מעורב הופס ליום שלישי / מנחם לס

1.האם לכשלון ארה"ב באליפות העולם תהיה השפעה שלילית על הסלטיקס?

כשקראתי את הכותרת של שייקר סמאן ב'רינגר' – משהו דומה לכותרת של הפרק הזה – נזכרתי שאלה בדיוק היו מחשבותי לפני כמה ימים. מיד חשבתי על ד"ר רזי ואיזה מחשבות עוברות בראשו כשהוא יודע שארה"ב התחילה את הטורניר עם 4 שחקני סלטיקס (3 בחמישייה) בחמישייה, ואחרי שג'ייסון טאטום נפצע, קמבה וולקר וג'לן בראון – ומרכוס סמארט שקיבל הרבה מהדקות של טאטום – עדיין היוו נתח חשוב מהנבחרת.

אולי הכותרות שוות, אבל הפוסט הזה הוא פרי מחשבתי בלבד, כמו שאומרים החברים שלי מדאונטאון חולון, כי את מאמרו של סמאן לא קראתי. רק השתמשתי בתמונה מהרינגר. אז אני לא בטוח על איזה השפעות הוא כותב. אני כותב כדלהלן:

לאף קבוצת ליגה לא היתה רביעיה באליפות העולם, שלא לדבר על קבוצה אחת. קמבה וולקר היה הסלטקי הראשי עם 14.4 נק' למשחק, והיה שלישי במספר הדקות מכל האמריקאים.

ההפסד האמריקאי היה די מצופה ואיש לא ניכנס לפניקה בגללו. אבל בכ"ז להיות חבר בקבוצה שסבלה את הפירוק הרציני ביותר מכל קודמיה הוא לא דבר שעובר בקלות. יש לו HANGOVER כמו לכל השפלה אחרת.

האמריקאים לא יעיזו לומר דבר כזה, אבל ניתן לומר שההופעה המשפילה של האמריקאים היא במידה רבה כשלון הסלטיקס. למה אני אומר זאת? כי אם הם היו מנצחים כולם היו אומרים שזו התחלת פרה-סיסון נהדרת לסלטיקס, שניצחה – עם עוד כמה שחקנים – את אליפות העולם.

מה הבעייה ומה הוא ה-HANGOVER?

אגיד לכם מהי הבעייה ומה סכנת ה-HANGOVER: שחקנים כג'ייסון טאטום וקמבה וולקר מתרגלים יותר ויותר להפסיד, והגאווה שחייבת להיות לכל שחקן שהוא הטוב ביותר ואיש לא יוכל לו, איננה יותר. הם – שחקני הסלטיקס ושאר שחקני ארה"ב של הנבחרת-לא-נבחרת הזאת הפסידו בקלות רבה מדי. אני לא יכול לראות את לארי בירד או קובי בריאנט מפסידים לוונילים אירופאים בקלות כזאת. הם פשוט לא היו נותנים לדבר כזה לקרות. הדור החדש – שבוודאי מושפע מהקלות בה טראמפ ניכשל שוב ושוב עם חיוך על פניו – אפילו למדינות כמו צפון קוריאה או איראן – כאילו זה לא ביג-דיל. "זה יעבור…", או "זה רק מכשול מינורי בדרך לנצחון הגדול…", והגישה הזאת משפיעה על כולם, והיא תשפיע ללא ספק על הסלטיקס כי שחקניה הושפלו ע"י קבוצות כמו צרפת וסרביה – מדינה שם כרוב ותפוחי אדמה זו סעודת מלכים – והשחקנים לא נראו לי פגועים מדי, או מלאי בושה וכלימה.

אבוי לסלטיקס אם שחקנים כאלה הם לב הקבוצה.

2. איחולים! סת' קרי נישא לקאלי, בתו של דוק ריברס!

3. FANSIDED בחר בקומבינציה "שחקן-מאמן" הטובה ביותר לכל קבוצה בהיסטוריה שלה. למשל הבולס – מייקל ופיל ג'קסון. איזו קומבינציה הם בחרו לאטלנטה האוקס (בתגובות, ומחר אודיע)?

4. דריק רוז, בספר האוטוביוגרפי שלו "I"LL SHOW YOU" הוא מקדיש חלק ניכר למרכוס סמארט על…

His tenacity, aggression and intensity that he brings to the court every night with Bosto n

“I always said I’m a hooper, and hoopers can do anything, I feel,” Rose wrote in the autobiography, “It don’t matter. Like, Marcus Smart is a hooper. Analytics, you would say no way you want him. But when you go out there and watch the game, you say, ‘Of course I want him on my team.’ Makes shots, period. That’s a guy I love playing with.”

הוא כותב, להפתעתי, שסמארט הוא 'אחד השחקנים שנהניתי ביותר לשחק עמם"

5. ג'סטיס וינסלו אמר לבוסים במיאמי היט שהוא מבקש לשחק העונה כפוינט-גארד!

לפי איירה וינדרמן (https://t.co/I03vShIaIq?amp=1) וינסלו אמר  “I’m looking forward to playing point guard this season,. We’ll see how that works out, but that’s my plan, is to play point guard and be the point guard for this team.”

אז מה? המאמן ספואלסטרה יצטרך לבחור בינו לבין גורן דראג'יץ? ומה עם דיון ווייטרס?

ייתכן שעם ג'ימי באטלר, באם' אדביו, קלי אוליניק, וג'יימס ג'ונסון, יהיו שידוד מערכות טוטאלי – TOTAL OVERHAUL – בקבוצה.

6. מדוע מייקל ג'ורדן החליט למכור חלק גדול מההורנטס דווקא עכשיו?

לפי ריק בונל מהשרלוט אובזרבר ( https://www.charlotteobserver.com/sports/charlotte-hornets/article235121137.html) מייקל ג'ורדן מכגיר בעובדה שההורנטס תהיה העונה אחת הקבוצות הגרועות בליגה – אם לא הגרועה ביותר – והאשמה כולה עליו. הוא החליט להיעלם מהכותרות ולתת לאחרים לענות על שאלות.

7. RJ הוא כבר 'A NEW YORK HERO' והוא 'מבטיח לדנקק על פרוז'ינגיס' (בנוסף להרבה דברים אחרים שיעשה)

8. סמית' מגיב ל-B/R על "RJ הוא כבר גיבור-עם ניו-יורקי"

9. מי הם 10 צמדי הגארדים הטובים לעונת 2019-20 לפי B/R?

(נראה מי נותן את שמות עשרת הצמדים (בתגובות) לגולשים שאינם בטוחים!

מקום 1:

מספר 2, וכולי עד …10

.10. נדידת החיות הגדולה מכולן – 1.5 מיליון WILDEBEESTS

נדידת 1.5 מיליון

There’s no rest for the wildebeest, especially as it crosses the crocodile-infested Mara River between Kenya and Tanzania, shown here. Each year, as many as 1.5 million blue wildebeest move through this region following seasonal rains. The annual migration is one of the world’s great wildlife spectacles, a journey that will take the wildebeest some 800 miles, as they seek out lush, green grass and fresh water. August often finds the herd here in the northern Serengeti Plains, a favorite destination for safari-goers who will also see some 200,000 zebras—as well as smaller numbers of gazelles and elands—that accompany the herd. The great number of animals makes this phenomenon one of the largest land migrations on Earth, often called the ‘world cup of wildlife.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 78 תגובות

  1. 1. הסלטיקס לא צריכים להתרגש ממה שקרה באליפות העולם. ההכנה לעונה ב-NBA היא ארוכה יותר ומשמעותית יותר. מדובר בסגנון משחק שונה, במערכת אחרת (ליגה מול טורניר נוק-אאוט) ומערכת אימון שונה. לבוסטון יש הכנה לעונה והרבה יותר זמן לעבוד ביחד. בדרך כלל, לאורך השנים, השחקנים ששיחקו בנבחרת בקיץ חזרו לעונה טובה מאוד (לפחות ממבחן העין שלי).
    יש הבדל בין הכנה לטורניר נבחרות מאשר הכנה של קבוצה לעונה ארוכה. הסלטיקס בנו קבוצה טובה ואני חושב שגם העונה שלהם תהיה טובה ויסיימו אחרי פילי והבאקס במזרח.
    2. ויסלו קיבל השנה דקות כ-PG, יש לכך יתרונות כי הוא יכול להיות מיס-מצ' לרכז שמולו. הוא שומר טוב ופיזי. השאל אם הוא באמת יכול לנהל התקפה (כמו דראגיץ') ואם הקליעה מבחוץ יציבה (טרם…).
    אני מניח שאם ההיט הולכים על זה, זה שקול להודעה שהם מחפשים טרייד לדראגיץ'. כרגע אני חושב שאם הסלובני בריא, הוא ה-PG הפותח של ההיט.
    3. ג'ורדן אולי מתחיל להבין את הפואנטה בניהול. אולי הוא יפסיק להיות יותר מדי מעורב ויתן (וילמד) מאנשי מקצוע איך עושים את זה נכון.

  2. תודה מנחם
    קלעת בול. ההרגשה שלי היא שהכל תלוי עכשיו באיזה גורדן הייווארד נצפה השנה.
    אם זה יהיה אולסטאר (והוא לא יפצע) אז העונה של הסלטיקס לא תהיה כל כך גרועה ויגיעו לסיבוב שני בפליאוף במזרח.
    ייתכן שהכישרון של הצמד בראון-טייטום יותר מדיי אובר-רייטד בארה"ב כמו גם בשאר העולם.
    טייטום לא מצדיק בינתיים את כל הסופרלטיבים שהצמידו לו. מצד שני גם מיטצל לא הצדיק את ההייפ.
    יום בחירות נעים לחברי הופס, צאו להצביע!
    לא יכול בלי פוליטיקה אזורית, אתם יודעים מה? עולמית.
    איך זה עובר מתחת לרדאר שהאירנים הפציצו עם 12 טילים (שוגרו מאירן) ומלטי נפץ (מגבול עירק-סוריה) את מתקן זיקוק הנפט הגדול בעולם ואף אחד לא מדבר? אני בשוק מזה שהאמריקאים והסעודים נותנים לעניין לעבור ולא מגיבים. בעולם בינתיים יש עליות חדות במחיר הנפט….
    זה פשוט לא ייאמן!

        1. נכון זה סתם שטויות. מה כבר יש לו טראמפ מסניף קוקאין ובאורגיה עם רוסיות? לא משהו וואו למרות שהאמריקאים המתחסדים יעשו מזה סיפור. כבר הביאו את כל מי שטראמפ זיין אי פעם וכולן עשו את הכסף שלהן חח. לא הצליח להם.
          4 more years😎

    1. מנחם יש מלחמה מזמן עם איראן. ארהב וישראל מזמן במלחמה עם איראן בצורה שקטה עם חיסולים באגים טכנולוגים סנקציות שדחקו את איראן לפינה ומבצעים סודיים ומודיעין ברמה העליונה ביותר עפי המידע שיש לישראל והדברים שהם יודעים הוצאות המסמכים הפצצת משאיות ובסיסים סודיים זה מודיעין ברמה העליונה ביותר. כמה אנשים יודעים על זה בכל איראן 5? אני לא אתפלא אם קאסם סולימאני בעצמו משתפ לפי המודיעין שיש לישראל. אנשים מאד בכירים באיראן בכיס של המוסד.
      הפצצה פיזית גדולה שם זה רק עניין של זמן. כרגע ישראל וארהב עושים להם בהיס. הם נמנעים אכן מהפצצות פיזיות שם גלויות אבל גם זה יגיע אם השאר לא יעבוד. האיראנים במצב נוראי בשקט טראמפ חנק אותם בסנקציות.
      הסכנה היחידה זה עליית הדמוקרטים בארהב אבל מהמר שוב על טראמפ שיקח.

    1. אנחנו רק בשלבי מעבר. המעבר הרשמי והסופי ב-14 לאוקטובר. לפני זה חייבים להיות בפלורידה לסיים את מה שהשאיר אחיה של גייל, ולצפון קרולינה לבר מצווה. אני לוקח את העיזות ושם אותן על הגג בקומה 7

      1. אני רואה אותך מנחם בפנטזיה רותם את כל הזקנים ופותחים על הגג פינת חי. עם יש עיזים אז לה לא רפת? ואתה הרפתן הראשי

      2. מנחם יש בשנים האחרונות גינות חקלאיות עירוניות שנבנות על גגות בניינים , לדעתי משתלב לך בול בבניין החדש עם העיזות… שיעבור בקלות המעבר . תודה על המעורב . אגב סת' קיבל יופי 'ל מתנת חתונה בדמות חוזה מוצלח מאוד מבחינתו מדאלאס

    1. לגמרי מאמינים בו. יכלו לחכות עד למועד האחרון לממש את האופציה, ה-31 באוקטובר, לראות איך הוא במחנה תחילת העונה, אולי אפילו כמה משחקים ראשונים אבל הם… רגע, ג'ון האמונד? טוב, אז ברור למה הם לא חוסכים בהוצאות.

    2. פולץ כישרון ענק. נראה שנכנס ללופ עם איזו הפרעה נפשית שרק מתעצמת עם הלחץ. הדבר הנכון הוא לתת לו שקט תעשייתי ולקוות שיצא מזה.

  3. ווינסלו עשה אחלה עבודה בעונה שעברה כמנהל המשחק של מיאמי.

    אני מניח שאם זה יקרה, ריילי ינסה להעביר את דראגיץ' בטרייד.

  4. התשובה קלה –
    מייק פראטלו אימן את אטלנטה בין העונות 83/84 ל-89/90
    אחרי שנתיים ראשונות בינוניות, הקבוצה נתנה ריצה של 4 עונות רצופות עם 50+ ניצחונות. לצערם, בינם לבין הצלחה אמיתית בפלייאוף עמדו הסלטיקס הגדולים.
    השחקן המוביל של אותה קבוצה, היה הסקורר מס' 2 באותה תקופה ב-NBA, דומיניק ווילקינס. במהלך אותן 4 עונות של 50+ ניצחונות, היו לו 2 עונות של 30+ נק' ואחת של 29, כאשר את עונת 86' הוא מסיים כמלך הסלים של הליגה.
    .
    תודה, מנחם.

  5. גיא אני דווקא הייתי מנחש שזה אלכס האנום ובוב פטיט- האחראים לאליפות היחידה של ההוקס (אז עוד בסנט לואיס) ב1958. פטיט לדעתי נחשב כשחקן הכי גדול במועדון, האנום אימן שם רק עונה וחצי אבל הוביל אותם לאליפות ולעוד גמר (הפסידו לסלטיקס במשחק 7 אחרי 2 הארכות)

  6. אחלה מעורב
    אותי הכי הצחיק איך בתור אמריקאי אתה מזלזל במטבח הסרבי (נו, מילא) ובמטבח הצרפתי (פה נפלתי מצחוק).
    מזל שארהב לא הפסידה לאיטליה כי אם היית מכניס גם אותם לרשימה בכלל הייתי משתנק ונחנק
    🙂

      1. זו תגובה שלחצה ישירות על כפתור ה-OCD שלי, וחבל, בגלל שאני ממש אוהב אוכל איטלקי.
        למעשה, אני עד כדי כך אוהב את תרבות האוכל במדינה הזו, עד שבעוד שרוב חבריי עשו את הטיול אחרי צבא שלהם במזרח, או בדרום אמריקה,
        אני חסכתי בשביל טיול של חודשיים באיטליה.
        טיול בת המצווה של הבת שלי בעוד חודשיים?
        רומא.
        .
        ועדיין,
        אפילו אני לא מסוגל לקבוע נחרצות שהמטבח האיטלקי הוא מספר 1.
        יש מי שייטענו, שבעוד שבכל דרום אירופה, הבישול הוא חלק מהותי בתרבות (איטליה, יוון, צרפת, ספרד),
        אלו הצרפתים שהמציאו את הבישול העילי כפי שהוא מוכר כיום. פר מספר תושבים, אין עוד מדינה עם יותר כוכבי מישלן.
        .
        יש מי שייטענו שסין היא המדינה עם המטבח המגוון ביותר, עם שלוב של מטבח עילי בעל היסטוריה ארוכה (מתכונים בני מאות שנים של מאכלים שבושלו לקיסרי האימפריה הסינית) , ומטבח מסורתי בעל שורשים עמוקים. צריך גם לזכור שסין היא כמעט יבשת. יש שם מגוון כל כך גדול של חומרי גלם, ומסורות בישול ששונים מהותית ממקום למקום.
        .
        יש מי שייטענו שיפן של אחרי מלחמת העולם השנייה הביאה את אמנות ואומנות הבישול לשיאים חדשים. אין מדינה עם יותר מסעדות של 3 כוכבי מישלן.
        .
        אישית, אני מתייחס לאמנות הבישול כמו לבחירות ל-HOF, ומיישם את שיטת עגל. יש שורה ראשונה של מטבחים,
        והם חולקים יחדיו את חוד החנית (המאוד סובייקטיבי שלי) של המטבח העולמי –
        (המטבח הרומאי (איטליה), המטבח הליוניזי (צרפת), המטבח הבאסקי (ספרד. בערך), המטבח הקאנטונזי (סין), והמטבח המודרני של טוקיו (חסידי המטבח היפני נשבעים שזה המטבח של קיוטו שתופס את הבכורה, אבל אני לא מסוגל לתת מקום בשורה הראשונה לנזירים שההתמחות שלהם היא בישול צמחוני…)
        .
        היות והתגובה המקורית התייחסה לדבריו של מנחם, אז אמקם גם את המטבח האמריקאי –
        הוא בשורה השנייה. אפשר למצוא אוכל נפלא, עשיר במורשת, עידון, ותחכום בארה"ב. אפשר למצוא אוכל רחוב משוגע, מהמעלה הראשונה. אבל עדיין,
        הם לא מתקרבים למסורות של המטבחים האיטלקי, הצרפתי, הסיני, והיפני. הם גם לא מתקרבים להיצע פר תושב, של מהמסעדות באותן ארצות.
        (תושב רומא אוכל במסעדה בממוצע פעמיים בשבוע! זו הסיבה שלמרות ים התיירים, במסעדות עדיין רואים הרבה יותר מקומיים מאשר מבקרים מארצות זרות)
        .
        זהו, נרגע ה-OCD. אפשר לחזור לכדורסל…

        1. הרמת לי אז אני ממשיך.
          עקב רצון שכשל בנעוריי ללמוד באיטליה נשארתי עם ידע בסיסי באיטלקית מדוברת.
          אז האשה ואני כל שנה נוסעים לאיטליה לאיזה איזור נידח ונטול תיירים ואני חייב לציין שהיתרון של איטליה זה שבכל חור שלא תהיה האוכל יהיה מצויין.
          לטובת ישראל אני חייב לציין שיש פה את המגוון הכי גדול של מטבחים, בכל הארץ, עקב העליות מהמדינות השונות.
          תענוג פה
          ותענוג לאיטליה
          עוד חודש לנאפולי. כרטיסים שמצאנו ב 67$ לפני איזה חצי שנה.
          גיא, אם אתה רוצה המלצות לצפון איטליה תן סימן
          🙂

          1. ׳היתרון של איטליה זה שבכל חור שלא תהיה האוכל יהיה מצויין.׳
            בדיוק ככה ברץ׳. וזה גם ההבדל הגדול בין המטבח האיטלקי לצרפתי. בצרפת בשביל לאכול טוב צריך קודם כל לשלם (והרבה) ויותר מיזה, צריך לדעת מראש לאיפה להכנס. במילים אחרות, האוכל ברוב המסעדות שתכנס אליהם מהרחוב הוא ממש לא משהו, וזה נכון לא רק לפריז אלא גם כמעט לכל מחוז שם. באיטליה להבדיל, איפה שלא תכנס, צפון, דרום, עיר, כפר, האיים, רוב הסיכויים שתגמור עם אורגזמה.

            1. פריז סובלת מעודף תיירות. לכן מלכודות תיירים נפוצות שם כל כך, גם בתחום המסעדנות.
              ליפול על מסעדה גרועה בליון, בשביל זה צריך להיות מוכשר. על אחת כמה וכמה עם מקפידים לדבוק ב-2 עקרונות בסיסיים:
              1.נכנסים רק למקום בו כבר יושבים כמה סועדים מקומיים (לא מסובך. מקשיבים ושומעים האם הסועדים מדברים בצרפתית)
              2. לא נכנסים למסעדה שפתוחה אחר הצהריים. מסעדות הפועלים, נסגרות אחרי ארוחת הצהריים, ונפתחות שוב בערב. אלו המסעדות בהן ניתן למצוא אוכל טוב, טרי, טעים, ולא יקר.
              *כללים אלו לא תופסים לפריז. בפריז מה שצריך לעשות זה לבדוק מראש במרשתת.

            2. לא הייתי בליון(!) אבל הייתי ה מ ו ן ב׳פריפריה׳ הצרפתית (שלל ערי שדה) מסיבות אלו או אחרות וטיילתי הרבה באיזורים הכפריים היפייפיים ובהיותי עצלן גדול נכנסתי לאכול איפה שרק יצא בלי לעשות חיפושים מקדימים. הרבה מקומות (רוב המקומות) מגישים אוכל ממש דרעק.

          2. תודה. כאמור, אנחנו נהיה ברומא (עם גיחה לנפולי).
            .
            אין כמו רומא בתחילת דצמבר.
            עדיין לא קר מדי.
            יש את ההתעוררות של לפני חג המולד, אבל אין את מיליוני התיירים.
            והכי חשוב?
            כל המסעדות פתוחות ועובדות במלוא המרץ (להבדיל מהקיץ, אז לא מעט איטלקים יוצאים לחופש, כך שלא מעט מסעדות ביתיות נסגרות).
            .
            נפולי באוקטובר?
            בכלל תענוג.
            הגשמים הראשונים של העונה שטפו את הריחות הדחוסים של העיר העתיקה. זה הופך את הטיול בסמטאות, מחוויה מיוזעת לחוויה מקסימה.
            עדיין ניתן לראות את חבלי הכביסה שמקשטים את הרחוב כמו דגלים צבעוניים שנתלו לפני יום העצמאות. עדיין אפשר לשמוע שכנים מדברים בקול רם באותה שפה ציורית נהדרת, כאשר אחד/אחת בצד אחד של הרחוב, והשני בצד האחר.
            עדיין אפשר להיכנס לכל אותן מסעדות שנמצאות בקומת המרתף, כאשר החלונות הן חריצים מסורגים בגובה המדרכה, מהם בוקעים קולות של שמחה, של יין זול שנמזג לכוסות זכוכית, של מזלגות שנוקשים בצלחות מלאות כל טוב, ושל צחוק רוויי אלכוהול של צהרי היום.
            בקיץ, כאמור, לא מעט מאותם מקומות מקסימים נסגרים. ואלו שכן פתוחים, מלאים בתיירים חסרי מושג.
            .
            ההמלצה הקטנה שלי?
            ספגטי אליו אוליו א פפרוצ'ינו.
            פשטות שהיא גאונות. מנה שהיא כל כולה נפולי. נכון לחיים כהן הייתה תכנית, שום פלפל, ושמן זית?
            אז זו היא המנה.
            פסטה עם שמן זית טרי עשיר בארומה נהדרת, שום ריחני, ופלפל חריף שמקפיץ את המנה לשמיים. אם מתמזל מזלך, והטרטוריה מגישה יין לבן שמקורו בכרמים של הר וזוב (למרות שזו דרום איטליה, אלו כרמים גבוהים מספיק, ולכן עם מזג אוויר קר מספיק, בשביל יינות לבנים. הקרקע הגעשית מוסיפה ליין טעם יוצא דופן), אז בכלל צפוי לך צהריים נפלאים
            (אני בן אדם של בירה טובה. אבל באיטליה, אני שותה את מה שמגישים לי. והיינות הלבנים של קמפניה, הם תענוג צרוף).
            .
            (טוב, אני מנחש שאני לא מחדש לך כלום. אבל אני לא אחמיץ הזדמנות להשתפך על איטליה…)

          3. ככה זה גם בצרפת – בכל חור שלא תיפול האוכל טוב. בממוצע, הרמה יותר גבוהה מחוץ לערים הגדולות.
            זה ההבדל בין מדינה עם תרבות אוכל לבין ארה"ב

            1. ממש לא. הייתי במספיק חורים בצרפת בשביל לדעת שהאוכל יכול להיות מאוד מאוד ממוצע.

          4. מזכיר לי שלפני כמעט שנה הוזמנתי לסדנה של האיחוד האירופי על האגם מג'ור'ה מתחת לאלפים. האוכל בכנס עצמו לא היה מיוחד אבל בערבים אכלנו במסעדות והאוכל היה מצוין והלך טוב עם סוגי היין שהגישו. אני יודע שזה קצת צורם לאנשים אבל מי שמשתדל לשמור כשרות כמה שאפשר בחו"ל (ככה אני מרגיש יותר יהודי) בודק את התפריט פעמיים שלא יכנסו כל מיני שרצים טעימים למרק ושהספגטי לא יחטא בבשר יונק. צריך לנסוע להיפגש עם קולגות איטלקיים בקרוב ולבדוק כמה מסעדות ובקבוקי יין 🙂

        2. גיא אני חייב לעשות איתך פעם סיור קולינרי, זה חייב להיות משהו מיוצד.
          אגב הייתי עכשיו במדריד והיה נפלא, אם כי רמת המסעדות נופלת מזו שבארץ (למען ההגינות הייתי לרוב באיזור סנטרו התיירותי במרכז, אבל 99% מהאנשים היו ספרדים)

        3. הבנתי באוכל לוקה לחלוטין ואנוכי בור מוחלט, כמו כל דבר אצלי בחיים אני בוחר לפי מה שאני אוהב באוכל זה טעים לי.
          אוכל סיני יפני מגעיל אותי דוחה אותי לא טעים לא אוהב דגים למעט סלמון בטח שלא אוהב מאכלי ים.
          מה אני אוהב? בשרים ובצקים. אוהב מאד רביולי קלצונה פיצה ספגטי לזניה ובקיצור איטליה עוד לא אכזבה. אז אצלי הוא מס 1 קל😎

        4. המטבח ההודי קורא את התגובה שלך ומתחיל לבכות. לא בגלל שלא הזכרת אותו בכלל (השמטה נוראית, מתחרה ב…רפרנס פוטבול לא לשכוח לחפש באינטרנט ולהכניס), אלא רק מהחריפות.

          1. המטבח ה- הודי, תאילנדי, אינדונזי, מקסיקאי. הם לא הוזכרו. אבל אם מחפשים להרחיב, אז הם תופסים מקום של כבוד בקולינריה העולמית.
            גם השורה השנייה היא שורה מכובדת מאוד.

            1. בהודו לא הייתי אבל תאילנד הכי מזכירה לי את איטליה מבחינה קולינארית.
              בכל מקום האוכל טעים.
              אישית יצא לי להתמחות בצפון איטליה (אני בוחר בגוגל מפות כבישים שנראים כמו זיגזג – כבישים הרריים ברוחב רכב וחצי) וגרתי כשלמדתי בפירנצה אז אני די נרגש לקראת הדרום
              🙂

            2. תוסיף גם פורטוגלי וויאטנמי.

            3. גיא ברור שהמטבח האמריקאי נופל מהמטבח האירופאי, אבל , בלוס אנגלס מיאמי לוס קאבוס מקסיקו, ותל אביב (כן ארץ ישראל למרות הגודל שלה היא מעצמה קולינרית) יש את האוכל הכי טוב בעולם.
              .
              .
              ריכוזים של כל כך הרבה מטבחים לגבי כוכבי מישלן הם מזמן הפכו לחרטא של מטבחים צרפתיים ולא מלמדים על טיב האוכל (אכלתי ברוב מסעדות המישלן פה כמה פעמים, אם זה אצל סזר רמירז, וויל גדירה, אריק ריפרט ( שלמרות שיש לו 3 כוכבי מישלן ומתמחה במאכלי ים השרימפס ומאכלי הים במסעדה כמו הניק סאן בלוס קאבוס לא רואים את המסעדה שלו.
              .
              עכשיו כשהייתי במיאמי הילדה שלי אמרה לי שיש איזה שף ערבי באינסטגרם שמכין את הסטייקים הטובים בעולם וחייבים ללכת אליו, מסתבר שיש לו מסעדה גם בניו יורק, להפוך את הסיפור לקצר הסטייק שלו הוא אחד הדברים המאכזבים שאי פעם אכלתי

            4. אם כבר קליפורניה, אז המעוז של האוכל הוא דווקא בצפונה –
              סן פרנסיסקו. יש מעט מקומות בארה"ב שהם יותר רב תרבותיים. ועוד פחות מקומות עם יותר הכנסה ממוצעת לנפש. זה יוצר עושר של מסעדות שמשלבות את התרבויות השונות (סין, יפן, מקסיקו, דרום אמריקה), את התנובה הנפלא של צפון קליפורניה (הפארמר מארקט של סן פרנסיסקו, הוא בדיוק כזה, לא רק בשם), ואת העובדה שלאוכלוסיה יש הן את הממון, והן את הרצון, להוציא כסף (והרבה ממנו) על אוכל (ועל יין. והרבה ממנו…)
              .
              בלוס אנג'לס הרבה מקומות מאוד יקרים, עם הרבה יותר פוזה מאיכות (הבעיה בכוכבי המישלן). אבל גם הרבה מקומות בהם יש פיוזן מקורי, צעיר, ורענן, של המטבחים שנפגשים ב-SoCal, בדגש על המטבח המקסיקאי.
              ברמה מסוימת זה תיאור שתופס את מה שהיא לוס אנג'לס.
              .
              בשביל סטייק טוב, לא צריך להרחיק מניו יורק כל הדרך עד למיאמי (להבדיל מכריך קובני טוב).
              עזוב את פיטר לוגר (צריך להזמין המון זמן מראש), או את וולפגאנג'ס בטרייבקה (יקר מדי).
              באפר איסט סייד, במדיסון (לא רחוק מהמטרופוליטן), יש את Lobel's. קצביה שמוכרת בשר סופר איכותי במחירים הגיוניים יחסית לרמה.
              30 oz (קצת פחות מקילו) של ניו יורק סטייק ללא עצם בדרגת פריים עולה קצת יותר מ-100 דולר. שקל לגרם (במקרה שלך – סנט ל-oz), זו אחת התמורות המשתלמות ביותר שיש (למי שאוהב בשר נהדר).
              היום כל ההייפ הוא סביב הוואגיו, אבל אני, תן לי ניו יורק סטייק כזה, ששמים אותו על גריל גחלים, והוא מנצח כל מאכל אחר, כול יום.
              *הניו יורק סטייק הוא הסינטה.
              *הוואגיו עדין מדי בשביל הגריל. אותו מכינים על המחבת, או על פלאנצ'ה. זה סבבה אם אתה בטיול בטוקיו (שם זו לא פלאנצ'ה. זה טפאן יאקי),
              קצת פחות בכל מקום אחר. הן בגלל המחיר (יותר מכפול), הן בגלל השומניות (וואגיו A5 מכיל יותר מ-50% שומן), והם בגלל שקשה לתת לו טעמי "אש".

            5. נשמע נפלא אני אנסה אותן שיחזור לארהב אני אוכל את הוויגו לא מעט פעמים ומתאכזב המון , אני אוהב מאוד את פטר לוגר אבל הוא די אוברייטד (זה שבועיים הזמנה מראש ולפעמים אפשר למצוא ביום שלמחרת

        5. אה, יופי. דיון של אוכל.
          אשתי צרפתיה, אז הייתי המון בצרפת – ואכן, הסיכוי לתפוס אוכל צרפתי רע גבוה הרבה יותר מאשר הסיכוי לתפוס אוכל צרפתי טוב לצערי. נדמה לי ששמונים אחוז מהמסעדות הרנדומליות אליהן נכנסתי היו פשוט רעות.
          יוצא דופן – הוא הקרפיות. קרפ צרפתי, בהנחה שהוא עשוי מ BUCKWHEAT הוא כמעט תמיד דבר טעים.
          מה לא יוצא דופן? דווקא מסעדות ממושלנות. לא שהייתי בהמון, אבל הייתי במסעדת שני כוכבים בניס שהיתה לא יותר מסבירה למען האמת (ובעיקר סבלה מעודף לא נורמלי של "זהב אכיל").

          גם באיטליה הייתי במקומות רנדומליים רעים, למשל בקומו ובטורינו. זה בהחלט קיים, למרות שזה כנראה לא מגיע לשפלים של הצרפתים.

          ובתור מישהו שמתגורר בלוס אנג'לס, אציין שהאוכל פה בדרך כלל בינוני למדי. בטח האמריקאי. זה לא שאין פנינים (BAVEL המדוברת כיום, ANIMAL המדובר לשעבר ועוד רבים), אבל מאד קל ליפול, ויש לא מעט מקומות שמציגים אוכל יפהפה אבל פשוט לא מספיק טעים. ויש עוד יותר מקומות שמציגים אווירת קוקטיילים חושנית ועמוסה בדוגמניות המתרפקות על כתפי כוכבים כאלה ואחרים – אבל האוכל שלהם פשוט מחורבן (ואובר פרייסד לגמרי).
          אגב, אציין שגם בניו אורלינס. לכאורה סוג של בירה קולינרית אמריקאית, רוב האוכל בבורבון סטריט והסביבה נע בין לא משהו בכלל ללא אכיל כלל.

          מצד שני, בכל מקום יש תמיד מסעדות אמצע דרך (כלומר, מנות עיקריות ב 25-35 דולר) שהן פשוט מעולות. כך למשל יש מקום בשם UPPER SIDE ליד הבית שלי בלוס אנג'לס שהוא לא יומרני בכלל, ועדיין מצוין למדי. פשוט צריך למצוא את היהלומים בין הררי הזבל.

          1. * אם זה לא מכוסמת, בהגדרה, זה לא קרפ (סליחה ישראל. זה ממש לא קרפ, מה שמוכרים בארצנו הקטנטונת).
            .
            * התיאור שלך של לוס אנג'לס – דיוק נמרץ של החוויה שלי מהמקום. בו זמנית, בלוס אנג'לס אכלתי את הכנפיים החריפות הטעימות ביותר שאכלתי אי פעם (לא זוכר את השם של המקום. אבל יש כמה דרגות חריפות, כאשר המנה החריפה ביותר משאירה כוויות. וכולם שם מנסים אותה. כאתגר. שווה ביקור רק בשביל לצפות בהיפסטרים סובלים בעודם מצטלמים לאיזה אינסטגרם כזה או אחר…)
            .
            בניו אורלינס, קצת כמו בפריז, צריך לברוח ממלכודות התיירים. קצת ימינה או שמאלה מהרחובות הראשיים, אפשר למצוא מסעדות שמגישות סופט של קראב (soft shell crab) שזו לא פחות ממנה שמימית (את הסרטן הזה אוכלים עם הקליפה, בדרך כלל אחרי טיגון עמוק. השלוב של התבלינים הקייג'יניים, עם הפריכות, והרכות של הבשר בפנים? כאמור, שמימי).
            אני בהחלט מבין מהיכן מגיעה הביקורת –
            פו' בוי רע, זה מאכל מזעזע.
            .
            כיף של תגובה, אבי. תודה.

            1. בכיף, מה שמזכיר לי ששכחתי לציין שנפילות יש גם בבסקוניה, כלומר בברצלונה. למעשה, חלק גדול ממקומות הטפאסים שהייתי בהם (אלא אם קיבלו המלצות מאד מיוחדות מאנשים שאני סומך עליהם, בעיקר מקומיים), סבלו מבעיה קשה של חומרי גלם נחותים, שזה מדהים אם מתייחסים לשווקים המופלאים (לה בוקריה כמובן) ולחומרי הגלם שכל כך קל למצוא במדינה.
              בגדול, אגיד זאת כך – בצרפת, המסעדה הממוצעת סובלת ברמה הטכנית מכושר ביצוע ירוד.
              בברצלונה, המסעדה הממוצעת סובלת לדעתי ברמת חומרי הגלם

              מה שמביא אותי למזרח הרחוק. במדינות כמו תאילנד, סינגפור, ויאטנם, מלזיה והונג קונג, אני חייב להודות שחומרי הגלם בדרך כלל היו מעולים, וגם הביצוע בדרך כלל סביר. אמנם, רוב מה שאכלתי שם היה מנות קלאסיות, אבל המסעדה התאילנדית הממוצעת (טוב, לא ממוצע. בכל זאת לא אכלתי אוכל רחוב אבל…) בהחלט יודעת להכין קרי טוב, והמסעדה הסינגפורית הממוצעת בהחלט יודעת להתעסק עם שלל הדגה המדהים של המדינה הזאת.

            2. וגם אציין עוד דבר אחד בנוגע לוואגיו – פעמיים בשנה בערך אני מפנק את עצמי. המדהים הוא שכאן באמריקה זה אפילו לא כל כך יקר. כלומר, כן יקר מאד, אבל פחות ממקומות אחרים בהם התגוררתי בעבר (שוויץ…)
              בדרך כלל אני קונה אותו ב EATALY הקרוב לביתי (איזו רשת!!!) במחיר של מאה דולר לפאונד לריב-איי או סינטה (A5), שזה אמנם נשמע יקר מאד אבל בסופו של דבר מדובר בנתח אלים. לא פחות. ומשהו שאם אתה יכול להרשות לעצמך מדי פעם, בהחלט שווה לעשות את זה.

            3. אני לא יודע אם בלוס אנג'לס אפשר למצוא (בניו יורק בוודאות כן),
              אבל המלצה שלי:
              אם אתה נהנה (ומוכן לשלם) מוואגיו,
              אז תנסה את המלך הבלתי מעורער של הבשר. רוביה גאלאגה. או בתרגום חופשי, פרה גאליציאנית בלונדינית
              (Rubia Gallega , Galician Blond Beef).
              זה זן של פרה שמגודלת בגאליציה (תמיד במרעה) לפחות עד גיל 8 (רוב הבשר בעולם לא עובר את גיל שנתיים. בדרך כלל גיל השחיטה הוא 18 חודשים). שיטה זו של גידול מעמיקה את טעמו של הבשר, כאשר מתקבל סטייק עם רבדים של טעם שפשוט אין לבשר אחר. המחיר, כמובן, קופץ פלאים. זו פרה שמקבלת תזונה וטיפול ברמה גבוהה מאוד במשך לפחות 8 שנים, כך שהשקעה בכל פרה היא אדירה.
              להבדיל מהוואגיו, שלא זקוק ליישון בשביל רכות,
              הרוביה גאלאגה יעבור יישון של לפחות חודש לפני ההגשה (מה שמייקר מוצר יקר אפילו יותר)
              פעמיים בחיי יצא לי לאכול סטייק של רוביה גאלאגה. פעם אחת טומוהוק, ופעם אחת פורטרהאוס. ב-2 הפעמים זו הייתה חוויה שלא דמתה לשום דבר אחר שאכלתי.
              הבעיה?
              המחיר פשוט פסיכי. כפול ממחירו של וואגיו A5.
              אבל זה היה שווה כל שקל (לצורך העניין, כל יורו).
              אשתי כבר יודעת מה אני רוצה ליום הולדת 50…
              (מדהים שכרטיס הטיסה + חדר מלון, עולים פחות מקילו של רוביה גאלאגה (משהו כמו 400 יורו). שזה פחות או יותר המשקל של טומוהוק של הבשר המופלא הזה)
              .
              משהו קטן נוסף –
              בקליפורניה אפשר "לחסוך" טיפה, אם קונים וואגיו שהוא לא ריב איי או סינטה. טריי טיפ וואגיו. עולה פחות, וטעים באותה מידה.
              (לא בכל ארה"ב אפשר לקנות טריי טיפ. זה נתח אופייני לקליפורניה, כאשר הוא נצלה בשיטת סנטה מריה)

            4. חידשת לי!!
              אנסה לחפש את הזהב הזה.

              (ובמאמר מוסגר אציין שתמיד העדפתי פרות מבכירות מאשר עגלים. טעם עמוק ומובחן יותר).

            5. תודה גיא הולך לנסות את הרוביו גלאצה ברגע שיחזור לארהב

    1. מעריץ של איטליה, לפחות פעם בשנה שם, וגם מכיר לגמרי לא רע את המטבחים האחרים. לכן הרשו לי לשלוח אתכם לסדנאות עדכון וריענון.
      המטבח היפני, כולו, אבל במיוחד המודרני של טוקיו כמו שגיא העיר בתבונה, תפס מרחק של שנות אור מיתר העולם. שנות אור. גם האיטלקי והצרפתי הכי טוב, אגב, יימצאו היום בטוקיו, מטרופולין של 150 אלף בתי אוכל, ולמעלה מ 200 מסעדות מכוכבות מישלן… כמות כפול איכות עילאית, הקפדה על חומרים והפרפקציוניזם היפני, המכה של האוכל היום בעולם ואתר העליה לרגל לכל הפודיז, נמצאת במזרח, והפער רק יגדל לקראת ובעקבות האולימפיאדה. תתעדכנו.

      1. כל מילה.
        .
        האמת היא שאי אפשר באמת להסביר במילים מה זה המטבח היפני. המילה "הקפדה". היא לא נשמעת כזו מרשימה כאשר היא מרחפת לה סתם ככה במרשתת.
        אבל אחרי שחווים את מלוא החוויה הקולינרית היפנית, מקבלים פרספקטיבה חדשה לגבי עולם הקולינריה.
        .
        אני חושב שהדוגמה הטובה ביותר היא המקבילה שלהם לשיפודי הפרגית.
        .
        בארצנו הקטנטונת לוקחים ירך מפורקת, חותכים לקוביות, מתבלים, ושמים על האש (במקרה הטוב) או על גריל הגז (אם זו שיפודיה סתמית).
        ביפן יש יקיטורי. זו הגרסה שלהם לשיפודים.
        גרסה מטורפת לחלוטין.
        והכי מטורף מכולם, אלו המסעדות הקטנטנות שמתמחות ביקיטורי עוף.
        על פניו, זה נשמע פשוט. אבל זה רחוק מכך.
        ליפנים יש גישה שקובעת שאסור לבזבז. מכינים עוף? צריך להשתמש בכל אחד מחלקיו האכילים (גם אלו שאנחנו לא מאמינים שהם אכילים).
        ההכנה של העוף מתחילה בגידול שלו –
        עוף מלול העופות לא יגיע למסעדה שכזו. אך ורק תרנגולת שגודלה חופשיה מוצאת את דרכה למטבח הזה.
        השלב השני הוא ההכנה המקדימה. זה מזכיר יותר ניתוח מורכב מאשר קצבות. במיומנות מדהימה, השף מפרק את העוף, חולץ את הירך משלל עצמותיה, מפרק את הכנף כך שכל חלק משמש לסגנון הכנה שונה. גם אברי הפנים זוכים לטיפול מסור –
        מי למרינדה ארוכה, מי לכבישה קצרה, ומי נשמר למפגש קצר להפליא עם הגחלים.
        עם בגחלים עסקינן,
        אז אלו לא גחלים שנשפכות מתוך שק מפויח. אלו גחלים שנעשות על ידי אמני הכנת גחלים. הם משתמשים ב-2 סוגי עץ שונים, האחד מאפשר חום מתון וקבוע למשך זמן ארוך. השני בוער חזק ומהר. מדובר בכמהין של הגחלים.
        השף של מסעדת היקיטורי בונה מדורה קטנה, ומסדר את הגחלים הלוהטות בתוך גריל קטנטן שמתאים בדיוק לשיפודי הבמבוק עליהם משופדות חתיכות הבשר השונות.
        הארוחה מגיעה בשלבים. כל פעם יוצא שיפוד אחר, עם אחד מחלקי העוף. בכל פעם ההכנה שונה.
        טקס מלא, חוויה יוצאת דופן.
        הטעים מכולם הוא השיפוד עליו לב בודד, שנראה כאילו קרדיולוג מומחה חילץ אותו מהתרנגולת.
        המעניין ביותר הוא שיפוד הקורקבן שנכבש, בושל, ואז נצלה. הטעם של הרוטב לתוכו הוא נשלח לטבילה קצרה מיד אחרי שירד מהאש, הופך את השיפוד למעדן לא שגרתי.
        המרשים ביותר הוא שיפוד הפרגית. בגלל שהוא כל כך שונה ממה שאנחנו מכירים. הירך בילתה ללא עור בהשריה שנתנה לה טעם עז. אבל העור, הוא עבר תהליך של ייבוש, כך שהצלייה תהפוך אותו לקריספי במיוחד. על השיפוד מרכיב השף את ה-2 יחדיו, ולסועד הוא מגיש מעדן מורכב הן בטעם, והן במרקמים.
        המגניב מכולם הוא שיפוד הכרבולת. זה שמלמד שלאורך כל הדרך, טעות הייתה בידי. מדובר בתרנגול, ולא בתרנגולת, שפאר את הארוחה המופלאה.
        אותו סחוס עובר טיפול של המלחה, ביקור קצר בהשריית חומץ סקה, בישול, ייבוש, ואז צלייה מעל הגחלים הלוהטות. לא נתפס כמה השקעה בחלק שבכל מקום אחר זורקים לאשפה.
        .
        אכן, זה השלוב של הקפדה, מסורת, כבוד לסועד, וחומרי גלם עיליים, שנותנים למטבח היפני מקום של כבוד בשורה הראשונה של הקולינריה העולמית.

  7. אם כבר, הסלטיקס הרוויחו. קיבלו דקות ביחד לשחקנים שלא שיחקו לפני כן ביחד. ולא רק שיחקו, גם היו ביחד חודש ויותר. אחלה גיבוש.
    שיטת המשחק בסלטיקס לא דומה לזו בנבחרת.

  8. מנחם כותב ש׳שחקנים כג'ייסון טאטום וקמבה וולקר מתרגלים יותר ויותר להפסיד׳… קמבה לפחות רגיל עוד מהבית. אני אוהב מאוד את גיילן וטייטום אבל הם ממש לא עשויים מהחומרים של לארי ומקהייל. עולם אחר, ולא צריך להשוות. צריך להיות ריאלים, יש בבוסטון קבוצה חביבה, צעירה וכייפית שתעשה טוב לאוהדים השנה. מה שאין שם זה קונטנדרית, או שחקן מהשורה הראשונה. בתור אוהד אני אהנה מהשנה הזאת גם עם הלחץ של האליפות של יהיה שם.

    1. אם הייוורד חוזר ליכולתו לפני הפציעה, אז יש שחקן מהשורה הראשונה.
      ואם רמת המשחק של טאקו תהיה כמו הגובה שלו אז יש עוד כוכב גדול.
      ובנוסף, אם ווקר ימשיך להיות מהרכזים הטובים ביותר וטאטום ובראון משיכו את העונה שלפני האחרונה, ובשילוב שני הדברים הקודמים, אז בוסטון כן קונטדורית!!!

  9. נתחיל מלהתלהב: https://twitter.com/espnW/status/1173374840109031425
    הולי אפינג וואו, איזה סל ניצחון.
    דאריקה האמבי מקבלת את הכדור אחרי איבוד של אחת המוסרות הבטוחות בעסק, קורטני ונדרסלוט, כשאין הרבה זמן על השעון. מתחת לסל מחכה לה סידני קולסון, בודדה, רק למסור לה ולראות את השיוויון מגיע. או שאפשר היה לחכות קצת לעוד שחקניות שהיו בדרך כדי למצוא זריקה טובה יותר. האמבי רואה רק את הסל ועם 7 שניות לסיום זורקת כמעט מחצי מגרש. סל.
    Run, live to fly, fly to live. Aces high.
    .
    ועכשיו לצד השני. עונה מתישה עברו השחקניות. קרבות מיקום נוקשים, תחרות עצומה על כל מקום בפלייאוף, שחקניות שמנסות לשלב בין לתת כל מה שיש להן לתחרות הגבוהה ביותר שיש לענף שלהן להציע לבין הפחד מפציעה כי יש עוד עונה אירופאית ארוכה בדרך. וכל זה נגמר במשחק נוקאאוט אחד אכזרי, ועוד אחד שנגמר ככה. זוועה ספורטיבית. לפחות מהשלב הבא כבר חוזרים לסדרות.
    .
    נ.ב.
    מגניב הקונספט הזה של יום חופש עם תחבורה ציבורית. מי הגאון שחשב על דבר כל כך מהפכני?

  10. מישהו מעורכי הופס המהוללים מוכן להסביר לי בשפה ברורה מדוע אין יותר סיקורים על משחקי אליפות העולם?!!!!!!
    יש קדימון יש תגובות ואין סיקור אחד לרפואה.
    קיבינימט!
    הרי הפרופסור המהולל דאג לעדכן שהוא לא מבין איך אין שידור בטיוי וכו' וכו'. זה רק מגביר את הצורך לכתוב סיקור – מהלך משחק – פרשנות וכו'. במקום זה נשפך פה ים של מלל על פופ ועל קר ועל יין ועל טוקיו ועל רוקיז' . לשם השוואה כדי לקבל סיקור נורמלי {ומאוד מהנה} אני נזקק להיכנס לפוסט אפ ולמרבה הפלא { או שלא} גם המגיבים כאן שמדברים על פופ או הספרס – מגיבים שם על מהלך המשחק ועל סיקור המשחק!!!
    אשמח לקבל תגובה מאחד מעורכי אתר זה כי אני פשוט לא מבין את ההזייה הזאת.

    1. כן אני מוכן. זה אתר מתנדבים ובהתאם לרמת העניין היה נראה לנו שלספק במה לבלוג החי זה די והותר. בבקשה תספק לנו כתובת כדי שנוכל לשלוח התנצלות רשמית על כך שנאלצת לגלוש באתרים אחרים .
      בינתיים אולי אתה תסביר לנו את ההזיה הזו שמישהו כאן חייב לך משהו. אתה רוצה שיהיה סיקור שלא מופיע אז קום תכתוב אותו כמו גולשים אחרים בקהילה כאן.

      1. ברור שזה לא מעניין, גם השעות היו פשוט נוראיות אצלנו, מי יקום ב4 בבוקר בחוף המערבי כדי לראות את ריקי רוביו?

            1. שנית:
              אף אחד לא חייב לי כלום אבל להגיד שזה אתר של מתנדבים… מאז ומתמיד היה כך ונראה שלאחרונה העיקר חסר מן הספר. זוהי דעתי וזוהי הרגשתי. אז כדאח לעשות קצת בדק בית במקום להשתמש בציניות .
              נ.ב. אין צורך לכך שאשלח כתובת מייל הרי בתור עורך , ודאי שיש לך גישה לנתונים אלו.

            2. וזוהי דעתי שאתה מתנהג כאילו מישהו חייב לך משהו.
              העיקר חסר? מהו אותו העיקר בדיוק?
              אותי לימדו להתנצל עם זר פרחים אז נצטרך כתובת אמיתית. מה תעדיף שליח מזמר או שליחה?

            3. סיקור של משחק זהו הלחם והחמאה של כל אתר ספורט שקצת מכבד את עצמו. לא משנה אם אתה מסקר כדורסל או ליגה ג' צפון. ע"י הסיקור – הכותב מעניק לקורא את כל מהלך המשחק אובייקטיבי בצורה מקצועית ומעניינית . זוהי המומחיות של מנחם בכלל ושל האתר הזה בפרט ועל כך ייחודו. לכן במקרה שלאורך כל אליפות העולם כמעט ולא היה סיקור אחד בין של מנחם או רועי ובין של כל אחד אחר ובמקום זה העדיפו לגעת ולעסוק בדברים תיאורתיים: זה גם חוטא למסורת של האתר וגם לא מספק מענה מינימלי לקורא. אין שום קשר למי חייב למי. קצת מביך לקבל מידע ברמה מהמגיבים { כדוגמת צ'יטה סטאפ באק – שמגיב באריכות מעניינת המגובה בניתוח ממצאים וסטטיסטיקות} מה שאינך מקבל בפוסט עצמו. אם תבחין תיווכח שגם כמות התגובות לפוסטים ירדה משמעותית ואם לא הבנתם למה אז סיבה אחת ריאלית כבר יש לך.

            4. מה לעשות רוב המשחקים באליפות לא היו מעניינים. לאתר יש משאבים מוגבלים. אנחנו בחרנו לא להשקיע אותם בסיקור האליפות.
              מניין התגובות תמיד יורד בקיץ בגלל שזו תקופה יחסית מתה. אם יש לך הצעות אתה תמיד מוזמן לרשום אותם דרך טופס יצירת הקשר שלנו. עד היום לא התעלמנו מאף אחד ואין לנו כוונה להתחיל בזה.
              בוא נגיד שלהתלהם מעל גבי האתר כמו שאתה עושה כאן (וממש לא בפעם הראשונה יש לציין) לא ממש תורם.

            5. אני משתדל להיות ענייני וודאי לא מתלהם… אם כבר הדבר נובע מכאב ולא מפרובוקציה.
              – לא זכור לי מתי הייתה הפעם הקודמת
              – לגופו של עניין אני מוכרח לומר שלא חשבתי על הטענה שהצגת כעת ולחלוטין היא הגיונית בעליל.
              בכל אופן תודה רבה

            6. האלוווו, זה ראדיו?
              לצ'ופיייקקקק של הקומקום…..

  11. אז ליברמן ניגב והכפיל את המנדטים תוך 5 חודשים. השתלם לו ההימור. עכשיו נראה אם יתן עוד יום חופש לבחירות 3 או יכנס עם ביבי. עם הערבים הוא בטוח לא ישב.
    החרדים עלו בעוד מנדט ל17.
    ביבי וגנץ התרסקו במנדטים

כתיבת תגובה

סגירת תפריט