קנדה 'קראש': הכדורסל הקנדי – עבר, הווה, ועתיד / ערן שור

********************************************************************

מסר ממנחם: ערן שור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת מקגיל המצויינת במונטריאול, קנדה. הוא אחיו הצעיר של גל שור, כתבינו בלוס אנג'לס – שעד עתה הוא "כתבינו בפוטנציה" עם אקרדיטציה למשחקי הלייקרס והקליפרס שהשגנו עבורו רק השבוע, ובקרוב נשמע ממנו – אבל גל כבר תרם תרומה גדולה לאתר כשבתור עורך העתון הישראלי של לוס אנג'לס, הוא הכניס וממשיך להכניס מאמרים שלנו לעיתונו (נכנסו כמה וכמה, כולל מומי, ואילו הייתי נחמד מעט יותר ללייקרס – זאת אשמתי שהם שקועים בבריכת צואה? – בוודאי היו מופיעים אצלו יותר מאמרים!). ערן התנדב לכתוב כמה מאמרים על הכדורסל בקנדה, ואני הצעתי שמדי פעם יכתוב גם על נושאי ספורט אחרים, כי מי שחזה באליפות העולם בשחייה בבריכות קצרות בוינדזור, אונטריו (קנדה) שהסתיימה ביום ראשון בערב ראה נבחרת נשים קנדית שנתנה לאמריקאיות קרב אדיר על הכסף, כולל נצחון נפלא ב-100X4 (לא זוכר כבר אם 'חופשי' או שליחות מעורב).

אז ערן, לפי המאמר הראשון אתה מוזמן להמשיך, בקצב ובכמות הנראית לך!

****************************************************************

 

קנדה קראש: הכדורסל הקנדי – עבר, הווה ועתיד

אחי הוא אוהד לייקרס מושבע. קשה להאשים אותו, הוא גר באל איי כבר כמה עשורים, מאז שנות השמונים, וכמו שמומי יודע היה קשה שלא להישבות בקסם של מג'יק וחבורתו. אני, לעומתו, הייתי תמיד בצד של בוסטון ובירד. בכל מקרה לפני שלוש שנים בערך הוא סיפר לי על הופס. הצצתי ונפגעתי, ומאז, כמו רבים אחרים, אני פוקד את האתר מדי יום. אין ספק, האתר הישראלי המוביל לענייני כדורסל, מרחק שנות אור מהאחרים (אתרים אחרים ששווים אזכור הם ספסל, שעושה עבודת קודש כבר עשרים שנה בערך בסיקור הכדורסל הישראלי שמעבר לליגה הראשונה, ווואלה NBA, שמעסיקים כמה כותבים מוכשרים ומעמיקים). ולא ייאמן שכל זה בהתנדבות. או שאולי כן ייאמן? יכול להיות שזו הדרך היחידה לשכנע כל כך הרבה כותבים טובים שבאמת מבינים בכדורסל לתרום מזמנם? איך שלא יהיה, מדובר כאן על מפעל מפואר, אז בהזדמנות זו תודה למנחם וכל האחרים העושים במלאכה. אני מאמין שיש עוד הרבה כמוני שעוקבים ונהנים אבל לא מגיבים (הרוב הדומם).

רק שיש לי קצת בעייה מוסרית עם להיות פרי ריידר מוחלט. לכתוב טוקבקים באופן קבוע באמת שאין לי זמן בתוך סדר היום האקדמי. אז החלטתי לנצל את שנת השבתון ולצד המחקר לנסות בזמן הפנוי המועט שלי לתרום בצורת כמה כתבות להופס. נראה מה ייצא. ישבתי וחשבתי – על מה אני יכול לכתוב שאולי יוסיף משהו קצת שונה לאתר. אני אמנם מכיר לא רע את הכדורסל הישראלי שמעבר למכבי תל אביב והפועל ירושלים, אבל יאיר עושה עבודה מעולה בסיקור של ליגת העל הישראלית. על הנבחרות הישראליות הצעירות (קדטים, נוער, עתודה) אין לי יותר מדי מה לכתוב, למרות שהמשכתי לעקוב מרחוק. המצב לא משהו לדעתי; כמות הכשרונות העתידיים קטנה למדי ולרובם פוטנציאל מוגבל ביותר במונחים אירופיים, שלא לדבר על רמה גבוהה יותר. אין עמרי כספי חדש באופק וגם לא עודד קטש או דורון ג'מצ'י (למען האמת ולמרבה הצער, אני חושש שאפילו לא ליאור אליהו, יותם הלפרין, או גל מקל; לא רואה אף אחד עם פוטנציאל להיות שחקן מוביל באירופה כרגע).

הכדורסל הקנדי, לעומת זאת, נמצא בשלבי פריחה בשנים האחרונות וגם רלוונטי יותר להופס כאתר שמתמקד בעיקר בליגה הטובה בעולם ובשחקנים שמשחקים בה (או באלה שלפחות יש להם סיכוי להגיע אליה). כתושב קנדה בשש השנים האחרונות, נחשפתי לשינוי הזה ונתפסתי. מעניינת היכולת הזו שלנו כמהגרים לאמץ זהויות והזדהויות חדשות לצד הישנות, בעיקר כשיש עם מה לעבוד (עידו בטח יכול לספר לכם על זה עם אוסטרליה וכמובן שמנחם עם ארצות הברית).

לפני שניגש לעיקר, התנצלות – עברו כבר כמעט 15 שנים מאז הפעם האחרונה שכתבתי בעברית. אין לי מקלדת עברית, אז אני צריך להסתמך על הזיכרון של האצבעות מימי ההקלדה העיוורת (עדיין, הנקודה ממשיכה להתחלף לי בצדיק סופית והפסיקים בתף…). גם בשיחות שלי עם סטודנטים מישראל שבאים לעשות איתי את הדוקטורט שלהם בקנדה אני מוצא שלפעמים אנחנו עוברים לאנגלית כשמדברים על עניינים אקדמיים. מעבר לזה, הכתיבה שלי באנגלית כמעט כולה מוקדשת למאמרים אקדמיים, מה שמעלה משמעותית את הסיכון ליבשושיות וטרחנות יתר בכתיבה ולהסתמכות מוגזמת על נתונים סטטיסטיים ונסיונות לאישושים אמפיריים של כל טיעון. אבל כל אלה הם תירוצים לא לכתוב (שעד עכשיו עבדו יפה מאוד בשבילי). וכמו שציינתי למעלה, החלטתי בכל זאת לנסות לתרום משהו לקהילה הנפלאה הזו.

**********************************************

אוקיי, עד כאן ההקדמות, ועכשיו לכדורסל הקנדי עצמו. כמו שלימדו אותנו בצבא, אני אחלק את הסקירה שלי לשלושה חלקים: עבר, הווה, ועתיד, למרות שפה ושם הזמנים מתערבבים וקשורים זה בזה. אז הפעם קצת על העבר, עם מבט על איך העבר הזה משפיע על מה שאנחנו רואים היום.

 

חלק א': עבר

אז כמו שכולם יודעים, הכדורסל הומצא בקנדה. טוב לא בדיוק,  אבל בהחלט על ידי קנדי, ג'יימס נייסמיט, שגם עשה את התואר שלו בחינוך גופני באוניברסיטה שבה אני חוקר ומלמד כיום, לפני שעבר לגור וללמד במסצ'וסטס, ושם המציא ושכלל את המשחק שכולנו אוהבים כל כך.

 

ההיסטוריה הרחוקה יותר של הכדורסל הקנדי דווקא לא רעה במיוחד. אמנם הליגות המקומיות מעולם לא תפסו תאוצה (ככה זה כשיש לך אחות גדולה וכל כך דומיננטית מדרום), אבל ברמת הנבחרת הלאומית היו כמה הצלחות לא רעות, כולל מדליית כסף באולימפיאדת ברלין 36 הידועה לשמצה, מקום רביעי באולימפיאדות של 1976 (מונטראול) ו-1984 (לוס אנג'לס) ומקום שישי בסיאול 88.

העשורים האחרונים לעומת זאת, איך לומר, לא משהו, לפחות לא במבט ראשון. הפעם האחרונה (והיחידה בכמעט שלושים שנה שחלפו מאז סיאול) שקנדה השתתפה במשחקים האולימפיים הייתה בשנת 2000 (מקום שביעי). הוביל אותה כמובן סטיב נאש האחד והיחיד, כשלצידו ערימה של שמות נשכחים. היחיד מביניהם שאולי מוכר לחובבי הכדורסל הישראלי הוא רואן בארט ששיחק בארץ בתחילת שנות האלפיים (ראשון לציון, הפועל חיפה ורמת השרון) והמשיך אחר כך לקריירה אירופית חביבה. עוד נחזור אליו (ואל נאש) בהמשך. יש לו חלק חשוב ברנסנס הנוכחי של הכדורסל הקנדי.

וזה לא רק שהקנדים נכשלו פעם אחר פעם בהעפלה לטורניר האולימפי, גם בטורניר האמריקאי הם לא הצליחו יותר מדי, אפילו כשארצות הברית לא השתתפה. לנבחרת הלאומית יצא גם שם של נבחרת שסובלת מסכסוכים פנימיים, מוטיבציה נמוכה, ואנדראצ'יביות. כדורסלנים מובילים העדיפו עם השנים להדיר את רגליהם ממנה וגם אלו שבאו לא תמיד נתנו את הכל.

קנדה, כך יודע כל ילד כאן, היא ארץ של הוקי קרח. אישית, אני לא מצליח להתחבר למשחק האלים הזה. אולי זאת העובדה שכל כך קשה לעקוב אחרי הדיסקית (הפאק). או שפשוט ככה זה עם משחקים שלא גדלת עליהם. גם בייסבול עד היום מוציא ממני פיהוק אחד גדול של שיעמום. אבל כאן בקנדה, במיוחד במונטריאול שבה אני גר כיום, ההוקי הוא דת. על כדורסל לעומת זאת לא שומעים כמעט. אבל כולי תקווה שזה עומד להשתנות בשנים הקרובות.

מעבר למחסור בהישגים בזירה הבינלאומית, לא היה לכדורסל הקנדי הרבה להתגאות בו גם בזירת הנבא. חוץ מסטיב נאש כמובן, שראוי לכתבה נפרדת. נאש הוא אולי השחקן האהוב עלי בכל הזמנים, קנדי או לא. היחיד שהייתי מפנה בשבילו ערב בתקופת הדוקטורט שלי בניו-ניורק ומזיז סידורים אחרים רק כדי לראות אותו משחק בפיניקס של דאנטוני עם היהודי של הפועל ירושלים. אבל מעבר לנאש? באמת שכמעט כלום. קצת ריק פוקס כסייד-סייד קיק של קובי ושאק באליפויות של הלייקרס מתחילת המילניום. קצת ג'ואל אנתוני כסייד-סייד קיק של לברון, ווייד ובוש באליפויות של מיאמי. קצת ג'מאל מגלור כסייד קיק של עצמו. וזהו פחות או יותר. הוא שאמרנו, מדבר ושממה. שחקני סרטים הוליוודיים (פוקס) וגבוהים גולמניים שמתקשים לרוץ וללעוס מסטיק באותו זמן.

 

אם זה לא מספיק, לשחקנים הקנדים גם יצא שם רע – רכים מדי, נחמדים מדי (בהתאם לסטראוטיפ המסורתי של הקנדים בכלל), לא מספקים את הסחורה כשהכסף על השולחן. אפילו נאש הגדול לא הצליח להביא את פיניקס המוכשרים לגמר הפליי-אוף (למרות שאם אתם שואלים אותי, לגמרי לא באשמתו). הנה לינק לפרסומת שבה כדורסלנים קנדיים צוחקים על התדמית של קנדים כנחמדים ומתנצלים על כל דבר:

הנבחרות הקנדיות, מצידן, עשו כל מאמץ לתחזק את התדמית הלוזרית וכשלו פעם אחר פעם בהעפלה לטורנירים גדולים, כולל לאולימפיאדה האחרונה בריו. בקיץ 2015 קנדה הפסידה הזדמנות פז להעפיל אוטומטית לאולימפיאדה עם הפסד משפיל לנבחרת נחותה בהרבה כוונצואלה בחצי הגמר של טורניר פיב"א אמריקה, טורניר שדרך אגב לא כלל את ארה"ב האלופה ואת ברזיל המארחת. שנתיים לפני כן, בטורניר אליפות אמריקה, נבחרת שכללה כמה שחקני נבא הצליחה להפסיד לנבחרות נחותות ולסיים במקום השישי (מתוך עשר) מאחורי מקסיקו, פורטו ריקו, ונצואלה, והרפובליקה הדומיניקנית.

 

רוחות חדשות?

ובכל זאת, עושה רושם שבחמש או עשר השנים האחרונות יש שינוי מגמה, גם אם התוצאות בטורנירים הבינלאומיים עדיין לא יישרו קו. למי שעוקב אחרי הכדורסל הקנדי כמוני, במיוחד בגילאים הצעירים, התחושה היא של משהו חדש וטוב יותר באוויר (אני ארחיב על כך בטורים הבאים).

מביני עניין מצביעים על ההגעה של הנבא לקנדה כנקודת המפנה. בתחילת שנות התשעים, הליגה בהנהגת דייוד סטרן קיבלה החלטה היסטורית להתרחב בפעם הראשונה אל מחוץ לגבולות ארצות הברית. וונקובר וטורונטו נבחרו כשתי הערים שבהן יקומו פרנצ'ייז חדשים וב-1995 הצטרפו לליגה הגריזליז והראפטורס. בוונקובר העסק לא לגמרי המריא, למרות שלדעתי הליגה וויתרה כאן קצת מהר מדי כשהחליטה להעביר את הקבוצה לממפיס אחרי שש שנים בלבד. בבריטיש קולומביה, הפרובינציה שהביאה לעולם את סטיב נאש, יש אהבה גדולה לכדורסל ועם קצת סבלנות ובנייה של מסורת אני מאמין שהעניינים היו מתייצבים. בטורונטו, בכל אופן, העסק בהחלט תפס והקבוצה סחפה אחריה קהל אוהדים נאמן באחד המטרופולונים הגדולים בצפון אמריקה. לראפטורס גם הייתה השפעה דראמטית על הכדורסל בקנדה, במיוחד באונטריו (הפרובינציה שבה נמצאת טורונטו).

 

(שני גבורי הכדורסל בקנדה – כל אחד בדרכו: סטיב נאש וווינס קרטר)

 

לא פחות מסטיב נאש, ואולי אפילו יותר ממנו, אפשר לייחס את השינוי שעובר הכדורסל הקנדי בעשור האחרון לכדורסלן אחר, אמריקאי דווקא, ווינס קרטר שעוד לא נס ליחו ומעמיד עדיין השנה בממפיס מספרים יפים גם בגיל 40. עד היום שמור לו מקום של כבוד בלבבות של הילדים הקנדיים שגדלו עליו ועל טורונטו בהנהגתו בשנות התשעים. נאש, אחרי הכל, הוא כדורסלן לבן, לא גבוה ולא אתלטי במיוחד, שהצליח תודות לחוכמת משחק יוצאת דופן ויכולות קליעה, מסירה ושליטה בכדור וירטואוזיות שרק סטף קרי היום מצליח אולי לשחזר. אבל כמו שכולנו יודעים, הנבא של ימינו (ובעצם של שלושים השנים האחרונות) נראה הרבה יותר כמו וינס קרטר, דמאר דרוזן (הכוכב הנוכחי של טורונו) ואנדרו וויגינס מאשר כמו סטיב נאש או ג'ון סטוקטון. כדורסלנים לבנים הם מיעוט קטן (ולרוב גם שולי) בליגה שנשלטת על ידי פריקים אתלטיים.

הצעירים השחורים בפרברים של טורונו, אוטווה ומונטריאול, שמהווים את העתיד של הכדורסל הקנדי, היו צריכים מודל אחר לחיקוי. וינס סיפק להם את המודל הזה – שחקן סופר-אתלטי (למי שפספס – חפשו את הדאנק שנחשב לאחד הגדולים בכל הזמנים על הראש של פרדריק וייס הצרפתי באולימפיאדה של 2000), שהוביל את טורונו לפליי-אוף עם תצוגות נפלאות, יצר סביבו "וינסמאניה" וזכה לכינוי הלא מאוד מקורי "אייר קנדה". עד היום כדורסלנים קנדיים צעירים מדברים בראיונות בהערצה על וינס, על המורשת שלו, ועל הצפייה בו כילדים כאלמנט מרכזי במוטיבציה שלהם להפוך לשחקני כדורסל. כשהוא מגיע לטורונטו למשחק מול הראפטורס מדובר על חגיגה תקשורתית והקהל חולק לו כבוד מלכים.

אז איך ההתעוררות הזו השפיעה על הכדורסל הקנדי? על כך בפוסטים הבאים.

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 58 תגובות

  1. כדאי לזכור שכדורסל עממי משחקים בחוץ, וקנדה מדינה קרה. כדורסל מקצועני, כמו כל ספורט אחר בעבר, היה שייך לאדם הלבן, ולכן ההישגים הדלים.

  2. פוסט מעולה
    אח אוהד בוסטון ?! אני לא יודע איך אתם עוברים את ליל הסדר ביחד
    להוציא את טורנטו האם לדעתך קבוצה במונטריאול או נניח בוונקוובר זה משהו שיכול להצליח ?
    הכדוסל הקנדי ייצר 2 בחירות דראפט ראשונות רצופות ( שאחת מהן היא בנט ) וגם TT הוא בחירה 4 ביחד עם קורי ג׳וסף זאת חמשייה אתלטית שיכולה להתמודד עם הטופ האירופאי
    אגב מה קורה עם התרומה הקנדית של הלייקרס ? האחד והיחיד רוברט סקארה

    1. היי מידן, בקשר לליל הסדר, אם מנחם יכול להעביר חיים שלמים עם אישה שאוהדת את הלייקרס, אז גם שני אחים יכולים להסתדר. מה שכן, הוא לא במיוחד שמח לדבר איתי אחרי הגמר המתוק של 2008. כמובן ששנתיים אחר כך העניינם התהפכו.

      אתה צודק לגבי בחירות הדראפט הגבוהות בשנים האחרונות. ארחיב על זה בטורים הבאים וגם אוסיף נבואה שזו לא הפעם האחרונה שנראה את קנדה על "הפודיום" של הדראפט.

      בקשר לסאקרה, הוא התייצב (יחד עם שון דאוסון) למחנה האימון של ניו אורלינס, וכמו דאוסון נחתך לפני שהתחילה העונה. חבל כי הוא היה "שובר השוויון" של קנדה בקרב מול צרפת על מספר השחקנים הגבוה ביותר בנבא מחוץ לארה"ב.

    2. לגבי קבוצת נוספת בקנדה, הייתי רוצה מאוד לראות את זה קורה ולדעתי גם יש הצדקה כלכלית. אבל אם צריך להתנבא, לא נראה לי שזה הולך לקרות בקרוב (בין השאר על סמך התבטאויות שונות של בכירים בליגה).

      וונקובר כמו שאני כותב במאמר היא דווקא עיר כדורסל מצויינת עם הרבה אהבה לכדורסל. אבל כנראה שהם די הפסידו את הצ'אנס שלהם עם העזיבה הנמהרת של הגריזליס וגם המטרופולין לא מאוד גדול.

      מונטריאול היא בהחלט שוק גדול (מטרו של ארבעה מיליון) ויכולה להיות אופציה מעניינת, אבל כאן עוד יותר מבמקומות אחרים ההוקי הוא הכל. בהחלט רואים עניין בכדורסל בגראס-רוט לוול (איך אומרים גראס-רוט בעברית?), אבל אני לא בטוח שיש מספיק תשתית להחזיק קבוצת כדורסל מקצוענית. בבייסבול זה לא הלך והאקספוז עשו רילוקיישן ב-2000. עדיין לא הייתי מתייאש ויש כמה יוזמות מקומיות לנסות להביא לעיר פרנצ'ייז, אבל אני לא חושב שזה יקרה בקרוב.

      1. לצערי לא יקרה במונטריאול, הייתי בקדם עונה בשנה שעברה, בין טורונטו לוושינגטון, אפילו במשחק תצוגה אחד היו עוד מעט מקומות ב Bell centre, אז על פני ארבעים משחקים? רק הוקי מושך כאן מספיק קהל. מעבר לזה, אחלה פוסט.

  3. קודם כל כתיבה נהדרת. כבר ציפיתי למאמר אקדמי אחרי ההפחדה בהקדמה אבל זה זרם יופי וגם ההחלטה לחלק את הפוסט היא בול.
    יש מלא דברים מעניינים בקנדה ובפיתוח הכדורסל שם ואני ממש מחכה לקרוא את הפוסטים הבאים.
    וונקובר היא אחת הערים האהובות עליי בעולם ובאמת חבל שוויתרו שם על קבוצה כל כך מהר. יחד עם סיאטל אפשר לחשוב שב-nba יש איזה משהו נגד צפון מערב היבשת.

  4. כיף של כתבה, תודה רבה! הכדורסל הקנדי אכן מתקדם, אני אמנם לא מכיר יותר מדי אבל לפי הבנתי גם הכדורסל מכללות שם יותר נחשב מבעבר. הדוגמא הכי טובה להתקדמות של הקנדים היא הכמות שחקנים שנמצאים ביום בליגה, העובדה שהראפטורס הם הקבוצה השנייה במזרח וכו׳.

  5. נהניתי מאוד לקרוא, תודה רבה! והעברית שלך הייתה ללא רבב!

    סתם שאלה – האם יש בקנדה ליגות כדורסל מקומיות? אפילו ברמת החובבים? או ליגות קולג׳ים?

    1. תודה בובי. בתשובה לשאלתך, יש גם ליגת קולג'ים וגם ליגה מקצוענית (בערך). ושתיהן סובלות קשות מהתחרות מול האחות הגדולה מדרום ששואבת אליה את השחקנים, הכסף, ותשומת הלב התקשורתית.

      בקולג'ים זה אולי עוד לא כל כך נורא והמצב גם קצת משתפר בשנים האחרונות. אולי אכתוב על זה עוד באחד הפוסטים הקרובים.

      ברמה המקצוענית (חובבנית?) המצב די נוראי, בין היתר באשמת מזג האוויר והגודל העצום של המדינה, שמקשים מאוד על ליגה ארצית בהיעדר משאבים מספיקים (למשל לטיסות). למתעניינים, הנה כתבה מרתקת של הניו-יורק טיימס על המצב העגום של ליגת הכדורסל הקנדית. הכותרת: "זה כמו הנבא, מינוס הכסף, התהילה והאוהדים…"

      http://www.nytimes.com/2016/02/14/sports/basketball/its-like-the-nba-minus-the-money-fame-and-fans.html?_r=0

  6. יום חג בשבילי!
    לא רק קנדה אהובתי, אלא גם כדורסל ויותר מכך – מונטריאול הנהדרת ומקגיל שם ביליתי בפוסט דוקטורט עד תחילת 2015. אפילו יצא לי להיפגש עם מוש השור לבירה ומשחק פלייאוף באחד הפאבים של סן לורן.

    לגבי קולג'ים,
    אין באמת רמה גבוהה ושחקנים רציניים כמו ג'מאל מוריי עוברים את הגבול דרומה. יצא לי ללכת למשחק של קונקורדיה ומקגיל וזה נראה כמו ליגת המכללות פה בארץ, שאותה אני קצת מכיר מהטכניון (רמה של ליגה ארצית או א'). אין שם מלגות אז ההייפ קטן בהרבה, ואם כבר אז הקבוצות האוניברסיטאיות שלוקחות את מירב תשומת הלב אלה ההוקי וזו של הלקרוס (בעיקר נשים!). גם ליגת הפוטבול יותר רצינית ברמה האוניברסיטאית, בעיקר בגלל גודל המתקנים. אולם הכדורסל הוא מאוד קטן ביחס לאיצטדיון הפוטבול, ואם כבר לאמץ משהו מה"דרומיים" אז זה תפס יותר חזק.

    לגבי הוקי,
    זו פשוט דת. מונטריאול גם מובילים כרגע את כל ליגת ה-NHL, ולהיות שם במשחק זו סופר חוויה. זו קבוצה שמובילה את טבלת הזכיות בסטנלי קאפ ולכן יש לה בסיס אוהדים רחב וקנאי, אבל מאז הזכייה האחרונה שלה ב-1993 לא ראינו שום גביע, לא לעיר ואפילו לא לאף קבוצה קנדית (!!!) – שזה נחשב סוג של עלבון. חשוב לציין שאם מדברים על רול מודלס, ההוקי במונטריאול מייצר דמות נפלאה לקהל האפרו-אמריקני להזדהות איתה – פי קיי סובאן הוא אייקון רב זכויות שמראה שאפשר להצליח כשחור גם בספורט "לבן", וכך גם קצת "גונב" צעירים שחורים אתלטיים לספורט ה"לא נכון". חשוב לציין שהוא הועבר השנה בטרייד, אבל שנים הוא נחשב לגיבור תרבות מקומי.

    לגבי מונטריאול, חשוב לציין את היותה עיר מהגרים (אני חייתי בשכונה פורטוגזית – חוויה מרשימה). זה אומר שאחד הספורטים העממיים החזקים שם הוא הכדורגל, שגם אירח בשנה שעברה משחקים במונדיאל הנשים. קנדה, ומונטריאול, חזקות מאוד בתחום ובהתעניינות.

    ולסיום – כל הכבוד על איזכורו של "ספסל" הנהדר, על צוותו העוסק במלאכת קודש.

  7. מעולה,ואני מניח שתרחיב על זה בפוסטים הבאים,אבל אם אי פעם תהיה באמת תחרות לאמריקאים ברמה הבינלאומית זה לדעתי יכול לבוא רק מקנדה והלוואי וזה יתממש

  8. מבחינת כדורסל, וכתבתי את זה פה באתר בעבר, קנדה "נדפקת" מהיותה צמודה לארה"ב.
    עבור צעיר צרפתי, כל חייו הצעירים הוא חשוף ומשחק לפי חוקי פיב"א ו"מתמקצע" בכדורסל אירופאי, או יותר נכון בינלאומי. מסיבה זו אנחנו רואים שמדי פעם, במשחקים בינלאומיים, נבחרות אירופאיות חזקות עושות את המוות לאמריקאים, שאינם ממוקצעים בסיגנון משחק כזה וגדלו על תרבות כדורסל שונה לגמרי.
    בסוף, אבל, הכישרון והאתלטיות של האמריקאים כל כך גדולים יותר משל נבחרת ארופאית כשלהי, ולכן זה נגמר במאזן אדיר של ארה"ב מול שאר העולם. בדומה למכבי ת"א של היובל האחרון, כל אליפות (או כל משחק) הם של האמריקאים להפסיד, וכל תוצאה מלבד זהב לאדום-כחול-לבן היא בגדר סנסציה.

    לקנדים, לצערם, יש את הבעיות של האמריקאים (גדלו וחונכו על תרבות כדורסל שונה מהבינלאומית), אבל ללא ההפרש האדיר בכישרון משאר העולם, לדעתי בעיקר בגלל גודל האוכלוסייה אבל ייתכנו גם עוד סיבות. זה מוביל להתקשות סיסטמטית שלהם בטורנירים בינלאומיים ולכישלונות, בנוסף לראייה הצרה (אותם הם חולקים עם ארה"ב) של זלזול בכדורסל הבינלאומי והסתכלות עליו כפרימיטיבי ונחות. כל אלו מובילים שוב ושוב לכישלון קנדי בזירה הבינלאומית.
    מכיוון שתרבות הכדורסל לא תשתנה, התקווה הקנדית היא לגדל כישרונות ברמה גבוהה, משמעותית גבוהה מארצות אחרות שאינן ארה"ב. זה נראה שזה אולי בכיוון, אבל אני בכלל לא בטוח שזה יגיע להפרש כישרון קריטי מנבחרות ארופאיות נתונות (ליטא, ספרד, צרפת, אקס-יוגוסלביה, אחרות) שיוביל לעליונות ברמת משחק הכדורסל הבינלאומי.

    1. זה נשמע מאוד הגיוני אבל לא מסכים לצערי. הכדורסל האירופי ממש לא קשה להתמקצעות בשנים האחרונות. הפער בין המשחק במכללות ל-NBA גדול בהרבה.

      בפיבא השעון אותו שעון, מותר לשמור הגנה איזורית בשני הליגות. המשחק קצר יותר בפיבא (פחות צריך עומק לעומת NBA) ישנם כמה חוקים שעוזרים לגבוהים לעומת ה-NBA כמו חוק ה-3 שניות בהגנה, 5 שניות עם הגב לסל, היכולת להוציא כדור מהטבעת וכו'

      אבל בגדול פיבא כבר מזמן לא משחק "אחר" שדורש טכניקה או אסטרטגיה אחרת. צרפת וספרד שרבים כוכביהם התפתחו דווקא ב-NBA עשו חייל בטורירים של פיבא. צרפת משחקת כדורסל אמריקאי לחלוטין.

      מה שכן ישנם הבדלים ברמת המתח שנדרש בטורניר נוק אווט לעומת ליגה בה תמיד יש את המשחק הבא (גם בסדרה). ישנם גם מאפיינים של גיל ומכיוון שהשחקנים הבולטים בקנדה סופר צעירים ללא וותיק שירגיע את המצב אז הם נותנים תצוגות במשחק אחד ונפילות כואבות בבא. גם צריך לקחת בחשבון שהם לא מגיעים בהרכבים מלאים לרוב הטורנירים והם עןד לא הספיקו להשתפשף. לכן הכימיה שלהם לפעמים נראת שבורה…

      בהינתן התייצבות עתידית קשה לי להאמין שחמישייה הכוללת את קורי ג'וסף, אנדרו וויגינס, אנדרו ניקולסון טריי ליילס (יהיה יותר טוב מאוליניק) וטריסטן תומפסון אמורה לתת פייט קבוע בטופ 2-6 העולמית בעתיד

      1. מסכים ולא מסכים. הנקודה לגבי משחקי נוק אאוט מול סידרה/ליגה זה חלק ממה שקראתי "תרבות כדורסל", ולדעתי ההצלחה של צרפת נובעת משילוב של ניסיון במשחק בינלאומי ואתלטיות רצינית שהפכה להיות לחם חוקם של שחקניה.

        1. זו בדיוק הייתה הנקודה שלי…

          הניסיון הבינלאומי של צרפת היה דרך השתתפות של שחקניה בטורנירים של נוקאווטים לאורך שנים ולא בכדורסל אירופאי או תרבות אירופאית קלאסית. מכיוון שדור הזהב הנוכחי הקנדי התחיל מגיל צעיר לשחק בפיבא, הם ממש לא צריכים ניסיון מקומי באקדמיות אירופאיות או "ללמוד" כדורסל בינלאומי. הם צריכים פשוט לצבור את הניסיון שדור הזהב הצרפתי צבר לאורך השנים בטורנירים הבינלאומיים כשעוד היו מפסידים לנבחרות בוגרות יותר ומנוסות ממנה במשחקי נוקאווט שנוטים להיות מלחיצים יותר ופיזיים יותר מסדרה של משחקי עונה רגילה. להזכיר לךשלמעט טריסטן תומפסון אף אחד מהנבחרת הקנדית לא מוביל קבוצה או שחקן סופר מרכזי בקבוצת פלייאוף ב-NBA.

          בכל מקרה זו נקודת מבטי בלבד ולא נתמכת בנתונים או עובדות מוגמרות…

  9. נ-ה-ד-ר!

    כני שעוקב אחרי כדורסל התיכונים המכללות וה-NBA (דיברתי בתגובות פה על ג'מאל מורי עוד כשהיה תיכוניסט בן 16) אני מבסוט על כל ניתוך שכזה. keep them coming

    צריך לציין שישנם 12 שחקנים קנדים ב-NBA שמשחקים. מאוד בולט שהרבה מהם צעירים ועוד יכולים להתפתח אבל חלקם הם אנדר אצ'יבים

  10. משעשע
    הגעתי לענין מקלדת ולא הצלחתי להכריח את עצמי להמשיך לקרא…
    אז לענין הזה יש מדבקות עברית אנ עולות 20 שח…..
    יש גם זוהרות אותו מחיר …
    עכשיו שאלה למה כצבת סטודנטים מישראל ולא. סטודנטים. מהארץ ?
    בענין אתר ישראלי לא בטוח שהוא ישראלי ..הוא יותר כמו ישראל שלנו מישראלי ….
    ובענין ציונים לאתרים ישראליים. לא. צריך לחיות כאן כדי לתת ציונים ?
    בענין הלשוני ההקדמה מסר ממנחם ?
    אלוהים ישמור זו עברית ?
    יש עורך לשוני באתר ?

    1. רואה איזה יופי? הבחור בלי מקלדת עברית, כותב ומפסק הרבה יותר טוב ממך. לא שאני מבין למה אתה בכלל טורח להיכנס לאתר, שנמצא בבעלות של מישהו שחי בארה"ב כבר 50 שנה.

      1. האמת.לא ראיתי …
        אחרי הציונים לכל העולם ואשתו כבר לא קראתי.
        איתך הסליחה .
        למה אני נכנס ?
        מחקר סוציולוגי נסיון להבין את הילידים ….מה הם מוצאים שם ?

    2. שלום מר בן משה

      ראשית, אם כבר החלטת להשקיע ולכתוב ביקורת, אני חושב שמן הראוי הוא שתקרא את המאמר עד סופו. לא מעט מן התהיות שהעלית קיבלו מענה בהמשך במאמר, כפי שאכן העדת (חלקית) שנוכחת בתגובותך השנייה (כן, קראתי גם אותה).

      אשמח לענות לך לגבי השאלה המהותית שלך: "האם יש עורך לשוני לאתר?"
      זהו אתר של מתנדבים ואין לו עורך לשוני בשכר, אני מניח שאני האדם הקרוב ביותר לכך כי כל פעם שאני קורא מאמר ורואה משהו שלטעמי ראוי לתקנו – אני עושה זאת.

      חשוב לומר שהעריכה – במידה ונעשיית – מתבצעת אחרי שהמאמר פורסם, כשיש לי זמן לכך (מתנדבים כבר אמרנו?).

      ועם זאת, תפישת העולם שלי אומרת שעלי לתקן בעיקר את הדברים הבאים:
      1. שגיאות הקלדה – רק במידה ואני בטוח לחלוטין שנעשתה שגיאה.
      2. שגיאות איות – רק במידה ואני בטוח לחלוטין שנעשתה שגיאה.
      3. שגיאות פיסוק – בעיקר כאשר הן משנות את המשמעות.

      מאחר וזהו אתר של מתנדבים, הרי ה"חֶבֶל" שאנו מאפשרים הוא רחב ביותר.

      מקריאה של כל מה שמנחם כתב, ההערה היחידה שאולי יש לי היא שהייתי משנה כעת את המקף הראשון לנקודה ומשמיט את המילה "אבל". הבעייה עם שינוי זה היא שהשינוי הזה משנה את מקצב השצף קצף, את התיאור הקצבי והקוצף, את המוסיקה בה מנחם כתב את ההקדמה שלו, ומכך שגם שינוי זה נתון, בעצם, לסימן שאלה.

      אני לא מאמין בשינויי ועידוני מילים. "בריכת צואה" הוא ניסוח מקובל על גם אם אני אישית לא אשתמש בו. הסגנון בו אני אישית כותב, מאמין במשפטים קצרים יותר ומתעב משפטים שאורכם מעל לשורה וחצי, אבל זה אני.

      אז אתה מוזמן להגיב ומוזמן להעיר, הן אלי אישית במייל והן כאן, אבל בקשה אחת בלבד: אנא הגב על מכלול ולא על השורות הראשונות בלבד.

      בתודה
      מולי

      smv@walla.co.il

      1. ראשית מעריך את התגובה .
        שנית השימוש במילה מסר במקום הקדמה לדעתי צורם.
        אני לא בא אליך בטענות אני חושב שמנחם לא יכול להשתמד במלים תלושות מהענין בצורה הזו מחד.
        ובקללות או שפה נמוכה מאידך.
        בענין הכתבה של הפרופסור הנכבד באמת שניסיתי לקרא ואפילן הכרחתי עצמי והתקדמתי עוד קצת .
        אבל לא מתחבר אליה מה גם שהפתיחה המתנשאת השניאה עלי את ההמשך .
        ההתיחסות לישראל במקום לארץ היא אמירה חזקה מאד שדי מרגיזה אותי .
        ובענין אתרים ישראלים דוקא הכדור הכתום מצוין .

        1. ראשית, חשוב לי לברר אם כשכתבת "אני חושב שמנחם לא יכול להשתמד במלים תלושות מהענין " כיוונת ל"להשתמד" או שטעות הקלדה גרמה לך לכתוב זאת כשבקשת לכתוב "להשתמש"?

          שנית, הרשה נא לי סיפור קצר: לפני מספר שבועות נפטר פרופסור אברהם אלטמן ז"ל שהיה מרצה לתרבות יפן. זכויותיו של פרופ' אלטמן רבות ומגוונות מכדי שאוכל להרחיב עליהן כאן (רק אומר שהוא יסד את לימודי יפן בישראל), אך אתרע מזלו וקולו היה שקט ורך, ומקצב דבריו אטי ומונוטוני.
          תאר לך שיעור עם פרופ' אלטמן, כשהכיתה חשוכה ורק מקרן השקופיות מאיר (לפני שלושים שנה פלוס היה הדבר…).

          הקורס עם פרופ אלטמן לימדני שיעור חשוב בחיי: לימדני לא לתת לאופן הגשת החומר להרוס לי את החומר הנלמד.

          והמבין יבין.

  11. כתבה מצוינת ומעניינת, ועוד מאוהד של נאש.
    שיווי משקל נאש ותורת המשחקים 🙂
    איך אפשר לכתוב ללא כיתוב עברית על המקלדת, אני טועה כל הזמן אפילו עם הכיתוב?!
    הצלחת להאיר נקודה חשובה והיא הגודל של קנדה שמקשה מאוד על יצירת ליגה ארצית ברמה גבוהה, בהתחשב בכך שכמות האנשים שמתעניינים בכדורסל היא כמו זו שיש בעמק הירדן פלוס (הכמעט) עמק יזרעאל.

  12. יופי של פוסט!
    לא יודע אם שמת לב אבל חתמת אצל מנחם על התחייבות לעשרה פוסטים נוספים 😉
    מצפה לבאים בתור..

  13. תודה, נהניתי לקרוא.
    גם הפרסומת חמודה. לא ידעתי שמארי קנדי, התחלתי לשים לב אליו רק השנה, הוא מאוד מאוד מרשים. רוקי שהוא שחקן אנ.בי.איי מבושל כמעט לגמרי.
    ואגב: איך יצא שקוראים לו ג'מאל? אבא מג'מאייקה! נדמה לי שזה אחד המקרים שספורטאים אפרו-אמריקאים, או אפרו-קנדים במקרה הזה, מקבלים שם שכבר נעשה מקובל אצלם – במנותק מהמקור (הערבי).
    יכול להיות שאני טועה כמובן אבל לא מצאתי הסבר אחר.

  14. מומי נפל אפיים ארצה
    לא מספיק שהאח פרופסור דוקטור הוא גם אוהד בוסטון ???
    ריק פוקס צריך לתת לו פעם בכפיים על האשה שהייתי לצידו
    וונסה ווילאמס שלא כמו ונוס או סרינה שיצאו מערוץ הדיסקברי יצאה מהז'ורנל

  15. כל הכבוד אחוק – התלמיד-הפרופסור עולה על רבו… הפתעת אותי ועכשיו אני צריך לכתת רגליי לסטייפלס (ולשלשל לפחות 20 דולר לחנייה) כדי למלא את מצוות הדוק מלומדה…
    למי מהקוראים שמאמינים שאח שלי נראה כמו סטיב נאש – רחוק כמזרח ממערב. הנה עידכון על שהוא נראה באמת:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4714867,00.html

  16. זה רק אני שמרגיש סוג של גאווה ש(גם)פרופסורים כותבים פה באתר על הופס, אופניים או כל דבר אחר?
    כמובן שיש הערכה מטורפת לכל כותב אחר פה (הצוציקים ילידי המילניום השלישי שכותבים פה יומני קבוצות בכלל מפילים לי את הלסת), נא לא לעשות קולות של פולנים נעלבים.
    פשוט אתר של בית.
    תודה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט