריה יחס 65 ובשתי האחרונות 72ו-52.עונה. בעונתיים הבאות שיחק 67 ו-78 ובעונתיים שאחרים 47 ו-71.

          1. כלומר, המילים "בעונה שאחריה 66 ובשנתיים שאחריה יחד 65 ובשתי האחרונות 72ו-52" (הדברים כאן עם תיקונים מהמקור) צריכים לבוא אחרי הנקודה שבאה לאחר המספר 71.

            אחרי "ל" שלאחרי המספר 76 צריכה לבוא המילה "עונה" בצמוד.

        1. הפסקה המתוקנת:

          מקגריידי שיחק 938 מש' ב-16 עונות שהם 58.625 מש' לעונה. כברב עונתיים הראשונות החסיר עשרות משחקים עם 49 ו-64 בהתאמה ובארבע הבאות שיחק 76.75 לעונה. בעונתיים הבאות שיחק 67 ו-78 ובעונתיים שאחריהן 47 ו-71. בעונה שאחריהן 66 ובשנתיים שאחריה יחס 65 ובשתי האחרונות 72ו-52.

      2. גראנט היל שיחק 1026 מש' ב-19 עונות שהם בדיוק 54 מש' לעונה, כולל העונה המקוצרת ב-98/99' כשבחישוב עונה זו לפי 82 מש' זה שווה 55.68.
        ב-6 העונות הראשונות שהיו בדטרויט (21.6 נק' ב-48% אפקטיביים, 7.9 כ"ח, 6.3 אס', 1.3 חט',0.6 חס' ו-3.3 אי' ב-39.1 דק' למשחק) שיחק ב-94.6% מהמש' כשבארבע הראשונות שיחק 77.75 מש' לעונה (בשלוש האחרונות מהן 80.333) ובחמישית שיחק את כל 50 המש' של העונה המקוצרת ולאחריה שיחק ב-74. בשלוש הבאות באורלנדו שיחק 15.67 מש' לעונה (4 ו-14 ו-29). ב-3 העונות האחרונות במג'יק שיחק ב-67 ו-21 ו-65 בהתאמה ובראשונה בשמשות שיחק ב-70. בשלוש העונות הבאות שיחק ב-81 מש' לעונה בסדר יורד. ובשתי האחרונות 49 ו-29.

        1. בירד שסבל מלא מעט פציעות שיחק 897 מש' ב-13 עונות שהם בדיוק 69 מש' לעונה כשבתשע העונות הראשונות שיחק בדיוק ב-79 מש' לעונה. בעונתו העשירית שיחק בשישה מש' בלבד ובשלושה האחרונות שיחק בדיקות בשישים מש' לעונה כשהוא משחק בהתאמה ב-75 ו-60 ו-45 לעונהץ

    2. קרמר מה שיפה אצלך זה שתמיד יש לך מציאות אלטרנטיבית בהן אין פציעות ואז שחקן כזה או אחר מיד אצלך בוודאות מוחלטת שאף אחד לא יכול להטיל ספק בה הופך לאחד מעשרת/חמשת הרכזים/הפורודים/הסנטרים הטובים ביותר.
      וכמעט שכחתי שכמובן כמובן בלי הפציעות אז בוסטון הייתה עם טירפיט לפחות כי הרי ידוע שאלמלא השחקן הכי חשוב שלהם נפצע אז הם עושים סוייפ ל לייקרס או לאורלנדו .(הכוונה כמובן לפרקינס)

        1. רני לא היחיד בדעה זו, לא כאן בהופס ולא בכלל. כשמשווים בין שחקנים יש להסתכל על שקלול היכולות והתכונות וכששחקן אחד טוב בבירור משחקן שני במרב היכולות והתכונות אז הראדון הוא הטוב יותר!
          נוביצקי אמנם טוב מגארנט בקליעה, אך גארנט הרבה הרבה
          יותר טוב מנוביצקי בהגנה והרבה יותר טוב בהתקפה ממה שנוביצקי בהגנה וטוב יותר מנוביצקי בבירור בכ"ח ובמסירה ובחטיפה ובחסימה. במכלול היכולות והתכונות גארנט פשוט טוב יותר וזה עלבון לאינטלגנציה לראות בנוביצקי טוב יותר כשהוא אמנם טוב יותר בקליעה אך פחות טוב בהרבה מאוד בהגנה ופחות טוב בהרבה בהגנה ממה שגארנט בהתקפה ופחות טוב באופן ברור גם בכ"ח וגם במסירה וגם בחסימה וגם בחטיפה.

          1. אתה היחידי שהחליט בצורה ודאית שאינה משתמע לשתי פנים שגארנט>נוביצקי.ניסינו להסביר לך שזאת דעתך והיא לגיטימית לגמרי אבל זה ממש לא עובדה חקוקה בסלע ואתה כרגיל סירבת להקשיב .
            אופס לא קראתי את כל התגובה שלך מסתבר שאתה עדיין אטום בדעתך.
            מתי תבין שכדורסל הוא הרבה מעבר לסטטיסטיקה ואם שחקן יש לו סטטיסטיקה יותר טובה אבל מה לעשות הישגים פחות טובים אז כנראה(שים לב לכנראה)הוא בכל זאת שחקן יותר טוב.
            נוביצקי יש למשל 2 תארים קטנטנים יותר מגארנט כמו MVP פיינלס U MVPשל הליגה .
            שוב ננסה להסביר לך לאט אתה חייב לא יכול להחליט על עובדות כאשר דברים אינם עובדות.כמו למשל שאתה כותב שטים הוורדאי בודאות היה הופך לאחד מעשרת הרכזים הטובים ביותר? מנין לך לדעת בגלל שהוא נתן 6 עונות טובות? ואם אחרי זה הייתה לו ירידה ביכולת ואם הוא היה לו מאמן שלא סופר אותו יותר ואם הוא היה נכנס לתקל עם אלזונזו והיו מגלים אותו לסקרמנטו למשל?

          2. ליניב: לגארנט יש MVP של הליגה ב-2004…
            לגביה תואר המקביל של הגמר, גם בלי התואר הזה הוא היה השחקן החשוב ביותר של הסלטיקס והגורם המשפיע ביותר על התואר מבין השחקנים, כפי שטים היה החשוב ביותר באליפות של הספרס גם כשפארקר זכה בתואר של הגמר.

          3. הכוונה כמובן לטים דאנקן.

            לשיטתי, מפני שנוביצקי טוב באופן ברור מגארנט רק בקליעה, וגארנט טוב באופן ברור עד הרבה מאוד גם בהגנה וגם בשילוב הגנה-התקפה וגם בכ"ח, וגם במסירה וגם בחטיפה וגם בחסימה, זה אומר בוודאות שגארנט טוב יותר כי הוא טוב ברמה משמעותית ומעלה מנוביצקי בלפחות חמש תכונות ויכולות לעומת יכולת/תכונה אחת שבה נוביצקי עולה על גארנט באופן ברור, וגארנט היה ברמה גבוהה עד אדירה בשני צדי המגרש ולא רק בצד אחד כנוביצקי כשגארנט טוב בהרבה בהתקפה ממה שנוביצקי בהגנה.

          4. אין שום סיבה לתאקל אם אלונזו אם לא היו פציעות כי הסיבהשלא היה תאקל הוא לא בגלל הפציעות.
            ואם הוא לא היה נפצע הוא לא היה יורד ביכולת סתם כך, אלא רק משתפר במידה זו או אחרת ואין מאמן שהיה לא סופר את אחד הרכזים הטובים ביותר ומהמבריקים והמלהיבים ביותר.

      1. אין קשר למציאות אלטרנטיבית. טים הארדווי היה בעל יכולות מעולות ובדרך להיות כוכב על, אך הפציעות הורידו מיכולתו. 6 העונות הראשונות מראות על יכולת של רכז נפלא.

        לגבי הסלטיקס לא כבבתי שהיו עושים סוויפ ולא כתבתי שבוודאות היה ת'ריפיט, אלא שעם גארנט בריא היה סיכוי גבוה לשושלת כי הסלטיקס המשיכו להיות הטובים בליגה גם בעונה 2008/9 עד פציעתו של גארנט.
        ולגבי פרקינס, פציעתו גרמה לכך שהלייקרס שלטו מתחת לסלים במידה שלא היו יכולים לשלוט עם נוכחותו של פרקינס ועם השליטה של הלייקרס תחת הסלים היה משחק צמוד.

  8. תודה רבה. פוסט איכותי וכיפי. מעניין איך הוא היה מצליח בליגה של ימינו. איזיאה תומאס השני קצת מזכיר אותו: גוץ עם כתפיים רחבות שידע לנצל עד תום את יתרונות החדירה והמהירות שלו.

  9. תודה רבה על הפוסט.אמנם אין הישגים קבוצתיים מרשימים,אבל שוב נפל בתקופה לא טובה. לדעתי הוא שם את מיאמי על המפה במידה מסוימת והפך אותה לקבוצה אטרקטיבית.היה יכול להסתדר היום בליגה יפה מאוד, מתאים טוב לכדורסל הנוכחי.

  10. טים הרדווי היה שחקן מצויין גם בגולדן סטייט ובמיאמי הגיע לשיאו היה בנוי לתלפיות נראה כמו מהדורה מוקטנת של בארקלי . לדעתי מגיע לו HOF .

  11. לא יודע איך פאדיחה כזו קרתה, אבל ראיתי רק משחק אנביאיי אחד בחיי, וזה היה מיאמי נגד וושינגטון, במיאמי, ב99, נדמה לי. טימי ואלונזו. האיש הזה הדהים אותי. הזריזות, הראייה, הלחימה, הטירוף, הגרוב. הנומך! הדבר היחיד שהאפיל על זה היה שראיתי את מייקל בחליפה על הקווים והלסת שלי ליחכה את המרתף, כשחברה שלי דאז שרית שואלת אם אני בסדר ואולי צריך מים, ואני ממלמל, אמממ, שם, זה, מייק, אמממ. ג'ורדן, הממחחחפחחמממ…והיא אומרת, נו? עוד שחור חתיך אש בחליפה. אולי זה סימן את תחילת שקיעתה של הזוגיות ההיא

כתיבת תגובה

סגירת תפריט