בקצרה, הספר, ככל שאכן יכתב, גם בעזרתכם, יכלול שלושה שערים המתארים את שלושת התקופות בהיסטוריה של ה-NBA בשילוב ההיסטוריה של ארה"ב והקשר בין השניים. כל שער ייפתח בהקדמה קצרה על התקופה בליגה ובארה"ב, ופרק על כל קבוצה שהוקמה בתקופה בה עוסק השער. דרך הפרקים הללו שיתארו את ההיסטוריה של הקבוצות מהקמתן ועד היום לרבות המעברים והשינויים שעברו והסיפורים המעניינים שלהן, אני מקווה לספר את סיפורו של הכדורסל בארה"ב בצורה מלאה ומעניינת.

אשמח מאוד להערות, כאן או בפרטי (המייל שלי: bloch.dore@gmail.com או בפייסבוק dore bloch), שיעזרו לשפר את הפרקים, מדובר בסה"כ בטיוטה ראשונה, שככל שהספר אכן יכתב תשתנה עוד פעמים רבות).

*

אז אחרי שדיברנו על הסלטיקס, הווריורס והניקס, עברנו לדבר על דטרויט, יחד חווינו את התקופות הקשות של התקופה מאינדיאנה לדטרויט, וכעת הגיע הזמן לעבור לתקופה המוצלחת יותר של הפיסטונס – תקופת הבחורים הרעים. (חלק א' למי שפספס או רוצה להיזכר נמצא כאן – http://www.hoops.co.il/?p=51713)

*

בחורים רעים      

הבחורים הרעים לא נבנו ביום אחד, והבחירה של תומאס הייתה רק ההתחלה. יחד עם תומאס נבחר גם קלי טריופקה שהיה אחד מאבני היסוד של הקבוצה בשנותיה הראשונות יחד. אליהם ההנהלה צירפה את ביל למבייר וויני ג'ונסון במה שיצר את השלד של הקבוצה.

שום דבר לא בא קל לקבוצה הזאת, היא התגבשה בשנים הכי תחרותיות של הליגה וכפי שמיד נראה ההצלחה שלה חושלה בכשלונות כואבים אין ספור.

אחרי 7 שנים ללא הופעת פלייאוף ההנהלה החליטה למנות את צ'אק דיילי למאמן בתחילת עונת 83/84 וכאן למעשה מתחיל הסיפור של הבחורים הרעים ולא במקרה. דיילי שירת שנתיים בצבא, אימן בתיכונים ובקולג'ים במשך עשרות שנים לפני שעשה את הקפיצה למקצוענים. ב-1978 הוא הצטרף ל-76'ס כעוזר, והוא הספיק לאמן את הקאבלירס לתקופה קצרה וכושלת לפני שנבחר ע"י הפיסטונס כמאמן ראשי. מועדון שמעולם לא הצליח לחבר שתי עונות מנצחות רצופות, שלא הגיע לפלייאוף מזה 7 עונות, שאולמם כלל אלפי כסאות ריקים מדי ערב הפך למועדון שלא החמיץ את הפלייאוף פעם אחת בתשע שנותיו של דיילי כמאמן.

דיילי לא היה טקטיקן גדול, אבל היה דבר אחד שבו אף אחד לפניו ואף אחד אחריו למעט פיל ג'קסון לא הצטיין כמוהו – ניהול האגואים של שחקני אנ בי איי. כן, שנות ה-80 היו עידן אחר מהעידן שבו פרחו מאמני האולד סקול כמו רד הולצמן ורד אורבך, המאמנים הפכו תלויים בשחקנים לא פחות מאשר להיפך אם לא יותר, והכוח הלך וזז לכיוון של השחקנים ככל שהליגה הפכה למסחרית יותר ומצליחה יותר. דיילי הבין זאת יותר מכולם, הוא אמר: "זאת לידה של שחקנים, הם מאפשרים לך לאמן אותם או שהם לא. ברגע שהם יפסיקו לאפשר לך לאמן אותם אתה בדרך החוצה".

מנכ"ל הפאלאס תום וילסון אמר עליו "היו שם אגואים ענקיים ולא שמעת כלום עליהם. איכשהו הוא הצליח לנהל את כל הדברים האלה לעבר המטרה – ניצחון – ולנהל את הדקות של שחקנים שכל אחד מהם חשב שהוא החשקן הטוב בעולם. זה היה מושל. והפרסונה – דאדי ריץ' – the smooth operator – התדמית הייתה מושלמת לחברה' האלה, המאמן הכי טוב והקבוצה הכי טובה של שחקנים". הכינוי דאדי ריץ' הוענק לו ע"י תומאס על בסיס החיבה של דיילי לחליפות יוקרה.

החיבור בין דיילי לחבורה הצעירה, הקשוחה והמוכשרת הוביל למאזן של 33-49 וחזרה לפלייאוף ולסידרה בלתי נשכחת עם הניקס, וספציפית מאבק איתנים שהלך ל-5 משחקים בין אייזיה תומאס לברנרד קינג. הניקס ניצחו את המשחק הראשון בנקודה כשקינג מוביל עם 36 נקודות ומסמן את הכיוון להמשך, טריופקה קלע 26 בצד השני כשתומאס לא ממש עומד במעמסה וקולע 10 בלבד. עוברים למשחק מספר 2, דטרויט עם הגב לקיר בפיגור 1-0 בבית וביל למבייר לוקח אותה על הגב עם 31 נקודות ושיתוק של ביל קארטרייט שקלע 6 בלבד. טריופקה הוסיף 27 ותומאס עם 11 בלבד. עוברים לניו יורק, טריופקה מרעיד את הגארדן עם 40 נקודות כשתומאס מצטרף לחגיגה הפעם עם 29 אבל 46 של קינג מעניקים את הניצחון לניקס שחוזרים ליתרון בסידרה. דטרויט שוב עם הגב לקיר והפעם אף אחד לא מתבלט אבל כולם טובים כש-7 שחקנים קולעים בדו ספרתי מול הניקס שהם שוב בעיקר קינג עם 41, והפיסטונס כופים משחק חמישי שנכנס לדפי ההיסטוריה.

במשחק שהלך להארכה קינג הוביל את הניקס לניצחון עם 44 נקודות ו-12 ריבאונדים מול תצוגת ענק של תומאס עם 35 נקודות ו-12 אסיסטים במשחק שבו תומאס הכריז – זאת הקבוצה שלי. תומאס קלע 16 נקודות ב-94 השניות האחרונות שכפו הארכה אבל זה כאמור לא הספיק והפיסטונס הלכו הביתה כבר בסיבוב הראשון על אף יתרון ביתיות.

בעונה לאחר מכן הפיסטונס יעשו צעד נוסף קדימה כשיעברו את הנטס בסיבוב הראשון אבל בסיבוב השני תחכה להם המשוכה הדרמטית הראשונה של העידן, הקבוצה שאם אתה רוצה לצאת מהמזרח כדי לפגוש בלייקרס אתה חייב לנצח, הבוסטון סלטיקס למודי האליפויות והניסיון. לפיסטונס הצעירים לא היה סיכוי. במשחק הראשון בגארדן הפיסטונס קיבלו שיעור שלא ישכחו והובסו ב-34 נקודות הפרש. הפיסטונס שהפסידו את שני המשחקים בגארדן חזרו כדי לנצח את שני המשחקים בדטרויט, אבל משחקים 5 ו-6 היו שייכים לסלטיקס.

בעונה הבאה הפאזל כבר הושלם. הפיסטונס בחרו בג'ו דומארס ודניס רודמן בדראפט ולאחר הדחה מאכזבת בסיבוב הראשון מול אטלנטה הוקס, הפיסטונס עשו התאמה נוספת ושלחו את קלי טריפוקה, ספק הנקודות המרכזי שלהם, ליוטא ג'אז בתמורה לאדריאן דאנטלי, סקורר חסר מצפון בזכות עצמו, ובעונת 86/87 הקבוצה עלתה על הפסים הנכונים.

עם 21.5 נקודות למשחק של דאנטלי, וארבעה שחקנים בממוצע של 15 נקודות ומעלה, לא הייתה זאת ההתקפה של דטרויט שזכתה לתשומת לב מיוחדת, אלא דווקא האגרסיביות ההגנתית שהובלה ע"י ביל למבייר.

אפשר להבין קצת על העוצמות של הרגשות של למבייר עורר ביריבים מההתייחסות של העיתונאי ביל סימונס, אוהד סלטיקס, לשחקן 20 שנים אחרי פרישתו: "מצוייד בבטן עקית, ושיערו מעט מאפיר למעלה, אבל מלבד זאת, הוא עדיין היה האנטי-כרייסט".

הרקע של למבייר הוא אולי הדבר הכי מפתיע בו, היה ניתן לחשוב ששחקן הפנים הכוחני שהוביל את ההגנה הקשוחה בהיסטוריה של הליגה, וקיבלה את הכינוי בחורים רעים, הודות לכמות העבירות האלימות, הטכניות וההיתגרויות שבהן הייתה מעורבת, יהיה טיפוס שגדל בשיכונים של הארלם, אלא שלמבייר, הוא דווקא בנו של איש עסקים מצליח בפרברי שיקאגו. אבל למבייר היה אנדרדוג מבחינה אחרת, לאחר ששיחק בקולג' בנוטרה דם, למבייר נבחר רק בסיבוב השלישי, ובמקום ה-65 בסה"כ בדראפט של 1979 ע"י הקליבלנד קאבלירס. הוא נאלץ לשחק באיטליה במשך שנה לפני שחזר לקאבס, וב-1982 נשלח בטרייד לפיסטונס.

על אף שאת עיקר שמו קנה הודות לאותן עבירות והתגרויות אפקטיביות ביותר בשחקני יריב, ראוי לציין כאן שלמבייר היה שחקן מגוון הרבה יותר. הוא היה גדול הביגמנים שקולעים מבחוץ בתקופה, ובמאזנו מעל 200 שלשות. הוא הבין את המשחק ברמה גבוהה מאוד, וחיבור שתי התכונות האלה אפשר לדיילי להוציא אותו החוצה ולהשתמש בו במגוון מהלכי פיק אנד רול עם תומאס ודומארס. למבייר נבחר ארבע פעמים לאולסטאר והיה באופן קבוע מהמובילים בליגה בריבאונדים וקליעות עונשין. הוא שיחק עד גיל 36 והיה השחקן ה-19 בהיסטוריה להגיע ל-10,000 נקודות ומספר זהה של ריבאונדים.

אם כן בעונת 86/87 דטרויט הייתה מוכנה לראשונה לקרוא תיגר, והמשמעות באותה העת הייתה מפגש בלתי נמנע עם בוסטון. דטרויט סיימה את העונה עם מאזן של 30-52, שהספיק לה למקום השני. בפלייאוף הם הדיחו את וושינגטון ב-3 משחקים ואת אטלנטה בחמישה בדרך להופעה ראשונה לבחורים הרעים בגמר המזרח.

כזכור, השתיים נפגשו פעם אחת בסידרת פלייאוף ב-1985 אך אז השתיים לא היו במעמד שיצר תחרות של ממש. הפעם, בוסטון הייתה השושלת הקיימת ודטרויט הכוח העולה, וההתנגשות עמדה להיות אפית. בוסטון ניצחה את שני המשחקים הראשונים בבית בקלות יחסית, אבל דטרויט ממש לא התכוונה לתת לסידרה להתנהל על מי מנוחות. במשחק מספר 3 בירד ספג מכה מלמבייר ואיבד את קור רוחו מה שהוביל להרחקה של שניהם, והפיסטונס שייטו לניצחון ב-18 הפרש. במשחק מספר 4 הייתה זו כבר תבוסה של ממש. דאנטלי קלע 32 כשויני ג'ונסון, השחקן השישי הסופר יעיל של הפיסטונס מוסיף 25 מהספסל המשחק הסתיים ב-145-119 לפיסטונס ו-2-2 בסידרה.

המשחק של הסידרה בה' הידיעה היה משחק מספר 5. פאריש נתן אגרוף ללמבייר והורחק ממשחק 6, המשחק הלך צמוד לכל אורכו ו-5 שניות לסיום דטרויט הובילה בנקודה והכדור היה שלה, עם הזדמנות לשלוח את הסידרה לדטרויט כשניצחון ישלח את המארחים אל הגמר. אלא שלארי בירד הראה למה הוא לארי בירד, כשחטף את הוצאת החוץ של תומאס, ושלח את דניס ג'ונסון לסגור סיפור. דטרויט עוד ניצחה את משחק מספר 6, אבל כשמשחק 7 בגארדן לדטרויט לא היה סיכוי ובוסטון לקחו את הסידרה.  איזייה נתן סידרה טובה עם 23 נקודות ו-9 אסיסטים למשחק, אבל הסידרה הזאת הייתה עוד שכר לימוד שהוא היה צריך לשלם, כך הדברים היו עובדים באותם ימים, תשאלו את מייקל ג'ורדן.

גם בעונה הבאה דטרויט, שהתפרסמה כאמור בהיבטים ההגנתיים של משחקה, הבליטה את החלק הבולט של האסטרטגיה ההתקפית שלה – שיטת היד החמה. הסנטר היריב לא מצליח לעצור את למבייר? הכדור הולך אליו. אייזיה קולע מכל טווח? הוא יסיים את ההתקפות. וכך הלאה. התוצאה: שבעה שחקנים עם ממוצע דו ספרתי בתום העונה הסדירה, ומאזן של 28-54. למרות זאת הדרך בחזרה אל גמר המזרח לא הייתה קלה כלל ועיקר. בסיבוב הראשון הם היו צריכים להתגבר על הבולטס העיקשים ב-5 משחקים עם מיודעינו ברנרד קינג, מוזס מלון, ג'ף מלון ובפינת האזוטריה, והסטטיסטיקה האהובה עליי בכל הזמנים – מאגסי בוגס ומנוט בול עם 71 ס"מ הפרש גובה ביניהם.

בסיבוב השני ניצבה שיקאגו עם מייקל ג'ורדן, שהייתה צריכה לשלם שכר לימוד משלה ועשתה זאת בתבוסה 1-4 לפיסטונס על אף 27.4 נקודות לערב של הגדול מכולם. ושוב, אנחנו בבוסטון גארדן לסידרת הטוב מ-7 על המקום בגמר ה-NBA. ההגנה של הפיסטונס הייתה בשיאה בסידרה הזאת כשהגבילה את לארי לג'נד ל-19 נקודות למשחק, והתקפת הסלטיקס נשענה בעיקר על מקהייל, אבל הרוח הקלטית סירבה לאמר נואש. הפיסטונס לקחו את המשחק הראשון, עם 35 של תומאס, אבל הסלטיקס לקחו את השני בהארכה כפולה, זה היה המשחק היחיד שבו הסלטיקס הצליחו לעבור את 100 הנקודות.

הפיסטונס ניצחו את משחק מספר 3 והסלטיקס לקחו את הרביעי כך שהתוצאה עמדה על 2-2 כשהקבוצות הולכות לסידרת הטוב מ-3 משחקים על כל הקופה, אבל דטרויט נזקקה רק לשניים כשהיא מנצחת את בוסטון בגארדן, דבר שלא הצליחה לעשות במשך 21 משחקים רצופים, וסוגרת עניין בבית, הפיסטונס, לראשונה מאז שעברו לדטרויט בגמר.

סידרת הגמר שנחשבת בעיני רבים לטובה בכל הזמנים נפגשו שתי קבוצות שלא יכלו להיות שונות יותר זו מזו. השואו טיים של הלייקרס מול הבאד בויז של הפיסטונס. השיטה הייתה 2-3-2, שני המשחקים הראשונים אצל הקבוצה בעלת יתרון הביתיות, 3 אצל הקבוצה היריבה, ושני האחרונים אצל בעלת יתרון הביתיות. הפיסטונס לקחו את יתרון הביתיות כבר במשחק הראשון מאחורי 34 נקודות מדנטלי כשהלייקרס מגיעים מותשים אחרי שתי סדרות 7 משחקים זו אחר זו, אבל מג'יק במשחק שפעת משלו מנע מהפיסטונס לעלות ל-2-0 והסידרה עברה לדטרויט במצב של 1-1. הפיסטונס לקחו 2 בבית והסידרה חזרה לאל איי ב-2-3 לפיסטונס.  משחק מספר 5 היה המשחק האחרון בדום של דטרויט, דקה לסיום המשחק החמישי ביל למבייר אמר לג'ו דומארס: "תסתכל מסביב ותהנה, כי לעולם לא תראה דבר כזה שוב", והוא צדק, 41,000 אוהדים במשחק כדורסל, וואו.

המשחק השישי היה לקלאסיקה של כדורסל. הלייקרס הובילו ב-8 כשאייזייה תומאס נכנס לטירוף ברבע השלישי כשהוא קולע את 14 הנקודות הבאות של קבוצתו. 5 דקות לסוף הרבע תומאס ספג פציעה בקרסול והתקשה לרוץ את המגרש, למרות זאת, תומאס, באחת התצוגות ההירואיות בתולדות המשחק, קלע 11 מתוך 15 הנקודות הבאות של קבוצתו וסיים עם 25, שיא לגמר אנ בי איי ברבע. 1 ורבע לסיום המשחק תומאס, עם הקרסול הפצוע, קלע את הנקודה ה-43 שלו בזריקה מקו הבסיס והעניק לפיסטונס את היתרון. חסימה של רודמן ושתיים של דומארס מהקו העניקו יתרון שלוש לאורחים שהיו מרחק נגיעה מאליפות היסטורית. אבל לאחר קליעה של ביירון סקוט, קארים עבדול ג'אבר עלה להוק וזכה לשריקה מפוקפקת לעבירה של למבייר שהעבירה את היתרון ללייקרס 14 שניות לסוף, יתרון שנשמר. תומאס נשאר עם 43 נקודות והרבה מחמאות, אבל בלי התואר. הלייקרס ניצחו גם את את המשחק החמישי במשחק צמוד וזכו באליפות נוספת.

בעונתם הראשונה בבית החדש – האוברן היל פאלאס, היה ברור שהפיסטונס מוכנים יותר מאי פעם. זה היה הזמן שלהם. הסלטיקס והלייקרס היו פצועים, הבולס עדיין לא היו מוכנים והכל היה בשל בשביל אייזיה והבחורים הרעים. ניצחון 0-3 בסיבוב הראשון נגד הסלטיקס, ועוד סוויפ הפעם על מילווקי הביאו את הפיסטונס לגמר המזרח זאת הפעם השלישית ברציפות. ג'ורדן, על אף הופעה אלוהית נשאר שוב מתוסכל מול הפיסטונס 29 נקודות, הפיסטונס ניצחו 2-4 וחזרו לגמר שוב מול הלייקרס.

אבל הפעם הייתה זו לייקרס אחרת לגמרי. ללא ביירון סקוט, בעיקר בצד ההגנתי, ללייקרס חסרה המהירות כדי לעצור את הגארדים של הפיסטונס, וכשמג'יק גם כן סובל מפציעה, זאת לא הייתה תחרות של ממש. על אף יכולת הרואית של ג'יימס וורת'י ללייקרס המזדקנים לא הייתה תשובה לבחורים הרעים והסידרה הסתיימה ב-0-4 וחגיגה גדולה לדטרויט.

עונה לאחר מכן, האלופים הגאים הגיעו כאלפא דוגס של ממש, הם סיימו את העונה במאזן של 23-59, ובפלייאוף עברו בקלות את הפייסרס והניקס בשני הסיבובים הראשונים. הבולס שהלכו והתגבשו להיות הקבוצה הגדולה של שנות ה-90 כבר הקשו על הפיסטונס הרבה יותר ולקחו אותם למשחק שביעי, אבל שם תצוגת הגנה קלאסית של הפיסטונס שמרה את הבולס על 74 בלבד ושלחה את הפיסטונס לגמר שלישי ברציפות שם חיכו להם הפורטלנד טרייל בלייזרס. הבלייזרס לא יכלו להוות יריב של ממש, ועל אף שניצחו משחק אחד בדטרויט, הפיסטונס חזרו כדי לנצח את שלושת המשחקים בפורטלנד עם סל ניצחון של ויני ג'ונסון במשחק החמישי, ואליפות שנייה ברציפות.

בדיעבד, הייתה זאת שירת הברבור של הבחורים הרעים. הגיל התחיל לתת את אותותיו בשחקנים של צ'אק דיילי. ואייזיה תומאס שיחק רק 48 משחקים, כשהקבוצה מתבססת על ההגנה של דניס רודמן שזכה בתואר שחקן ההגנה של השנה בפעם השנייה ברציפות. הפיסטונס עברו בקושי את אטלנטה ובוסטון לפני שהגיעו למפגש הבלתי נמנע מול שיקאגו. בלתי נמנע כי זה מחזור החיים בליגה, אתה בונה קבוצה אלופה, שהולכת ונהיית שבעה יותר, עייפה יותר, פצועה יותר, כשבינתיים עולים כוחות חדשים, מתגבשים צוברים ניסיון עד שהם מנצחים אותך. המעגל הזה הגיע לשיאו באותו גמר המזרח, אלא שדטרויט לא ידעה להכיר בכך ולרדת מהבמה בחן.

ואולי לא הייתה דרך אחרת שהם ירדו מהבמה, אחרי הכל היו אלה הבחורים הרעים. בסידרה לא פחות פיזית ואלימה מכל אלה שבאו לפניה, הבולס שלטו לאורך כל הדרך והיו בדרכם לניצחון 0-4. מסורתית, הקבוצה שהפסידה בגמר המזרח נהגה לברך את את הקבוצה המנצחת בברכת beat L.A, אלא שהאופי של תומאס והבחורים הרעים לא הרשה מחווה מהסוג הזה, והם ירדו עם המגבות על ראשיהם, ובכך גם שללו מהאוהדים את האפשרות להודות להם על שנות האליפות.

העונה הבאה הייתה האחרונה של צ'אק דיילי בקבוצה, רודמן התעניין בעיקר בכמות הריבאונדים שלקח, הרגליים כבר היו עייפות ועל אף שהצליחו להעפיל אל הפלייאוף, הפיסטונס הודחו בסיבוב הראשון ע"י הפיסטונס. אבל בעוד המהלומה של ההדחה המוקדמת הייתה צפויה יחסית, מהלומה נוספת חיכתה לפיסטונס שהייתה צפויה הרבה פחות. היריבות בין שיקאגו לדטרויט, כמו גם אישית בין ג'ורדן לאייזיה הייתה ידועה היטב, והאולימפיאדה המתקרבת בברצלונה, עם נבחרת החלומות, הכינוי של הנבחרת האמריקאית שלראשונה תורכב מכוכבי NBA הייתה החזית הבאה שלה.

לכולם היה ברור שלאולימפידה תהיה חשיבות מסחרית אדירה וכולם רצו להיות שם, למארגנים היה ברור שכדי שהפרוייקט יצליח ויביא את הדיבידנדים המקווים, הנבחרת צריכה לא רק לנצח אלא גם לשדר תדמית חיובית, ובשביל זה צריך את מייקל ג'ורדן. האם ההחלטה של הוועדה המארגנת לא לקחת את אייזיה תומאס למשחקים נבעה מבקשה מפורשת של ג'ורדן, או מחשש מחיכוכים בלתי נמנעים? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות. מה שבטוח הוא שתומאס היה באותו הזמן הרכז הטוב בליגה ובחירה טבעית לנבחרת החלומות, ולמרות זאת הוא נשאר בבית, ג'ורדן נקם את נקמתו הסופית והכואבת ביותר.

תומאס הפך ברבות השנים לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בעולם הכדורסל המקצועני בארה"ב, ולא רק בגלל תקופת הבחורים הרעים. תומאס גדל בשיקאגו כצעיר למשפחה של תשעה אחים ואחיות. מילדות אופיו הנחוש והבלתי מתפשר ניכר, כשהוא קם בכל בוקר ב-5 ונסע 90 דקות על מנת ללמוד בביה"ס פרטי. כבר מתקופתו בתיכון סנט ג'וזף הוא נחשב לאחד מהכשרונות הבולטים בעיני ציידי הכשרונות מהקולג'ים השונים, ואכן הוא גוייס לתכנית הנחשבת של בובי נייט באוניברסיטת אינדיאנה. על אף חיכוכים לא מעטים בתחילה, הכישרון האדיר של אייזייה קנה את נייט הקשוח ואת האוהדים באינדיאנה ותומאס הפך לקפטן הקבוצה. בדראפט של 1981, רודמן נבחר כאמור בבחירה השניה ע"י הדטרויט פיסטונס.

לאחר כל העלילות שתוארו מעלה החל מההסתכלות עליו כשחקן שנחנק ברגעי השיא בעקבות איבוד הכדור שעלה לפיסטונס בסידרה מול הפיסטונס, דרך המשחק ההירואי נגד הלייקרס על רגל אחת ועד היריבות עם ג'ורדן, אייזיה הודיע על פרישה בתום עונת 93/94, אך נאלץ להקדימה בחודש בעקבות פציעה.

הקריירה שלו לאחר הפרישה לא יכלה להיות מגוונת יותר. הוא היה לאיש עסקים משמעותי בתחום הנדל"ן בשיקאגו, בעיקר בתחום ההתחדשות העירונית. הוא הפך לאחר הבעלים ולסגן נשיא בטורונטו רפטורס ונאלץ לעזוב לאחר סכסוכים עם ההנהלה החדשה בשנת 98. עם סיום תקופתו ברפטורס הוא הפך לבעלים של ליגת הפיתוח – ה-CBA, אך הליגה פשטה את הרגל.

תומאס החליף את לארי בירד באימון האינדיאנה פייסרס בשנים 2000-2003 אבל נכשל פעם אחר פעם בפלייאוף, וזאת בניגוד לתקופת לארי בירד שקדם לו, וריק קרלייל שבא לאחריו. התקופה הידועה לשימצה שלו בניקס תוארה בהרחבה בפרק שעסק בתולדות הניקס, כך שבסה"כ קשה להגיד שהקריירה של תומאס בכדורסל לאחר הפרישה הייתה הצלחה.

למרות כל זאת, תומאס תמיד ולעולם יהיה הגיבור של אוהדי הפיסטונס, ראש וראשון לבחורים הרעים.

*

הישארו איתנו לחלק השלישי והאחרון בטרילוגיה על הפיסטונס, הבאד בויס 2.0, הוא כבר כתוב כך שזה יעלה בקרוב אל דאגה…