קנדה קראש, חלק ב': ההווה של הכדורסל הקנדי / ערן שור

(גם מנחם רוצה ראש ממשלה כזה)

 

בחלק הראשון של הסקירה כתבתי על העבר הלא מרשים של הכדורסל הקנדי בעשורים האחרונים (שוב, חוץ מסטיבי וונדר נאש), אבל סיימתי בנימה אופטימית עם הערכה שבשנים האחרונות דברים מתחילים להשתנות.

בכלל, רוחות של שינוי מנשבות בקנדה (מעבר לרוחות החורף הרגילות שמקפיאות את העצמות).

בפוליטיקה, בימים שבהם הפוליטיקה העולמית נסחפת לכיוונים עכורים של לאומנות, התבדלות ושנאת זרים, הקנדים בחרו בראש ממשלה צעיר, דינמי, מתאגרף חובב, ודוגמן הלבשה תחתונה, שמפלרטט עם התקשורת והבוחרים ומדבר על סובלנות, פמיניזם וצדק חברתי. כשמינה ממשלה שחצי מחבריה הן נשים ושאלו אותו למה, הוא אמר פשוט "כי אנחנו בשנת 2015…". רק תשוו עם מה שקורה מעבר לגבול הדרומי של המדינה.

בספורט מנחם דיבר על ההצלחות האחרונות בשחייה של הנשים הקנדיות (שימו לב לפני אולקסיאק בת ה-16, שזכתה בריו בארבע מדליות אולימפיות, כולל זהב ב-100 חתירה). בגולף, ברוק הנדרסון בת ה-19 נמצאת כבר במקום השני בעולם לנשים, אחרי עונת פריצה נפלאה ב-2016.

אצל הגברים, האתלטיקה מספקת מקור לגאווה שלא זכור לי מאז ימי בן ג'ונסון העליזים. דרק דרואין מחזיק במדלית הזהב בקפיצה לגובה, דמיאן וורנר זכה בארד בקרב 10, והיהלום שבכתר אנדרה דגראס, בסך הכל בן 21, זכה בארד בריצת 100 מטר ובכסף ב-200. באולימפיאדה הבאה, אחרי עידן בולט, הוא הולך לדעתי להיות אחד הפייבורטים לזהב בשני המקצים. אגב ה-100 מטר ובן ג'ונסון שהזכרתי למעלה, מאמר מצויין של סטיבן ג'קסון מגולל את סיפורו – עלייתו לגדולה, התחרות מול קארל לואיס בסיאול, והנפילה הגדולה לאחר הפסילה שלו על שימוש בסמים ממריצים יומיים לאחר הזכייה במדלית הזהב. מה שמעניין בסיפור היא התקשורת הקנדית, שבנתה את ג'ונסון כמייצג הרוח הקנדית הצנועה והענווה, האנטיתזה לשחצנות האמריקאית (המגולמת לכאורה על ידי לואיס). אבל לאחר הפסילה המשפילה בסיאול, פתאום נזכרו בתקשורת שג'ונסון בכלל גדל בג'מייקה והוא לא ממש קנדי "אמיתי", והתנערו ממנו וממה שהוא "מייצג".

גם הטניס הקנדי נמצא בפריחה. מילוש ראוניץ' בן ה-25 סיים את השנה במקום השלישי בעולם, אם כי לא ממש איים בשום שלב על שני הגדולים של הטניס העולמי (לא, כבר לא מדובר בפדרר ונאדל; מורי ודיוקוביץ' לקחו להם את המקום). גם העתיד נראה מבטיח, כששני טניסאים צעירים בני 17 (דניס שפובלוב) ו-16 (פליקס אוגר-אליסים) זכו בזה אחר זה בגראנד-סלאמס לנוער של ווימבלדון וארה"ב, כששניהם צעירים בשנה או שנתיים מהמתחרים. אגב, שפובלוב, שזכה בווימבלדון, הוא ישראלי יליד תל-אביב, שהיגר עם משפחתו לקנדה בגיל צעיר ומאומן שם על ידי עוד מהגר מישראל, עודד יעקב.

 

(דניס שפובלוב, יליד ת"א, כוכב קנדי עולה בטניס)

 

ומה עם הכדורסל? איך נראה ההווה של הכדורסל הקנדי?

האמת שגם כן בכלל לא רע. אמנם, כמו שכתבתי לבובי, אין בקנדה ליגה מקצוענית של ממש. או יותר נכון יש, אבל כזו שבה שחקנים מתניידים באוטובוסים (שנתקעים לפעמים בשלג) למשחקים ושבה תקרת השכר עומדת על 150,000 דולר. לקבוצה! ואנחנו מדברים כאן להזכירכם על דולר קנדי, שספג בשנה האחרונה מהלומות לא פשוטות עם הצניחה במחירי הנפט.

אבל ברמת השחקנים עצמם, המצב טוב מאוד ונמצא במגמת עלייה. נכון לרגע זה, משחקים ב-נבא 11 שחקנים קנדיים (רוברט סאקרה נחתך ממש לפני תחילת העונה מניו-אורלינס), המספר הגבוה ביותר למדינה שהיא לא ארצות הברית (ביחד עם צרפת). יותר מזה, כמעט כל השחקנים הללו צעירים (מתחת לגיל 26), מה שאומר ששיאם עוד לפניהם ומרמז טובות על העתיד של הנבחרת הקנדית בטורנירים הבינלאומיים הקרובים.

אז נכון, לחלקם יש לא יותר מתפקיד זניח בקבוצות שלהם (אנדרו ניקולסון בוושינגטון; טיילר אניס ביוסטון). אבל אחרים כבר ממלאים תפקיד הולך וגדל ולהערכתי העניינים נמצאים בדרך למעלה, בטח כשמביאים בחשבון שחקני עתיד שעליהם אכתוב בפעם הבאה.

 

 

שחקנים פעילים ב-NBA נכון להיום:

 

סנוניות ראשונות – ג'וזף ותומפסון

הראשונים בגל הנוכחי של שחקני נבא קנדים היו "התאומים" – קורי ג'וזף וטריסטן תומפסון (תודו שאחרי הקיץ האחרון החוזה שלו מהקיץ שעבר נראה פתאום הרבה יותר שפוי, כמעט נורמלי, וגם ה"חמדנות" שלו קיבלה פרופורציה אחרת). TT ו-CJ נולדו שניהם בטורונטו, הם בני אותו גיל (ילידי 1991), שיחקו באותה קבוצה בתיכון (פינדליי פרפ) ובקולג' (טקסס) והגיעו ביחד לליגה, תומפסון לקליבלנד (בבחירה הרביעית בדראפט, שבזמנו הייתה הגבוהה ביותר לשחקן קנדי) וג'וזף לסאן אנטוניו. לשניהם גם התמזל המזל להגיע לקונטנדרית (או לקבוצה שהפכה לכזו במקרה של תומפסון) וכך יצא ששניהם כבר מחזיקית בטבעת אליפות, למרות שג'וזף לא תרם יותר מדי לזו של סאן אנטוניו. לפני שנה ג'וזף עבר לטורונטו בחוזה מצויין (עבור הקבוצה) ועכשיו יש לילדים הקנדים הצעירים מודל מקומי לחיקוי שמשחק בקבוצה של העיר בה נולד. אני משער שרוב קוראי האתר מכירים את TT ו-CJ היטב ומודעים ליכולות שלהם, כך שאין מה להכביר עליהם מילים. מדובר בשני שחקנים סולידיים ביותר, גם אם אפורים משהו, ברגים חשובים (תומפסון יותר) בשתי הקבוצות הטובות במזרח, שהתמודדו בשנה שעברה ראש בראש בגמר המזרח. שניהם לא כוכבים גדולים ולא סקוררים, אבל שני שחקנים שכל נבחרת לאומית מחוץ לצפון אמריקה הייתה שמחה לקבל.

תומפסון וג'וזן במדי הלונגהורנס
תומפסון וג'וזף במדי הלונגהורנס

 

ג'וזף ותומפסון גם אחראים במידה רבה לשינוי הגישה כלפי הנבחרת הקנדית. בטורניר ההזדמנות האחרונה בקיץ האחרון, חודש לפני האולימפיאדה בריו, היה נדמה לרגע שאנחנו חוזים בדה-ז'ה-וו. אחד אחרי השני, הדור הצעיר של הכדורסלנים הודיע שלא יופיע לטורניר באמתלות שונות ומשונות. לחלקם היו סיבות טובות (פציעה לקלי אוליניק למשל או חוסר בהירות לגבי החוזה הבא אצל אנדרו ניקולסון). אחרים לעומת זאת לא סיפקו סיבה טובה ופשוט לא באו (סטאוסקס). הגדיל לעשות אנדרו וויגינס, שהודיע על "ההחלטה" בחשבון הטוויטר שלו, משל היה דונאלד טראמפ. וויגינס כתב שהוא לא מתכוון להתייצב לטורניר משום שהוא "מקדיש את הקיץ להכנות לעונה הקרובה במינסוטה, שבונה קונטנדרית לאליפות." לא פחות…

אז מי כן הופיע בנבחרת הקנדית? ג'וזף, שמקפיד להגיע לכל טורניר נבחרות בחמש השנים האחרונות וכבר זכה לכינוי "קפטן קנדה" ותומפסון אחרי עונה מפרכת שהתמשכה עד סוף יוני ושבה הוא מילא תפקיד מרכזי באליפות ההיסטורית של קליבלנד. קנדה דווקא נתנה פייט לא רע, עם נצחונות על טורקיה וניו-זילנד, על זה לא עזר לה להעפיל לאולימפיאדה, עם הפסד במשחק הקובע לצרפת של טוני פארקר בטורניר הנבחרות האחרון שלו. נקווה בכל אופן שהרוח הזו תסחוף גם שחקנים אחרים בשנים הקרובות ונוכל לראות נבחרת שסוף סוף מתחילה להגשים את הפוטנציאל שלה.

 

ראשונים בדראפט –בנט ווויגינס.

 

 

אם נשים לרגע את הנבחרת בצד, הכדורסל הקנדי רשם הישג חסר תקדים בדראפט ה-נבא כשבשנים 2013 ו-2014 נבחרו שני כדורסלנים קנדים באק-טו-באק במקום הראשון בדראפט. הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה זה קורה למדינה שהיא לא ארה"ב.

הראשון היה אנתוני בנט (הוא לא אח), שנאבק כרגע בכבוד על תואר "בחירת הדראפט הראשונה הגרועה בכל הזמנים". עם כל שנה שעוברת עושה רושם שהוא גם הולך לנצח במערכה. בהחלט לא פשוט כשמולך מתמודדים שמות מפוארים כמו מייקל (קנדי-מן) אולווקנדי, קוואמה בראון וגרג אודן. דרך אגב, שמתם לב לאיזה מחנה משותף פה? כולם שחקנים גבוהים (אפשר לצרף לרשימה גם את אנדראה ברניאני, ג'ו סמית' ופרוויס אליסון, שלא לדבר על פלופים ממקומות מאוחרים יותר כמו דארקו מיליצ'יץ'). כנראה שפשוט יותר מסוכן לבחור שחקן פנים בבחירות הראשונות שלך (תשאלו את פורטלנד; פעמיים!), למרות שהפוטנציאל להצלחה גדולה גם הוא קיים (שאקיל, רובינסון, יואינג, אולג'ואן, דאנקן, גארנט, ולאחרונה אנתוני דייוויס). או צל"ש או טר"ש.

הקנדי השני שנבחר במקום הראשון בדראפט, שנה אחרי בנט, הוא כמובן אנדרו וויגינס. כשוויגינס נבחר היה לי ברור שאין כאן לברון חדש (ההשוואות ללברון היו מראש חסרות בסיס והבנה. הם שחקנים שונים לחלוטין). אבל כן קיוויתי שאולי הוא יוכל להתפתח בכיוון של קובי או לפחות טי-מאק – פראנצ'ייז פלייר וסקורר מהטובים בליגה, שמסוגל להוביל קבוצת פלייאוף סבירה או אפילו יותר עם השחקנים הנכונים לידו.

בעיני הוא די מאכזב עד עכשיו. לא כל כך בקטע של הסקורינג, שם הוא עוד סביר (למרות שבחירת הזריקות לא תמיד טובה, אבל אני מאמין שזה עוד ישתפר), אלא יותר מבחינת היכולת ליצור לאחרים וההתפתחות כמגן עילית, כמו שהנתונים הפיזיים שלו מראים שהוא יכול (וצריך) להיות. כרגע וויגינס מוסר רק שני אסיסטים למשחק וכמעט לא חוטף או חוסם, למרות האתלטיות המדהימה והאורך (2.03 עם מוטת ידיים של של 2.13). גם בריבאונד הוא לא משהו. הבעייה היא שלדעתי, ממעט המשחקים של מינסוטה שיצא לי לראות השנה, הסיבה העיקרית לנתונים הסטטיסטיים והיכולת ההגנתית המאכזבים היא אינטיליגנצית המשחק הדי בינונית. זה אחד הדברים שיותר קשה לכדורסלנים לשפר, ולכן קצת קשה לי לראות אותו מצליח לעשות מהפך דרמטי בתחומים הללו (אסיסטים והגנה), למרות שמי יודע, כבר היו דברים מעולם. בנוסף, גם היציבות ההתקפית של וויגינס לא משהו עד עכשיו, ויש משחקים שבהם פשוט מצליחים לשתק אותו.

וכמובן, אם כל זה לא מספיק, ה"קונטנדרית לאליפות" שהוא מוביל מראה השנה יכולת מחפירה למדי (בעיקר בהגנה) ופשוט לא מצליחה להתרומם, כמו שזעפרני איבחן כאן לא מזמן. די ברור כבר שאפילו לפליי-אוף היא לא תגיע השנה, ולדעתי היא אכזבת העונה ביחס לציפיות כשת'יבודו הגיע. זה אמנם לא רק באשמת וויגינס, ובכל זאת, עם כל שנה נוספת של כישלון, סימני השאלה סביב הפרוייקט הכל כך מבטיח של מינסוטה וסביב הכוכבים שאמורים להוביל אותה לארץ המובטחת, כולל וויגינס, הולכים ומתרבים.

יחד עם זאת, צריך לסייג את תחושת האכזבה. קודם כל, בואו לא נשכח שוויגינס בסך הכל בן 22. קראתי לא מזמן מאמר שהשווה את הנתונים הסטטיסטיים של וויגינס לאלו של קובי וטי-מק בשלב דומה של הקריירה (שנה שלישית). בסך הכל יש הרבה דמיון (נדמה לי שהנתונים של קובי היו טיפה יותר טובים ואלו של טי-מק קצת פחות טובים). ההשוואה הזו די תואמת את מה שזכור לי מקובי של תחילת הקריירה שלו. ב-97', בזמן ביקור בלוס-אנג'לס, הלכתי עם אחי לראות משחק של הלייקרס עם שאק וקובי הצעיר מול פילדלפיה של אייברסון (פילדלפיה הצליחה לגנוב את המשחק עם הצגה ענקית של אייברסון). קובי זרק הרבה, החטיא הרבה, ובאופן כללי היה קובי. ועדיין, מה שאני זוכר זה שאחרי המשחק אמרתי לאחי שיש להם מציאה גדולה ביד – השחקן הכי קרוב שראיתי לג'ורדן מבחינת תשוקה למשחק ורצון בלתי מתפשר לנצח. אני לא אוהב במיוחד את קובי (בכל זאת, אוהד בוסטון), אבל עדיין עומד מאחורי ההצהרה הזו.

אז וויגינס לא שם ולדעתי גם אין סיכוי שיהיה שם. האש הזאת בעיניים והתחרותיות הבלתי מתפשרת היא דבר די נדיר; אולי לווסטברוק יש אותה. וכמובן גם אין לוויגינס את הקליעה הנקייה, האלגנטית וחסרת המאמץ של טי-מאק (דורנט הרבה יותר דומה לטי-מאק מבחינה זו). בנוסף, אם אני זוכר נכון, גם קובי וגם טי-מאק היו מוסרים טובים יותר כבר בשלב הזה של הקריירה ושניהם השתפרו מאוד בשנים שלאחר מכן, בעיקר טי-מאק בשנים שלפני הפציעה (אולי כבר שכחו, אבל בשיאו טי-מאק היה לא רק מכונת התקפה מרהיבה, אלא גם מוסר נהדר). וויגינס לעומתם, לא כל כך מראה סימנים של שיפור בתחום הזה משנה לשנה.

אבל אני (וקנדה) נסתפק אני חושב בקובי משונמך או דמאר דרוזן משודרג בעוד כמה שנים. וויגינס נכון לעכשיו משמעותית יותר טוב מדרוזן בשלב המקביל של הקריירה (דרוזן תמיד היה מגן די מחפיר) ועם שיפור הדרגתי בכל שנה הוא בהחלט יכול להגיע להיות אולסטאר וסקורר יציב למשך שנים. התרן-אראונד ג'אמפ שוט שלו כבר עכשיו ברמה גבוהה מאוד (לקובי ומייקל לקח לדעתי יותר שנים לפתח את האספקט הזה במשחק שלהם) וגם הקליעה מטווחים אחרים משתפרת (בעיקר מהשלוש). הוא כבר נתן השנה משחק של 47 נקודות ועם יותר בגרות ובשלות אני מאמין שהוא עוד יהפוך לסקורר של מעל ל-25 נקודות למשחק ב-נבא עד גיל 25. מבחינת הנבחרת הקנדית, אם באולימפיאדות של 2020 ו-2024 הוא יופיע ויהיה הסקורר המוביל עם רמת עקביות גבוהה והגנה סולידית, דיינו. ומי יודע, אולי משהו גם ייפתח וישתכלל באינטיליגנציית המשחק, התשוקה, והמחוייבות ההגנתית, ונזכה לראות גם יותר מזה.

 

"החבר'ה האחרים" – אוליניק, סטאוסקס, ליילס ומורי

לצד ג'וזף, תומפסון ווויגינס, עוד ארבעה שחקנים צעירים שמשחקים כבר ב-נבא ראויים לציון כאלו שכנראה יובילו את הנבחרת הקנדית באליפות העולם הקרובה (2019 בסין) ובאולימפיאדת טוקיו:

קלי אוליניק. המבוגר שבחבורה (בן 25 וחצי). הסבן פוטר (2.13) סנטר של בוסטון עם רעמת השיער המתנופפת. לקלי יש קליעה טובה משלוש וחצי מרחק וגם חוכמת משחק, אבל לצד אלו הוא סובל מה"מחלות" הקבועות של שחקנים לבנים – מוטת ידיים קצרה למדי של 2.08 ומחסור באתלטיות, לצד מבנה גוף רזה ביותר (בעיקר פלג הגוף העליון). החסרונות הללו לא ממש מאפשרים לו להיות כוח רציני בצבע וגם מגבילים ביותר את הפוטנציאל ההגנתי שלו. עדיין, אוליניק מתאים ביותר לדעתי למשחק הבינלאומי והיה השחקן המצטיין של הנבחרת הקנדית בקמפיין הפרה-אולימפי המאכזב בקיץ 2015. אמור להיות לו חלק חשוב בנבחרת הקנדית גם באליפות העולם ב-2019 ולאחר מכן באולימפיאדת טוקיו ב-2020.

ניק סטאוסקס. עוד שחקן לבן, חביבו של 700-K, שנבחר במקום השמיני ב-2014 (אותה שנה כמו וויגינס), עשה קריירת מכללות יפה במישיגן והגיע לליגה עם הייפ של קלעי שלשות אבסולוטי בגובה 1.98, שמסוגל לעשות גם דברים אחרים כמו לחדור לסל ולמסור. בשנתיים הראשונות שלו בליגה הוא נראה כמו פלופ די רציני ולכאורה לא אמור היה להיות חלק מהדיון והרשימה הזו. אבל דווקא השנה, שאליה הוא הגיע כמעט ללא ציפיות (לא היה רחוק מלהיחתך מהסגל של פילדלפיה (!) לפני תחילת העונה), הוא מראה שיפור משמעותי ביציבות, בקליעה, ביכולת החדירה לסל, וגם בקבלת ההחלטות. אז כן, זה עדיין רק פילדלפיה ומדובר כאן על פחות מחצי עונה, אבל אני די אוהב את מה שראיתי ממנו השנה ואם ניק ימשיך בקו העלייה ובעיקר ביציבות יכולה להיות לו קריירת נבא יפה (עם תקרה של ג'יי ג'יי רדיק, שגם הוא התקשה מאוד בשנים הראשונות שלו בליגה). למשחק הבינלאומי הוא גם יכול להתאים מצויין כמחליף ראשון מהספסל, אם כי שיפור נוסף בהגנה יתקבל בברכה.

טריי ליילס. פאוור פורוורד שמשחק ביוטה, שנה שנייה בליגה. שחקן בגובה 2.09 עם מוטת ידיים ארוכה (בערך 2.20) וגם אתלטיות סבירה. כשהוא במיטבו, ליילס מיידה שלשות, מציג טאצ' רך ושליטה לא רעה בכדור ונראה באופן כללי כמו התאמה מצויינת לתפקיד הפאוור פורוורד המודרני. משהו מהסוג של כריס בוש, אם כי לא מוכשר כמוהו. עם זאת, אני קצת מאוכזב מהרכות היחסית וחוסר היציבות שליילס מראה כרגע. אישית, אני נוטה להעדיף פאוור פורוורדים טריסטן תומפסוניים, לוחמניים שאוהבים להתלכלך מתחת לסל ולעשות הגנה, ולא בורחים כל הזמן החוצה לקו השלוש. אבל ליילס צעיר (רק בן 21) ועדיין לא מנוסה בליגה, כך שאני בהחלט מוכן TO CUT HIM SOME SLACK. אם ימשיך בקו השיפור ההדרגתי שהוא מראה ויוסיף קצת קשיחות ויציבות, יוטה וקנדה ירוויחו פאוור פורוורד התקפי ברמה גבוהה למשך שנים.

ג'מאל מורי. אחרון חביב מבין אלו שכבר הגיעו לנבא מבחינת הגיל, אבל לדעתי לא מבחינת יכולת וסדר החשיבות. קומבו גראד בגובה 1.95 עם הרבה חוצפה חיובית. נתן עונה מצויינת (20 נקודות למשחק) בקאנטקי, תחת ג'ון קליפארי וגרר השוואות לדיאנג'לו ראסל. את עונת הרוקי בדנבר הוא דווקא התחיל באופן זוועתי, כשהחטיא את 17 זריקות השדה הראשונות שלו, כשסל השדה הראשון מגיע רק עמוק לתוך המשחק החמישי שלו בליגה. אבל מאז הוא הספיק להתחמם ועומד כרגע על בערך 10 נקודות למשחק, עם אחוזים לא רעים משלוש, למרות הפתיחה מהגיהנום. הוא גם הספיק כבר לתת כמה הצגות מרשימות, שמעידות על פוטנציאל סקורינג מצויין. כרגע הוא לדעתי שני בדירוג הרוקיס של העונה, כשהמקום הראשון כבר רשום בטאבו על שמו של ג'ואל אמביד.

היכולת של מורי ליצור לעצמו ולהתחמם משלוש היא קריטית בכדורסל של ימינו. ג'מאל גם צעיר מאוד, עוד לא בן 20. הוא יליד 1997 שעשה ריקלסיפיקיישן לפני שנתיים לכיתה בוגרת יותר והיה יכול עדיין להיות היום פרשמן במכללות. תשוו את זה למשל לבאדי הילד בן ה-23, שלפני הדראפט היו מי שדיברו עליו ככוכב עתידי בליגה אבל בינתיים לא הראה יותר מדי בניו אורלינס. מה שאני אוהב אצל ג'מאל זה בעיקר שהוא גיימר ומשחק עם ביצים. העובדה הזאת, לצד קליעה מצויינת משלוש, כולל יכולת לסדר לעצמו קליעה, מובילות אותו להיות פוטנציאל לשחקן חמישייה משפיע תוך כמה שנים. לא דמיאן לילארד (אין לו את האורך והאתלטיות של לילארד), אבל אולי מעין סי ג'יי מ'קולום. הנבחרת הקנדית תחתום על ההשוואה הזו בשתי ידיים ואם היא תתממש, למורי יהיה מקום מרכזי כבר בקמפיינים הבינלאומיים הקרובים.

אפרופו קמפיינים בינלאומיים, בקיץ 2015, כשהוא בסך הכל בן 18, מורי כבר הוביל נבחרת קנדית צעירה ללא כוכבי נבא לניצחון נאה בחצי הגמר על ארצות הברית (שגם היא שיחקה כמובן בהרכב משני, בעיקר עם כוכבים אירופאים כמו קית' לנגפורד ואנתוני רנדולף) במשחקי פאן-אמריקה בטורונטו. הנה הוידיאו מהמשחק, שבו הוא גורם אפילו לאנתוני בנט וסים בולאר להיראות כמו שחקנים. שווה צפייה!

והנה עוד וידאו, הפעם מהעונה הנוכחית בדנבר, ממשחק ההפסד מול פורטלנד שבו מורי מתחמם בסיום וקולע ארבע שלשות בחצי הדקה האחרונה (מי אמר טי-מאק?):

 

אז עד כאן ההווה. בפוסט הבא אכתוב על שחקני העתיד, שגם הם, כפי שתראו, נראים בכלל לא רע.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  1. אחי היקר, הליברל ממונטריאול שהיא כידוע שמש העמים: ההספד שטרודו היפיוף שלך נשא לזכר רב-המרצחים והרודן הקומוניסט ששלט בקובה כ-50 שנים עורר בי בחילה עד כדי הקאה. עד ששמעתי את הנאום הזה עוד היה לי רספקט אליו. ובטראמפ, ג׳ראלד, איוואנקה ופרידמן, השגריר החדש בירושלים (!) נתנחמה… וחוץ מזה סקירה מעולה וירידה לפרטים של חוקר סוציולגי מן המעלה הראשונה. שאפו ומתגעגעים אליך בקליפורניה (80 אחוז פה אגב חושבים כמוך אז בוא להשתכשך קצת)

    1. אכן, ממש שערורייה שהוא לא מתיישר על פי החליל של הרפובליקאים. כנראה שהוא עוד לא קיבל את החדשות על הבחירה של טראמפ.

      אגב, ה"גם אני רוצה ראש ממשלה כזה" הוא של מנחם לא שלי (לי כבר יש כזה!), כך שאני מניח שהוא מתכוון לארה"ב?

      אניוויי, מתגעגע גם ומקווה להגיע לקליפורניה בקרוב. ד"ש לאישה והבנות.

  2. ועוד הערה לרועי/מל/מומי/אמ.ג׳י.בי: שווה לשבץ לינק מודגש של ״קנדה קראש פרק 1״ במרכז הכתבה כדי שמי שלא קרא את מאמר הפתיחה יוכל להתוודע אליו. תודה ושלום וסליחה על החפירה

  3. יש עומק לא רע אצל הקנדים
    ללא ספק הם בתקופת השיא שלהם
    גוסף מורי וויגנס TT ואוליינק זו חמישייה בטופ 10 בחלוקה לפי ארצות

    מעצבן אותי לקרוא על כשרונות ילידי ישראל שמהגרים למקומות אחרים לא שמעתי על דניס שפובולוב ,ראוניץ שיחק מול נבחרת בדוויס של ישראל כשהיה ילד יחד עם כשרון אחר ( פוספיסיל ,מה נסגר איתו ? )
    מעניין איך עודד יעקב שהיה איש מיקצוע נהדר מוצא את עצמו בקנדה ? ( לא באמת … ברור שהוא מרוויח שם יותר )

    1. אז זהו, שלדעתי השיא עדיין לפנינו, לא רק בגלל שכל המוזכרים בכתבה עדיין צעירים, אלא גם בגלל אחרים שעדיין לא הזכרתי ובכלל השינוי במבנה הארגוני וביחס לכדורסל במדינה. אדבר על זה בפוסט או שניים הבאים.

      לגבי פספיסיל, יצא ממנו טניסאי בכלל לא רע, שמסתובב באיזור החמישים בעולם, אבל הוא טוב יותר כשחקן זוגות (כמעט זכה במדליה באולימפיאדה האחרונה יחד עם נסטור הנצחי) ולא ממש ברמה של ראוניץ".

  4. מצוין תודה רבה.
    חבורה לא רעה של רול פליירס יש לכם בקנדה. עדיין האוסטרלים עם פרוספקטים יותר מבטיחים (וזה בלי להכליל את קיירי אירווינג שיש לו אזרחות אוסטרלית פשוט מספיק טוב לשחק בנבחרת ארה"ב).

    1. יכול להיות. אני בהחלט מחזיק מהכשרונות האוסטרליים הצעירים וגם ההישגים הנוכחיים כמובן טובים יותר. אבל בוא נדבר אחרי שאסיים לשטוח את טיעוני ולהציג את יתר כדורסלני העתיד של קנדה. לא מכיר את העתיד של הכדורסל האוסטרלי מספיק, אבל הרושם שלי ממה שראיתי אצל הנבחרות הצעירות הוא שלקנדה יש כנראה יותר עומק.

      1. לא חושב שקנדה יותר טובים.
        השחקנים שלהם כולם על גבול הסביר, חוץ מאולי וויגינס שמתקרב לרמה של כוכב.
        באוסטרליה:
        אקסום/דלבדובה
        פאטי מילס
        בן סימונס
        ת'ון מייקר
        בוגוט
        על הספסל וותיקים. כמו בוגוט וביינס.
        יש לנו כבר נבחרת סופר כשרונית עם עתיד הרבה יותר גבוה לדעתי מזה של הקנדים שהם בנויים בעיקר לרוחב.

        1. האוסטרלים יותר טובים בעיקר כי הם משחקים יותר זמן ביחד. בנט לא נופל מביינס שהוא משחק בנבחרת. תומפסון יותר טוב מבוגוט ואוליניק עוד עולה מהספסל. לא יודע אם סימונס בהכרח ישחק במדי אוסטרליה. מורי עוד שנתיים כבר יותר טוב מפאטי מילס. בעיניי עמדת הפוינט גארד עדיפה באוסטרליה. יש אחלה המשכיות באוסטרליה אבל אין לדעת איך ת'ון מייקר יהיה. כרגע אוסטרליה יותר טובה כי היא פשוט משחקת ביחד יותר זמן אבל זה ישתנה בעתיד הקרוב לדעתי.

  5. תודה על הסיקור של שחקני ההווה החביבים של קנדה הנחמדה. מה שהזכרת, ולא הרבה אנשים יודעים, הוא שאנתוני בנט עדיין משחק.
    הלוואי שטרודו.

  6. אחלה כתבה, תודה רבה. בנט מושמץ בלי סוף אבל הוא היה טוב מאוד בטורניר האחרון והאמת, אני עוד חושב שהוא יתן את הפריצה שלו. מעניין לדעת מה גרם לדניס, הטניסאי שכתבת עליו בתחילת המאמר לעזוב את המדינה, אם זה חוסר התמיכה או שאין לזה קשר?

    1. בכתבה ברצף העמודים שיש שמכנים אותו עיתון, "ישראל היום", לאמא שלו היה מה להגיד:
      'שפובלוב, שנחשב לכוכב העולה, בכלל נולד בישראל, אבל אמא שלו פחדה מהפיגועים כאן ושלחה אותו לקנדה. "צריך לזכור שיש הרבה טורנירים בקיץ והצעירים מקבלים הזדמנות. לישי עוליאל לדוגמה אין מספיק טורנירים בארץ, ואם דניס, שעשה חצי גמר ווימבלדון לנוער השנה, היה שחקן ישראלי, הוא היה חוזר לארץ ואז מה? פה הוא הלך לשחק בטורניר טורונטו. כולם רוחשים כאן כבוד מאוד גדול לעוליאל, הוא כישרון גדול ונער עם ערכים". '

  7. יופי של מאמר! קצת אוף טופיק (לא לגמרי) אבל הייתי שמח לשמוע יותר על הסיפור של בנט. איך מוסבר הפער בין הפוטנציאל שהביא לבחירתו ראשון לבין היכולת בפועל. כי זה קצת משונה.
    אודן לא הצליח ללכת לסופר מבלי להפצע.
    אולוואקנדי, קוואמי בראון ומיליצ'יץ' נבחרו בעיקר בשל הנתונים הפיסיים שלהם, מבלי שהיה להם יותר מדי כדרסל, כאשר ההנחה הייתה שגודל אי אפשר ללמד, כדורסל כן. וזה התברר כשטות.
    אבל בנט לא נפל בגלל פציעות ולא החזיק מלכתחילה בנתונים פיסיים או אתלטיים חריגים. היה אמור להיות לו כדורסל. אז מה קרה?

    1. שאלה טובה. כבר כשנבחר היו לא מעט ספקות לגבי ההתאמה שלו, ההגנה, וקבלת ההחלטות. הוא נופל בין עמדות שלוש וארבע, ובעיקר הגנתית מתקשה להתמודד בשתי העמדות.

      קליבלנד ראו את הפוטנציאל, ובעיקר אני חושב לא ראו אף אחד אחר שהפיל אותם מהכיסא. ערב הדראפט ממש לא היה פייבוריט אחד מוביל לבחירה הראשונה, כמו ברוב הדראפטים האחרים. בנט, אם אני זוכר נכון, דורג חמישי או שישי ברוב המוקים. רובם אגב שמו ראשון את אלכס לן מפיניקס או נרלנס נואלס של פילדלפיה, שגם הם לא שוסים גדולים והיו הופכים לבחירת דראפט ראשונה חלשה מאוד.

      נראה לי שאם בנט היה נבחר חמישי, כמו שהרבה ציפו, אף אחד לא היה עושה סיפור גדול מהכישלון שלו. כבחירה ראשונה הוא אכן אכזבה עצומה, אבל הפוטנציאל לנפילה היה שם מההתחלה.

      1. מסכים.
        אני זוכר את ההפתעה בבחירה, שנבעה בעיקר מפני שלא היה מועמד אחד שעומד מעל כולם (מלבד נואל, שהיה פצוע לשנה ולכן הימור). אני זוכר שבנט דורג 7, ולדעתי היה יכול להיות יופי של שחקן בבחירה כזו, שאינה נושאת עימה את הלחץ של נבחר 1. למעשה, אני תמיד משתעשע במחשבה שבנט אכן נבחר 6-7 ונותן יופי של קריירה, אולי אפילו הכי טובה מבין בני מחזורו, ואז איזה איש קליבלנד מהעתיד חוזר עם מכונת זמן ובוחר בו 1 – מה שכמובן הורס את ההיסטוריה ואנחנו לא מקבלים את הבנט שהיינו אמורים לקבל…

  8. טרודו מפיל את קנדה ומחזיר אותה אחורה. חיקוי של הסגנון הכוכבני של אובמה, רק עם יותר כוכבנות. בעעעעע. במיוחד כשמשווים אותו לרוה"מ המעולה שהיה לקנדה קודם, סטיבן הרפר, זה לא יאומן הנפילה הזאת.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט