מעורב הופס לשבת: האם אני הוותיק היחיד המרגיש שה-NBA איבד הרבה מהכיף של פעם? / מנחם לס

1.מה חסר בליגה? תשאלו את האשך אם אתם לא מאמינים לי: "FUN". זה מה שחסר!

חשבתי הרבה לפני שהכנסתי את הכותרת למעורב. הרי אני לא מעוניין לירות לעצמי בכף הרגל. אם ה-NBA איבד הרבה מהטעם של פעם, זה פוגע ישירות באתר. אם ה-NBA איבד הרבה צבע, זה משפיע על טיב האתר.

אולי זה דבר זמני; אולי הרגשתי לא נכונה; ואולי זה מה שקורה בעולמינו: הטכנולוגיה והקידמה מוציאה את הטעם וההתרגשות מדברים שקורים. המדורה כבר לא מה שהיתה פעם; אין יותר קטיפת כלניות, רקפות, ונרקיסים על הר הכרמל; אבטיח כבר לא טועם כבר פעם, וזוג אופניים חדשות לילד כבר לא עובר בשכונה כחדשה עסיסית.

אז אולי זה גם מה שקורה ב-NBA. ייתכן שאחרי לארי ומג'יק, אייברסון ומייקל, ראינו למעשה הכל. מאומה לא חדש, ובעשור האחרון לא היה אף מבצע כדורסל שלא ראינו קודם.

מין "מה עוד חדש, חבר?"

אולי גם הטכנולוגיה והקידמה מורידים את הצורך באנשים בעלי כריזמה, מ'טיפוסים', ומחידודי לשון. אין יותר 'גיבורים'. אין יותר 'אגדות'. הכל מדוד והכל רשום. הכל נמצא בסלולרי, קומראד. שום דבר לא מצחיק יותר. גם 'יריבות' היא כבר לא מה שהיתה פעם.

הייתכן שהעולם נעשה, פשוט, יותר משעמם, וה-NBA הוא חלק מהעולם? או…דוק…היכול להיות שהיום אתה כזה קשיש מסכן החושב שראה כבר הכל, ושום דבר כבר לא מלהיב אותך?

היי, כל האפשרויות האלה קיימות, אם כי רק לפני כמה שנים, כשאני כבר בן 75 או משהו כזה, כמעט יצאתי מדעתי עם השלשה של אלן ריי. אז אולי זה לא רק הגיל. אולי באמת ה-NBA יותר משעממת מפעם? תחרות היא כבר לא תחרות ויריבות היא כבר לא יריבות של פעם?

אף פעם לא היו יריבים גדולים יותר מלארי בירד ומג'יק ג'ונסון. הם שיחקו אחד נגד השני בגמר המכללות (מג'יק, עם מישיגן סטייט, ניצח את לארי – עם אינדיאנה סטייט). הם באותו גובה. שחור נגד לבן. שניהם הופיעו בשער ספורט אילוסטרייטד כשחקני תיכון. שניהם היו ידועים כשני שחקני דורם הגדולים ביותר.

אבל עם כל היריבות ביניהם, תמיד שררה ביניהם מין חביבות. מין חיננות שבמערכה. היתה מין ילדותיות במבע פניהם, והיה ברור שישנה סימפטיה ביניהם. זה לא היה במילים, אבל כשהם שיחקו אחד נגד השני לא הרגשת כל "רוע". היה כבוד הדדי, והיתה מין ידידות כמוסה שאיש לא דיבר עליה, והעובדה היא שבסופו של דבר, באמצע שנות ה-80 כשהמאבק בין הסלטיקס והלייקרס היה בעיצומו, השניים הפכו לחברים ממש שניפגשו בקיץ בפרנץ'-ליק, ביתו של לארי בקאונטרי, ליומיים של בירה ו-SHOOTING THE BREEZE.

פעם כתב מישהו שלראות משחק בין לארי למג'יק זה תענוג גדול מסקס.

השניים מראים את ההבדל בין פעם והיום. המשחק עצמו היה חם ורציני, ולעתים אפילו פיזי ברמה שהיום היה מוציא את הזיברות מדעתם. הם היו שורקים כל כך הרבה עד שלא היתה נשארת טיפת אוויר בריאותם. הנשיפות היו מהירות ועוצמתיות הרבה יותר מהנשימות.

אבל לא היה אז הרוע שנראה היום בין שחקנים וקבוצות. תמיד היו בדיחות המצורפות לגסות המשחק, וכמעט אף פעם לא הרגשתי 'שנאה'.

היום כשהלייקרס משחקת נגד הקליפרס, או הבאקס נגד הסלטיקס אני לא מרגיש כל נועם, סימפטיה, או חמימות. הכל אקסטרה רציני. קוואי לינארד לא חייך פעם אחת מאז זכה באליפות עם טורונטו. מונטרזל הראל לא חייך מאז סוזן נתנה לו נשיקה על הלחי בכיתה ד'. אין כל שמחה, שעשוע, או בידור בליגה הזאת. כולם חורקים, דורסים, מכניעים, מקרצפים – גם אז עשו את הכל אבל עם חיוך.

אתם יודעים מי הפך לשחקן הכי חביב שלי והשחקן שאני אוהד ומתחיל להעריץ ממש?

לא תאמינו אבל זה איזה צעיר מסלובניה בשם לוקה דונציץ'.

למה? כי הוא מחייך. הוא נהנה. הוא לא מרגיש שכל משחק הוא מלחמה נגד קבוצה של שטנים, והמנצח יישאר השריד האחרון בעולם.

בדיחות? הלצות? בדיחותא? עליזות? מי שמחפש זאת מוטב שיילך ל-VILLAGE לחזות ב-SATURDAY NIGHT LIFE. ה-NBA וכל קבוצותיו הפך לארגון כעוס, עצוב, מדוכדך, וזועף. אני לא מתבדח אתכם כשאני כותב שכל הכיף שהיה פעם נעלם ואיננו. לפעמים לא בא לי להסתכל על משחקים בגלל השעמום. אפילו השופטים של היום הפכו למין רובוטים נוגים וקודרים. פעם שופטים היה משוחחים עם שחקנים, מחייכים איתם, שורקים פאול עם עסיסיות ומיץ. היום הכל נראה קודר ועצוב – לפעמים אפילו מייסר עד שבאה שריקת הסיום.

ומתי לאחרונה שמעת איזה משפט עסיסי משחקן? לא זכור לי משפט אחד מכל העשור הזה.

אגיד לכם עוד דבר: בשנות ה-70 וה-80, אפילו שהלכו מכות וזרקו כמה אגרופים (שכמעט תמיד החמיצו…זוכרים את 'הקרב' בין ד"ר ג'יי ולארי בירד? עשו לי טובה. זה קרב אגרופים זה?) זה נראה מין חינני כזה. איך אומר זאת? ביל למבייר ומוזס מלון מתחילים לשלוח ידיים? זה אולי זרק אותם מהפארקט אבל לי זה אף פעם לא נראה 'רע' במיוחד.

רק כמה דוגמאות של משפטים מהעבר שאני זוכר:

לארי בירד:

  • As far as playing, I didn't care who guarded me – red, yellow, black. I just didn't want a white guy guarding me, because it's disrespect to my game.
  • I really don't like talking about money. All I can say is that the Good Lord must have wanted me to have it.
  • You know, when I played, you had men and Kevin McHale and some other players throughout the league. I think it's good for a fanbase because as we all know, the majority of the fans are white America. And if you just had a couple of white guys in there, you might get them a little excited.

צ'ארלס בארקלי:

על קני סמית': Hakeem could never kick your ass cause you were too close kissing his.

(על זה שאומרים שכל הברת'רס וכל האסיינים דומים):

They say it about brothers, but I can guarantee everyone in Finland looks alike.

I've been rich and poor. Being rich is better.

(To Billy Crystal, the only "famous" Clipper" fan) How did you not become a Laker fan like all of the other phony celebrities?

פול פירס: "Toronto, to me, is a clean New York."

כריס מאלין על איך זה שהוא ומיץ' ריצ'מונד כאלה חברים טובים: We're both assholes."

המשפט היחיד הזכור לי מהעשור האחרון הוא של לברון, שכריס בוש אמר לו שהוא – ג'יימס – מתחיל להקריח: You can't have everything!

מג'יק ולארי? אפילו כשדחפו והכניסו זרועות, לא היה כל רוע במשחקם.

*

החיבוק הזה הוא לא FAKE. הם ממש, אבל ממש העריכו, כיבדו, ולבסוף אפילו חיבבו אחד את השני כחברים אמיתיים!

מג'יק ולארי – צחוק בריא ואמיתי כשמג'יק מחביא מתחת לג'קט גופייה של הסלטיקס…

יריבים – כמו שיר5יבים צריכים להיות – אבל מכבדים אחד את השני כשני השחקנים הטובים בעולם.

*******

מי שהתחיל במלחמה הקרה בין הלייקרס והקליפרס היה רוב פלינקה שכבר ביום המדיה הראשון הודיע שהמלחמה בין הלייקרס והקליפרס היא לא סתם על מקום ראשון במערב, אלא מלחמה על השליטה בסטייפלס סנטר; על השליטה בעיר.

סטיב בלמר, בעל הקליפרס, הודיע שהיריב הגדול והשנוא ביותר של קבוצתו "משחק כדורסל ומשתמש באותן מקלחות כמו הקבוצה שלי, ואני כבר בקשתי EXTRA CLEANING אחרי שהלייקרס מתקלחים ומתלבשים שם". לברון ג'יימס אמר ש"המלחמה הראשונה שלנו היא על השליטה בסטייפלס סנטר".

השחקנים הורסים את עצמם. לא עדיף לשחק בכל היכולת והכוח, אבל לעשות זאת עם קצת FUN, חן, ושובבות? במקום "חיננות" יש ביניהן 'TAMPERING', וזה דווקא החל עם מג'יק עצמו. אבל כמו שהמורה שלי קווינט לימד אותנו, "צריך שניים לריקוד הטנגו". למג'יק אין עם מי לצחוק, אז למה לא TAMPERING? העיקר להכניס קצת פילפל ליריבות.

במקום שיילחמו אחת בשנייה בכיף, כולם דואגים ללוד מנג'מנט.

תגידו לי, למה שקוואי לינארד ופול ג'ורג' לא יכנו את עצמם "הצמד מס' 1 בעיר", ואז לברון ו-AD יצחקו להם בפרצוף עם משהו בסגנון "אז בואו נראה לאיזה צמד יש 'טוטאל' גבוה יותר במשחק בינינו'??? מה? היום שידברו ככה? הם יגיבו בוודאי – "אלוהים ישמור. זה יותר מדי ילדותי ואווילי. זה טפשי לדבר ככה, ומתאים רק למפגרים".

היו זמנים ששחקנים לא התביישו לדבר ככה וזה רק הגביר את הכיף. רג'י מילר…גארי פייטון…רון ארטסט…פול פירס…לא חסרות דוגמאות. לברון יכול בקלות ללחוש לכתב באל איי טיימס ש-"לידיעתך PG אף פעם לא הצליח לנצח אותי בפלייאוף". או AD יכול ללגלג על קוואי לינארד "כמה הטרייד שלו ללייקרס עלה ללייקרס יותר מהטרייד של לינארד לקליפרס." אבל הם לא יעיזו. פעם זה היה מקובל וכיפי. היום זה לא 'פוליטיקלי קורקט'.

בכדורסל של היום בחיים לא תשמע ליגלוגים כאלה. הכל הפך לכל כך עצוב ורציני.

במקום שייצרו תחרות אמיתית ובריאה בין השתיים, הלייקרס והקליפרס ייצרו "שליטה בעיר". יצרו שנאה. אף שחקן לא מדבר עם שחקן מהקבוצה היריבה. זאת לא יריבות שהם יצרו. זאת שנאה.

אין בריחה מההאמת: A Western Championship is a zero-sum game . הלייקרס והקליפרס יצרו מצב שבמקום הכיף שהיה אז כשהלייקרס שיחקו נגד הסלטיקס וידעת שאחת תנצח ושנייה תפסיד, ובשנה הבאה זה יהיה ההיפך, הקליפרס והלייקרס יצרו מצב שמשחק גמר המערב ביניהם הוא סוף העולם.

מי יכול ליהנות ממשחק כזה?

2. אני מסתכל על הארדן ולא מאמין למראה עיני!

44 נקודות בקלות כזאת. הכל בSTEP-BACK קליל. ועוד נגד מי? נגד פילדלפיה, גאוות המזרח.

לא היה כדבר הזה בתולדות הכדורסל, פריוד!

3. ג'לן רוז מציע לפליקנס 'RED SHIRTING' על זאיון ויליאמסון. רעיון כלל לא רע!

 

4. כולם אוהבים את לוקה

5. בעצם, רוצים צחוקים ב-NBA? מדי פעם קופץ אחד, ללא כוונה…

זה סיפור אמיתי לחלוטין, ולכן הוא יותר מצחיק מאשר הוא אמור להיות.

אז ככה: אנס קנטר הוא לא בדיוק דינמו הגנתי, אבל משחקו האחרון גילה לא סתם דינמו הגנתי אלא סופר-סטאר הגנתי. למעשה הוא נתן כזאת הצגה גדולה של הגנה שה-NBA לא האמינה שזה ייתכן וציוותה מיד בדיקת DRUGS.

אחרי שהוא סיים עם 13 נקודות, 14 ריבאונדים, ו-6 חסימות בנצחון הסלטיקס נגד ההורנטס, המספרים עוררו חשד במשרדי ה-NBA שציוו: "TESTING!"

😅
🤦🏻‍♂️

כשהוא עדיין בחדר ההלבשה הוא שולח את הטוויט הזה:

Got 6 blocks for the first time in my career and now about to get Drug tested 😅

Thanks @NBA 🤦🏻‍♂️

— Enes Kanter (@EnesKanter) January 2, 2020

6. היי, מדברים על אנדרה איגודלה חוזר לווריורס

כל כך הרבה דובר על מה יהיה ומה יקרה עם אנדרה איגודלה.

יש סכוי שמאומה לא יקרה איתו עד הקיץ, ובקיץ הוא יחזור לקבוצתו, הגולדן סטייט ווריורס. אנטוני סלאטר מהאתלטיק (https://theathletic.com/1491167/2020/01/01/the-10-most-important-warriors-storylines-to-follow-in-2020-trade-options-health-questions-and-more מדווח שגם איגודלה וגם הווריורס מעוניינים שהאיחוד מחדש ייעשה. אנדרה עדיין גר היכן שגר בשנים האחרונות עם דירה יפהפיה המשקיפה על המפרץ, והוא קשור "קשר אמיץ", יעני, עם הקבוצה.

בן ה-35 הזה שהיה חלק חשוב ביותר בקבוצה שניצחה שלוש אליפויות חייב לחכות עד הקיץ בכל מקרה. למה?

כי – –

After trading him to the Memphis Grizzlies last offseason in a salary-saving move, the Warriors are barred from reacquiring him this season. Iguodala, meanwhile, has yet to play in a single game for Memphis and figures to be traded before the February deadline.

סטיב קר דיבר לאחרונה כמה כאבה הפרידה מאיגודלה, וכמה כולם רוצים שיחזור (https://theathletic.com/1491167/2020/01/01/the-10-most-important-warriors-storylines-to-follow-in-2020-trade-options-health-questions-and-more

7. "אני מתכנן כמה שינויים הכרחיים בפיסטונס"!

כשבעל הפיסטונס תום גורס אומר מילים אלה, אולי כדאי להקשיב.

אחרי ההפסד לקליפרס שהפיל את קבוצתו לרקורד של 23-12 הוא אמר ש"לא ייתכן שקבוצה שהיתה אחת החזקות במזרח ואפילו לקחה אליפות, ואפילו בעונה שעברה היתה 41-41 עם כניסה לפלייאוף (והפסד בסיבוב הראשון לבאקס, מ.ל) תגיע למצב בו אנחנו נמצאים כיום".

עובדה שהבעלים מחפשים כבר היום – וזה מתפרסם באתרים – קונה ל-Andre Drummond

"אנחנו חייבים לבנות את הקבוצה מחדש", הוא אמר.

מיד באה הצעה מדטרויט ספורטס פודקאסט:

ועוד אחת:

ואז הטוויט האחרון:

8. נחשו את שם התינוק החדש של 'סוויט לו' ואשתו?

SYX!!!

9. בימים שחסימה היתה חסימה! (נישלח באדיבות ד"ר רזי הופמן)

ביל ראסל, המאת'רפאקר, חוסם עוד מאת'רפאקר ששמו…ווילט צ'מברליין…

10. היום לפני 26 שנה: הקוורטרבק המצויין (הטוב ביותר?) שלא זכה מעולם בסופרבול!

ישנם רבים הטוענים שדן מרינו, הקוורטרבק של מיאמי דולפינס, היה הגדול מכולם, למרות שלא זכה בסופרבול. אולי, אבל לא לדעתי. כן או לא, היום לפני 26 שנים הוא ניצח את הפיטסבורג סטילרס 28-45 באליפות ה-AFC כשהוא משלים 21 מ-32 מסירות ל-421 יארדס ו-4 TD'S באחד ממשחקי הקוורטרבקים הטובים מכולם.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 81 תגובות

  1. שבת שלום מנחם
    תודה רבה
    לדעתי – ההפך
    הייתה יריבות ושנאה (בד בוייז נגד מייקל לדוגמא),
    היו בשנות ה90 מכות אגרופים וטרוף שאין היום.
    יותר מזה – הקהל היה מעורב ומעודד.
    ראיתי את הלייקרס מפסידים לקליפרס והקהל של נס ציונה נגד גלבוע גליל מעודד יותר חזק מהאמריקאים האלו.
    גם בירד היה רב מכות לעיתים תכופות בעצמו…
    גדו ליוטיוב

  2. לא יודע דוק.
    מדי פעם קורה לי שאני מתעייף לעקוב אחרי הליגה, ואז מגיע הפלייאוף ואני נכנס לטירוף מערכות.
    אני מאמין שלקראת סיום העונה אם וכאשר יהיו מאבקי מיקום, יהיה תוסס.

    חוץ מזה, בד"כ יש טריידים גדולים בתקופה הזו, וכרגע ממש דממה.

  3. נוסטלגיה, במהות שלה, "זוכרת" רק את מה שהיה טוב. ושלא יהיה ספק –
    היה המון דברים טובים שאפשר להתרפק עליהם. אבל –
    תחרות? לא ממש. שנים בהם הקונפרנס המערבי היה הלייקרס וזהו. או הקונפרנס המזרחי היה הבולס.
    איכות? אני מנחש שזה תלוי על איזו תקופה אנחנו מדברים. הכדורסל של שנות ה-90' היה בחלקים נרחבים מופע נגרות מרשים.
    .
    בסופו של יום, זו כמובן שאלה סובייקטיבית. אני מנחש שעבור אוהד גולדן סטייט, 5 השנים האחרונות היו שירה בתנועה. עבורי כאוהד סאנס, תחילת שנות ה-90' יזכרו כשנים נהדרות.
    .
    אם אנסה לרגע לבחון אובייקטיבית את המצב –
    אז כיום קל יותר לצפות בכדורסל, אם זה בשידור חי, או בשידור חוזר. יש כיום יותר כישרון מאי פעם (אני לא עורך השוואה בין לברון לבירד. אני טוען שיש יותר שחקני עילית). והעונה, הכל פתוח. יש 5 – 4 קבוצות עם סיכוי ראלי לאליפות. בכמה עונות בעבר אפשר היה לכתוב משפט כזה בלב שלם?

    1. נוסטלגיה זה קונספט מסוכן.
      לחזור ולהיזכר ברגעי עבר מבלי להוסיף להם כלום או לקדם אותם מדלל את החוויה המקורית ופיזית מחליף את הזיכרון שכבר קיים.
      (אני מסתכל עלייך, ג'יי ג'יי אברמס)
      אניוויי, אני אלך עכשיו לצפות ביו טיוב ברגעי השיא של נאש, כי אני פחדן שחי על דופמין.

      1. ראקציונרים, לדוגמה, בדרך כלל היו נגד כל מה שנוסטלגיה מייצגת. אישית, ככל שאני מתבגר, אני מאבד את הנטייה לחלוקה ברורה של שחור/לבן. מתברר לי שהעולם הוא באזור האפורים.
        אז אני מסכים –
        נוסטלגיה אכן יכולה להיות מסוכנת. אם היא תוקעת ומונעת התקדמות. אבל התקדמות שלא מתבוננת אחורנית, יכולה להיות הרסנית. אישית, אני בעד מנה בריאה של נוסטלגיה. חדשנות לצד שימור. אם תגיע במקרה לניו יורק, תראה איך ה-2 חיים זה לצד זה, כאשר הם לא מגבילים אחד את השני, אלא דווקא מפרים אותם. קו הרקיע בפייננשל סנטר לצד השימור בטרייבקה וסוהו. האחד מבליט ומדגיש את השני.
        (אין לי מושג למה גלשתי למחוזות מוזרים כאלו. אולי זו הלחלוחית אחרי האזכור של נאש… לעזאזל אתך, נוסטלגיה…)

        1. אני נגד נוסטלגיה רק כשהיא הופכת לרעילה מדי ומשתקת, כמו בחלק הולך וגובר של השיח על הליגה.
          עם כל מה שכתבת אני מסכים, עם מנת צד קלה של תלונה על ג'נטריפיקציה.

        2. והנה אני שוב מטריל
          שיר יפהפה שנוגע בנוסטלגיה עתיקה.
          שיר של באוהאוז,
          Who killed Mr. Moonlight?

          Consider green lakes
          And the idiocy of clocks
          Someone shot nostalgia in the back
          Someone shot our innocence
          And all our colors have run

          A broken arrow in a bloody pool
          The wound in the face
          Of midnight proposals
          Someone shot nostalgia in the back
          Someone shot our innocence

          In the shadow of his smile
          In the shadow of his smile
          In the shadow of his smile
          In the shadow of his smile

          All our dreams have melted down
          We are hiding in the bushes
          From dead men
          Doing Douglas Fairbanks' stunts

          All our stories burnt
          Our films lost in the rushes
          We can't paint any pictures
          As the moon had all our brushes

          Extracting wasps from stings in flight
          Who killed Mr. Moonlight?
          Extracting wasps from stings in flight
          Who killed Mr. Moonlight?
          Extracting wasps from stings in flight
          Who killed Mr. Moonlight?
          In the shadow of his smile
          In the shadow of his smile
          Who killed Mr. Moonlight?

  4. תודה על המעורב דוק
    ==
    המגעיל בליגה היום זה האין הגנה ומשחקי הכדרור האין סופיים נוסח אבו זקן
    ==
    מצד שני העשור האחרון הביא לנו את מופעי הקסמים של סטף, עם שפע התלהבות וכשרון של וואו ענק פעם אחר פעם.
    ==
    השיפוט הזה, שמונע אפשרות להגנה של ממש, הופך את כל המשחקים לסוג של אולסטאר. וזה די מגעיל ומשעמם עבורי לפחות.

    1. +10000
      הליגה החליטה לפני כמה שנים שהסקור נמוך מדי ולכן כל החוקים והשיפוט שלא מאפשר לשמור בעצם….ואז מקבלים משחק נוסח אולסטאר …התקפות בלבד.
      בסוף העניין בליגה הרגילה יהיה מקביל לעניין שיש במשחק האולסטאר וזה ממש רע.
      עובדתית הפלייאוף הוא משחק אחר לגמרי …זה נראה ענף ספורט שונה .
      בעיניי משחק הגנה ושמירה לוחצת לא פחות נאה לעין ממשחק התקפי.

      1. לא החוקים העלו את הסקור אלא סגנון המשחק של הקבוצות. כלומר המאמנים שהבינו שעדיף להם לשחק מהר יותר ולזרוק הרבה לשלוש. אפשר לדבר עד מחר על עד כמה אסור לשחק הגנה אבל זה פשוט לא קשור למציאות. אסור לקחת מקריפ של שחקנים כמו הארדן ולאט לאט גם דונצ'יץ' שלמדו לנצל את החוקים טובתם כדי לסחוט עבירות אוויר ולהפוך את זה לתמונה הכללית.

        1. גילרי עזוב אותך
          ==
          אסור להגן בליגה הזאת, מגן עושה פו על מתקיף ושורקים
          ==
          אבו זקן ושות' דוחפים את הידיים שלהם לתוך המרחב של המגן ומקבלים שריקות
          ==
          נתקלים בחסימות יציבות כמו סלע נופלים ומקבלים עונשין..
          ==
          גם דונצ'יץ אומר – באירופה קשה יותר לקלוע

          1. וגם אתה עושה הכללה על בסיס הארדן. אז דונצ'יץ' אמר – האחוזים שלו באירופה היו יותר טובים. מה שהוא התכוון וגם הוסיף אחר כך זה שיש יותר ריווח ב-NBA וזה בגלל שקשת השלוש רחוקה יותר.
            אם אסור להגן אז צריך להיות יותר קל לקלוע לא? אנחנו אמורים לראות את האין הגנה במשהו כמו אחוזי הקליעה ודברים כאלה לא?
            אז אתם יכולים להמשיך לזרוק סיסמאות כי העיניים שלכם על הארדן כל הזמן. בינתיים המאמנים בליגה משקיעים המון בהגנה וגם השחקנים שלהם. נראה לך שהם עושים את זה כי אסור לשמור?
            כי באירופה אין שריקות מצחיקות כל הזמן. אני מזמין אותך לפתוח טלוויזיה במחזור היורוליג הקרוב. תראה דברים מאד דומים.

  5. כשכתבי על הארדן שנה שעברה שכנראה מדובר בשחקן ההתקפה הטוב בהיסטוריה באתר גיחחו. כיף שוב לתת לכולם לאכול את הכובע!!!

    1. ברוך באמת לא בשביל להטריל (אני ממש מנסה להתאפק מאז שהחבר שעושה טרנספטמציות נעלם וטרם שב בשם אחר) אבל לא אמרת על הארדן שהוא נחנק סדרתי בפלייאוף?

  6. תודה מנחם
    Someone shot nostalgia in the back
    קשה לראת את מי ראסל חוסם שם אבל אני לא בטוח שאת צמברליין אותו הוא חסם עשרות עם לא מאות פעמים.

            1. מה כואב לך רזי? גם אתה יודע שזה לא ווילט.

            2. אני אסביר לך, זה לא יפה איך שאתה עונה למנחם, הוא יכול להיות סבא שלך.
              מצד שני אני יודע שאתה לא אומר את זה בכוונה רעה.

            3. עניתי לו בדיוק כמו לכל אחד אחר ואין בזה שום דבר מעליב לציין את העובדה שצבע העור של השחקן פשוט לא מתאים.
              במאמר צד הגיל של מי שאתה מגיב אליו לא אמור להשפיע על תוכן התגובה.

  7. יום אחד גם הצעירים של הדור הזה ישבו ויבכו על השנים הנהדרות של תחילת המאה ה21, עם גולדן הגדולה ולברון המפלצתי. לנוסטלגיה יש הרבה יתרונות בתור סם, רק צריך לזכור שהיא דאונרית, אתה מסיים אותה עם טעם רע בפה

  8. מנחם אתה נוסטלגי מידי. בשנות ה80 וה90 כ60 אחוז מהליגה היו אייזיה הרטשטיין. 20 אחוז נוספים אריזה.

    לראות את דן מארלי הלבן הזה שומר אחד על אחד כל גמר 93 על מייקל 😂😂😂 זה אחד הקומדיות הכי גדולות שיצא לי לראות ואחת מתצוגות האימון המזעזעות בתולדות הליגה של הסאנס אבל הנוסטלגיה אוי הנוסטלגיה…
    שלא נדבר על בוסטון לייקרס בשנות ה80 שני סופרטימס שמסיבם פה ושם מישהו מנסה להפריע והיתר קבוצות ליגה ב מזרח. הגנו

  9. זה הולך להיות מאוד ארוך. מתנצל מראש. זה בעיקר עבור עצמי…
    יש ניתוח מדהים של פסיכולוג קליני שאומר שחברה תקנית (מדינה אבל אולי גם חברה כלכלית) היא חצויה עם שמרנים מצד אחד ופרוגרסיבים מצד שני וששניהם טועים וצודקים במובנים מסויימים ושאסור לאף צד אי פעם לנצח. כי השמרנים שומרים על היררכיה וסדר קיים. זה חשוב שתהיה המשכיות והררכיות ברורות מכיוון שחוסר בהיררכיות, מרמת ההחלטה האישית הבודדת ועד למבנה של חברה, יוצר כאוס וסכנה. אם שום דבר לא שווה יותר מאחר אז שום דבר לא שווה. הבעיה ביצירת היררכיות היא שזה משאיר אנשים בתחתית הפירמידה שהופכים לשוליים דחויים. וגם זה מאוד מסוכן. כי מבנה הכוח ממשיך להזין את עצמו ולהתחזק ומתחיל להתכנס לפירמידה צרה. הפרוגרסיבים מטילים ספק בסדר הקיים ומסירים את הלוט מעל עיני הנותרים מאחור. הם נלחמים במעלה ההר כדי לשנות את מה שצריך ולמצוא איזון טוב יותר. המפגש באמצע מאפשר שינויים קלים לאורך שנים שנחוצים אך מאפשרים לשמור על חיבור למסורת ולשורשים.
    .
    דויד סטרן היה שמרן מיסודו. בניגוד לדעה הרווחת, שהיה מהפכן, הוא ביצע שינויים רק כדי להחזיר את הNBA מבירא עמיקא, כליגה שתויה ומסוממת דהויה ונישתית לאיגרא רמא, ליגת כוכבים יוקרתית ונחשקת. הגלובליזציה והנפילה של מסך הברזל קרו בלעדיו. מהפכת האינטרנט אחר כך קרתה בלעדיו. הוא פשוט היה חכם מספיק לרכב על הגלים וההזדמנויות שנקרו לפניו. אך בכל פעם שהצליח להגיע לשינוי שייחל, השמרן שבתוכו שמר עליו כמו פיטבול אכזרי המזכיר לכולם מהי היררכיה. תשאלו את בילי האנטר או רון ארטסט. I know where the bodies are buried in the NBA, because I put some of them there היא אימרה ידועה של סטרן שגרמה לבחילה קלה לפרוגרסיבים ונחת בצד השמרניים שומרי הסף שרצו למנוע את מהפכת השליטה של השחקנים בליגה.
    .
    מצד שני לאורך כמעט כל הדרך היה לסטרן את אדם סילבר סגנו לצדו שהיה היפוכו. אדם פרוגרסיבי ורגיש שחשוב לו מאוד שקולם של השחקנים יישמע. הססנוגרף שלו בכול רעידה קלה מצית את דמיונו לגבי עוד מהפכה שרקח במוחו הקודח. לצד סטרן זה היה האיזון המושלם. אני בטוח שלא מעט רעיונות ושינויים שקרו בתקופת סטרן נדחפו ויצאו לפועל בזכות סילבר. ואולי שלטון היחיד של סילבר בשנים האחרונות זה מה שהליגה היתה צריכה בתקופה כה סוערת בעולם. אך בבירור חסר לאדם סילבר אדם כמו סטרן כסגן שייאזן אותו.
    .
    מישהו שיזכיר לו שצריך לתת ביטוי ליריבות במגרש ולא רק בטוויטר ובfirst take. כי הקהל צופה באחרון בהמוניו. יותר אנשים השנה קראו טוויט של לברון או אמביד מאשר צפו בכל משחקי הליגה יחד. יותר אנשים ברחוב יודעים עם איזה שחקן חצי שחור יוצאת קנדל ג'נר כרגע (מייקל פורטר ג'וניור תברח!…תברח כאילו אין מחר!) מאשר מי מוביל את הליגה בריבאונדים. בNBA Reddit היו לפני שנתיים כמיליון חברים. זה הכפיל את עצמו עד תחילת שנה שעברה וכרגע ממש, זה מדגדג את ה-3 מיליון. יש צמא לליגה רק לא למשחקים שלמים שלוקחים כמעט כ-160 דקות כאשר בנטו משחקים 48 דקות של כדורסל. זה מה שהוריד את בייסבול. יש היום תקצירים של 12 דקות שמראים כל היילייט במשחק אז למה שאני כצופה אקדיש את הזמן הזה?
    .
    התשובה אמורה להיות או האומנות שבמשחק. כלומר התרגילים, התנועה, החשיבה, הטקטיקה, המהלכים האישיים, גורם ההפתעה והמתח ובקיצור כל דבר שקשה לקלוט בתקציר. או ה- Emotional investment שיש לך בשחקן או קבוצה. אתה מכיר אותם ורוצה בהצלחתם או קבוצותיהם. שלא לדבר אוהדי הקבוצות הנאמנים בעלי היסטוריה ארוכה עם קבוצותיהם. הגורם הראשון מצריך מהקהל להכיר את המשחק לפרטיו. קשה לליגה למכור את זה להומונים. אנחנו כעכברי הופס שכבר בגרו והפכו לחולדות (זה מטפורה, ביולוגים, תהיו בשקט) לוקחים את ההבנה שלנו את המשחק כמובנת מאליה. אבל רוב העולם שצופה במשחק פוטבול לא מכיר חצי מהכללים ואני מבטיח שרוב צופי הכדורסל לא מבינים למה מגע אחד הוא פאול ואחר לא. רובם לא מכירים את חוקי רגל הציר או מה המשמעות של סקרין אנד רול לעומת התקפת מושין. הם כן מבינים ומרגישים אומנות מהי כפי שאדם שנכנס למוזיאון מיד מזהה יצירה חזקה.
    .
    אבל מוזיאון זה עניין טריקי. צריך לאזן חשיפה ליותר מידי דברים שדומים אחד לשני. אם כל מהלך שלישי הוא שלשה פנויה מהפינה או סייד סטפ לשלוש יהיה קשה להתרגש מזה. בדיוק כמו שבתחילת ה2000 כאשר כולם רצו להיות אייברסון או טימאק וכדררו את עצמם לדעת כאילו אנחנו בראקר פארק זה שיגע והתחיל לשעמם את הליגה. אותו כנ"ל הפיק אנד רול האולדסקולי בין 2 כפי שהיה בין סטוקטון למלון או יואינג והגארד הניקסי הבינוני התורן שניהל עמו פיק אנד פופ. מגוון הוא סוד העניין כפי שהאדמו"ר אייל גולן תיאר במשל הסטייק והסנדוויץ' עם שוקולד.
    .
    לגבי היריבות על המגרש גם כאן נדרש איזון. התאפקות אחרי הצלחה או פרצוף פוקר בהפסד זה מה שרובנו עושים בעבודה. זה משעמם. גולדן סטייט מול הקאבס הוציאה כל כך הרבה רגשות על המגרש ומחוצה לו שזה שטף את אוהדי הקבוצות והליגה. בפוטנציאל יש לא מעט כאלה. ואנחנו חולים על זה. העניין הוא שזה צריך להגיע יותר מהכוכבים עצמם ולא מהrough rider הקבוצתי כמו מרקוס סמארט או פט בברלי. השמרנות של סטרן ז"ל שפחד מהרון ארטסט הבא שיעלה ליציע ויחבוט בצופים כי זה רע לביזנס לעומת והפרוגרסיביות של סילבר שלא רוצה לפגוע ברגשות של אף כוכב או אוהד נפגשים במקום לא נכון ויצרו מוצר שרוב העונה נקי מרגשות קיצוניים. stare down אחרי סל? צ'ק פליז. תנועת שריר, דילוג מעל שחקן, תנועת חנק לצופים, טראש טוק מעליב? כן בכיף. אגרופים, אמרות הומופוביות, איחול סרטן ואימות עם צופים? וויתור מוחלט.

    1. מסכים מאוד יונתן. וחושב שהדיון הזה צריך לעלות כפוסט נפרד, על מנת שיתייחסו לנקודות שהעלית.
      .
      אחת הבעיות הגדולות מבחינתי היא איבוד הזוהר של העונה הסדירה. היום המשחקים כבר לא באמת משמעותיים. הייתי לפני כחודש בנסיעת עבודה בדרום והלכתי לראות את לוקה בניו אורלינס. הליגה הכריזה שבאולם היו 14,664 צופים, אבל אני בספק אם היו חצי מזה, ואני בטוח שאני מעגל כלפי מעלה (אגב, מחיר הכרטיס על 8 דולר).
      .
      הפלייאוף עדיין מרתק, אבל יהיה מאוד קשה לליגה למשוך צופים צעירים כאשר המוצר "הרגיל" שלהם כל כך לוקה בחסר.

        1. הבנאדם שמתלונן כל הזמן על חופש הביטוי אז הוא הקים פלטפורמה חופשית מבוססת הרשמה שבה תגובות לא אהודות מוסתרות ואי אפשר לדייק בכתיבה בגלל הגבלת מילים?
          האיש שהגיב לטרודו שהביע הודעת תמיכה גנרית בתנועת שיוויון נשים בהאשמה שטרודו תומך ב"דוקטרינת רצח"?
          האדם שחושב שלפנות לאנשים טרנסים באופן הפנייה שהם מבקשים שווה ערך ללחיות בדיקטטורה קומוניסטית אלימה שבה כל מי שאי פעם נחשב כאדם עם פריווילגיה ישלח למות בגולאג?
          .
          פיטרסון הוא אדם מסוכן. יש לפיטרסון צד חיובי. הצד שעזר להרבה אנשים להתמודד עם בעיות. אבל גם שם אפשר לראות ניצנים של הג'ורדן המפורסם. הוא מחבר את הכל לקוד מוסרי שנלחם בכאוס. אפשר לתקצר את הספר שלו ל-"אם לא תסדר את החדר שלך, דרקון הכאוס יחסל אותך". רוב הטיעונים שלו שם מפוקפקים, במקרה הטוב. אבל המלודרמה הזו יכולה לפעמים לעזור לאנשים. הבעיה היא שאי אפשר להפריד בין הקוד המוסרי שלו מהפוליטיקה שלו.
          פיטרסון טוען שהוא לא אלט-רייט, והוא אכן מבקר אותם מדי פעם. אבל באותו זמן הוא צורח שכשמחפשים בגוגל תמונות של "זוג לבן" מקבלים גם תמונות של זוגות מעורבים, ודי ברור לאיזה קהל זה פונה. ההבדל בינו לבין רוב אנשי האלט-רייט הוא שאני באמת מאמין לו שהוא מאמין במה שהוא אומר. ריצ'רד ספנסר מעמיד פנים שהוא מוכן לדיון עם אנשים, אבל מול אנשיו הוא מצטט את היטלר. יאנופולוס, שכל מה שהוא עושה זה לצעוק שפמיניסטיות הן מכוערות, אני מאמין שיסכים לאכול גללים אם זה יבטיח לו עוד עוקבים. הוא אדם שגילה שאם יורדים על ליברלים זה משיג לו חשיפה, והוא לחץ על הכפתור הזה עד שהוא נשבר. פיטרסון לעומתם מציג בסיס מוסרי (שמבוסס על סטריאוטיפים סקסיסטיים ולא מדע או מציאות, אבל משהו nonetheless. https://www.vice.com/en_ca/article/evqekn/the-fundamental-errors-of-jordan-peterson), שכביכול נותן לאמירות הכמו אלט-רייטיות שלו בסיס לא בגלל שהן נכונות, אלא בגלל עבודות עבר לא קשורות. אם האדם הזה הצליח לעזור לי ולעוד אחרים להתמודד עם החיים, אולי הוא באמת צודק ופמיניסטיות רק צריכות לשתוק ולגדל את הילדים.
          יכולתי בקלות לקפוץ הלאה. אבל אני כותב את זה לא רק כדי לבטל את הטענה שהצגת של בנאדם מגה שמרן שמתעקש שלדעות שלו יש מקום בחברה, ואפילו חשוב ביותר. אלא גם כי מפיטרסון אסור להתעלם. אם נתעלם מיאנופולוס אז הוא בסך הכל ילך לקיצון ויתמוך בפדופיליה (כבר נעשה). פיטרסון ימשיך להתלונן ולהסביר בצורה שקולה את הדעות הדי נוראיות שלו. הוא לא יתקוף אנשים כי "Triggered!", אלא יסביר בסבלנות איך בעקבות מתקפת טרור של אינסל צריך להכריח מונוגמיה חברתית כי נשים בסך הכל רוצות שגברים ישתלטו עליהן, שנשים לא יותקפו אם לא יעיזו לשים מייק אפ, ואמצעי מניעה זה נורא כי אם נשים לא יכנעו ליצר הטבעי שלהן לגדל ילדים, המערב יקרוס. וזה כל כך קל לעשות היפרבולה לדעות שלו (http://www.idontevenownatelevision.com/2018/05/13/106-12-rules-for-life-an-antidote-to-chaos/). אבל הוא ימשיך לתקן את ההיפרבולות ולהציג מסר חיובי לנערים מבולבלים שמראה איך הדרך של האחרים מובילה לאבדון בזמן ששלו מסדרת לך את החיים. פיטרסון מוכר דיסציפלינת שיפור עצמי ופוליטיקה אולטרה שמרנית בחבילה אחת ("המרקסיסטים והפמיניסטיות לא רוצים לקחת אחריות על מעשיהם. לנקות את החדר שלך זו הדרך האולטימטיבית לדחות את תפיסת עולמם!"), שאני מפחד שכבר תופסת את השיטה היאנופולוסית הישנה ללא שום מענה נורמלי.

            1. אבל באמת באמת שהקשבתי!
              אני מאוד גאה בעצמי שהצלחתי לא להירדם בזמן הרצאה שלו ביוטיוב ושהצלחתי לקרוא חלקים גדולים מהספר שלו בלי להרוס את המחשב שלי. מאוד גאה. אחד מההישגים הגדולים של חיי. ואני גבר לבן, אז אם תנסה להוריד מההישג שלי זה רק בגלל שאתה מקנא, וקנאה מובילה לאלימות שמובילה לכאוס והרס החברה.

            2. מאוד נהנתי מהתגובה שלך, זה בטוח! 😉

            3. זה מה שחשוב.

  10. אני גם חושב שדטרויט צריכה מהלך, בין אם לפרק את החבילה עכשיו או לנסות להביא כוכב שני לצד גריפין (ווסטברוק? דרוזן?) בניסיון להגיע לרמה קצת יותר גבוהה, למרות שגם ווסטברוק או דרוזן לא יקרבו אותם לרמה של 6 הראשונות במזרח.

  11. מנחם תודה רבה, כתבת יפה מאוד.
    אתה בהחלט לא היחיד.
    תרבות ה-pc וה-wokeness של סילבר סירסה את המשחק.
    במקום שופטים בני אדם שמסבירים וצוחקים יחד עם השחקנים – רובוטים מקולקלים חמורי סבר.
    טכניות על מבטים, שאגות, הוצאת חולצה מהמכנסיים.
    מדיניות שריקות שחיסלה לחלוטין את המשחק, מעודדת רמאויות, מתסכלת למוות מגינים ומאמנים כמו גם צופים.
    היום בשידור מוריס מהניקס מעד על עצמו בהתקפה וקיבל שריקה.
    הפרשן של פיניקס החל מונולוג ארוך ואמר "אין דבר כזה למעוד לבד היום. מעדת בהתקפה – שחקן כלשהו בסביבה יקבל עבירה".
    הבעיה כיום היא לא בשחקנים (אם כי קשה יותר להזדהות עם כוכבים שנודדים יותר ויותר כשכירי חרב), אלא באקלים השיפוטי המופרך מתוצרת סילבר.
    get woke – get broke.
    גם המשחק שמסתמך יותר ויותר על שלשות פוגם בחוויה.
    אבל הכל היה בסדר אם היה שיפוט כדורסל נורמלי ופחות סירוס של רגשות ואמוציות על השחקנים.
    הליגה כיום הרבה הרבה פחות מהנה, וגם כל לילה יש מלא משחקי זבל בגלל יותר מדי קבוצות לא רלוונטיות בליגה.

    1. הערה חשובה: החוזה של דראמונד יכול להגמר השנה. לכן הערך עליו לא יהיה גבוה במיוחד, אבל כן יהיה משהו. הפיסטונס יקבלו משהו ששווה פחות מדראמונד. אני חושב שהוא לא סנטר שיכול להפוך קבוצה שכבר עכשיו בפלייאוף לטובה יותר וקבוצות יכולות להכריח אותו לצאת מהצבע ולהפוך אותו לכמעט unplayable כמו מילווקי עם ברוק לופז בשנה שעברה.
      .
      השם הכי מעניין הוא כנראה אטלנטה. הוזכרו כמועמדים, הוא חבר טוב של יאנג ויש יתרונות להתאמה ביניהם (דראמונד הראה יכולת מסירה לא רעה ב-2017/18 ולפני שגריפין חזר השנה, יאנג צריך מוסר נוסף לידו), מעבר לזה שדראמונד תורם מאוד בהגנה ובריבאונד שהם תחומים חלשים של אטלנטה. מאמין שאטלנטה יתנו עליו חוזה נגמר ואולי עוד פוטנציאל, אבל לא אחד מחמשת המרכזיים שלהם. משהו כמו צ'נדלר פרסונס, דמיאן ג'ונס ובחירת הסיבוב הראשון של ברוקלין העונה, שתהיה באזור מקום 16-17, נשמע הגיוני: https://tradenba.com/trades/dJFer1_lu
      .
      יעד נוסף שיכול להיות נחמד הוא סן אנטוניו. במשחקים האחרונים אנחנו רואים את אולדריג' זורק קצת יותר שלשות, מה שמגדיל אולי את הסיכוי שנראה אותו ליד גבוה שני. דמאר דרוזן עושה את הדרך ההפוכה ומביא לדטרויט שחקן שיכול להוביל קבוצה יותר טוב מדראמונד ואולי עתיד כלשהו בשילוב עם גריפין, אם האחרון יחזור לרמה שלו מהשנה שעברה. הספרס מקבלים מישהו שיכול להפוך את ההגנה שלהם למשמעותית טובה יותר וכך, אולי, לקבוצה טובה יותר. שניהם יכולים להפוך לשחקנים חופשיים בקיץ. https://tradenba.com/trades/SkaIveZWB

      1. בתור מנגר הוקס לעונה זאת עושה את הטרייד מה אכפת לי אבל בקיץ ממש לא מאריך לו חוזה אלא אם סוגר על 10 מיליון לעונה הוא מקבל חוזה 5 שנים בתור סנטר מחליף בכיף 😎
        לספרס יכול להיות נחמד

  12. הבעיה העיקרית היא ששחקנים לא נשארים בקבוצה לארך זמן אז השחקן האהוב עילך פתאום נהיה בקבוצה השנואה וזה בעייתי
    גו ליילארד
    🙂

  13. אני חושב שנגעת בנקודה חשובה מאוד – נושא זמן המשחק:
    בעולם שבו יש תחרות על כל צופה וענפים אחרים מנסים לקצר את זמן השידור, ב-NBA הולכים על הכיוון ההפוך ומותחים את המשחק כמו מסטיק. אני כבר לא מדבר על קיצור הרבעים כמו שרצה סילבר והשחקנים התנגדו לו, אלא על זמן הברוטו שרק עולה ועולה עם כל שריקה.
    .
    ואם כבר שופטים – הליגה צריכה להשעות את השופט שהרחיק אתמול את אייזיה תומאס. הקהל בה לראות שחקנים, לא אותו.

  14. יש הבדל גדול בין תחושת נוסטלגיה לעובדות מוכחות.
    הנבא בירידה ברייטינג והצניחה הזאת נובעת מהניהול הכושל של אדם סילבר שניסה למכור את הליגה לסופרטים של הגולדן סטייט.

    בשנים האחרונות מלבד לברון ועוד שחקנים בודדים אין עניין אמיתי בליגה הזאת גם בפלייאוף שצנח באיכות שלו.

    1. אני אם אפשר רק שאלה – איך אתה מצליח לשמור על כזה כושר? מה הסוד? להגיב פעם אחר פעם תגובות שבגלוי, בסמוי, מעל השולחן ומתחת לשטיח אומרות שכל הטוב שיש בעולם הוא לברון – ושהוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. לית אתר פנוי מניה כלל. איך אתה עושה את זה?

  15. מנחם היקר!
    אתחיל מהסוף – החסימה של ביל ראסל עם כל כינויי "החיבה"… פשוט הורס מצחוקקקקקקקק
    – לגבי השאלה שהבאת בכותרת , למעשה ענית על כל התשובות האפשריות.
    – דבר אחד לא השתנה והוא הטור המדהים שלך!!! כל כך המון ידע , סינטזה , הומור שחור , הומור ציני , והכי חשוב קולח ומעניין. אני מאחל לך לצאת מדעתך עוד המון פעמים כמו אלן ריי….

  16. כנראה אני לא מבין הרבה בכדורסל, אם אני לא מבין למה שהפיסטונס יטרידו את השחקן הכי טוב שלהם, ולא את הגריפין הזה. הבחור בן 30, בצניחה דרמטית ביכולת, מצד שני יהיו פריירים שיקחו אותו. אני במקוםהבעלים הייתי מחליף אותו פעמיים לפני שמחליף את דראמונד שנותן מספרים מעולים, ולדעתי הוא אחד הסנטרים הטובים בליגה.

    1. אם רק כדורסל היה ענף של סטטיסטיקה טהורה כמו שרפי הבנה רבים פה שופטים שחקנים על ימין ועל שמאל.

      בספורט כמו כדורסל יש הרבה אספקטים שלא נרשמים ולא נראים כתרומה בסטטיסטיקה.
      דראמונד הוא הסמל הכי גדול של הכשלון בפרנצ'יז של דטרויט בעשור האחרון.
      שחקן אנמי,רך שמאז הדראפט לא שיפר אספקט במשחק שלו או הפך לשחקן שמנצח משחקים.
      צריך לפטר שם את כל מי שהיה אחראי מקצועית להשארות שלו כשעוד היה לו ערך בטרייד ליין.


      1. ואם צריך להמר אז תוך עונה וחצי דראמונד יעבור ליורוליג או לליגה הסינית שם מקומו.
        האמת שגם לא הייתי מביא שחקן כזה חלש למכבי

      2. הוא שיחק רק בפיסטונס. אולי יש אפשרות שהוא אישית לא הבעיה, אלא חלקים אחרים במועדון? האיש נותן תפוקה. האיש לא מחמיץ משחקים (החמיץ בין 0 ל4 משחקים בכל עונה מה7 האחרונות, בהם היה שחקן חמישיה בפיסטונס).
        האיש היה בעיה קשה מהקו, פחות מ40% מה שאפשר לקבוצות לעשות עליו האק ולכן היו נאלצים להוריד אותו בסופח משחקים – אז הנה בשלוש העונות האחרונות הוא על 60%, והבעיה למעשה נפתרה.
        הוא מביא למגרש בקביעות מעל ל15 ריבאונדים ומעל ל17 נקודות בTS% של 55.5 ובגדול הוא גם עם PER של בערך 23 כבר כמה שנים ברצף.
        הבחור בא לעבוד כל ערב על המגרש. הוא לא אמור להיות האלפא של הקבוצה. הוא לא אמביד והוא בטח לא יוקיץ'. אבל תראה לי עוד איזה סנטר בליגה שמביא את התוצרת שלו, וזה למרות סגל על הפנים לידו תכלס בכל השנים.

  17. ושיר הלילה של משורר אירי חביב שאפילו זכה בפרס נובל
    מי המשורר?
    שם השיר בתרגום :כאשר אתה זקן
    When you are old and grey and full of sleep,
    And nodding by the fire, take down this book,
    And slowly read, and dream of the soft look
    Your eyes had once, and of their shadows deep;

    How many loved your moments of glad grace,
    And loved your beauty with love false or true,
    But one man loved the pilgrim soul in you,
    And loved the sorrows of your changing face;

    And bending down beside the glowing bars,
    Murmur, a little sadly, how Love fled
    And paced upon the mountains overhead
    And hid his face amid a crowd of stars.

  18. אצלי החוסר עניין נובע בגלל גולדן סטייט.ה 5 שנים האחרונות היו מאד אינטנסיביות שבהם לדעתי שוחק הכדורסל הטוב ביותר אי פעם בנבא.יש לי כל כך הרבה ספורט על הראש בעיקר כדורגל(ישראלי ומאירופה) והפוטבול שנכנסתי אליו חזק אז השנה רואה כל בוקר את כל התקצירים מהלילה בנבא וזהו.בפלייאוף מאמין שאחזור לראות את המשחקים בשידור ישיר(בתקווה את כל המשחקים) אבל עד אז אני מחוסר עניין.גם לי יש נוסטלגיה לשנות ה90 אבל בתחומי חיים אחרים לגמרי.לא לכדורסל הנגרים של שנות ה 90 ש 90 אחוז משחקני הליגה אז לא יכלו לקלוע סל גם אם החיים שלהם היו תלויים בכך

  19. בהחלט תרבות הפיסי יש להניח גרמה חלק מהנזק שאתה מדבר עליו. כי מצד הכשרון המצב פנטסטי, וגם מצד התחרות השנה זה משהו שלא היה כבר שנים רבות.
    מאוד מעניין לעשות השוואה וניתוח ביחס לכדורגל, שלא נראה לי שחווה את הירידה שאתה מתאר מבחינת הכדורסל. וגם שם היו קצת שינויים, יש פחות סבלנות למשחק פיזי, יש קצת חידושים עם הVAR, זאת אומרת יש שינויים באותו כיוון במידה מסויימת, אבל לא נרשמה שום ירידה, למיטב ידיעתי יש עליה בפופולריות ובמספר הצופים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט