במקום משחקים ערב ראיונות עם מייקל, ביל ראסל, ובארקלי (בשלמותו!) / מנחם לס

 

שלושה ראיונות בשידור אחד של שלוש שעות ב-NBA-TV

 

***אחמד רשאד מראיין את מייקל***

***ביל סימונס מראיין את ביל ראסל***

***ארני ג'ונסון מראיין את צ'ארלס בארקלי***

 

הראיונות שודרו כבר בשלושת ימי האול סטאר פה ושם. הערב, יום שני, הוא יום חופשי ממשחקים כדי שכל משתתפי האול-סטאר יחזרו הביתה. ה-NBA החליטה לשדר את שלושת הראיונות הנפלאים אחד אחרי השני כמיקשה אחת, על שלושת השחקנים החשובים כל כך בתולדות ה-NBA, מייקל ג'ורדן וצ'ארלס בארקלי לרגל יום הולדתם ה-50 (בארקלי צעיר מג'ורדן ב-3 ימים), וביל ראסל לרגל יום הולדתו ה-79. הנה חלקים נבחרים מהראיונות (חלק קטן מהראיון איתו לא שודר אבל הופיע בכיתוב באינסיידר, ואני עלול לכלול דבר או שניים משם)

הראיון עם מייקל:

 

אחמד שואל את קובי, לברון, כריס פאול, וקווין דוראנט להגדים במילה או שתיים את מייקל.

קובי: הטוב אי פעם

לברון: "THE GREATEST

כריס פאול: מושלם

קווין דוראנט:  על-אנוש

א.ר: איזו אליפות היתה המספקת ביותר.

מייקל חושב וחושדב. "בוי, שאלה קשה. כאילו תשאל אבא עם 6 ילדים את מי הוא הכי אוהב…אבל אם אני חייב לענות, הייתי אומר שהרביעית היתה המרגשת ביותר בגלל שהיא באה אחרי הפסקה בת שנה, וכלל לא הייתי בטוח אם ביכולתי לשחזר את יכולתי מפעם. נשכבתי על הפארקט ולא הצלחתי לעזור את בכיי. חשבתי באותן דקות שזה הפרס על כל העבודה הקשה כל כך משך כל השנים…"

א.ר: איזה הפסד היה הכואב ביותר?

ללא ספק ההפסד נגד דטרויט בגמר אליפות המזרח.  ביל למבייר זרק אלי בטראש טוק, 'ילד, לך להתאמן במשקולות. אתה חלשלוש כזה. בוטן קטן'.  ג'ו דומארס, ריק מהורן, ואייזיה תומאס ניכנסו בי כמו בולדוזרים. השופטים אז נתנו להרבה יותר פיזיות לשלוט במשחק. ידעתי שעלי להתחזק. משך כל קיץ 1991 עשיתי רק דבר אחד: הרמתי משקולות!

א.ר: במשחק ההפסד נגדכם בסוויפ, אייזיה תומאס וביל למבייר הובילו תהלוכה של כל השחקנים שהיו על הספסל – וזה אומר כל הקבוצה כי רק המחליפים היו על הפארקט – 10 שניות לסיום לחדרי ההלבשה והם לא חזו בסוף המשחק. זהו אקט מאד לא ספורטיבי. כיצד הרגשת אז?

הייתי בכזה היי שאפילו לא שמתי לב, אבל ברטרוספקט, אין לי כל טינה אליהם, להיפך. אני הייתי עושה אותו דבר אם הייתי לוקח אליפות ובעונה הבאה מפסיד בסוויפ. זה רק מראה איזה תחרותיים הם היו.

א.ח: אחת התמונות הידועות בעולם הספורט היא תמונתך בה אתה מחבק את הגביע  באליפות הראשונה, אחרי הסוויפ של דטרויט, ובוכה ללא מעצורים!

היה זה פורקן של שנים של מתח, תסכולים, עבודה קשה, והרגשה שהנה סוף סוף הגענו לראש הפירמידה!

מה גרם לך לעזוב את הכדורסל ולנסות בייסבול?

תמיד אהבתי בייסבול וזה היה המשחק השני שלי בתיכון. אבי היה האדם החשוב והקרוב אלי מכל אנוש אחר בעולם, וכשהוא נירצח איבדתי פתאום כל מוטיבציה להמשיך לשחק. אמרתי לעצמי, "זכית באליפות תיכונים, זכית בשתי זהבים בשתי אולימפיאדות, וזכית בשלוש אליפויות רצופות, ב-MVP בכל אחת מהן (ובכל ה-6 שניצח אחרי שחזר, מ.ל). מה עוד יש לך לחפש בכדורסל? חשבתי שהבייסבול יבעיר מחדש את הלהט הספורטיבי שבי.

א.ח:  כיצד היית מסכם את הנסיון שעברת בבייסבול?

עבורי זה היה נסיון מוצלח ביותר. נהניתי להירגע עם אתלטים מקצוענים בקבוצות שדה המשתכרים PEANUTS ממה שאנחנו משתכרים, ונוסעים באוטובוס 6-7 שעות למשחקי בייסבול. כשהעבירו אותי לקבוצה הראשונה בווייט סוקס, הרבה אמרו שזה גימיק יחסי ציבור, אבל גם המנג'ר שלי, וגם מנג'רים אחרים אמרו ועדיין אומרים שהיה לי סכוי די מעשי לעשות את הקבוצה כשחקן מהשורה, אבל השבתת הבייסבול אז סיימה את כל כל הויכוחים אם הייתי יכול או לא.

א.ר: מה גרם לך לחזור?

בסוף קיץ 1995, אני חושב שזה היה ב-6 לאוקטובר, ישבתי משועמם בבית. חשבתי 'למה שלא אקפוץ למחנה האימונים של הבולס? היה סקרימאג' וביקשו ממני להיכנס. לבשתי גופייה, התחלתי לכדרר, עשיתי דאנק או שניים, וכל האובססיה פתאום חזרה כאילו אף פעם לא נטשתי. ידעתי שאני חוזר לשחק!

א.ר: האם החזרה היתה קשה?

הרגשתי ללא ספק שהקפיצים ברגליים כבר לא מה שפעם היו. היה ברור לי שעלי למצוא דרכים אחרות לשחק אם ברצוני להיות דומיננטי.

א.ר: כמה משחקני קבוצתך התלוננו שאתה תחרותי מדי, ולוקח כל סקרימאג' באימון כמשחק שביעי באליפות. הם טענו שזה "TOO MUCH". מה אתה אומר על כך?

המטרה היחידה היתה להפוך את כולם לכמה שיותר תחרותיים, ושיישנאו להפסיד. אני לא מאמין שמישהו שזכה איתי באליפות מתלונן עכשיו.

א.ר: מה אתה זוכר מהדרים טים של 1992?

אחת החוויות הגדולות של חיי. היה ברור שמבחינת סניוריטי זאת הקבוצה של מג'יק ולארי, ולא ניסיתי לעשות דבר כדי לקחת את השרביט מידם. היה זה לארי שאמר לי בארוחת בוקר, 'מייקל, אני – וקצת פחות מג'יק – כבר בדרך החוצה. זאת קבוצה שלך, ושמתי לב שאתה עוצר את עצמך מלהיות דומיננטי. אין שחקן אחד בקבוצה שלא יודע מי הוא השחקן הטוב ביותר, אז מוטב שתתחיל להתנהג ככה!'. מג'יק אמר לי בערך אותן מילים. בחודש וחצי של האימונים והאולימפיאדה הפכתי לחבר טוב של לארי ומג'יק, ורוב שחקני הקבוצה! (לפי מיטב ידיעתי בין מייקל וקרל מלון תמיד היה קיר מפריד, והאולימפיאדה של שיפרה את היחסים ביניהם).

א.ר: מתי הרגשת לראשונה אחרי שחזרת שגם הכדורסל שלך חזר?

הקבוצה שתמיד היה לי הקשה ביותר נגדה היתה הניקס. מצד שני המדיסון סקוור גארדן הוא האולם האהוב עלי ביותר בכל הליגה בגלל האווירה המיוחדת שם. לניקס תמיד היו שחקנים שלא אכנה 'בריונים', אבל שחקנים שלא היית רוצה לפגוש בסמטה חשוכה בוא נאמר, כמו ג'ון סטארקס, אנטוני מייסון, פטריק יואינג, צ'ארלס אוקלי, ג'יי אר ריד, והאחרים. גם ג'ף ואן גנדי הקטן חימם מאד את האווירה כשכינה אותי "CON MAN" (רמאי) אחרי שלפני המשחק ניגשתי אליו ואל כמה שחקנים, לחצתי את ידיהם ואיחלתי להם משחק טוב. כששמעתי מאיזה כתב לפני השריקה כיצד כינה אותי, זה חימם אותי לאללה. קלעתי 55. היה זה ערב שלא אשכח! ידעתי אז שחזרתי!

א.ר: איזה קבוצת בולס היתה החזקה מכולן?

ללא ספק 1996. אמנם דניס רודמן היה כבר אז OFF THE WALL, כל האחרים – טוני, סטיב קאר, לונגלי, פיפין, הארפר, וכל השאר – וגם אני נכנסתי לכושר שיא בגלל עבודה קשה מאד כל הקיץ עם משקולות – היינו קבוצה ללא חסרונות ממש.

א.ר: מה זכור לך מהמשחק האחרון שלך בבולס?

זה היה המשחק הששי נגכד יוטה. המשחק שעם רייטינג של 17.6 שבר את כל שיאי הציפייה של אז בספורט כולל הוורלד-סרייס והסופרבול. ג'ון (סטוקטון) קבר שלשה עם 41.9 טיקים, ויוטה הובילה 83-86. הלייאפ שלי עשה 85-86, ועלינו היה לעצור את יוטה מלקלוע שוב. ידעתי שג'ון מוסר לקרל מלון וציפיתי למסירה. אלוהים עזר לי וגנבתי את הכדור.. ביירון ראסל שמר עלי. לא רציתי לקחת צ'אנס של זריקה מרחוק אז ניכנסתי בכידרור ומאיזה 5 מטרים זרקתי ג'אמפ כשראסל התחלק ומעט איבד את צעדו. יש אומרים שדחפתי אותי אך התבוננתי בוידיאו הזה פעמים רבות ולא ראיתי כל דחיפה (לדעתי הוא כן דחף את ראסל). כך או כך, הובלנו 87-86 עם 5.2 שניות. אחרי טיים-אאוט נסיון ה-3 של סטוקטון החטיא, וזה היה משחקי האחרון.

א.ר: מי השחקנים שלא נתנו לך כל 'כבוד'.

שניים: סם קאסל וג'ון סטארקס. סם קאסל היה היחיד שהצליח לעצבן אותי עם הפקה-פקה שלו. הבנאדם לא מפסיק לקשקש שנייה אחת.

א.ר: האם אי פעם 'פחדת' לפני משחק?

לא אקרא לזה 'פחד'. יותר התרגשות.

א.ר: מה יחסיך עם סקוטי פיפן?

סקוטי הוא אחד מחברי הטובים ביותר. הוא אף פעם לא קיבל את הכבוד שהוא היה ראוי לו. הוא היה אחד מהשחקנים הגדולים מכולם!

א.ר: קובי אמר שהקבוצה שזכתה באולימפיאדה בלונדון בשנה שעברה היתה מנצחת את הדרים טים שלכם.

כן, אולי כשכולנו היינו בני 16 ו-17.

א.ר: מי טוב יותר, קובי או לברון?

שאלה קשה ביותר. הסיבה היחידה שאני בוחר בקובי היא כי 5 יותר גדול מ-1.

א.ר: עתה שאתה בן 50,  מה הדבר הגדול ביותר עבורך בכדורסל?

 

 הדבר הגדול ביותר עבורי היא אהבה יוקדת, בלתי נלאית, ושלעולם לא תיגמר מהמשחק הזה.

 

*********************************

הראיון עם ביל ראסל:

 

 

 

את הראיון עם ביל ראסל ערך ביל סימונס, הסופר והעתונאי המפורסם, ועורך גרטלנד בשיתוף עם ESPM, בביתו הדי צנוע של ראסל:

הקדמה של ביל סימונס: ביל ראסל היה המגן הטוב ביותר בתולדות הכדורסל, ואחד משחקניו הגדולים ביותר. אחד הויכוחים שלעולם לא ייגמרו הם "מי היה טוב ממי, ביל או ווילט?". הדבר המצחיק הוא שבשנות חייו האחרונות של ווילט (שניפטר בגיל 60 ממחלה, וביל ראסל נשא את נאום היורולוג'י – הספדה – הראשי) השניים הפכו לחברים מאד קרובים, שגיחכו יותר מכלם על הויכוח הטפשי. ביל ראסל אף פעם לא קיבל את הכבוד הראוי לו כאדם או כשחקן, וזאת בגלל דעותיו שלאוזני לבנים רבים נשמעו מיליטריסטיות וקיצוניות מדי.

ב.ס: מה זכור לך מילדותך?

הדבר החשוב ביותר הזכור לי הוא שאמי, שניפטרה בגיל צעיר, ביקשה שאבטיח לה שאלך לקולג' ואסיים את לימודי שם.

ב.ס: מה זכור לך ביותר מימיך הראשונים בבוסטון?

לא רק בימי הראשונים. העיר בוסטון מאד אהבה את הסלטיקס שלה, אבל העיר היתה גזענית מאד. אנחנו ניצחנו אליפות אחת אחרי השנייה, ועדיין כמות הצופים למשחקינו לא עלתה על 8,000. הברוינס (קבוצת הוקי הקרח) מילאה את האולם משך כל העונה. למה? כי טענו ש-"לסלטיקס יש יותר מדי שחורים". לכן אף פעם לא אהבתי את העיר, ובקושי חזרתי אליה אחרי כל האליפויות.

ב.ס: אבל בכ"ז רד אורבך מינה אותך למאמן, וכולם היללו את בוסטון על שהיא שכרה את 'המאמן השחור הראשון בכל המייג'ור ליגס – כדורסל, בייסבול, פוטבול, והוקי!

אני לא אהבתי את כל הסיפור של 'המאמן השחור הראשון' כי רציתי שיעריכו אותי כמאמן, ולא כ-'מאמן שחור', ואמרתי זאת לרד אורבך. הוא ענה לי שהוא לא אחראי על מה שהאחרים אומרים. הוא שכר אותי בגלל שהוא הגיע למסקנה שאני האדם המתאים ביותר לאמן את הסלטיקס, וזה הספיק לי. בכלל, אורבך המאמן ובעל הקבוצה וולטר בראון לא ראו צבע בעיניהם. אורבך הביא לקבוצה את השחקנים הטובים ביותר, ומצידו שיהיו צהובים!

ב.ס: אבל בכ"ז הסלטיקס תמיד היתה 'הקבוצה הלבנה ביותר ב-NBA ' משנות ה-50 ועד פרישתו של לארי בירד!

רד לא בחר בג'ון הבליצ'ק, לארי בירד, קווין מקהייל, או דני איינג' בגלל שהיו לבנים. הוא בחר אותם בגלל שהם היו הטובים ביותר, ובגלל לארי – פיט מרביץ', ביל וולטון, והאחרים הצטרפו. זה היה פשוט עניין של מזל טהור ששני אייקונים לבנים – הבליצ'ק ובירד – הצטרפו אחרי שקוז (בוב קוזי, מ.ל) פרש.

הערה של מנחם לס: אני לא בטוח עד היום שרד אורבך נתן את שרביט המאמן לביל ראסל בגלל שהוא חשב שהוא המאמן הטוב ביותר. לדעתי הוא רצה להבטיח שראסל יישאר בקבוצה ולא יחתום עם קבוצה אחרת, ובתור מאמן-שחקן הוא הבטיח את הישארותו של ראסל. עם סם וקייסי ג'ונס, דון נלסון, טומי היינסון, הבליצ'ק, והאחרים, אפילו מייק ד'אנטוני היה מנצח אליפות אחת אחרי השנייה!

ב.ס: איזו אליפות היתה המתוקה מכולן?

כולן היו מתוקות. אבל זאת של 1962 היתה מיוחדת, כי בסידרה של המזרח שיחקתי נגד ווילט בעונה שהוא קלע ממוצע של 50.4. אנשים לא מבינים כמה ווילט היה שחקן פיקח. אבל אני החלטתי לא לשנות את משחקי בגלל שאני משחק נגד ווילט. לא לנסות לתרום להתקפה על חשבון ההגנה. סמכתי על קוזי שהוא ידאג להתקפה. זה היה נצחון מתוק מאד.  בלייקרס של אז שיחקו ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור, וכולם היו בטוחים שנפסיד בגמר. כולם מלבדנו, שרד הכניס לנו לראש שאנחנו בלתי מנוצחים.  הוא היה מאמן גדול. נתן לנו די חופש משחק, אבל הוא הכניס בנו את המנטליות של הסלטיקס, שהיא 'הגנה, ומלחמה על כל כדור'. זאת היתה המנטליות שלנו בכל 11 שנות האליפות!

ב.ס: ישנה תמונה מפורסמת של מוחמד עלי באמצע, ג'ימי בראון בצד ימין, ואתה בצד שמאל .

זה היה מיד אחרי סרובו של מוחמד עלי להתגייס למלחמה בוייטנאם. ג'ימי בראון הוא שחקן הפוטבול בכל הזמנים. מוחמד עלי הוא המתאגרף הגדול בהסטוריה. אני הגעתי מכדורסל. רצינו להראות לעולם את זהות  כל השחורים בארה"ב על מוחמד עלי.

ב.ס: קבלת הרבה ביקורת על שלא הגעת לטכס העלאת הגופייה שלך לראש התקרה בבוסטון גארדן.

אני לא חושב שיש צורך בטכסים כאלה. אני לא זקוק לוולידציה על תרומתי לסלטיקס. חשבתי שזה בזבוז זמן.

הערה של מנחם לס: ביל ראסל תמיד היה אדם עם דעות קיצוניות חצובות בסלע ואיש לא הצליח לשכנעו לוותר לפעמים, ולהיות גמיש במקצת. איש קל הוא לא היה. קרים עבדול ג'אבר ירש ממנו את הרצינות והעקשנות. מצד שני ביל ראסל הוא אחד האנשים עם הצחוק המהיר והקולני ביותר שאני מכיר. לי נראה שהוא התרכך די הרבה ב-20 השנים האחרונות, כפי שקרים התרכך!

ב.ס: עברת לגור ללוס אנג'לס.

כן. לא יכולתי להביא את עצמי לגור בבוסטון. בוא אגלה לך סוד. כשהגעתי ללוס אנג'לס, בעל הקבוצה קינג הזמין אותי לצהריים ושאל אם אני מסכים לחתום אתם על חוזה. 'אתה יכול להיות בק-אפ לווילט צ'מברליין' הוא אמר לי. בתחילה כמעט נחנקתי מהאוכל, ואחרי זה צחקתי כפי שלא צחקתי הרבה זמן!

ב.ס: אתה, ג'ים בראון, ועלי, אתם נושאי הדגל של עליית השחורים בכל האספטקים של הספורט!

לא, לא. ג'קי רובינסון הוא נושא הדגל. הוא האדם האמיץ האמיתי. נפגשתי איתו כמה פעמים, והערצתי אותו עד בלי די.

ב.ס: כיצד הרגשת כשהנשיא אובמה חבש מסביב צווארך את מדליון 'האזרח האמריקאי' היקרתי?

זה היה לי לכבוד רב. במיוחד שנשיא שחור עשה זאת. בזמן ששיחקתי כדורסל אמרו שייקח 400 שנה עד שיהיה נשיא שחור.

מנחם לס: ביל ראסל היה שם כשהנשיא ענד את 'מדליון האזרח' על צווארו. אני משוכנע שהוא יהיה שם בעוד חודשים ספורים כשעיריית בוסטון של 'העיר הגזענית' לכאורה, תסיר את הגלימה המכסה את הפסל הענק לכבודו.

 

 

***************************************

הראיון עם צ'ארלס בארקלי 

 

ארני ג'ונסון: צ'ארלס, איך המרגש להיות בן 50?

כשיש לך הכל כפי שיש לי: בריאות, כסף, הג'וב הכי טוב בעולם – אתה לא יכול להרגיש דבר מלבד אושר ונינוחות. אני גם מעריך מה שיש לי, ואני לא שוכח אף פעם מהיכן הגעתי. ישנם כאלה ששוכחים, וזה פוגע בשלמות הנפשית שלהם, כי אם אתה עשיר ולא שמח בחלקך, אף פעם לא תהיה שלם עם עצמך כי תמיד תמצא עשירים ממך.

א.ג: מתי היתה התקופה הקשה ביותר שלך?

כשאבי עזב את הבית כשהתבגרתי. הוא עזב אותנו בתקופה הקשה ביותר והחמיץ את כל שנות ההתבגרות שלי, והתפתחותי להיות שחקן. הקשר חודש בשנים האחרונות ואנחנו 'בסדר' היום. זה גרם לאמי לעבוד כעוזרת בית, אבל היא אמרה לנו: "אני מנקה בתים כל היום. אני לא עומדת לנקות כשאני חוזרת הביתה. הנקיון הוא האחריות שלכם!". זה הכניס אותי לטראומה בקשר לסדר ונקיון. אמי היתה חזקה כברזל, אז דאגתי שהבית יהיה SPOTLESS אבל החדר שלי היה כאילו הוריקאן פגע בו. אמי היתה האשה השנייה בחוזקה מכל הנשים שפגשתי בחיי. החזקה ביותר היתה הסבתא שלי. SHE WAS  TOUGH AS NAILS. שתיהן עיצבו מאד את חיי.

א.ג: מה הזכרון העכור ביותר שהיה לך עם אביך?

הוא טס מקליפורניה לטכס הבגרות שלי מהתיכון, אבל נכשלתי בספרדית ולא קבלתי את תעודת הסיום בטכס הבגרויות. אבי אמר לי "טסתי כל הדרך מקליפורניה ואתה לא מקבל תעודת סיום?". ברחתי למגרש הבייסבול, נשכבתי על הדשא ובכיתי שעתיים תמימות.

אג: איך זה שבחרת באאובורן?

אוניברסיטת אלבאמה הגיעה לסוויט-16 באותה עונה וכל שחקניה חזרו. שקלתי אז 300 פאונד. מאמן אאובורן התקשר ואמר שהוא נותן לי מילגה אבל עלי להגיע לתחילת השנה 270 פאונדס. הגעתי 302!

 

 

א.ג: איך היה הנסיון שלך באאובורן?

שנה לפני כן הם הפסידו 12 משחקים רצופים והיו בתחתית. כבר בעונה הראשונה הגענו ל-500. שנה שלךישית כבר היינו בטורניר, והרגשתי שאני השחקן הטוב מכולם. אמרתי לעצמי, 'אוקיי. הגיע הזמן לחשוב על NBA.

א.ג: אז פילדלפיה בחרה בך!

ביום הראשון לא ידעתי מה לעשות. איך לפנות לד"ר ג'יי. "מיסטר אירוינג"? איך? אחרי יומיים הוא ניגש אלי, הושיט יד, ואמר "היי. אני דוק. נעים להכיר אותך!" והקרח נישבר.  הסיקסרס לא היתה קבוצה טובה. אחרי כמה שנים בקשתי העברה. אמרתי לסוכן שלי לומר להם שאני לא חוזר. כעבור שבוע הוא מצלצל ואומר: "אתה עובר לפיניקס סאנס!". זה היה הרגע המאושר ביותר שלי ב-NBA.

א.ג: ספר לי על הדרים טים.

הדרים טים היתה חשובה לי מאד. תמיד סבלתי מחוסר בטחון מסויים, וזה סוד שאנשים לא יודעים. סבלתי מזה כשבובי נייט לא בחר בי לנבחרת ארה"ב לאולימפיאדה של 1984, ומזה שלא זכיתי בשום תואר. פתאום אני מקבל צלצול המזמין אותי לדרים טים. זה עשה לי 'היי' שקשה להסבירו. "הם רוצים אותי!" אמרתי לעצמי, וזה נתן BOOST גדול לבטחון העצמי שלי. בדרים טים רציתי לראות איך זה לשחק עם הטובים ביותר. לומר לך את האמת? אז הרגשתי שאני השחקן הטוב ביותר בקבוצה, הווה אומר השחקן הטוב בעולם. אולי זה היה הזמן שהתחלתי להרגיש בטחון עצמי בעצמי. החודש וחצי עם לארי בירד, מג'יק, מייקל, היה חודש וחצי שלא היה ולא יהיה כמוהו. כולנו היינו סלבריטיס. השחקנים נגדם שיחקנו לא רצו לשחק כמו שרצו להצטלם איתנו.

א.ג: ומברצלונה הגעת לפיניקס.

כן, אבל הגעתי צ'ארלי אחר. הגעתי עם בטחון. הרגשתי מהרגע הראשון שזאת הקבוצה שלי. היו שם קווין ג'ונסון, סדריק סבלוס, דני איינג', תום צ'אמברס,  ריצ'י דומאס, דן מאירלי, אוליבר מילר, קורט רמביס, מרק ווסט, והאחרים, והרגשתי שאנחנו יכולים ללכת עד הסוף.

א.ג: אבל רק הגעתם. לא ניצחתם.

ב-1993-4 הגענו לגמר נגד שיקגו.  הובלנו 2-0 עם שני נצחונות בשיקגו. הרגשתי שאנחנו מנצחים. הייתי בטוח שאנחנו מנצחים. אבל אז מייקל התעורר ונתן ארבעה משחקים כאלה גדולים שהשתכנעתי אחת ולתמיד שהוא הגדול מכולם ושלא היה ואולי לא יהיה אחר כמוהו. כשהם ניצחו אותנו 4-2 והכל בגלל מייקל, אמרתי לעצמי פעים ראשונה "מייקל שחקן טוב ממך, בארקלי, ומוטב שתקבל זאת כעובדה!"  הבנתי שאני משחק נגד עילוי. ללארי בירד ומג'יק ג'ונסון היתה עזרה של השחקנים בין הטובים בליגה איתם. אבל למייקל היה רק סופר סטאר אחד לצידו – סקוטי פיפן, – ובכ"ז הוא הצליח להשליט את רצונו על כל הליגה. קיויתי אבל שבעונה הבאה נוכל לנצח כקבוצה, ולא באינדיבידואלים.

א.ג: אבל לא קבלת הזדמנות שנייה!

לא. הסל של מריו אלי במשחק השביעי נגד יוסטון בעונה הבאה שבר אותי. היה זה החץ העמוק התקוע בלבי. קיויתי שזאת השנה שאוכל לנצח את מייקל 'מאנו-א-מאנו', והסל של מריו חיסל אותנו, וחיסל את עתידי בסאנס.

א.ג: למה?

התחלתי להתבגר. הרגליים התחילו להרגיש כבדות. הסאנס שיקרו אותי. הם הבטיחו לי שחקנים מוכנים לריצה לאליפות, אבל במקום זה הביאו צעירים ואמרו לי "צ'ארלס, החלטנו לוותר בשנתיים הבאות, וללכת על בנייה מחדש". אני רציתי עוד עונה טובה אחת בסאנס, אבל ידעתי שלא תהיה "עיוד עונה אחת טובה". איט איז אול אובר. בקשתי לעבור קבוצה.

א.ג: אז ספר על המעבר ליוסטון.

זה היה ב-1996-7. חשבתי שעם חאכים אולג'ואן וקלייד דרקסלר נוכל לנצח את שיקגו. במשחק הראשון שלי ביוסטון קטפתי 33 ריבאונדים, שזה שיא הקריירה שלי. אבל אז החלו הפציעות. גם המכות עם צ'ארלס אוקלי מהניקס אחרי שעשה עלי פלגרנט פאול. חאכים, קלייד, ואני הזדקנו באותו זמן, ומייקל היה שוב בשיאו אחרי שנה בבייסבול. לא היה לנו את זה יותר. המיץ ברגליים ניגמר. בעונת 1999-2000 הורידו אותי באלונקה מהפארקט. לא רציתי לפרוש כשבמשחקי האחרון הורידו אותי באלונקה. התפללתי לריבאונד אחד ולא יותר לפני שאני פורש. זה קרה במשחק נגד יוטה כשכולם ידעו שזה המשחק האחרון שלי. טמג'נוביץ' – שהוא לדעתי המאמן מהטובים ביותר עם האישיות הגדולה מכל המאמנים – ידע שאני מחכה לריבאונד. פתאום הכדור נפל אלי ישר מהזכוכית. אפילו לא ניתרתי. כולם מחאו כפיים כשירדתי מהפארקט. זה היה משחקי האחרון. ירדתי עם חיוך וללא כל REGRETS!

מה היה הדבר הכואב ביותר ביוסטון?

ההפסד ליוטה 4-2 בגמר המערב. היו לנו את חאכים, דרקסלר, מריו אלי, אני, אוטלה הרינגטון, סאם מאק, ברנט פרייס, אדי ג'ונסון, מאט בולרד, מאט מלוני. היינו אמורים לנצח 0-4. זה היה ניגמר באמת 0-4 אם הסידרה היתה נערכת 6-7 שנים קודם.

א.ג: אין לך כל REGRETS? הרי סיימת ללא טבעת!

זה הדבר היחיד שלא השגתי בחיי שמאד כאב לי עליו. אבל לא עוד.  אני יודע שהיתה לי טבעת אילולא מייקל, אבל השלמתי עם זה. ישנם אנשים בעולם שחסר להם הרבה יותר מטבעת אליפות.

א.ג: אז כיצד אתה מרגיש היום?

אני בריא. הורדתי 30 ק"ג ממשקלי. אני מולטי-מיליונר עם הג'וב הטוב ביותר בעולם. אני מצליח מאד בטיווי, כי למרות מה שכמה חושבים, הרוב הגדול שחוזה בנו לא רוצה כדורסל נטו. הוא רוצה בידור ופאן, ואני נותן להם את זה. אני אוהב כדורסל. זה הדבר החשוב ביותר שלי בחיים, ומשלמים לי עבור זה. אני משחק גולף. אני מוזמן למקומות מיוחדים. מה עוד צריך אדם בן 50?

א.ג: מה הדבר החשוב ביותר עתה בחייך?

להחזיר. TO GIVE BACK. לעזור לאנשים שהם פחות ברי מזל ממני.

א.ג: אני אזכיר שם ואתה תתארו במילה או שתיים.

אוקיי. GO AHEAD.

מייקל –

הגדול מכולם

לארי בירד –

הגאון

קווין מקהייל-

הקשה מכולם לשמירה

מוזס מלון-

BAD

דנקן-

הטוב ביותר

טייגר וודס-

עצוב

ד"ר ג'יי-

MENTOR

מג'יק-

ENTREPRENEUR

לברון-

טנק

קובי-

SMOOTH

טבעת-

חסר לי מאד

א.ג: סכם במשפט אחד מה אתה מרגיש היום.

אני לא יכול להאמין לאן הגעתי. וואוו…איזה AMAZING LIFE יש לי!

*******************************

מילה ממנחם לס: תאהבו את צ'ארלס בארקלי כאנליסט טלוויזיה או תשנאו אותו, העובדה היא שמה שהוא עושה, והשטיק שלו עובד. הוא זכה ב-'גרמי' ובכל מיני פרסים. הוא מדבר מהלב והוא אומר מה שהוא חושב. הוא יותר טוב ב-"סיכומים" מאשר בפרטים. בעונה שעברה כשהוזמן להיות שדר בטורניר המכללות היתה לי הרגשה לפעמים שהוא לא מכיר אפילו הרבה מהשחקנים, אבל כפי שהוא אומר, "I MIGHT MAKE A MISTAKE, אבל אני אף פעם לא WRONG!". ז"א הוא עלול לטעות בפרטים, אבל בגדול הוא תמיד צודק! (מזכיר לכם אחד בשם דוק מנחם לס? הוא ואני עושים טעויות, אבל אף פעם לא שוגים…). הוא השדר הפופולרי ביותר. הוא הסיבה שתכנית OPEN COURT איתו, שקיל, קני סמית', ארני ג'ונסון, סטיב קאר, רג'י מילר, כריס וובר, ורנדי סמית' הפכה לתכנית הכדורסל המצופה ביותר, וכל משחקי ה-NBA המשודרים ע"י TNT שולטים ברמה בטיווי. הסיבה החשובה ביותר? צ'ארלס בארקלי!

 

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 30 תגובות

  1. ראיונות מרתקים. אישית, חשבתי שזה של ג׳ורדן היה הכי מאכזב, זה של ראסל הכי מרתק, וגם זה של ברקלי היה סופר מעניין.

    השאלה הכי מעניינת הייתה כאשר סימונס שאל את ראסל איך הוא אימן את יריבותיה של הסלטיקס אחרי כל כך הרבה שנים כשחקן, ולמה הוא לא מתחבר עם הקהל של הסלטיקס או גר בבוסטון. ראסל ענה שהוא עף פעם לא אהב את העיר בוסטון, הוא טען שהעיר הייתה גזענית מדי בזמנו. ראסל סיפר שהסלטיקס היו franchise הכי טוב, מכובד ומפותח באותו זמן, ושהוא היה ועודנו 200 אחוז ירוק, אבל שהסלטיקס היו שונים מהעיר. הוא אמר שהוא מאוד מאוכזב מחוסר הערכה של העיר בזמנו.

    מהראיון של בארקלי התרשמתי מהאנטלגטיות של הבן אדם. אפשר לראות שהוא הישתנה הרבה מתחילת דרכו בליגה, ואפשר להבין חלק מפעולותיו אם לומדים על ילדותו. רואים שברקלי מעריך את חייו, ומבין שהוא בין אדם עם ברכה. מעניין היה לראות את שנותיו המתסכלות בפילדלפיה, את ההצלחה בפניקס, שוב את התסכול ואת סוף הקריירה ביוסטון.

    מג׳ורדן בעיקר ראו את התחרותיות הבלתי נגמרת שלו, ואת האובססיביות שלו to be the best.

    שלושת הראיונות היו מצוינים, מרתק היה לשמוע ולהיזכר בשלושת אגדות כדורסל כל כך שונות ומיוחדות.

  2. תענוג, בארקלי השחקן האהוב עליי בכל הזמנים ואני רק מצטער על עצם היותי צעיר מדי כי לא נהנתי ממנו יותר מדי.

    הוא ביי פאר הפרשן האהוב עליי, יש בו הכל, הומור, שנינות, פרשנות נכונה והוא אחלה שואו ליד שאקיל.

    ורק אנחנו צריכים להסתפק באיזה פגר אמריקאי בן 70 שיודע לדקלם שמות של מכללות- שימי ריגר.

    1. כל שלושת הראיונות לא ניכנסו לעימותים של ממש. למשל, את ג'ורדן חייבים לשאול אם הוא היה זה שמנע מאייזיה תומאס להיות בדרים טים; את ביל ראסל הייתי שואל אם הוא גזען; ואת בארקלי הייתי שואל על המרפק לשחקן המסכן מאפריקה (על היריקה על הילדה הוא כן נשאל וענה שזאת היתה הנקודה הנמוכה ביותר שהגיע אליה כשחקן NBA!
      אבל כנראה שלא חיפשו עימות בימי ההולדת שלהם.

  3. איזו גישה לחיים יש לבארקלי. מנחם תודה על התרגום והתוספות.
    המשותף לך ולבארקלי: לשניכם יש פה גדול, במובן החיובי.

  4. טעיות ללא הרף בהתיחסות של בארקלי לסדרה מול שיקגו
    קודם כל התקיימה בעונת 92 -93 ולא כפי שתורגם ( או נאמר ??93-4???)
    פיניקס אירחו את הגמר
    יצאו בפיגור 0 -2 לשיקגו ( לא הובילו 2-0 ……)
    ניצחו 2 מ 3 בשיקגו
    והפסידו במשחק ה -6 עם השלשה ההיא של פקסון …..
    5 מתוך 6 משחקים נגמרו בנצחון חוץ בסדרה …….
    MBK זוכר ובארקלי שכח ???? מייקל עם 41 למשחק , אחת הסדרות הכי גדולות אי פעם , 3 הארכות במשחק 3 ,ועוד …..

    אגב בארקלי התייחס לגובה שלו , הוא טען שהוא 1.93 למרות שנרשם כ 1.98 , פעם אמר שאם היה 2.13 ( 7 פוט ) היו מוצאים אותו מחוץ לחוק.
    בארקלי היה ונשאר בעיני הפאור פאורד האהוב והנערץ ביותר , איזה שחקן , איזה אישיות , חבל שלא זכה בטבעת
    אהבתי את התגובה של מייקל לגבי ההשוואה של הדרים טים מול הקיימת היו מנצחים אותנו שהיינו בגיל 16 17 ( רק דוראנט , לה ברון וקובי ברמה של החברה ההם , ללא שום סנטר שמסוגל לתת פייט ליואינג ורובינסון , 20 -15 הפרש לדרים טים המקורית , מייקל משתק את קובי , לה ברון ודוראנט ביתרון יחסי מול בירד , ודרקסלר המבוגרים. אך אין מי שיעצור את מלון ובארקלי )

  5. האשמה היא בי ולא בבארקלי. הוא אמר: "אחרי שניצחנו שניים בשיקגו, הייתי בטוח שהסידרה היא שלנו". לא דאגתי לבדוק שהיה לפני כן 2-0 בפיניקס לטובת שיקגו לפני המשחק ה-3 וה-4. עכשיו אני זוכר הכל בברור. האשמה בי, אבל גם בבארקלי שלא הבהיר זאת בראיון, ואני כתבתי במהירות מה שאמר.

  6. מנחם
    ראסל באמת ממעט להתראיין. מה ידוע על איך שהוא תופס את מקומו בהיסטוריה לעומת הגדולים האחרים? כי את הקייס של מספר האליפויות אי אפשר לבטל. ואיך הוא בכלל משווה בין התקופות? האם הוא מאמין שקוזי, ווסט והחבר'ה בגילו היו טובים מהמג'יקים והמאלונים, או אפילו מהקובים והלברונים?

    1. הוא מאמין שהוא ווילט היו יכולים לשחק היום בהצלחה לא פחותה, והוא ממשיך לטעון שלא היה פוינט גארד מוסר, ומוביל פאסט ברייק כמו קוזי.

  7. ראיונות מאוד מרתקים. כולם.
    לדעתי הם גם מעניינים מעבר לעניין הכדורסל נטו, אלא בכלל לספורט, ואפילו מעבר.
    עצוב לשמוע את ראסל, הוא במו ידיו הביא לסלטיקס 11 אליפויות (בהנחה ואני זוכר נכון), ומבחינתו אפשר לשכוח מהעיר הזאת.
    בראיון עם ג'ורדן עולה שוב, בפעם האלף, הג'נטלמניות של בירד, פשוט מדהים.

    רק שאלה, לבארקלי אין ילדים? משפחה?
    הוא מדבר על כמה חייו טובים ומושלמים עכשיו בהתבסס על כך שיש לו כסף וג'וב טוב, אבל מילה על משפחה? נאדה.

  8. המון תודה על התרגום, פשוט מרתק!!
    האם מישהו יודע אם יש איזה אתרו שאפשר לקרוא\לשמוע בו את הראיונות המלאים? אני מת לקרוא את הכל.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט