Southern Discomfort – סקירת בית ה-AFC דרום ב-NFL / פריים-טיים זק

Southern Discomfort – סקירת בית ה-AFC דרום ב-NFL / פריים-טיים זק

לפני שנה בדיוק סיקרתי את הבית הזה לקראת פתיחת עונת 2018 והכתרתי את הפוסט בכותרת "בית סימני השאלה" שכן לכל הקבוצות היו שאלות מהותיות שנדרשו לענות ולעסוק בהן כדי להבין לאן הן הולכות בשנים הבאות. במהלך השנה הזו, שלוש מארבע הקבוצות העמיקו את סימני השאלה שסובבים אותן, בעוד קבוצה אחת (ספוילר – אינדיאנפוליס קולטס) החליפה את סימני השאלה בסימן קריאה גדול ומהדהד.

הבית הזה מראה גם את השבריריות והזמניות במאזני הכוחות ב- NFL (טוב, חוץ מניו אינגלנד הנצחיים…). בפלייאוף של 2017 ג'קסונוויל היתה רחוקה מהלך טוב אחד מעליה לסופרבול ופתחה את עונת 2018 עם בערך אותו סגל בציפיה לעלות שלב אחד רחוק יותר ואולי אף לזכות באליפות. לעומתה אינדיאנפוליס נראתה כמו קבוצה מרוסקת שהולכת לתהליך ארוך של בניה מחדש ואפילו המאמן שבחרה להוביל את התהליך הזה (ג'וש מקדניאלס, מאמן ההתקפה של הפטריוטס) ברח ממנה, והיא החתימה לבסוף את פרנק רייך כמעט בלית ברירה.  בסיום העונה ג'קסונוויל סיימה במקום האחרון בבית ובמאזן שלילי מחפיר (שחייב אותם לשינויים בעמדת הק"ב ובסגל האימון), בעוד הקולטס פרצו קדימה, הגיעו לפלייאוף (וגם ניצחו את יוסטון בשלב וילד קארד), כשהסגל שבנו נראה כמי שיכול להוביל את הקבוצה מאינדיאנפוליס להישגים יפים בשנים הקרובות.

בין שני הקצוות האלה, יוסטון וטנסי סיימו עונות שדי ענו לציפיות המוקדמות – יוסטון זכתה באליפות הבית ולמרות שנכשלה בפלייאוף הבהירה שדשון ווטסון הוא לא הבלחה של כמה משחקים טובים אלא פרנצ'ייז ק"ב לטווח הארוך (לפחות אם הקבוצה תצליח לבנות קו קדמי שיגן עליו, ולו מעט…). טנסי סיימה עוד עונה בינונית במאזן 9- 7 (פעם שלישית ברציפות) שלא קידמה את הקבוצה לשום מקום ודחתה לשנה הבאה את ההכרעות הנדרשות כדי לצאת מהדשדוש של השנים האחרונות.

לבית הזה צפוי לו"ז משחקים מהקשים בליגה, עם עימותים מול הבתים החזקים של ה- NFC דרום וה-AFC מערב. בניגוד לשנה שעברה, לא נראה שמבית זה יעלו שתי קבוצות לפלייאוף ולכן הקרב על אליפות הבית יהיה אינטנסיבי במיוחד. בניגוד לבתים אחרים, אף קבוצה כאן לא מוותרת על העונה הזו ולכל ארבע הקבוצות יש שאיפות לעלות לפלייאוף. הקולטס והטקסנס רוצים לפחות לחזור – אם לא להתעלות – על הישגי השנה שעברה, הג'גוארס הביאו את ניק פולס בתקווה שישחזר את הניסים שעשה בפילדלפיה (והפעם על פני עונה שלמה) ואפילו הטייטנס מקווים לעונת פריצה (סוף סוף…) של מריוטה שתיתן להם יותר מ-9 ניצחונות לראשונה מאז 2008.

אנדרו לאק ופרנק רייך – יובילו את הקולטס לסופרבול?

אינדיאנפוליס קולטס (מאזן בעונה שעברה – 10- 6, ניצחון בווילד קארד, הפסד בשלב השני בפלייאוף)

נקודת הפתיחה של העונה האחרונה של אינדיאנפוליס נראתה כאמור עגומה מאד, ומשם המצב רק הלך והחמיר – באמצע אוקטובר מאזן הקבוצה עמד על ניצחון אחד וחמישה הפסדים וכשהק"ב אנדרו לאק הוחלף ע"י ג'קובי בריסט במהלך האחרון (הייל מארי) של ההפסד לפילדלפיה במחזור השלישי, נפוצו שמועות שהכתף הפצועה שבגללה נעדר זמן כה רב חזרה לסורה. אבל אז הכל התחבר והמומנטום התהפך. הקבוצה ניצחה תשעה מעשרת המשחקים האחרונים של העונה הסדירה – רצף שהביא אותה לפלייאוף שם השיגה בסיבוב הוילד-קארד ניצחון יוקרתי ומתוק (בחוץ) על אלופת הבית יוסטון טקסנס לפני שנכנעה בחצי הגמר האזורי לפטריק מהומס והצ'יפס.

והחלק הטוב ביותר של העונה לא היה רק המאזן המפתיע וההגעה לפלייאוף אלא איך שהקבוצה נראתה ברצף הניצחונות הזה. אנדרו לאק נתן את העונה הטובה בחייו עם 4600 יארד במסירה עם יחס ט"ד לאיבודים של כמעט 3: 1. קו ההתקפה שהיה מסורתית אחת מנקודות החולשה של הקולטס נתן תצוגות לפנתיאון והגן על לאק שספג רק 18 סאקים במשך כל השנה (הנתון הנמוך בליגה). עוד עונה מצוינת של התופס של ט.י. הילטון (1270 יארד) הייתה אולי צפויה, אבל אריק אברון הטייט-אנד והרץ מרלון מאק פרצו והגיעו להישגים שאיש לא ציפה מהם. גם ההגנה הצעירה וחסרת הכוכבים הפתיעה מאד לטובה ודורגה במקום ה-10 בליגה, כשבראשה זוהר הליינבקר הרוקי המצוין דריוס לאונרד. למרות ההפסד הצורב לקנזס סיטי בפלייאוף הקולטס סיימו את העונה בתחושה מצוינת והבנה שנבנה באינדיאנפוליס שלד צעיר ויציב שיוכל לשאיר את הקבוצה בצמרת בשנים הקרובות ואולי אף לקרוא תיגר על תואר האליפות.

והתחושה הזו רק התחזקה בפגרה כאשר הצוות המקצועי המעולה בראשות פרנק רייך (שהיה המתאם ההתקפי של פילדלפיה בעונת הסופרבול) בחר לא לרכוש כוכבים נוצצים ולהסתכן בפירוק הכימיה המקצועית שנוצרה בקבוצה אלא לבנות על השלד הקיים. 21 מ-22 השחקנים הפותחים של העונה הקודמת נשארו בקבוצה (!) והחיזוקים שבוצעו היו נקודתיים וזהירים. ג'סטין יוסטון הובא מהצ'יפס לייצר יותר לחץ על הק"ב היריב (נקודת תורפה בשנה שעברה) ודווין פאנצ'ס הגיע מקרולינה לעבות את חולית התופסים. גם הדראפט היה מצוין עם הגיוס של הקורנרבק רוק יא-סין והתופס פאריס קמבל. עם ההתבגרות של השחקנים הצעירים וההתגבשות שנוצרת מההמשכיות (שהיא מאד נדירה ב-NFL של היום), באינדיאנפוליס מקווים להגיע שוב לפלייאוף ובו להתקדם עוד שלב או שניים. בהחלט נראה שיש להם את כל הכלים לעשות זאת – העתיד בעיר המירוצים לא נראה ורוד יותר מאז ימי פייטון מאנינג העליזים בעשור הקודם.

דשון ווטסון וג'יי-ג'יי וואט – יצליחו להישאר בריאים?

יוסטון טקסנס (מאזן בעונה שעברה – 11- 5, אליפות הבית והפסד בווילד קארד)

העונה של יוסטון אופיינה בעליות ומורדות תלולים ומפתיעים. הציפיות סביב הקבוצה היו גבוהות בתחילת העונה עם חזרתם מפציעה של הכוכבים – הק"ב דשון ווטסון (שנתן רצף תצוגות קצר אך מהמם ב-2017 לפני שנפצע) ועוגן ההגנה ג'יי-ג'יי וואט, אך העונה נפתחה בצורה הגרועה ביותר שניתן היה לדמיין, כאשר אחרי שלושה מחזורים המאזן עמד על 0 -3 מוחץ. גם המשחק במחזור הרביעי (מול הקולטס) הגיע להארכה אך למזלם של הטקסנים הם הצליחו לנצח בו ויצאו לרצף של תשעה (!) נצחונות רצופים. דעיכה מסוימת לקראת סוף העונה לא מנעה מהם את ראשות הבית (למרות שההפסד לפילדלפיה במחזור ה-16 מנע מהם את שבוע החופש) אך בפלייאוף הפסידו בשלב הוילד קארד – ודווקא ליריבים מבית, אינדיאנפוליס, מה שסיים את העונה בטעם מריר של אכזבה.

עם זאת, היו לקבוצה הרבה דברים טובים לקחת מהעונה הזו. בראש ובראשונה הק"ב ווטסון נראה מצוין, הצליח להישאר פחות או יותר בריא כל העונה והשיג כמעט 4200 יארד (ועוד 550 בריצה) למרות קו התקפה איום שגרם לו לספוג 62 (!!) סאקים – המספר הגבוה בליגה. דאנדרה הופקינס הוכיח שוב שהוא אחד התופסים הטובים בליגה (1570 יארד) והרץ לאמאר מילר נתן תצוגות יפות (למרות נפילה ביכולתו לקראת סיום העונה). ההגנה חזרה לימים היפים בראשות וואט (שהזים את החששות שהפציעות פגעו ביכולתו) ודורגה במקום השביעי בליגה (ראשונה כנגד הריצה, מקום רביעי בכפיית איבודי כדור). בהחלט ניתן היה לחשוב שעם חיזוק מסיבי של קו ההתקפה החלש וכמה שיפורים נקודתיים הקבוצה תוכל להגיע רחוק עוד יותר השנה ולנצל את השנים הטובות שנשארו בקריירה של וואט (ובחוזה הרוקי של ווטסון).

אבל בניגוד לקולטס, לא נראה שהפגרה של יוסטון הביאה לשיפור המתבקש בקבוצה. הקבוצה ניסתה לחזק את קו ההתקפה דרך הדראפט אך לא השיגה את השחקן שרצתה (אנדרה דילרד שנבחר ע"י האיגלס) והתפשרה על טיטוס הווארד ומקס שרפינג – שחקנים סולידים אך לא כוכבים ונראה שגם לאחר שיתחברו לקבוצה (מה שכנראה ייקח זמן), ווטסון ימשיך לספוג סאקים על בסיס קבוע, גם אם בקצב מופחת. בהגנה – הסקונדרי נחלש בשל עזיבות של שחקני מפתח (בראשם טירן מתיו), ואילו הליינבקר המצוין ג'דבון קלאוני נעלב מהפרנצ'יז טאג שקיבל ומחרים בינתיים את אימוני הקבוצה. גם אם יישאר, נראה שהקבוצה בסך הכול נחלשה במהלך הקיץ. בהתחשב בכך שלוח המשחקים שלהם השנה הוא הקשה ביותר בליגה, נראה שלא יגיעו למספר דו-ספרתי של ניצחונות והם בהחלט עלולים להישאר מחוץ לפלייאוף. יש רק לקוות שווטסון המדהים יצליח לשרוד את העונה ללא פציעות חמורות ואם בשנה הבאה ישכילו לבנות סביבו סגל מאוזן וחזק יותר, יש להם בהחלט תקווה לעתיד.

ניק פולס והגביע – יצליח לשחזר את הקסם בג'קסונוויל?

ג'קסונוויל ג'גוארס (מאזן בעונה שעברה – 5- 11)

ממועמדת לאליפות בתחילת השנה, ג'קסונוויל חוותה קריסה מהירה ומוחלטת. לאחר פתיחה טובה של 3- 1 (שבשילוב עם הפתיחות הגרועות של חברותיה לבית, יצרה רושם שהיגוארים יזכו בקלות באליפות הבית), הקבוצה חוותה רצף של 9 הפסדים ב-10 משחקים והבינה בשלב מוקדם שמה שנשאר לה זה לתכנן את השנה הבאה. ההגנה שהיתה הטובה בליגה ב-2017 והובילה את הקבוצה כמעט עד הפלייאוף נשארה טובה (חמישית בליגה) גם ב-2018 אך היכולת שלה להשתלט על משחקים באופן מוחלט כמעט ונעלמה (יוצא דופן בולט – המשחק בו השאירו את הקולטס ולאק עם 0 נקודות במחזור ה-13). ההתקפה קרטעה והייתה בין הגרועות בליגה לאורך כל העונה והיה ברור שיש צורך בשינוי קיצוני בחלק הזה של הקבוצה.

וזה אכן מה שקרה. שני המהלכים המשמעותיים שביצעה ג'קסונוויל בפגרה היו הגעתם של ק"ב ומתאם התקפה חדשים. התקווה היא שניק פולס, לנצח גיבור בפילדלפיה, יפגין את היכולת הגבוהה שהביאה אותו לשתי ריצות פלייאוף עמוקות (ואליפות אחת) עם האיגלס כמחליפו של קרסון וונץ המועד לפציעות. מאזנו כק"ב פותח בשנתיים הללו הוא 10- 2 מצוין (כולל פלייאוף) ו-MVP של הסופרבול הקודם, אבל הוא עדיין צריך להוכיח שהוא יכול לשמור על יכולת גבוהה כזו על פני עונה שלמה – מה שהוא לא הצליח לעשות מאז הרצף החלומי ב-2013. ג'ון דה-פיליפו (שהיה מאמן הקוורטרבקים בפילדלפיה בעונת הסופרבול) יגיע אחרי עונה מאכזבת כמתאם ההתקפה במינסוטה ויקווה לשחזר את הכימיה עם פולס שהביאה לשניהם טבעת. הצוות המסייע הרבה פחות טוב ממה שהיה להם בפילדלפיה – דידי ווסטברוק הוא התופס המוביל והרץ לאונרד פורנט הלא יציב עדיין צריך להצדיק את בחירת הדראפט הגבוהה שהושקעה בו. גם אם פולס יצטיין, ההתקפה לא תהיה כנראה בין הטובות בליגה.

מה שמביא אותנו להגנה – מרבית הכוכבים של עונת 2017 המופלאה עדיין בקבוצה – הפאס-ראשר קלאיס קמבל, הליינבקר מיילס ג'ק וצמד הקורנרים המצוין ג'יילן רמזי ואיי-ג'יי בוייה. למרות פרישתו (הזמנית) של טלבין סמית, ההגנה התחזקה עם הגיוס של הליינבקר ג'וש אלן בדראפט ואם כל הכוכבים הללו ירגישו שההתקפה נותנת להם סיכוי לנצח (מה שלא קרה בשנה שעברה) הם עשויים להתקרב לרמה וללכידות שהפגינו רק לפני שנתיים. אם זה יקרה, הקבוצה תנצח הרבה יותר משחקים מב-2018.

עם זאת, ההתקדמות של הקבוצות האחרות בבית (במיוחד הקולטס) ולוח המשחקים הקשה (שלישי בליגה), בצרוף לסימני השאלה סביב היציבות של פולס ואיכות הצוות המסייע שלו, לא נותנים לג'גוארס הרבה סיכוי להגיע לפלייאוף, וככל הנראה חלון הסופרבול שלהם כבר נסגר. עדיין, בניגוד לשנה שעברה הם יהיו קשוחים ותחרותיים, וזה בהחלט יהיה צעד משמעותי בכוון הנכון כדי לרכוש מחדש את אמון האוהדים בג'קסונוויל.

מרקוס מריוטה בתנוחה אופיינית – משהו ישתנה השנה?

טנסי טייטנס (מאזן בעונה שעברה 9- 7)

טנסי מתבוססים בבינוניות שלהם כבר לא מעט שנים ולא נראה שהם יודעים איך לצאת ממעגל הקסמים הזה. מאז שהקבוצה גייסה את מרקוס מריוטה בבחירה השניה בדראפט של 2015 הוא נתן ביצועים סטטיסטיים סבירים (רייטינג של 90-95 בשלוש מארבע עונות, ממוצע של כ-200 יארד למשחק באחוזי השלמה גבוהים יחסית) אך תוצאת מבחן העין הייתה תמיד לא מרשימה ובשורה התחתונה הקבוצה השיגה שלוש פעמים ברציפות מאזן של 9- 7, הופעה אחת בפלייאוף – וזה הכל. יש למריוטה נסיבות מקלות – היו לו כמה פציעות לאורך הקריירה (למרות שאף אחת מהן לא גרמה לו להפסיד כמות משמעותית של משחקים), צוותי האימון לאורך השנים לא הפגינו יצירתיות גבוהה מדי וסגל התופסים היה סביר אך לא מבריק (בעונה האחרונה קורי דייויס היה התופס המוביל עם 900 יארד אבל אף אחד חוץ ממנו לא הגיע ל-500 יארד). הצפיה במשחקים של הטיטאנס היא בד"כ חוויה לא קלה – הקבוצה השיגה השנה רק 19.5 נקודות למשחק ב-2018 (מקום 27 בליגה), ותמיד נדמה (גם בנצחונות) שהדברים קורים די במקרה וללא תכנית ברורה. ההגנה אמנם ספגה מספר נקודות נמוך (19 נקודות – מקום שלישי בליגה) אך כפתה רק 17 איבודי כדור (מקום 22) ולא הצליחה להשתלט על מרבית המשחקים. למרות ההגעה של כוכבי האימון המוכחים מיק ורבל (מתאם ההגנה של יוסטון) כמאמן ראשי ומאט לפלור (מתאם ההתקפה של הראמס) לתפקיד מתאם ההתקפה המצב לא השתפר מהותית ב-2018. איכשהו הקבוצה נשארה בתמונת הפליאוף עד שלהי העונה אבל בסופו של דבר טנסי נאלצה לראות את חברותיה לבית יוסטון ואינדיאנפוליס עולות לפלייאוף כאשר היא נשארת מאחור.

לקראת העונה היה ניתן לצפות לשינויים לא קטנים במערך ההתקפי  – במיוחד לאור העובדה שבתום העונה נגמר חוזה הרוקי של מריוטה והקבוצה תצטרך לקבל החלטה אם הוא האיש שיוביל אותה בשנים הבאות והאם מוצדק לתת לו חוזה רב-שנתי יקר. במפתיע, לא קרה יותר מדי בפגרה. מאט לה-פלור עזב לטובת עמדת המאמן הראשי בפאקרס ובמקומו קודם ארתור סמית מתוך המערכת – דבר שמרמז שלא יהיו שינויים מהותיים בשיטה ההתקפית. גם בסגל ההתקפי לא חלו שינויים מהותיים – החיזוק הבולט הוא התופס אדם המפריס שיחלוק את הנטל עם קורי דייויס. הקבוצה תקווה להתקדמות של הרץ דרק הנרי שהראה ניצוצות אך גם חוסר יציבות בעונה הקודמת. בשורה התחתונה, לא נראה שהקבוצה בונה על פריצת דרך של ההתקפה בראשות מריוטה, והרכש של ריאן טנהיל הוותיק כמחליפו גם היא מצביעה על סקפטיות מסוימת. ההגנה חיזקה את הקו הקדמי עם הרכש קמרון ווייק והרוקי ג'פרי סימונס, בונה גם על הסקונדרי החזק בראשות קווין ביארד ותמשיך להיות סולידית אך לא דומיננטית.

נראה שהטייטנס יראו בעונה הקרובה די דומים לעונה הקודמת, ויסתובבו שוב סביב מאזן חצוי שגם השנה לא יוביל אותם לפלייאוף. בהנחה שכך יקרה הנהלת הקבוצה תצטרך לקבל החלטות משמעותיות (לגבי מריוטה, צוות האימון וגם עמדות נוספות בסגל) ולא מן הנמנע שבשנת 2020 הקבוצה תיראה אחרת לגמרי. מצד שני, יכול בהחלט להיות שהיא תיראה בדיוק אותו הדבר…

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. עוד טור מעולה
    תודה לפט"ז בפרט ולצוות הפוטבול בכלל שנותנים פה כיסוי אדיר ל NFL באופן עקבי כבר די הרבה זמן,
    סחתיין עליכם

  2. גם לי זה מרגיש שהקולטס חוזרים לעצמם ונקווה שימישכו את המומנטום. בגדול הבית הזה הרבה פחות חלש ממה שהיה לפני שנתיים שלוש.

    1. כרגע כל ההערכות מדברות על כך שלאק יפתח בשבוע ה-1 של העונה והסקירה שלי התבססה על כך. בשל ההמשכיות בסגל לא נראה לי שהפסד אימונים ומשחקי קדם-עונה ישפיעו כל כך על יכולתו והתיאום בהתקפה כל עוד יתייצב בריא לעונה הסדירה.
      כמובן שאם הפציעה תתברר כחמורה יותר ויסתבר שהוא יפסיד משחקים בספטמבר (ואולי מעבר לכך), המצב והתחזית ישתנו מהותית.

  3. הבית הזה הוא הסיבה לאהוב, וקצת לשנוא, את הליגה המופלאה הזאת –
    מחד – אני ממש לא אוהב אף אחת מהקבוצות. כולן מרגישות לי רד-נקיות אפורות.
    מצד שני – איזה שחקנים! איזה תהפוכות! איזה ספורט!!
    דומיננטיות שמרגישה נצחית מתחלפת במחי עשרה משחקים..
    תודה על עוד כתבה מעולה של צוות הפוטבול מס' 1 בעברית!!

    שאלה (אולי) לדיון –
    האם הייתם עושים את הטרייד של אינדי על פייטון תמורת לאק?
    מחד, יש לך QB עם אפסייד מטורף שיכול להיות אצלך ל-15 שנה. מאידך, הוא אצלך כבר 7 (?) שנים, עם גמר חטיבה אחד ופציעות מרובות
    מצד שני, פייטון נראה גמור בעת הטרייד, עם פציעות צוואר מחרידות ואולי עוד כמה שנים בודדות. מאידך, בארבע שנים בברונקוס הוא הגיע לסופרבול וזכה בעוד אחד, מה שלאק לא יעשה אולי כל הקריירה. זאת ועוד, היו לו עוד שלוש עונות מעולות, כולל ארגיובלי את הטובה בהיסטוריה (בטח סטט') ב-2013.

    יש כאן מן דרוזן-קוואי, אבל בטוויסט מיוחד וארוך-טווח יותר.. What say you?

    לגבי מנצחת הבית, אני עם עידו..

  4. אני לא יודע למה, אבל אינדי מרגישים לי כקבוצה שהולכת להיעדר מהפלייאוף הקרוב, אין לי סיבה אמיתית מלבד העובדה שהם חזרו משום מקום להצלחה, ולא עשו את זה בצורה הדרגתית.
    .
    מהצד השני, הג'אגס חייבים לחזור ליכולת לפני שנתיים, פשוט אין שום הצדקה שקבוצה עם הסגל הזה לא תהיה בפלייאוף. הם עשו את הכל נכון (ד"ש לג'ייסון מנדוזה) בתהליך, עכשיו נותר לראות את הביצוע.
    .
    אולי היה נכון יותר לתזמן את הכתבה על הבית הזה ל-8/8 (יום ג'ף פישר), מאחר וגם יוסטון וגם טנסי אוהבות לסיים כל עונה באיזור הזה – לא משנה מי בסגל…

  5. ובנתיים בטנסי: מתאם ההתקפה, ארתור סמית', נמצא תחת זכוכית מגדלת אחרי שצעק על שחקן פצוע שהוא לא מתאמץ מספיק.
    זה אירוע שלא נכון יהיה להתעלם ממנו, מכיוון שסמית' הוא אחד ממתאמי ההתקפה השחורים היחידים בליגה, שעוברת בשנים האחרונות להעסקת מאמנים התקפיים במשרות הראשיות וירידה בכמות ההעסקה של בני מיעוטים.

  6. טנסי – באמת מתלבטים על מריוטה?? הקבוצה הזאת לא תתקדם אם היא לא תבין שממנו לא ייצא כלום, סטטיסטיקה או לא…
    קולטס – אני זוכר שכבר שנה שעברה דיברו על זה שהשנה יהיה להם "הרבה כסף לבזבז". בסוף לא הביאו שום כוכב. עכשיו, אני מבין, את הטענה נניח שלא רוצים פרסונות שיכולים לשנות את חדר ההלבשה, נניח בראון וכאלה. אבל יש כל כך הרבה כאלה שלא היו פוגעים בשום מרקם ושום נעליים. נדמה לי שיש להם עוד איזה 40 מיליון לבזבוזים. פשוט לא ברורה לי הבחירה הזאת.
    יוסטון – בדיוק כמו שכתבת: משהו שם מרגיש תקוע. מה שכן הרץ שהביאו מקליבלנד, דוק ג'ונסון, מרגיש לי שיצליח שם.

    שוב תודה על כל הסקירות האלה

    1. עם אותו בורטלס מושמץ הג'אגס כמעט הגיעו לסופרבול, אז לי נראה שהחלפתו לא תקפיץ את הקבוצה למעלה שוב.
      מעבר לכך, בית נחמד, עם מאבקים יפים בין הקבוצות, אבל מועמדת לאליפות לא תצא מהבית הזה……..

כתיבת תגובה

סגירת תפריט