סוף הויכוח – בוב פטיט הפאור פורוורד הגדול מכולם! / מנחם לס

החמישייה הגדולה בכל הזמנים (והשנייה, והשלישית)

אהבתי את הויכוח על 'מי טוב ממי'. לכל אחד שמורה הזכות לדעתו. השאלה על מה היא מתבססת. דעתי מתבססת בעיקר על ראייה פיזית. משנת 1961 אני שורץ על מגרשי ה-NBA ולא היה שחקן שהזכרתם שלא חזיתי בון אישית עשרות פעמים. כמובן שדעתי מתבססת גם על מספרים, ראיונות, ודעות מומחים שאני מעריך. דעתכם מבוססת לרוב על ציפייה בטלוויזיה, וידיאו, וקריאה. אולי גם מעט הצהרות משימי ריגר, שבעצמו לא ראה כמעט אף אחד מהם אישית, והוא לפעמים שולף מהמותן הצהרות מהגיהנום. לא שאני מבטל זאת, אבל כמובן שצריך לחשוב על מה מסתמכת הבחירה.

אחת הבחירות שאני מעריך ביותר היא הבחירה שנערכה בשנה שעברה ע"י המגזין היקרתי 'ספורטינג ניוז' בהוצאה האחרונה שלו אחרי 125 שנים של דפוס. בבייסבול לא היה לו מתחרה, אבל גם בפוטבול וכדורסל תמיד כתבו בו גדולי המומחים. לקראת ההוצאה האחרונה הם ערכו משאל ענק של שחקני עבר, מאמני עבר, עתונאים, אנשי TV, וכמובן שחקני הווה, מאמני הווה, ואנשי מדיה של ההווה – 5,431 ס"ה במספר. הנה החמישיות שניבחרו:

חמישייה ראשונה

פ.ג: מג'יק

ש.ג: מייקל ג'ורדן

ס.פ: לארי בירד

פ.פ: בוב פטיט

סנטר: ביל ראסל

חמישייה שנייה:

אוסקאר רוברטסון, ג'רי ווסט, ג'וליוס אירווין, אלג'ין ביילור, ווילט צ'מברליין

חמישייה שלישית:

ג'ון סטוקטון, קובי בריאנט, קרל מלון, טים דנקן, קרים עבדול ג'אבר.

החמישייה האמיתית שלי:

רוב השנים הראשונות מאז 1980 ואילך החמישייה שלי היתה מג'יק, מייקל, לארי, קרל מלון, ווילט צ'מברליין. הפאור-פורוורד האמיתי שלי היה בוב פטיט אבל חששתי להכניסו כי כמעט אף אחד לא הכיר אותו. זה כמו להכניס את בוב קוזי כפוינט גארד הגדול מכולם. אז שמרתי את בוב פטיט 'בסוד' עד ש-'ספורטינג ניוז' בחר בו, ואז החלטתי שזה 'כשר' לבחור בו. מה שהיה בוב פטיט זה קרל מלון פיקח כשד. הוא היה קרל מלון עם תכונות של לארי בירד. דברים שהוא עשה לא היו מובנים לפניו. היתה לו סטטיסטיקה טובה יותר מאשר לקרל מלון או טים דאקנט: ב-11 שנות NBA ה-2.07 מ' הזה קלע בממוצע 26.4 נק', וקטף 16.2 ריב'. היה פעמיים MVP, אלוף NBA פעם אחת, ואול סטאר בקבוצה הראשונה בכל שנה משנותיו ב-NBA.

קרל מלון ב-19 שנים קלע 25.0 עם 10.3 ריב', והיה 14 פעמים אול סטאר ופעמיים MVP. טים דנקן עדיין משחק, וב-15 שנותיו בליגה קלע 20.3 נק' עם 11.3 ריב', ו-4 אליפויות. ז"א שהדבר היחידי שבוב פטיט נופל מדנקן הוא במספר האליפויות. אבל בוב פטיט שיחק בסנט לואיס, קבוצה קטנה ודי ענייה, ואת כל האליפויות שהוא פ]יספס לקח ביל ראסל עם הסלטיקס הגדולה. אם טים דנקן והספארס שיחקו נגד הסלטיקס של אז אז היו לטים אפס אליפויות. אני מאמין באמת ובתמים שבוב פטיט היה הפאור-=פורוורד הטוב מכולם, ועתה שעשיתי לכם הכרה איתו, אני מכניסו לחמישייה הראשונה שלי ללא היסוס. משך השנים חל עוד שינוי כשקרים עבדול ג'אבר הפך לסנטר הגדול בכל הזמנים שלי, אז החמישייה הגדולה ביותר של כל הזמנים שלי היא:

מג'יק, מייקל ג'ורדן, לארי בירד, בוב פטיט, וקארים עבדול ג'אבר.

וכמה מילים על הסנטר הגדול מכולם. אתן לסטטיסטיקה לדבר:

ביל ראסל: 13 עונות, 15.1 נק' למשחק, 22.5 ריב', 5 MVP, ו-11 אליפויות.

ווילט צ'מברליין: 14 עונות, 30.1 נק', 22.9 ריב' (מס' 1 בהסטוריה), 4 MVP, ו-2 אליפויות.

קרים עבדול ג'אבר: 20 עונות. 24.6 נק' ממוצע, 11.2 ריב', 6 MVP, ו-6 אליפויות

שקיל: 19 עונות. 23.7 נק', 10.9 ריב', 1 MVP, ו-4 אליפויות.

הבחירה שלי היא קרים עבדול ג'אבר.

בונוס: פוסט על בוב פטיט שכתבתי לידיעות אחרונות ב-1986, ואז עדכנתי לאתר הופס כשכתבתי על "50 האגדות":

************************************************************
אגדה מספר 4: בוב פטיט
***********************************************************

כשבוב פטיט סיים את לימודיו בלואיזיאנה סטייט יוניברסיטי (LSU) חשבו כולם שאין לו סיכוי לשחק בנבא. אמנם גובהו היה 2.07 מ´, אבל משקלו היה פחות מ-100 ק"ג וחשבו שהוא לא חזק. מילווקי לקחה צ´אנס עליו. הוא החזיר לה בעונת רוקי של 20.4 נק´ למשחק עם 13.8 ריב´, והוא לא פסק עד שהפך לשחקן הכדורסל הטוב ביותר בתפקידו בזמנו (ואגב, גם משקלו עלה ל-120 ק"ג)

=================================================
בין חמשת השחקנים האהובים עלי ביותר
=================================================

את בוב פטיט יצא לי לראות במשחקי השלישי במדיסון סקוור גארדן "הישן" בתחילת נובמבר 1961. שמעתי עליו רבות. אמרו לי שהוא הפאוור-פורוורד הגדול שאי-פעם שיחק כדורסל. כשחזיתי בו באימון הקליעות הוא נראה קצת משועמם ויותר מדי לבן. כיצד שחקן כזה יוכל להסתדר עם הביל ראסלים של העולם חשבתי.

ואז המשחק נגד הניקס החל. מיד מבטי הופנה אליו כאילו היה מגנט ולא הצלחתי שלא להסתכל עליו. שחקן מושלם כזה לא ראיתי עד אז. אלגנטיות משחק עם יכולת סיום וניתור לריבאונד שממש כישפו אותי. היה משהו בכל הופעתו שכאילו דרש כבוד. היה משהו במשחקו שנתן לך הרגשה שרק הוא יכול לשחק ככה. היו עוד 9 שחקנים, אבל בוב פטיט היה ההצגה כולה. כך הרגשתי כשחזיתי בג´ון הבליצ´ק. ככה הרגשתי כשחזיתי בוולט פרייזר. ככה הרגשתי כשראיתי את לארי בירד לראשונה, וכך הרגשתי עם מייקל ג´ורדן.

אני לא אומר כאן שאלה חמשת השחקנים הטובים בעולם (אם כי לא הייתי רחוק מהאמת לו אמרתי כך!). כל מה שאני אומר הוא שאלה חמשת השחקנים האהובים עלי מכל השחקנים שראיתי מ-1961 ועד היום, ספטמבר 2008.

=================================================
התחלה צנועה
=================================================

בתיכון של בטון רוז´ בלואיזיאנה שיחקו 5 פנתרים שחורים, למרות שהיו אלה שנות הגזענות הגדולות בלואיזיאנה. בוב פטיט העז להצטרף לקבוצה כשהיה פרשמן, ואח"כ סופומור, ובשתי הפעמים "נוקה" מהסגל ע"י מאמניו שהסבירו לו שהוא איטי מדי ויותר מדי CLUMSY. אביו, שהיה השריף של בטון רוז´, לא ויתר: "אתה תתאמן עד שתעשה את הקבוצה!". אדם נוקשה היה אביו. פטיט עבד יומם ולילה על כל האספקטים של הכדורסל, וגם על משקולות.

כשחזר בשנת הג´וניור שלו, מאמנו סם קוהיל לא האמין למראה עיניו: הילד הפך להיות גבר! הוא עשה את חמישיית הקבוצה בשנת הג´וניור שלו, והיה "השחקן המצטיין" כשבית ספרו ניצח את אליפות לואיזיאנה לתיכונים.

הוא קיבל מלגה ללואיזיאנה סטייט ב-1952 והפך ליקיר המדינה כשבכל שנות משחקו שם (שלוש שנים; אז פרשמן לא הורשו לשחק עם הוורסיטי) הוא היה ´אול אמריקן´ והשחקן הטוב בסאות´איסטרן קונפרנס עם ממוצעים של 27.8 נק´ ו-13.1 ריב´ למשחק. בפיינל פור של 1953 כשהוא ג´וניור, הוא קלע 24.9 נק´ ממוצע עם 13.9 ריב´, אך הוא היה השחקן הלגיטימי היחיד בקבוצתו. את שנת הסניור שלו סיים עם 31.4 נק´ ו-17.3 ריב´ וניבחר לחמישיית האול אמריקן של המכללות.
=================================================
הקריירה המקצוענית
אחד משלושת הריבאונדרים הטובים בהיסטוריה
=================================================

הוא נבחר ע"י מילווקי בסיבוב הראשון של דראפט 1954. הוא נתן להם עונת רוקי נהדרת, זכה בתואר "רוקי העונה" עם 20.4 נק´ למשחק ו-13.8 ריב´. שנה אח"כ, ב-1955, ההוקס עברו לסנט לואיס. עד אז הוא שיחק כפיבוט (כך קראו לסנטרים של אז) אך בסנט לואיס הוא הועבר לעמדת 4 שם נישאר עד סוף הקריירה, והיה אחד השחקנים שהגדירו עמדה זאת יותר טוב מכולם. "זה נתן לי מבט אחר לחלוטין על המשחק. עד אז שיחקתי עם הגב לסל. עכשיו אני עומד עם הפנים לסל. גיליתי עולם חדש של כדורסל, עולם שאהבתי!", הוא אמר אז לספורטס אילוסטרייטד.

בעונתו השנייה בנבא הוא זכה בתואר ´מלך הסלים´ כשקלע 25.7 נק´ ממוצע והוביל את הליגה גם בריבאונדים (1164 ל-16.2 ממוצע). הוא זכה גם בתואר "השחקן המצטיין" של אול-סטאר 1956 כשקלע 20 וקטף 24 ריבאונדים. הוא היה ריבאונדר שהזכיר מאד את לארי בירד ודייב דה-בושר שבאו אחריו: שחקן לבן עם ניתור בינוני, אך תפישת מקום מושלמת, ומשחק פיקח שעזר לו לגבור על גבוהים ממנו. הוא זכה ב-MVP של האול-סטאר גם ב-1958, 1959, ו-1962. באותה עונה זכה גם בתואר MVP של הליגה (תואר שרכש שוב ב-1959). להוקס הייתה אז קבוצה מצויינת (זאת הקבוצה שאני ראיתי!) עם פטיט, אד מקאולי, וקליף הייגן. אבל, בלי שידעו, הם ויתרו על זכויות הדראפט לסלטיקס, שעם הדראפט שקיבלה עבור השניים היא בחרה בביל ראסל.

הם עזרו לו ב-1958 לזכות באליפות הנבא בניצחון בגמר על הסלטיקס (עם ביל ראסל). פטיט היה אדיר במשחק ה-6 כשקלע 50 נקודות, וזכה בתואר "השחקן המצטיין" (שתי הקבוצות תיפגשנה גם בגמרי 1957, 1960, ו-1961, כשהסלטיקס זוכה בשלושתם.

את עונת 1958-1959 הוא הוביל עם 29.2 נק´ ממוצע, שיא של אותה תקופה. הוא גם היה לשחקן הראשון בהיסטוריה של הנבא לקלוע 20,000 נקודות. הספורטינג-ניוז בחר בו כ-MVP של הליגה, כי בנוסף ל-29.2 נק´, הוא הוביל את הליגה בריבאונדים עם 20.3 למשחק. בעונה שבאה אחרי הוא קלע את הממוצע הגבוה בקריירה שלו בנבא (31.1 נק´).

הוא פרש ב-6519עם סכום כולל של 20,880 נק, לממוצע של 26.4 ב-11 שנות קריירה בנבא. הוא סיים עם 12,849 ריב´ לממוצע של 16.2 למשחק לכל הקריירה. ממוצע זה הוא עדיין שלישי בתולדות הליגה אחרי ממוצעיהם של צ´מברליין וראסל בריב´. הוא היה ´אול-סטאר´ בכל 11 שנות משחקו בנבא, וניבחר לחמישיית הנבא 10 פעמים, ולחמישייה השנייה פעם אחת. אגב, פטיט עדיין מחזיק בשיא הריבאונדים (וכן שני באותה קטגוריה) עם 26 ריב´ ב-1958 ו-27 ריב´ ב-1962. הוא שני בממוצע במשחקי האול-סטאר שלו (אחרי אוסקאר רוברטסון) עם 20.4 נק´ ממוצע ל-11 משחקי אול-סטאר. רבים וטובים מצביעים עליו כפאוור-פורוורד הגדול בהסטוריה, והחשוב ביניהם הוא רד אורבך שאמר עליו: "הפאוור-פורוורד הטוב, המוכשר, והפיקח מכולם היה בוב פטיט. רק לארי בירד שהיא הסמול פורוורד הטוב מכולם הגיע לרמתו. שניהם היו שחקנים שכמוהם לא אראה יותר בימי חיי. שחקנים שאלוהים חנן בכשרון מיוחד לכדורסל שאין לאף אחד אחר". הוא נמצא ברשימת "החמישייה הגדולה בהסטוריה" בהרבה רשימות, מהידועות מכולן ספורטס אילוסטרייטד ביובל ה-50 של ה-NBA, וספורטינג ניוז, ביובל ה-100 שנה של המגזין.

הוא ניבחר להיכל התהילה ב-1971 ואח"כ לאחד מ-50 האגדות. ביובל ה-120 של 'ספורטינג ניוז' היקרתי (2005) המגזין בחר בו ל-"חמישיית הכדורסל הגדולה בהסטוריה" כפאור-פורוורד.

=================================================
המנכ"ל הגדול מכולם
=================================================

מיד אחרי פרישתו מכדורסל הוא פנה לעסקי בנקאות שם עבר בתפקידי משנה עד שהגיע לטופ בבטון רוז´. משם פנה לעסקי השקעות בנקאיות (מהסוג של ליהמן ברת´רס ומריל לינץ´ שנרכשה ע"י בנק אוף אמריקה’ כשהוא מצטרף בתפקיד בכיר ב-"קידר ופיבודי" – אחת מחברות הבנקאיות להשקעות הגדולות מכולן. ב-1993 הוא הפך למנכ"ל חברת העתק "פרודנטיאל" והוול-סטריט בחר בו כ-"מנכ"ל השנה" ב-1995.

הוא ממשיך עד היום כנשיא אינבסטמנט מנג´מנט קונסלטנס אסוסיאשיון (IMCA) הענקית. הוא חזר לגור בלואיזיאנה משם מנהל הוא את עסקיו. שלושת ילדיו אף הם הגיעו לתפקידי מפתח בכלכלה של מדינת לואיזיאנה.

מנחם לס

בעל האתר, העורך הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 42 תגובות

  1. מנחם לך יש פרספקטיבה היסטורית שאין להרבה אנשים בעולם, ואכן המספרים של פטיט אדירים וקשה להאמין שיש שחקנים שיכולים להגיע לממוצע קריירה כזה של ריבאונדים. השאלה שלי היא האם המספרים מספרים את הכל ? האם לפטיט הייתה אז תחרות בליגה כפי שהייתה לו אם היה משחק כיום ?
    אני מניח במידה רבה של סבירות שלו היה משחק בדור הזה עדיין היה שחקן אדיר, אבל המספרים היו נמוכים יותר. כיום העומק גדול בהרבה, וגם שחקנים כראסל או צ'מברליין לא היו מגיעים לשליטה ולמספרים המפלצתיים שהגיעו אליהם בזמנו. בנוסף איך משקללים יכולות כגון מנהיגות, חכמת משחק, שהן מעבר למספרים מוחלטים, וכיצד מגשרים על פערי הדורות או מסתמכים על מספרים כשבאים לקבוע בשאלה זו ?
    אתה ככל הנראה היחיד מבינינו שיכול לתת דעה מגוף ראשון ויש לזה משקל משמעותי, אבל השאלה הזו ככל הנראה תישאר פתוחה, ולכל אחד יש העדפה משלו בענין, כשגם אתה שינית את דעתך. אני זוכר שפעם אלג'יןו ביילור היה הפייבוריט שלך בעמדה הזו.
    בשורה התחתונה זו כנראה העמדה בה אין פייבוריט אחד שמוסכם על רוב אוהדי הכדורסל.
    אגב אני חושב שאולגואן בשיאו היה טוב משאק, ובוודאי מגוון ממנו בהרבה

      1. ישהו ענה בשמי. ברור שלארי בירד היה סמול פורוורד. למעשה הוא היה פוינט פורוורד. סמול, ופאור, והכל. עובדה שהוא היה הריבאונדר הטוב בקבוצה שכללה גבוהים מעולים כמו פריש ומקהייל. אבל ציינתי את שמו רק כדי להבהיר שלבןב פטיט היה אותו מיקום מצויין ואותו טיימינג בלתי ניתן להסבר שהיה ללארי.

    1. אחד בשם אונלינט העתיק תגובה שכתבתי פעם על בוב פטיט כמעט מילה ומילה אז מחקתי אותו.

      פטיט שיחק עם השחקנים הנחשבים עד היום לטובים בעולם תחת הסל: ביל ראסל, ווילט צ'מברליין, ג'רי לוקאס, צ'ט וולקר, בלאמי, ועוד ועוד, והיה קלעי יותר טוב מראסל, ושלישי בריבאונדים בכל הזמנים לצ'מברליין וראסל. הוא העפיל עך ג'רי לוקאס ששיחק עם הניקס בשנות ה-70, ששיחקו משחק מודרני שווה לחלוטין למשחק של היום. ז"א שבוב פטיט (כמו דייב דהבןושר וולט פרייזר עצמו) היו יכולים לשחק באותה הצלחה היום. הוא היה מין לארי בירד בחוכמו וקריאת נמשחק שלו. טיימינג ומיקום נפלאים, קשים ממש להסבר. הוא ידע את המשחק כה טוב שממש ניבא לאן יפול הכדור.

      היתה לו גם זריקת ג'אמפ מעולה ביותר מחצי מגרש ומגרש שלם!

  2. מנחם, מאז שעזבת את האתר ההוא, הוא הפך אתר שכותבים בו כמעט אך ורק על כדורגל… טוב (ומזל) שיש הופס, שנותן במה למשחק המרתק הזה, לכדורסל. ישר כוח!

  3. מל, קראת במקרה את הספר של סימונס The book of basketball?
    יש לו שם פרק מאוד מעניין ומעמיק על ווילט וראסל, בו הוא מסביר בצורה די משכנעת למה ראסל עדיף (ולא רק בגלל מספר האליפויות). אני ממליץ לך לעיין – אשמח לשמוע מה תחשוב על הנימוק שלו.
    אגב, גם הוא מעריך מאוד את פטיט, אבל נותן לדאנקן את המקום של הPF ברשימה שלו

    1. עם כל הכבוד לסימונס, הוא לא ראה את בוב פטיט משחק. הוא מסכם על סמך מקורות יד שנייה. אני חושב שהוא צעיר מדי אפילו מלראות את ראסל משחק. בקשר לראסל נגד צ'מברליין, הבעייה היא שאחד שיחק עבור הסלטיקס והשני עבור הסיקסרס. הבדל בסגל הקבוצה; הבדל במאמנים. בוסטון היתה אז מבצר.

  4. לארי בירד יכול להחשב PF
    ומי שמעז לחשוב שדאנקן יותר טוב מהשניים צריך לערוף את ראשו!
    פאק, הוא אפילו לא יותר טוב מקארל מאלון, צ'ארלס בארקלי וקווין גארנט

  5. מנחם, כמובן שקשה מאד ואפילו בלתי אפשרי להחליט מי הכי גדול בכל עמדה, כיוון שזה תלוי תקופה (השחקנים ששיחקו אז בליגה, האתלטיות שמשתפרת עם השנים וכו'). כמו כן, חשוב מאד מי לדעתך היא שאר החמישיה (רק לדוגמא, אם אתה מעדיף את ראסל יכול להיות שתרצה פ.פ. יותר התקפי ועם את צ'מברליין אז פ.פ. יותר הגנתי).
    יכול להיות שאם בוחרים את החמישיה בכללותה אז בירד אכן צ"ל ס.פ. שיבחר, אבל אם בוחרים רק ס.פ. אחד, כאשר לא ניתן לדעת באותו רגע מי שאר שחקני החמישיה (נניח לרגע שנקבעים רנדולמית בהגרלה), אני חושב שג'ימס עדיף, כיוון שהוא הרבה פחות תלוי בשחקנים אחרים.
    כמובן שאני נותן לך את הקרדיט, כיוון שיש דברים שרואים במגרש שקשה לקלוט בטלויזיה (אגב, בכדורגל זה הרבה יותר משמעותי).

  6. לא מבין מי קבע שצ'מברליין יהיה בחמישייה השניה וקארים בשלישית ? אני הייתי מחליף בינייהם, כמו כן אין שום הגיון לשים את דאנקן ןמלון באותה חמישייה כשברור שאף אחד מהם לא מסוגל לשחק בעמדה מספר 3,אני הייתי מוציא משם את מלון ומוסיף את פיפן שלדעתי היה שחקן רב גוני שגם בהגנה וגם בהתקפה היה מסוגל לשחק בכל עמדה ולשתק כל שחקן (בגמר של 91 זה מה שגמר את הלייקרס).
    כמו כן דאנקן חייב להיות לפחות בחמישייה השניה ולא בשלישית

    בלי שום קשר יופי של כתבה,לא הכרתי את השם בוב פטיט וטוב לדעת מי הוא היה
    יישר כח מנחם !!!

  7. כדורסל משחקים בשני חצאי מגרש.
    לשים את מלון שיש לו מספרים אדירים (גם תודות לסטוקטון). זה אוברייטד לטעמי.
    רודמן היה חשוב יותר קבוצתית (כן אני אמשיך לטחון את רודמן) למכונת הבולס. הוא גם הוריד את ממוצעי מלון (אבל הפסיד לו ברסלמניה, בלי נדר, אז מלון טוב יותר בהאבקות).
    מקבל את פטיט בעיקר כי לא ראיתי אותו. אבל מלון???
    לא לשכוח שלרודמן יש 5 אליפויות. לא להזכירו בגלל אופיו והמוחצנות שלו, לא מכבדת עכברי כדורסל.
    אז מל אל תזמין אותו לארוחת ערב, אבל להזכירו כאחד הפאוורים הטובים בעולם (בודאי בריבאונד ובהגנה) זה חובה.

  8. ישי כניראה שאתה לא מבין יותר מידי.
    דנקן לקח מועדון בינוני לפניו ושם אותו במשך 15 שנה בטופ!
    אחוזי הניצחונות של הספרס ב15 שנה האחרונות הם מטורפים.
    וכמובן כוללים גם 4 אליפיות, 2 mvp 3 ,mvp של הגמר ועוד כמה הישגים אישיים.

    אין כמעט שחקנים(בכלל לא רק עמדה 4) שלקחו ככה מועדון בינוני ושמו אותו בטופ במשך כלכך הרבה שנים!

    צ'ארלס וגארנט עם כל הכבוד היו צרכים לעבור קבוצות בשביל להיות בטופ ועדיין עם תסכם את הקריירה שלהם לא השיגו חצי ממה שדנקן השיג.

    מלון אכן הרים מעודון בינוני לטופ אבל לא הצליח להשיג את מה שדנקן הצליח..

    בירד הוא 3.
    את בוב פטיט לא יצא לי ליראות אבל לא ניראה לי שהוא שינה את המועדון שלו כמו דנקן.

  9. moby רודמן היה שומר אדיר וריבאונדר מהגדולים בהיסטוריה, אבל הוא לא היה שחקן שסוחב קבוצה על הגב לאליפות ! הוא היה בורג חשוב ואולי אפילו מכריע באליפויות של דטרויט ושיקגו, בעיקר של שיקגו, אבל היה שחקן מוגבל מאד התקפית, ולהשוות אותו לשחקנים כמו פטיט, דאנקן או אפילו בארקלי לא נראה לי רציני. כל השחקנים הנ"ל סחבו על גבם ממש קבוצות והיו המובילים והטובים בקבוצתם. רודמן עם כל הכבוד לא ברמה הזו

    1. בארקלי ומלון סחבו את הקבוצות שלהם עד שפגעו בתולעת.
      להיות מלך הריבאונדים.
      לקחת ממוצע של 20 ריבאונדים בעונה. זה רציני לגמרי.
      אגב אחוזי הקליעה שלו ברבע האחרון ומהעונשין בדקות הסיום היו טובים למדי. כאילו רצה לומר. אני יכול לקלוע כשאני רוצה, זה לא כלכך מעניין אותי.
      והוא סחב קבוצה לאליפות (שעונה קודם לא הייתה).

  10. אני מסכים שלרודמן אין יחסי ציבור כפי שהיו לבארקלי למשל, ואין חולק על כך שהוא מגדולי הריבאונדרים בכל הזמנים, ובכל זאת הוא לא השחקן המוביל באף קבוצה. לעניות דעתי זה בכל זאת מציב אותו בעמדה נחותה יותר כשמדברים על מקום בחמישית כל הזמנים.
    אם אני הייתי בוחר להתחיל לבנות קבוצה מעמדת הפאוור, רודמן לא היה הבחירה שלי. כנראה הייתי בוחר בדאנקן, בארקלי, פטיט, גארנט או מלון. רודמן לא היה הבחירה הראשונה שלי, ובעיני זה מדד משמעותי. בתוך מסגרת של קבוצה לרודמן היה משקל משמעותי מאד, אבל כיחיד הוא לא הבחירה שלי.
    אגב בארקלי לא פגש את שיקגו בסדרת האליפויות השניה שבה היה שותף רודמן

  11. אגב מי שקצת נעלם מהדיון הוא אלג'ין ביילור שהיה פאוור פורוורד אדיר גם עפ"י המספרים המרשימים שלו, וגם היה אחד המעופפים הגדולים בתולדות המשחק. 27.4 נקודות בתוספת 13.6 כ"ח לקריירה הם מספרים מפלצתיים ! תוסיפו לזה הופעה של 61 נקודות בפליאוף מול הסלטיקס הגדולים, ו-71 נקודות בעונה הרגילה שממחישות איזה שחקן אדיר הוא היה. אני לא זכיתי לראותו אלא רק בסרטונים ישנים. לצערו הוא נתקל בסלטיקס האדירים של שנות ה60 והפסיד שוב ושוב ולכן אליפויות הן לא מדד במקרה שלו, אבל 10 הופעות באול סטאר מראות בהחלט כמה הוא היה מוערך

    1. בל אלג'ין ביילור היה פאור פורוורד מאד נמוך. אני חושב שהוא לא הגיע לשני מטרים. הוא היה פאור פורוורד כי ללייקרס היה סנטר וסמול פורוורד, אז הוא היה 'רשמית' מספר 4 ששיחק יותר כמו מייקל ג'ורדן.

  12. מנחם – מה הסיפור שלו? אם היה כה טוב מדוע שיחק רק 11 עונות? אני בטוח שממוצעיו היו יורדים קצת אם היה ממשיך, אבל זו בטח לא סיבה לפרוש. יש לך מושג למה פרש כה מוקדם?

  13. מנחם – מה הסיפור שלו? אם היה כה טוב מדוע שיחק רק 11 עונות? אני בטוח שממוצעיו היו יורדים קצת אם היה ממשיך, אבל זו בטח לא סיבה לפרוש. יש לך מושג למה פרש כה מוקדם?

  14. קשה להתווכח על בוב פטיט כשמנחם הוא היחיד כאן שראה אותו במציאות. אפילו סרטוני וידאו שלו כמעט שאין בנמצא.
    הפאוור פורווד שאני הייתי לוקח ראשון לקבוצה שלי הוא – צ'ארלס בארקלי!
    לא בגלל שהוא בוודאות הטוב מכלום. יכול מאוד להיות שהוא רק מקום 4-5 ביכולתו מול מלון, פטיט, דאנקן וביילור.
    אבל מכל הפאוור פורוורדים, הוא השחקן עם התשוקה הגדולה ביותר למשחק לשחקן בעמדתו.
    ובפשטות, הוא השחקן שהכי כיף לחזות בו…

  15. יואב אני מסכים איתך לגבי בארקלי. הוא אחד האהובים עלי בכל הזמנים לא רק בין הפאוורים אלא בכלל. התשוקה שלו למשחק הייתה אדירה, ולולא פגש את הגדול מכולם הייתה לו גם אליפות ברזומה. הוא נתן ב93 סדרת גמר אדירה ולא נפל בהרבה מג'ורדן, אח"כ בעיות הגב כבר הגבילו את יכולתו, ויוסטון של אולג'ואן השתלטה על המערב.
    בכל מקרה בעיני סר צ'ארלס נמצא בוודאי בין 5 הפאוורים הגדולים בכל הזמנים.

  16. אני הייתי בוחר את רודמן כמספר אחד בעמדה 4 משהו חוץ מג'ורדן צריך לעשות גם הגנה. גם כריס וובר נשכח לו משום מה.
    שני תופעות תרבות שנתנו יותר למשחק הכדורסל מדאנקן, או מלון.
    בארקלי כן נתן אקסטרה וממשיך לתת. להיות אגדי זה יותר ממוצע הקליעות/נקודות למשחק.
    שוב להגיד ששחקן שלוקח לך 13-18 ריבאונדים למשחק ומשתק את משחק הפנים של היריבות כלא מוביל קבוצה זה לדעתי חוסר הבנת המשחק. כשיש לך את היכולת לשמור משאק ועד מייקל בהצלחה יחסית זה כבוד.
    זה שיש לו 18 נזמים באף ו15 צבעים בשיער לא צריך להפריע לעכברים.

    1. מובי,
      אני אישית מאוד אהבתי את רודמן, הן כשחקן שנתן את כולו על הפארקט והקריב את הסטטיסטיקה והדימוי האישי שלו בשביל הקבוצה והן באופן אישי, כי צריך גם "ענין" בליגה וגם דמויות עגולות (כפי שקוראים לזה בספרות) ולא רק פלקטים כמו שדיוויד סטרן רוצה.
      אופי זה חשוב.
      יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהוא לא ב- לבל של הטופ שבטופ.
      הוא היה טוב, אפילו מצוין, אבל לא בין חמשת הפאור פורוורדים הטובים בהיסטוריה של המשחק.
      בארקלי הי שחקן יותר שלם ומשמעותי וכך גם דאנקן.
      את מאלון אני לא אוהב ולא מעריך יתר על המידה.

  17. בס"ד

    1. החמישייה השלישית של הבחירה של אותו מגזין כללה את קרל מלון כס"פ!
    כך שהחמישייה השלישית אינה כתקנה ומפלא על מומחים גדולים שמבינים מאוד בכדורסל שמבצעים טעות כזו.

    2. לגבי מה שמנחם כתב על ביילור כפאוור נמוך, בארקלי היה לא פחות נמוך וכנראה שקצת יותר נמוך.
    בכל מקרה שניהם הם אצלי הטובים ביותר וביילור ראשון ופטיט יעלה לשלישי.

  18. 1. דאנקן – התקפה, הגנה, תארים אישיים, תארים קבוצתיים.

    2. פטיט – לא ראיתי אותו מעולם, נותן קרדיט לדוקטור, אבל קצת קשה לי להשוות הישגים מודרניים עם הישגים בתקופות שהיו בהם משהו כמו 9 קבוצות בנבא.

    3. גארנט (כן. כן – תחשבו על זה)

    4. מאלון (הישגי קריירה מדהימים, אבל מאבד חצי נקודה בזה ששיחק לצד המלצר 🙂 הגדול בהיסטוריה. אגב מובי – אתה מודע לזה שמאלון היה שחקן הגנה מצויין ? לא נשמע ככה)

    5. מקהייל. חולה על בארקלי, אבל אם מקהייל לא היה משחק בסלטיקס, הסטטיסטיקות שלו היו דומות לשל בארקלי, והוא היה שחקן הגנה ברמה אחרת לגמרי מצ'ארלס.

    1. בס"ד

      אוסיף לגבי גארנט: מגדולי שחקני ההגנה הגדולים בכל הזמנים, מהשחקנים החכמים ביותר ומהמוסרים הטובים ביותר בין הפאוורים אי פעם, אם לא הטוב שבהם.

      עוד הערה לגבי גארקלי ומקהייל:
      ייתרון בולט של בארקלי הוא שבגובה של לא יותר מ-1.95 מ' (אף שרשמית רשום כ-1.98 מ' שזה גם נמוך למקובל בעמדת פ"פ) הוא היה ריבאונדר מעולה ומגדולי הפאוורים אי פעם.
      בנוסף במסירה ובחטיפה יש לבארקלי (3.9 אס' ו-1.5 חט' למשחק) יתרון גדול על מקהייל (1.7 אס' ו-0.4 חט').
      לשניהם +55% מהשדה, וגם בארקלי היה טוב בהגנה.

      1. מקהייל היה שחקן הגנה נפלא.
        נבחר לחמישיית ההגנה של השנה 3 פעמים, ולחמישיית ההגנה השנייה של השנה 3 פעמים נוספות.
        אין בכלל מה להשוות בינו לבין בארקלי באספקט הזה, שהוא הרבה הרבה יותר משמעותי מכל הבדל סטטיסטי אחר ביניהם.

        1. בס"ד

          אכן מקהייל היה טוב משמעותית מבארקלי בהגנה, אך בארקלי שהיה בגובה גארד היה ריבאונדר טוב יותר משמעותית ממקהייל שהיה בגובה 2.09, והיה טוב משמעותית ממקהייל במסירה (3.9 לעומת 1.7) ובחטיפה (1.5 לעומת 0.4).

          אני אוהד סלטיקס אך במכלול היכולת ונוסף לכך שבארקלי היה פאוור נפלא בגובה גארד, בארקלי טוב יותר.

          1. טוב, תרשה לי להתעלם באלגנטיות מה"טיעון" (?) שלך לגבי הגובה.
            אחד הדברים הכי מוזרים שאי פעם קראתי בפורום כדורסל.

            ואל תאמין לי – תאמין לבארקלי – שטוען שמקהייל היה השחקן הכי וב שהוא אי פעם שיחק נגדו.
            זו לא טעות גסה להעדיף את בארקלי, אבל זה אותה סוג של טעות שאנשים עושים כשהם ממעיטים בערכו של ג'יימס וורת'י – ובדיוק מאותן סיבות.

  19. ב"ה

    בחירות מלאות שלי ומעודכנות של 10 החמישיות הטובות בכל הזמנים לדעתי (בזמן אחר ייתכנו שינויים כי הבחירה קשה מאוד ומורכבת) –

    חמישייה ראשונה: מג'יק, ג'ורדן, בירד, ביילור, צ'מברליין.
    חמישייה שנייה: רוברטסון, וסט, לברון, בארקלי, ראסל.
    חמישייה שלישית: קוזי, וייד, ד"ר ג'יי, דאנקן, ג'אבאר.
    חמישייה רביעית: פרייזר, בראיינט, קאנינגהאם, גארנט, אולאג'ואן.
    חמישייה חמישית: א' תומאס, דרקסלר, הבליצ'ק, ק' מלון, ש' אוניל.
    חמישייה שישית: סטוקטון, מרביץ', בארי, הייס, מ' מלון.
    חמישייה שביעית: ארצ'יבלד, מונרו, דוראנט, פטיט, ד' רובינסון.
    חמישייה שמינית: קיד, דייוויד ת'ומפסון, וורת'י, ג'רי לוקאס, וולטון.
    חמישייה תשיעית: פייטון, גורג' גרווין, וילקינס, מקהייל, ריד.
    חמישייה עשירית: נאש, הורנאסק, אריזין, דה-בושר, ת'רמונד.

  20. לאחר זמן ארוך אני מגיב
    מקהייל היה שחקן הגנה נפלא, רודמן יותר.
    מלון היה שחקן התקפה מעולה רק שהיה לו את הרכז המתאים ביותר בשבילו. ותמיד (אבל תמיד) הוא הפסיד לרודמן במאבקים ביניהם.
    רודמן היה שחקן מפתח בשתי אלופות שונות והיה כפסע מלהפוך את רובינזון לאלוף (את זה עשה דאנקן.
    אין ספק שדאנקן וגארנט יותר מוכשרים ובעלי יכולות מאשר רודמן. אין לי ויכוח אם אלו שימקמו אותם לפניו.
    אחוזים מהשדה של רודמן אינם נופלים משל מלון. הוא זרק הרבה פחות, אבל זה כי הוא לא היה צריך לזרוק.
    רודמן הוא אחד מהפאוורים הטובים של המשחק. אני בוחר אותו ראשון כי אני אוהב את הפאשין שלו, את הטאטרליעות שלו, ואת החוצפה שבו. מעט מאוד שחקנים היו יכולים לעמוד מול מייקל ולהסתכל בצהוב של העיניים ולהיישיר מבט.
    וובר גם צריךלהיות בתוך העשירייה בטח בין אלו שאני ראיתי.
    בלי מרפקים בפנים לא לוקחים אליפויות, בארקלי הוציא למייקל הצעיר ולשאקיל הצעיר למלון הבוגר את החשק לשחק. רק על זה ועל הורסטיליות שבו (לשמור על מייקל ועל שאקיל רק הוא יכול.
    כן זו בחירה שונה ומוזרה, אבל לספר על חמשת האליפויות של קובי או ה-6 של מייקל ולא את ה-5 של רודמן….. (כן בלי רודמן הבד בויז, או שיקאגו לא לוקחים אליפות) הבד בויז היו קבוצה אם הייתה מוציא מהמרקם את למבייר או אייזיה או דומרס או רודמן או סאלי או מגווייר ספק אם היו כל כך טובים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט