קנדה קראש, חלק ד': ככה בונים עתיד! / ערן שור

 

 

בפוסטים הקודמים כתבתי על העבר (חלק א') ועל שחקנים קנדים שכבר נמצאים ב-נבא (חלק ב') או במכללות (חלק ג'). כדי להשלים את התמונה, נחוצה גם סקירה של הצעירים יותר, אלו שמהווים את דור העתיד של הכדרוסל הקנדי. אבל לפני שנגיע לשחקני העתיד עצמם, רצוי להבין את הרקע הארגוני והתרבותי שבו הם צומחים. בעשרים השנים האחרונות יש מהפכה של ממש ביחס ובגישה לכדורסל בקנדה. בלי בג"צ ובלי ועדות חקירה, פשוט הבינו שם שמשהו צריך להשתנות, ואז גם התחילו לעשות, ובשנים האחרונות השינוי הזה מתחיל לתת פירות.

אז כן, בקנדה יש הרבה יותר כישרון גולמי, גובה ואתלטיות מבישראל למשל. אבל כמו שכתבתי כשדיברתי על ההיסטוריה, עד לשנים האחרונות כל זה לא ממש היתרגם להרבה כדורסלנים ברמה גבוהה ולהצלחה ברמת הנבחרות. אז מה השתנה בעשור או שניים האחרונים ולמה אני הרבה יותר אופטימי היום לגבי העתיד?

 

קנדה גראסרוטס

בפוסט הראשון הזכרתי את ההשפעה החשובה של מודלים לחיקוי. מצד אחד של היבשת, פתיחת פרנצ'ייז נבא בקנדה עם וירטואוז אתלטי מלהיב כמו וינס קרטר (Air Canada), ששימש מודל לילדים הצעירים, בעיקר בפרברים של טורונטו. ומהצד השני, במערב, סטיב נאש (Hair Canada), פעמיים MVP בשנות ה-2000 וכדורסלן העל הקנדי הראשון (והיחיד עד שוויגינס או אחד הילדים יוכיח אחרת). אבל כמו שיודע כל סוציולוג ארגוני, כדי לנצל את השינוי התרבותי והמוטיבציה של הילדים לשחק כדורסל, היו דרושים גם שינויים ארגוניים חשובים.

המהפכה התחילה מהשורשים (גראס-רוטס). עד לשנות ה-90', כדורסלנים קנדים צעירים כמעט שלא קיבלו חשיפה תקשורתית או הזדמנויות למלגות לימוד בקולג'ים האמריקאים. המלגות הללו חיוניות כדי לחוות רמה גבוהה יותר של כדורסל ותחרות שמאפשרת שיפור, כמו גם לכיסוי תקשורתי והזדמנויות לחשיפה שיכולים לעשות את ההבדל ביכולת להגיע למקצוענים, במיוחד משום שהרמה של המכללות הקנדיות לא הייתה מספקת בזמנו וגם היום בהחלט טעונה שיפור. אבל ללא תמיכה ממסדית, כדורסלנים כמו סטיב נאש נאלצו לנסות לשווק את עצמם למכללות האמריקאיות ונתקלו לא פעם ביחס מזלזל ובכתף קרה. מאמני התיכונים הקנדים היו ברובם חובבנים, ובכלל, היחס לכדורסל היה כאל פעילות גופנית חביבה לשעות הפנאי, משהו שאלה שלא מצליחים בהוקי יכולים לנסות. בהתאם, לא הייתה השקעה של ממש בתשתיות פיזיות (מגרשי כדורסל) ובאיתור וטיפוח של שחקנים בעלי פוטנציאל.

לא פלא אם כן, שכשהקנדים הצעירים הגיעו למשחקים מול קבוצות אמריקאיות הם נתקלו לרוב בזלזול ובדיחות איגלו ("מהן שתי העונות בקנדה? חורף ויולי") והוקי ("פעם הלכתי לצפות בקטטה, ופתאום פרץ משחק הוקי"), או לגלוג על הנימוס הקנדי המופרז (איך גורמים לקנדי להתנצל? דורכים לו על הרגל). הסקאוטים האמריקאים מצידם לא ממש טרחו לבדוק את הכשרונות הצפוניים.

 

אבל אז, בראשית שנות ה-90', קבוצה לא גדולה של מנהלים, מאמנים ושחקני עבר, בראשות רו ראסל, הקימה את "גראסרוטס קנדה אליט", יוזמה ששינתה את הגישה החובבנית הזו מהיסוד. בשנים שחלפו מאז, היוזמה שלהם, שכללה מחנות אימון מיוחדים, הכשרה מקצועית למאמנים, והקמת פנימיות ייעודיות הצמיחה מאות שחקנים שהגיעו לקולג'ים אמריקאים, ובהם גם המיעוט המובחר שבסופו של דבר הגיע ל-נבא. ככה זה, כשהבסיס רחב, גם ראש הפירמידה יכול לגדול. המהפכה בגישה הביאה איתה גם מהפכה תודעתית. מספר השחקנים הצעירים החל לגדול בהדרגה והכדורסל הפך כיום לספורט השלישי בפופולריות שלו בקרב הילדים והנערים הקנדים (אחרי הוקי וכדורגל), עם מעל ל-350 אלף שחקנים פעילים עד גיל 17.

 

ש"ס קונטרול? נאש קונטרול!

כן, שוב סטיב אוסטין נאש. כאילו לא מספיקים הדוגמה האישית והמודל לחיקוי שסיפק לאלפי ילדים קנדיים, העילוי מוונקובר החליט לנסות לחסוך מכשרונות צעירים את הצורך לצעוד במסלול החתחתים שעבר בעצמו, מסלול שיכול לא פעם לייאש את אלו שלא ניחנו בנחישות שלו. ב-2007 הוא הקים פרוייקט כדורסל לצעירים, שמפעיל מערך איתור ארצי וטיפוח שיטתי של כשרונות מקומיים, שכולל גם הכשרות ייעודיות למאמנים ומנסה לקדם את הכדורסל גם מחוץ לאונטריו. היוזמה של הנאשיונל טרז'ר מתמקדת בפיתוח כישורים בסיסיים אצל שדירה נרחבת של כדורסלנים צעירים, במטרה להרחיב עוד יותר את הבסיס. אבל מעבר לזה, המערך הזה משתדל לאתר בגיל מוקדם יותר (6-12) שחקנים בעלי פוטנציאל פיזי ואתלטי ולהציע להם מלגות לימוד ומחיה בבתי ספר תחרותיים יותר, על מנת שיוכלו לפתח ולקדם את הפוטנציאל הזה. בקיצור, שוב נאש בתפקיד שמילא במסירות (עם חולם ועם שורוק) לאורך כל הקריירה המקצועית שלו — להפוך את אלו שסביבו לטובים יותר. לפרטים פנו לסנטר של הפועל ירושלים ולעוד רבים וטובים שנאש סידר להם כמה מיליונים נוספים בחשבון הבנק.

איגוד הכדורסל הקנדי, שבמשך שנים סבל מסיאוב, חוסר תפקוד ומאבקים פנימיים (נשמע מוכר מאיפה שהוא?), החליט לקפוץ גם הוא על העגלה של סטיבי וונדר. האיגוד עשה צעד חשוב ברמה הסמלית, כשבחר בקפטן קנדה, עדיין כשחקן פעיל (אם כי לא בטוח שזו ההגדרה המתאימה לתקופה העצובה של נאש בלייקרס), לשמש כג'נרל מנג'ר של נבחרת הגברים ולנסות להרביץ בצעירים קצת ציונות. האיגוד גם פרש את חסותו על פרוייקט הצעירים של מר 50-40-90, הלאים אותו והתחיל להשקיע משאבים משלו בקידום הפרוייקט. לצד נאש, מונה לתפקיד ניהולי בכיר גם רואן בארט, באקט שחידש את שיתוף הפעולה של השניים מימי סידני 2000 העליזים (בהמשך נראה שהתרומה של בארט לכדורסל הקנדי לא מסתכמת רק ביכולות המשחק והניהול שלו).

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

 

נאש ובארט מחדשים את שיתוף הפעולה מסידני

 

פריחת הפרפ-סקולס

הצעד הבא בהתמקצעות של הכדורסל הקנדי מתרחש ממש בשנים האחרונות, עם הקמת פנימיות מקצועיות (פרפ-סקולס, קיצור ל-PREPARATORY SCHOOLS), שמתרכזות בכדורסל. מדובר כאן על תכניות יעודיות, שלרוב ממוקמות מחוץ למרכזי הערים, בקהילות קטנות יחסית. הפרפ סקולס משתדלים לדאוג לכל צרכי החיים של הכדורסלנים הצעירים, וכך נותר להם רק להתמקד בכדורסל ובלימודים ללא הסחות דעת. משהו כמו מה שאיגוד הכדורסל הישראלי ניסה לעשות בוינגייט, אבל לא בהצלחה רבה, בין השאר בגלל שהאגודות נלחמו בזה. בקנדה, לעומת זאת, אין אגודות שיילחמו באיגוד על אינטרסים צרים (כנראה שיש גם יתרונות לליגת הבוגרים הבלתי מתפקדת) וימנעו מהשחקנים הצעירים להתקדם. בנוסף, צריך גם לזכור שבקנדה יש הרבה יותר כישרון גולמי, שמאפשר פיזור כשרונות בין מספר גדול יותר של בתי ספר, ואז משחקים ביניהם, שמאפשרים תחרות ברמה גבוהה יותר. בארצות הברית העסק פועל בצורה הזו כבר לא מעט שנים, ועכשיו הוא יובא גם לקנדה.

אורנג'וויל פרפ, התיכון הקנדי המוביל כיום

 

עד לפני כמה שנים, האקסיומה הייתה שכדורסלן קנדי צעיר שרוצה להגיע לקולג' בכיר, ובסופו של דבר אולי גם ל-נבא, חייב לצאת לתיכון בארה"ב בגיל כמה שיותר מוקדם. הרעיון היה שרק התיכונים האמריקאים מסוגלים לספק הכשרה מקצועית מספקת, התמודדות בין קבוצות תחרותיות, וחשיפה תקשורתית נחוצה. בתי הספר הקנדיים אכן לא היו מקצועיים מספיק והמאמנים לא היו מספיק טובים. סקאוטים אמריקאים לא ראו צורך לכתת את רגליהם אל מעבר לגבול, והמשחקים של תיכונים קנדיים לא זכו לשום סיקור תקשורתי. כתוצאה מכך, רוב הכדורסלנים הקנדים שמשחקים כיום ב-נבא (לדוגמא וויגינס, ת'ומפסון, וג'וזף) נאלצו לעזוב את הבית בגיל מוקדם יחסית ולעבור לתיכון אמריקאי. לא קל עבור ילדים בני 15 ו-16.

גם היום הרבה מהכשרונות הקנדיים המובילים עדיין עוברים בשלב כלשהו לתיכון מעבר לגבול. אבל בשנים האחרונות זה מתחיל להשתנות. ג'מאל מורי למשל נשאר לשחק בפרפ-סקול קנדי (אורנג'וויל פרפ) עד סיום התיכון, מבלי שזה הפריע לו לקבל זימון לנייק הופ סאמיט (שם הוא נבחר ל-MVP) ומלגה מקנטאקי, ומשם להמשיך ל-נבא.

ת'ון מייקר האוסטרלי, שנבחר עשירי בדראפט ה-נבא האחרון על ידי מילווקי, שיחק גם הוא לצד מורי באורנג'וויל פרפ. לדעתי, הסיפור של מייקר חשוב במיוחד, למרות שהוא לא קנדי (אגב, האיגוד הקנדי דווקא כן ניסה "לגנוב" אותו מאוסטרליה ולגייס אותו לנבחרות הצעירות, אבל לא בהצלחה). קודם כל, למרות ההייפ העצום סביבו כבר מגיל צעיר מאוד, ת'ון בחר לשחק בפרפ-סקול קנדי, לא אמריקאי, מה שבהחלט עזר לעליית המניות של התיכונים הקנדים. מעבר לזה, היום כבר ברור שההימור הזה לא הפריע לו לקבל הכשרה ברמה גבוהה, חשיפה תקשורתית טובה, הזדמנות לשחק בליגה תחרותית, ובסופו של דבר גם אפשרות להפוך לבחירת לוטרי בדראפט. למעשה, בהחלט יכול להיות אפילו שת'ון עשה בחוכמה כשבחר דווקא בתיכון קנדי. זה איפשר לו לצאת לדראפט ה-נבא באופן ישיר, ולהיבחר על סמך ההייפ שצבר, ללא המחוייות לעבור דרך קולג' אמריקאי. יש דיבורים שאם הוא היה נאלץ לעבור בקולג', סיכוי טוב שחלק מהחסרונות שלו היו נחשפים (כפי שאולי קורה עכשיו במילווקי) והמניה הייתה יורדת.

ת'ון מייקר במדי אורנג'וויל פרפ. הוביל מהפכה תדמיתית

 

מייקר, אגב, הוא ממש לא הכדורסלן הבינלאומי היחיד שבחר לעבור דרך המסלול האלטרנטיבי בקנדה. אחיו, מאטור, גם הוא כישרון מצויין, ובן דודו, מאקור (נשבע שלא המצאתי את השמות), הגיעו לקנדה בעקבותיו. לצידם, ניתן למצוא בפרפ-סקולס הקנדיים עוד עשרות (!) כדורסלנים בינלאומיים מכל רחבי הגלובוס, כולל מאוסטרליה, ממדינות שונות באפריקה, ואפילו ממדינות כדורסל מובילות באירופה כמו ספרד, קרואטיה, סרביה ותורכיה. השילוב של שחקנים ברמה גבוהה מרחבי העולם תורם בתורו להעלאת הרמה והתחרותיות. הפרפ-סקולס הקנדיים המובילים יוצאים ברובם למסעות משחקים מול התיכונים הכי טובים בארה"ב, שחלקם גם מגיעים לשחק בקנדה, ולעיתים קרובות גם מנצחים במשחקים הללו.

המודעות לאופציה הריאלית לסיים תיכון בקנדה ועדיין לשחק מול תחרות מהרמה הגבוהה ולקבל חשיפה, הביאה בשנים האחרונות לתופעה של שיבת בנים. חלק מהשחקנים שיצאו בגיל צעיר לתיכון אמריקאי חוזר הביתה לשנה שנתיים האחרונות של התיכון. ג'סטין ג'קסון למשל, שדיברתי עליו בכתבה הקודמת, עשה את המסלול הזה בשנה שעברה. השנה, אושה בריסט, אחד הכשרונות הגדולים של שנתון 1998 עשה בחירה דומה וחזר הביתה לאונטריו לשנה האחרונה בתיכון.

יתכן ששינוי מסויים מסתמן אפילו ברמת הקולג'ים. אדי אקיור, שחקן טופ-5 משנתון 1997 הקנדי, בחר השנה ללכת לקולג' קנדי, למרות הצעות מקולג'ים מובילים בארה"ב. לא נראה לי שאקיור טוב מספיק כדי להיבחר בדראפט, מה שהיה יכול אולי לתת דחיפה רצינית לשחקנים אחרים לבחור להישאר בקנדה גם אחרי התיכון. אבל צריך לחכות ולראות אם תהיה לזה המשכיות. כבר כיום חלק מהקולג'ים הקנדים מנצחים לא פעם קולג'ים אמריקאים מדיוויז'ן 1 במשחקים ביניהם. אבל כמו ש-ינון כתב באחת התגובות, כרגע רמת התחרותיות בקולג'ים הקנדיים לא גבוהה במיוחד. למעשה, אותו קולג', קרלטון מאוטווה, עושה לליגת הקולג'ים הקנדית מעשה מכבי תל-אביב בליגה הישראלית עד לא מזמן, וזוכה באליפות כמעט כל שנה כבר איזה שני עשורים.

אדי אקיור. יוביל את המהפכה הבאה?

 

חשיפה וכיסוי תקשורתי משופרים

השינויים בארגון ובתשתיות מלווים בשלוש-ארבע השנים האחרונות גם בעלייה משמעותית בעניין הציבורי בכדורסל וכתוצאה מכך (או אולי כאחד הגורמים לכך) גם בשיפור גדול בחשיפה התקשורתית.

האתר NORTH POLE HOOPS המצויין למשל, התחיל לקדם באופן מסיבי את הכדורסל הקנדי בכל הגילאים, תוך התמקדות בגילאי התיכונים ובפרוספקטים צעירים. NPH מתמחים בהכנה של פרומואים משובחים ומיקס-טייפס מקצועיים של כדורסלנים צעירים, שמתבססים על הרבה יותר חומר מצולם מבעבר, ולכן גם נראים מצויין. האוספים הללו הם אספקט חיוני בשיווק התקשורתי של השחקנים ומקלים מאוד את החיים על סקאוטים של מכללות אמריקאיות, מה שמגביר עוד יותר את החשיפה והאטרקטיביות של הקנדים הצעירים.

מעבר לזה, NPH לא מסתפקים בכיסוי תקשורתי. הם מקיימים גם מחנות אימון לטובי הכדורסלנים הצעירים בכל אחת מהפרובינציות, והשנה גם הקימו ליגה כלל ארצית של פרפ-סקולס (הראשונה מסוגה עד כמה שידוע לי). עד היום הליגה התחרותית היחידה ברמה גבוהה הייתה מוגבלת לאונטריו, כך שיש כאן ניסיון ראשון ליצור משהו ארצי ולספק לבתי ספר מהמזרח (בעיקר נובה סקושיה וקוויבק), המרכז (מניטובה, ססקצ'ואן ואלברטה) והמערב (בריטיש קולומביה) הזדמנות להתחרות ברמות הגבוהות ולקבל חשיפה תקשורתית משמעותית. כמעט כל המשחקים של הליגה החדשה, ה-NATIONAL PREPARATORY ASSOCIATION, מצולמים ומשודרים באינטרנט (ליגת בתי הספר הישראלית יכולה רק לקנא). NPH מצידם דואגים לדחוף ולקדם את הליגה, כמו למשל עם הקליפ הבא:

 

בכלל, בשנים האחרונות הרבה משחקים ברמת בתי הספר מצולמים ומשודרים באינטרנט. האליפות הארצית של הפרובינציות בכל קיץ למשל – קונספט ייחודי לקנדה עד כמה שידוע לי – מפגישה את טובי הכדורסלנים מכל אחת מ-10 הפרובינציות הקנדיות (פלוס קבוצה של הטריטוריות הצפוניות), כשהיא מחולקת לאליפות עד גיל 15 ועוד אחת עד גיל 17. כל המשחקים מצולמים ומשודרים ישירות וניתן להשיג גם בוקס סקור סטטיסטי של כל משחק ונתונים שונים על המשתתפים. בשתי האליפויות האחרונות זכו במפתיע קבוצות מנובה-סקוטיה הקטנה, מה שמראה על החשיבות של האליפות כמאפשרת חשיפה והזדמנויות לקידום גם לפריפריה. ואם נדמה לכם שבאר שבע או עפולה זה פריפריה, נסו לדמיין איך זה מרגיש בססקאצ'ואן (או לחלופין, נסו לאיית ססקאצ'ואן באנגלית; בין הפותרים נכונה יוגרל מייפל קארד — המקבילה הקנדית לגרין קארד האמריקאי).

חידוש אחרון מהשנתיים האחרונות הוא משחק הביוסטיל השנתי באפריל. המשחק הוא המקבילה הקנדית למשחק האול-אמריקן בארה"ב, שבו מתמודדים טובי כדורסלני התיכונים מארה"ב במעין אולסטאר לצעירים, כולל העיקרון של מזרח מול מערב, תחרות השלשות ותחרות ההטבעות. אז בקנדה העתיקו את הקונספט עם משחק של טובי השחקנים הקנדים (ואלו שמשחקים בתיכונים קנדיים כמו האחים מייקר) עד גיל 18, ומשחק נוסף לגילאי 16 ומטה. האמת שזה נראה בכלל לא רע וגם הסקאוטים האמריקאים באים לעקוב. ה-MVP  של 2015 היה ג'מאל מורי, עם 30 נקודות במשחק.

מורי במשחק האול קנדיאן הראשון ב-2015

 


 

אז כמובן שכל התהליכים שאני מזכיר למעלה לא היו משנים הרבה אם לא היה לכדורסל הקנדי על מה לבנות מבחינת כישרון גולמי. אבל מזה יש להם בשפע.

בפוסט הבא אביא כמה דוגמאות ספציפיות שמעידות על כך.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. בכל פוסט רואים שאתה הופך לפטריוט גדול יותר ויותר של הקנדים. אני במקרה מכיר את הנושא די טוב, אבל כיף לקרוא על הכל בסיכום מצויין.
    הקנדים אומה על הכיפאק. רק שמעתי שבגלל הסושיאל מדיצין חייבים לחכות לתור לרופא חודש ימים.

    1. כן, אני משער שאתה צודק, למרות שהייתי מעדיף לקרוא לזה אוהד ולא פטריוט (לאומיות יתר, על צורותיה השונות אף פעם לא הייתה מיי קאפ אוף טי). כנראה שככל שנכנסים יותר לנושא מסויים ומעמיקים בו, זה מלווה גם במשוקעות (אימרסיה) רגשית והוא הופך קרוב ללבך.

  2. עוד כתבה נפלאה, ערן. תודה רבה!

    כשכתבת על קרלטון הזכרת לי את תחילת שנות האלפיים כשהייתי בחילופי סטודנטים בקונקורדיה. היתה התלהבות גדולה מזה שעלינו למשחק הגמר ששוחק בהאליפקס נדמה לי. כששאלתי על הסיכוי לזכות בתואר הסבירו לי בנימוס שעצם העלייה זה למעשה התואר, כי בגמר יש קבוצה בלתי מנוצחת שבכלל לא בליגה שלנו.

  3. מאמר מעולה, נקווה שייבאו את השיטה הזאת (או חלקים ממנה) לארץ. יעשה רק טוב לכדורסל שלנו.

    אם לוקחים את הנבחרת הקנדית של דראפטי ה-3 שנים אחרונות הם נותנים פייט לא רע לכל לאום אחר, או אפילו לכל שאר העולם ביחד חוץ מהאמריקאים.

  4. וואו מאמר מעולה, היה שווה לחכות.
    אני בטוח גם שמדיניות ההגירה הפתוחה יחסית מביאה לא מעט כשרונות והפרויקט של נאש נשמע מרתק.
    כמעט מכרת לי את קנדה, אבל עדיין אוסטרליה תישאר אהובתי.

      1. יאללה מחכה בקוצר רוח. מוריה לא מוכר את אוסטרליה משהו עם טניס וגולף ומשחקים של חטיארים. אז אני פתוח להצעות.

  5. שאפו אחוק. שמח שאתה מנצל את שנת השבתון לדברים מועילים לחברה. אולי שווה לך להכין קורס אונליין בשם ״קנדה 101״ שהחבר׳ה של מומי בתחנת המוניות יתענגו עליו בין הנסיעות. הראפטורס מגיעים לסטייפלס בסנטר ביום ראשון. יאללה מלחמה!!

  6. אם מישהו היה אומר לי שאקרא יותר משתי שורות בפוסט על כדורסל קנדי הייתי מהר שואל אותו מי הדילר שלו.
    כתוב מעולה, אפשר רק לקנא (אגודות ספורט, איגודים, מנהלות ליגה – כל הדברים האלה מתקופת הגוש הסובייטי הפכו את הספורט הישראלי לבור צואה כמו שהפרופסור מכנה את זה).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט