דיון הופס ליום ה' PM: הפציעות המתסכלות ביותר ב-NBA

הענק, שאילולא פציעותיו היה ניכנס להסטוןריה כאחד הגדולים

מה הן הפציעות המתסכלות ביותר ש-NBA. אני לא מדבר על פציעות מסיימות קריירה. אני מדבר על פציעות שקרו לשחקנים, והם כאילו התאוששו מהן, אבל – האמת – הם לא התאוששו כלל. הן היו פציעות שלמעשה חיסלו קריירות שיכולות היו להתפתח לרמת סופר-סטאר מהשיכבה הגבוהה.

לדעתי מספר אחת בין כל הפציעות – והסובל מס' 1 מכולם – הוא יאו מינג הסיני הענק, ה-2.30 מ' (6'7 אוטנטי) היחיד ב-NBA שהיה גם שחקן כדורסל.

ליאו מינג היתה קואורדינציה ויד רכה כפי שלא היו לאף ענק אחר ב-NBA. בשלושת עונותיו הראשונות בליגה הוא היה בריא ושלם ושיחק244 מתוך 246 משחקים, והיה בדרך להיות הסנטר הגדול בכל הזמנים.

ואז הכל התחיל. קודם דלקת באגודל של כף רגלו השמאלית. אח"כ שבר בכף הרגל השמאלית. ואז הפציעה המעצבנת ביותר, hairline fracture in his left foot – מין סדק בכף הרגל שלא הוחלם משך 5 שנות משחק נוספות בו מינג היה מינג פצוע. הוא שיחק 57 משחקים או פחות בכל אחת מ-5 השנים הבאות. היו מחשבות פרישה כי מינג הפך לצל של עצמו, ואז בהא 'הגאולה' – CAREER ENDING STRESS FRACTURE בעקב השמאלי.

וכך הסתיימה הקריירה של השחקן היחיד בעולם שגרם לשאקיל להיראות כזבוב קטן.

כמה עצוב.

איזה עוד פציעות מעצבנות ומתסכלות ביותר מסוג זה קופצות לכם לראש?

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 41 תגובות

  1. ברנדון רוי ודרק רוז, המון פוטנציאל לא ממומש. יש את גרג אודן, אבל לא ברור אם באמת היה מתפתח לשחקן אדיר. עם רוז ורוי זה חד משמעי

  2. את עונת 2005, בסך הכל עונתו השלישית ב-NBA, אמרה סטודומייר סיים לראשונה כאולסטאר, לראשונה כ-ALL NBA (חמישייה שנייה).
    הנתונים שלו באותה עונה היו אדירים –
    26 נק' ב-56% אפקטיבי לצד 8.9 ריבאונדים. רק להזכיר, הוא היה בסך הכל בן 22 באותה עונה.
    בפלייאוף של אותה עונה?
    הוא היה אפילו טוב יותר. 29.9 נק' ב-54% אפקטיבי לצד 10.7 ריבאונדים ו-2 גגות.
    כאוהד הסאנס, למרות ההפסד 1 – 4 לספרס (הפער מרמה. ההפרש הגדול ביותר בו הסאנס הפסידו באותה סדרה היה 10 נק'. ב-3 משחקים נוספים ההפרש היה 3, 6, ו-7 נקודות), התחושה הייתה שהשמיים הם הגבול. לאמרה, דרך אגב, היו באותה סדרה 37 נקודות למשחק. 37!
    זו הייתה עונתו הראשונה (בכהונה השנייה) של נאש בקבוצה. ואיזו קבוצה מלהיבה זו הייתה!
    בקוצר רוח המתנתי לעונה הבאה.
    .
    ואז הגיע הקיץ. התברר שלאמרה יש בעיות בברכיים. נזק למיניסקוסים שדורש ניתוח. בהתחלה הייתה אופטימיות יחסית –
    הוא היה צפוי לחזור במהלך העונה, ולהיות כשיר בפלייאוף.
    אבל בין התקוות של אוהד, לבין המציאות, לא פעם יש פער.
    אמרה חזר. ל-3 משחקים בלבד. התברר שהנזק לא תוקן כראוי, שההחלמה תהיה ארוכה מהצפוי. באותה עונה הוא לא שיחק משחק נוסף.
    .
    ללא אמרה, הסאנס של 06' סיימו את העונה עם 54 ניצחונות מפתיעים מאחורי הובלתו של נאש, וההצטיינות של בוריס דיאו.
    כאוהד שרוף של הסאנס, אותה שנה "אבודה" (הפסדנו 2 – 4 לדאלאס בגמר המערב) כואבת כמעט כמו ש-2007 מתסכלת.
    אי אפשר שלא לדמיין "מה אם?"
    מה אם אמרה לא היה נפצע באותו קיץ?
    היינו כל כך קרובים גם בלעדיו. יחד עם אמרה בריא? זה לא מופרך לדמיין אליפות היסטורית של הסאנס.
    .
    אז לא,
    אין ספק שהיו פציעות טרגיות בהרבה בתולדות הליגה. כאלו שהרסו קריירות מבטיחות, כאלו שהרסו מועדונים.
    אבל אני?
    צר עולמי כעולם נמלה.
    הפציעה הזו של אמרה בקיץ 05', היא עבורי ההגדרה של "הפציעה הכי מתסכלת". גם בזמן אמת. וגם בדיעבד.

      1. penny H כתב:
        "אחי אל תנסה.
        הרשע לא יכתוב לך תודה או משהו.
        לא סתם בלתי נסבל כאן."
        .
        יש משהו, ויש כלום, בדבריו.
        החלק שמתייחס לאמת כמו שהיא, הוא שב-99.9% מהזמן, לא אני, וגם לא מעט מהכותבים האחרים באתר, לא יכתבו "תודה" על תגובה מפרגנת.
        אז לגבי שלל הכותבים הנוספים (מוכשרים כמו שדים, רובם), אני לא יכול להגיב. רק לגבי.
        .
        זה לא ש-"תודה" היא מתחת לכבודי. מי שקורא מספיק את התגובות באתר יכול בנקל לגלות שכל פוסט שאני קראתי, ואהבתי, אני אתייחס עליו ברצינות, ואודה לכותב.
        .
        זו העובדה שלכתוב תודה לתגובה מפרגנת גורמת לי להרגיש נרקיסיסט.
        כל תגובה שכזו (אם היא לפוסט שכתבתי, אם היא לתגובה) נותנת המון רוח גבית. גורמת לי להרגיש מעט טוב יותר. זו האמת. התחושה שלי (שכנראה שבהפוך על הפוך נובעת ממקורות נרקיסיסטיים) היא שאני לא רוצה "לעבור מסך" כמי שמנסה "לדוג" תגובות חיוביות או תגובות בכלל.
        כן, זה קצת ילדותי. אני מודה.
        אבל בכל זאת החלטתי לנצל את הפתח שפתח penny H בשביל
        א. להסביר את עצמי (ולהשקיט מצפון לא רגוע. נרקיסיסט, כבר כתבתי?. . .)
        .
        והכי חשוב, חלק ב'
        החלק הלא נכון בתגובתו של penny H (לפחות לטעמי) הוא החלק שכותב "לא סתם בלתי נסבל כאן".
        עבורי, הופס היא קהילה של גולשים, קודם כל. זה לא משנה אם זה מנחם, אם זה חבר צוות, אם זה כל מגיב ומגיב. עבורי כולם שווים, כולם קהילה של אנשים שמצאו מקום לדון על הופס. ,
        כמה וכמה חברים, רכשתי לי כאן באתר. וזה רחוק להיות מובן מעליו.
        .
        אז, כן. אולי, ובכן, לא אולי. בטוח. בטוח שהייתי צריך לכתוב תודה לפני כן. עדיף מאוחר מאשר אף פעם?
        בכל מקרה –
        תודה, FAN.
        לא רק על הפרגון. לא רק על הרוח הגבית (לא תאמין כמה זה חשוב למי שישב לכתוב פוסט לקבל תגובות).
        ובעיקר –
        על כך שאתה, ש-Lavar, וששאר החברים כאן סביבנו בפינה זו של המרשתת, הפכתם את הופס למה שהוא. קהילה.

        1. גיא, לא חושב שאתה צריך להודות למישהו על תגובה מפרגנת יותר או פחות. מנחם, אתה, רועי, גילרי ועוד מספר כותבים מחזיקים פה את האתר, משקיעים המון זמן בכתיבה ומחקר והכל בהתנדבות מאהבת המשחק ולא כדי להעשיר את חשבון הבנק שלכם או את האגו שלכם ולי זה יותר ממספיק. רוב המגיבים הם אנשים מבוגרים (יותר או פחות) ומבינים את הערך שיש לתגובה מפרגנת או ההיפך לכותב של כתבה או תגובה ומן הסתם לא צריכים שהכותב יודה להם על כך. כנראה ש Penny פשוט צריך להתבגר

  3. אמנם לא קשור, אך למי שלא ידע, עובדה מעניינת:
    השם של יאו מינג אינו יאו, אלא מינג.
    בסין נוהגים לומר את שם המשפחה קודם.
    בגלל זה על הגופיה שלו כתוב YAO.

    הפציעה המתסכלת ביותר מבחינתי, עבור השחקן והאוהדים הוא דרק רוז. גם בגלל כמות הפציעות, גם בגלל הטיימינג של הפציעה הראשונה, גם בגלל הגיל, גם בגלל הציפייה, גם בגלל התחרבנות המועדון בעקבות זאת, וגם בגלל תחושת הפספוס מצידו של רוז, ואוהדי הבולס.

    1. גם אני בדעה הזאת. מה שעולם הכדורסל הפסיד בפציעה הזאת היא מטורפת.
      מבחינתי השחקנים הכשרוניים ביותר בחלק האחורי שאי פעם היו זה הוא וקיירי אירווינג.
      אי אפשר להשוות אף אחד לSKIILS שלהם
      דרק רוז נתן לנו את הטעימה עד עונת הMVP. והשאיר ציפיות מטורפות שלא נראה בגלל הפציעה הארורה.
      לפחות הוא קצת החזיר מעט מהקסם במשחק של ה50 נק..

  4. ברנדון רוי. כישרון ענק שהתפספס לכולנו
    גרג אודן – רק בגלל שגם הוא נבחר ע״י הבלייזרס. (תחשבו על מה היה קורה אם לבלייזרס היו את רוי, אלדריג׳ ואודן/דוראנט בשיאם
    דרק רוז
    טי מאק
    גרנט היל

  5. כאוהד שיקגו יש כל כך הרבה פעמים שאני חולם בהקיץ על עולם שבו רוז לא נפצע ושיקגו היתה powerhouse

    1. בדרך להיות הסנטר הגדול בכל הזמנים זה מוגזם אך הוא בהחלט היה בדרך להיות כוכב על ומגדולי הסנטרים.

      כך גם ביל וולטון שבעונותיו ההריאות המעטות היו לו נתונים מרשימים ממינג וזכה באליפות כשהוא המצטיין בגמר ובעונה הסדירה שאחרי האליפות זכה בתואר המקביל של העונה הסדירה. בהמשך זכה באליפות כשחקן הספסל החשוב של הסלטיקס הגדולה ב-86' וזכה בתואר "השחקן השישי של השנה".
      עוד סנטרים שבלי פציעות היו נעשים כוכבי על הם ראלף סמפסון וג'ף רונאלד.

  6. היו המון וכל התגובות מעליי מביאים את הסיפור, אך אישית לי בתור אוהד שיקגו שרוף שראה את הפציעה של רוז על המרקע בלייב היה הכי קשה, ואז הפריחה של ג'ימי בבולס הציתו את הדמיון עד הפציעה הנוספת והמתסכלת כל כך.

  7. בתוך "הקסם שחזר" זכור לי תמונה של גראנט היל והכיתוב מתחת "לא ג'ורדן השני אלא גראנט היל הראשון" (יכול להיות שאני מתבלבל אבל זה מה שאני זוכר) פוטנציאל מטורף שלא מומש

  8. הפציעה הכי משמעותית לדעתי היא של ביל וולטון. וולטון בעונתו הבריאה הראשונה בליגה לקח אליפות היסטורית כולל mvp של הגמר עם פורטלנד ב77. כולל 4_0 מדהים על הלייקרס של קרים שלא הצליח להתמודד איתו. בעונה לאחר מכן פורטלנד הייתה מדהימה וולטון זכה בmvp של העונה הסדירה ופורטלנד הייתה בדרך הבטוחה שלושלת בהתחשב בזה שהאלופות ב78 ו79 היו עלובות ( וושינגטון וסטיאל) . אבל הוא נפצע ובלעדיו הם הודחו בפליאוף בשלב מאוד מוקדם.

  9. הפציעות של יאו הן עדיין פצע פתוח עבורי ואני מניח שגם עבור שאר אוהדי הרוקטס. כתבת נכון מנחם שבניגוד לענקים אחרים, ליאו הייתה קליעה רכה שקשה היה לעצור. בעידן השלשות של היום אני בטןח שבכלל היה פורח.
    .
    מסכים עם מי שכתבו שגם דרק רוז וברנדון רוי הם פציעות מתסכלות. קשה להחליט מי יותר – רוז היה ממש בטופ, אבל כן מצליח לסחוב קריירה של רולפלייר חביב.
    רוי היה נהדר אבל לא אמ.וי.פי כמו רוז, אך מצד שני – הפציעות גמרו לו סופית את הקריירה..

  10. דרך אגב תיקון קל מנחם –
    בעונת 08/09, לפתע נראה היה שיאו מצליח להתאושש מהפציעות, כשרשם משהו כמו 70 הופעות. בפלייאוף הוביל את יוסטון לניצחון בסיבוב הראשון מול פורטלנד (עם רוי ואודן בריאים!).
    בסיבוב השני הצטיין בגיים 1 מול הלייקרס אותו יוסטון ניצחו וגנבו את הביתיות.
    הלייקרס השווה במשחק 2, ובמהלך משחק 3 יאו נפצע ולא חזר לסדרה, שהסתיימה בניצחון 4-3 לאלופה שבדרך. אילולא אותה פציעה, מי יודע? אולי יאו היה סוחב אותנו לאליפות היסטורית.
    בעונה שלאחר מכן יאו בקושי שיחק, ובקיץ 2011 פרש סופית:

  11. ביל וולטון, מי שהיה אמור להיות ובסוף לא היה. ופריק מגניב בנוסף לכל, שלפי כתבה שקראתי לאחרונה התנה חוזה שלו בקבלת 60 כרטיסים להופעות של ספרינגסטין. ריספקט

  12. דרק רוז. לא זוכר שחקן כל כך מלהיב מהרגע הראשון. ראסל ווסטברוק, פלוס פלוס. היה אמור גם לאזן את המזרח שנפל לגמרי בידי הקינג.
    ואז התברר שהעולם הוא אכזר, רוז קיבל מנה גדושה מחוסר הצדק, הוא גם קקה של בנאדם, ובכלל קוראים לו דריק.
    .
    ברמה הלוקל פטריוטית (נו), שני שחקנים שהתאוששו מהפציעות וגם זכו בטבעת.
    אבל הקריירה של דיוויד בלאט נפצעה אנושות ולבסוף מתה, מהוצאת הכתף של קווין לאב, ומייד אח"כ, הברכיים של קיירי ארווינג.
    דיוויד בלאט, מאמן רוקי, הראשון מאירופה, אלוף NBA, עם לברון ג'יימס שחוזר לקליבלנד!! היסטריה.
    כל ההיסטוריה שלו היתה נראית אחרת, ומי יודע, אולי אפילו .. לא, לא נכתוב את זה בקול. סיפור טראגי, נו.

  13. תקנו אותי אם אני טועה. אבל זאת היתה גזירת גורל שאי אפשר היה להימנע ממנה. בגובה הזה ובמשקל הזה (או אפילו בלי המשקל ראו את בול בול), אי אפשר לשרוד הרבה עונות בליגה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט