הכתבה השנייה בסדרת הכתבות "ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות" עוסק בדאלאס מאבריקס של עונת 2011 ובריצת הפלייאוף שלה שהסתיימה בטבעת. ברוב המקרים השתדלתי שלא לבחור באלופה, אלא בקבוצה שנפלה בדרך, אבל יש כמה חריגים, וזה אחד מהם.
מאזן: 57 – 25 מקום שלישי במערב
חמישייה: ג'ייסון קיד, דשון סטיבנסון, שון מריון, דירק נוביצקי, טייסון צ'נדלר. שחקנים מרכזיים בספסל: ג'ייסון טרי, ג'יי ג'יי בראה, פז'ה סטויאקוביץ', ברנדן היווארד.
דאלאס בהנהגתו של נוביצקי הגיעה לשיאה ב-2006. עונה של 63 ניצחונות, המאזן השלישי בטיבו בליגה, לא הספיקה כדי להימנע ממפגש בסיבוב השני נגד האלופה, סאן אנטוניו, ללא יתרון ביתיות. נוביצקי נתן סדרה של 27 ו-13 והוביל את דאלאס כל הדרך לגמר, אבל שם נוביצקי קלע ב-39% מהשדה בלבד ודווין וויד הוביל את מיאמי לאליפות. מאותו רגע דאלאס עברו סיבוב פלייאוף רק פעם אחת עד 2011, למרות שנוביצקי עצמו זכה בתואר MVP ב-2007 ונדמה היה שדאלאס עם נוביצקי לא שווה יותר מסיבוב שני בפלייאוף.
עונת 2011 עמדה בסימן "ההחלטה" של לברון להסתפח למיאמי של וויד ולקחת גם את כריס בוש, מה שהפך אותם למועמדים המובילים לאליפות, ביחד עם האלופה הגאה הלייקרס, הספרס שהצליחו להנחית את עצמם בראשות המערב אחרי 3 שנים פחות טובות, ואולי גם בוסטון מחוזקת בשאק ושיקגו של דרק רוז ה-MVP. על דאלאס איש לא חשב.
בסיבוב הראשון דאלאס פגשו את פורטלנד והצליחו להסתבך כהוגן כולל איבוד 24 נקודות יתרון במשחק 4, אבל בסופו של דבר הגיע ניצחון ב-6 משחקים וסדרת חצי גמר מערב נגד הלייקרס האלופים והפייבוריטים הברורים. במשחק הראשון קובי ברייאנט היה ענק עם 36 נקודות וכמה סלי קלאץ', אבל ללא אסיסטים, ואיבוד קריטי של גאסול סייע לנוביצקי להפוך את התוצאה ולגנוב את הביתיות, מה שנדמה היה כמכה קטנה בכנף של הלייקרס.
גם המשחק השני היה צמוד ברובו, אבל הפעם דאלאס הגדילו את היתרון ברבע האחרון, בדרך לניצחון נוח ויתרון 2 – 0 בסדרה. הפעם אנשי הלייקרס התחילו להיכנס ללחץ, והבינו שזה לא יהיה כזה פשוט. גם במשחק 3, בדומה למשחק הראשון, הלייקרס היו ביתרון לאורך רוב המשלק, אבל איבדו את העשתונות במאני-טיים ומצאו את עצמם בפיגור 3 – 0 בלתי מחיק. מי שציפה להופעה מכובדת של הלייקרס במשחק 4 הופתע לגלות שזה לא מה שהולך לקרות, כאשר ג'ייסון טרי עם 9/10 מחוץ לקשת וסטויאקוביץ' עם 6/6 הובילו מטווח היסטורי של דאלאס וניצחון ב-36 הפרש שהשלים סוויפ ענק על האלופה. באותו זמן התפיסה הייתה שזאת בסך הכל התפרקות של הלייקרס, והתעלמו מדאלאס, ועדיין לא ממש האמינו בה בתור מועמדת.
הבאה בתור הייתה אוקלהומה סיטי ת'אנדר. הנהגתו של קווין דוראנט הצעיר, ביחד עם ההפסד המפתיע של הספרס לממפיס בסיבוב הראשון, הספיקו כדי להביא את הרעמים לגמר המערב, ודאלאס זכו ביתרון הביתיות. במשחק הראשון דירק נוביצקי הוכיח שגם מול שומר מצוין כמו איבקה יש לו יתרון משמעותי כשסיים עם 12/15 מהשדה, ושיא פלייאוף של קליעות עונשין ללא החטאה, שעומד על 24, והביא אותו לסך של 48 נקודות. נוביצקי המשיך לא לזרוק שלשות במשחק השני, אבל הארדן קלע כמה שלשות קריטיות וסייע לאוקלהומה להשיג ניצחון חוץ ולהשוות את הסדרה. נדמה היה שנמצאה היריבה עם היכולת להתמודד עם דאלאס.
משחק 3 היה המשחק החלש של נוביצקי בסדרה, אותו הוא סיים עם 18 נקודות ב-7/21 מהשדה ו-35% אפקטיבי, אבל ההגנה של דאלאס הוכיחה את כוחה, כאשר רק ווסטברוק ודוראנט קלעו בדאבל פיגרס, ושניהם קלעו באחוזים רעים, בדרך לניצחון של דאלאס. במשחק 4 הרעמים חזרו לעצמם ועלו ליתרון נוח ברבע האחרון לפני קאמבק ענק של נוביצקי, שסיים את המשחק עם 40 נקודות, וריצת 17 – 2 בדקות האחרונות שכפתה הארכה ושברה את רוח הרעמים. גם משחק 5 היה צמוד, וגם בו נוביצקי היה זה שעשה את העבודה בקלאץ', עם שלשה שהעבירה את היתרון לדאלאס בדרך לאליפות מערב בפעם השנייה בתולדות המועדון, ובמקרה גם למפגש חוזר נגד מיאמי, אותה מוביל דווין וויד מלווה בענק שמן בעל יתרון פיזי על כל מי ששומר עליו, אז שאק וכעת לברון. את הסדרה נגד אוקלהומה סיים נוביצקי עם 32.2 נקודות למשחק ב-56% מהשדה ו-58% אפקטיבי.
שני המשחקים הראשונים של הגמר הלכו בדיוק לפי התכנון של מיאמי – צמוד עד הרבע האחרון, אז מיאמי נותנת ריצה ופותחת פער. במשחק הראשון זה הספיק לניצחון נוח של ההיט. במשחק השני מצאו את עצמם דאלאס בפיגור 15 כשנותרו 6:30 לסיום. דאלאס לאט לאט צמצמו, ואז הגיע נוביצקי וקלע 7 נקודות רצופות שהשלימו ריצת 20 – 2 ויתרון 93 – 90 של דאלאס. צ'אלמרס השווה בשלשה, אבל נוביצקי הגיב בסל נוסף, הפעם בחדירה על בוש, מה שהפך להיות סל הניצחון.
גם במשחק 3 נוביצקי היה האיש בקלאץ' של דאלאס, וקלע את כל 12 הנקודות האחרונות של דאלאס במשחק, יותר מה-11 של לברון בכל הרבעים האחרונים בסדרה ביחד, אבל כריס בוש קלע את הסל המנצח, והפעם נוביצקי החטיא את הניסיון האחרון, מה שהוביל לניצחון של מיאמי שלקחו בחזרה את הביתיות. למשחק 4 נוביצקי עלה חולה בשפעת וסיים עם 6/19 מהשדה ו-21 נקודות בלבד, אבל לברון החליט להתעלות עליו מלמטה וסיים עם 8 נקודות ב-3/11 מהשדה. המשחק הזה היה האחד בו הצוות המסייע של דאלאס בלט, ובעיקר טייסון צ'נדלר עם 16 ריבאונדים, מתוכם 9 בהתקפה, אבל גם במשחק הזה נוביצקי התכבד בסל החשוב של המשחק שהעלה את דאלאס ליתרון 3, עליו הם שמרו עד הסוף, כאשר נותרו 14.4 שניות לסיום.
בשלב הזה, בשוויון 2 בסדרה כשהביתיות עוד של מיאמי לכאורה הכל פתוח, אבל מהרגע הזה דאלאס השתלטו על הסדרה, ו-2 המשחקים הבאים היו אמנם צמודים יחסית, אבל שני הג'ייסונים, קיד וטרי, נזכרו שהם פעם היו טובים יותר והיוו צוות מסייע טוב יותר מלברון ובוש, בצד של וויד שנותר כמעט לבד, וההגנה עליו התחזקה כך שממוצעיו נחלשו. לעומת לברון ובוש שקלעו 17 למשחק כל אחד, טרי שלע 21 ו-27 בשני המשחקים האחרונים, וביחד עם ניהול המשחק של קיד, ההגנה של שון מריון וצ'נדלר, וכמובן נוביצקי שהמשיך בשלו, דאלאס לקחו את שני המשחקים הבאים ואת האליפות.
גם בזמן אמת לא היה ספק שזאת ההזדמנות האחרונה של דאלאס לא רק לאליפות, אלא בכלל לריצת פלייאוף ארוכה, והשנים הבאות הוכיחו את זה, כאשר הם לא עברו יותר סיבוב פלייאוף מאז, וניצחו רק 5 משחקי פלייאוף ב-4 סדרות סיבוב ראשון אליהן הם העפילו מאז, למרות צירוף כוכבים כמו מונטה אליס ורונדו ליד נוביצקי. העובדה שדאלאס נתנה ריצה כזאת, שאיש לא ציפה לה, והסתיימה באליפות מרשימה, למרות שהם היו צריכים לעבור את האלופה המכהנת, האלופה הבאה, והפיינליסטית הבאה, הפכה את הריצה הזאת לאחת הגדולות בהיסטוריה, ביחד עם לא מעט רגעים גדולים במהלכה, בעיקר של נוביצקי.
צ'יטה עם סטפבק
7 אוג 2019 08:37:15הריצה הגדולה מכולם
asaf
7 אוג 2019 08:57:57אכן ריצת פלייאוף בלתי נשכחת. ווטרנים כמו פז'ה, טרי וקיד ,
גם מריון האמת בסיכוי אחרון לטבעת בערך, חיבור קבוצתי מדהים , ומעל הכל נוביצקי אחד יחיד ומיוחד. מתחרה חזק על תואר האלופה המרגשת עם הספרס של 14 והפיסטונס של 04
stam
7 אוג 2019 09:11:49פלייאוף באמת מדהים, להפיל את כל הראשים הגדולי םבסטריק אחד – אוקלוהמה של השלישיה, הלייקרס של קובי, מיאמי של השלישיה.
.
מיאמי 2011 מול 2012 היא הדוגמא הכי מובהקת לחשיבות המנהיג. זהות המנהיג.
ב-2011 זה די-ווייד, בכל, הוא הגו-טו-גאי של הקבוצה, כולל אפילו היוסז': 30-22 לוייד ב-2011, הופך ל-32-29 ללברון שנה אח"כ. מדהים. זה לא ייאמן. "קבוצה של לברון" כשהוא בכלל לא בכיוון של להיות מס' 1, זה דבר שלא תראו אף פעם, שלא חשבתם שאפשרי. הפתיע גם אותי.
2012, בדיוק ההיפך. לברון נוטל את הקבוצה, ווייד יורד להיות הסייד-קיק (האולטימטיבי). זה בעיקר על לברון – היה צריך לקבל את סטירת הלחי בפינאלס הראשון שלו, כדי לקחת מנהיגות. איך אומרת הקלישאה? מנהיגות לא מקבלים, מנהיגות לוחקים.
2011 מול 2012, והתוצאות כמובן היו בהתאם.
חיים
7 אוג 2019 09:29:10לגבי ה-usg:
2011 עונה סדירה: וויד- 31.6. לברון- 31.5. בוש- 23.5. וויד ולברון אותו דבר.
2011 פלייאוף: וויד- 30.4. לברון- 26.9. בוש-23. ירידה קלה של לברון לאורך כל הפלייאוף.
2011 גמר: וויד- 30.2. בוש- 25.8. לברון- 22.9. לברון בורח מאחריות. וויד נשאר כמו כל הפלייאוף. בוש לוקח אחריות יותר מהרגיל.
2012 עונה סדירה: לברון- 32. וויד- 31.3. בוש- 24.2. וויד ולברון די שווים, עם עדיפות קלה ללברון.
2012 פלייאוף: לברון- 33.4. וויד- 29.9. בוש- 20.8. לברון לוקח קצת יותר על עצמו – על חשבון וויד והפציעה של בוש שגרמה לו להחסיר חצי מהפלייאוף.
2012 גמר: לברון- 32. וויד- 29.2 בוש- 19.5. וויד לקח חצי צעד אחורה, כמו לאורך כל הפלייאוף, וזה מה שנתן ללברון את הבכורה
מסקנה: וויד נתן ללברון בפלייאוף של 2012 את ההנהגה.
חיים
7 אוג 2019 09:34:20אם נדייק מדבריך:
2011- לברון בורח מאחריות, וויד נשאר לבד – הפסד.
2012- וויד עושה כמעט אותו דבר, הפעם לברון לא בורח מהאחריות – אליפות.
גיא רוזן
7 אוג 2019 09:57:05אתה מייחס חשיבות גדולה מדי למושגים כמו "בורח מאחריות". לטעמי, ההסבר פשוט בהרבה. באותם פיינלס לברון שיחק גרוע. נקודה.
בקלאצ'? זה הפך מ-"גרוע" ל-"מחריד". ג'יי ג'יי בריאה ניכנס ללברון לראש, ולברון לא פגע בכלום. אבל ממש בכלום –
0 מ-7 מהשדה בקלאצ' באותה סדרה.
לצורך השוואה, סדרה אחת קודם לכן, לברון היה נפלא בקלאצ', כאשר השלשות נפלו, וההיט סיימו עם 3 ניצחונות במשחקים ספור צמודים כאשר 8 מ-12 של לברון בקלאצ' (2 מ-3 מה-3) באותה סדרה עושים את ההבדל.
.
לזכותו של לברון חוזה לציין שבאותו קיץ הוא החליט לקחת את עצמו בידיים, ו-"לחזור לבית הספר", כאשר באותו קיץ הוא עובד על משחק הפוסט שלו. "תרגיל בריאה", שוב, לא עבד. ולברון, הוא שוב לא חזר על סדרת פלייאוף איומה שכזו.
חיים
7 אוג 2019 10:09:51לברון שיחק גרוע בסדרה הזאת, אבל התפקיד שלו, לא משנה אם הוא ראשון או שני בהיררכיה, הוא לנסות, בתקווה למצוא בסוף משהו שעובד. לברון לא עשה את זה, והוסיף חטא על פשע, כאשר הוא גם שיחק גרוע, וגם לא לקח על עצמו.
לברון באמת לא סיפק סדרות גרועות מאז, אבל פעם בכמה שנים צץ משחק כזה של לברון – 7 נקודות במשחק 5 נגד אינדיאנה ב-2014 לדוגמא. עוד מקרה בו לברון לא לקח על עצמו כלום וזה גרם להפסד.
גיא רוזן
7 אוג 2019 10:41:27דווקא המשחק הזה הוא דוגמה רעה. לברון נכנס לבעיית עבירות מקודם באותו המשחק, ולכן סיים את הלילה עם 24 דקות משחק בלבד. אני חושב שצפיה מחדש בדקות הסיום תבהיר מחדש עד כמה זו רחוקה מלהיות דוגמה טובה –
בפוזשין האחרון של ההיט במשחק, בפיגור 2 נק', לברון לקח את ג'ורג' לסל, כאשר היברט חזר לצבע לעזור בשמירה על לברון, לברון שחרר מסירה לבוש בפינה לניסיון לשלשה שתנצח את המשחק. ג'ורג' היל ניסה לכסות על החור שהיברט השאיר כאשר עזב את בוש, אבל בוש זה לזריקה לא רעה בכלל. מה לעשות, הזריקה לא נכנסה. כזה הוא הכדורסל.
לטעמי, אם לברון היה בוחר במקום לקחת זריקה קשה על ג'ורג' והיברט יחדיו, זו הייתה החלטה גרועה. מה שלברון עשה זה לקחת אחריות, הן בדירה לסל, והן בהוצאת בהוצאת הכדור לבוש שהמתין.
חיים
7 אוג 2019 10:46:22בהמהלך האחרון לברון בחר נכון, אבל צפייה בכל הנשחק מראה שזה לא עבד ככה ברוב המשחק.
גיא רוזן
7 אוג 2019 11:11:17בהתחשב בעובדה שבשאר 5 משחקי הסדרה, לברון קלע בממוצע למשחק 26 נק' ב-63.2% אפקטיבי, לצד 7.2 רב' ו-5.8 אס',
אני חושב שלבחור במשחק בו שחקן נכנס לבעיית עבירות כדוגמה ל-"בריחה מאחריות", זה קצת קטנוני.
.
הרי למצוא משחק בודד בו שחקן לא היה במיטבו, זה ממש לא מסובך –
לארי בירד, משחק מס' 4 מול הסיקסרס ב-85'. 14 נק', 4 מ-15 מהשדה (כפול מהדקות של לברון באותו משחק מול הפייסרס).
כמובן שזו הצגה מאוד בעייתית, בעיקר לנוכח העובדה שזה המשחק היחיד שהסיקסרס ניצחו באותה סדרה.
.
או דנקן, אולי הפאוור פורוורד הגדול בתולדות המשחק,
הוא סיים את משחק 3 מול הלייקרס ב-04' עם 10 נק', 4 מ-14 מהשדה. אני לא חושב שיש דרך לנסות ולהאיר את דנקן כשחקן שהוא "בורח מאחריות". מה שכן, היה לו משחק קשה, מול קבוצה עם קו קדמי שהקשתה עליו.
כזה הוא הכדורסל.
.
(בכוונה בחרתי ב-2 שחקנים שהם קונצנזוס. 2 שחקנים שיציבות ואופי זה חלק מהותי ממשחקם. 2 שחקנים עם 8 טבעות אליפות משותפות. 11 פיינלס.
בכוונה בחרתי בתקופה שה-2 היו בשיאם)
.
(למען הסר ספק –
אין בנ"ל לרמוז שמי מה-2, בירד ודנקן, "סבלו" מבעיית אופי כזו או אחרת, או ש-"ברחו" מאחריות.
2 מהשחקנים האהודים עליי בכל הזמנים. 2 שמאכלסים את קומת הפנטהאוז של מגדל ה-HOF,
2 שלדעתי יושבים בשורה הראשונה של הגדולים ביותר, לצדם של ג'ורדן, קארים, ווילט, מג'יק, וראסל)
חיים
7 אוג 2019 11:56:46אחרי הסתכלות בסטטיסטיקה החלטתי לקבל את דעתך, כי ללברון היה את ה-usg הכי גבוה בהיט באותו משחק, אם כי יש פער בין 2/10 ובין 4/14 או 4/15.
למה לא? כי רונדו
7 אוג 2019 20:42:25חיים שאפו ענק. לחזור בך זו מעלה גבוהה ביותר. שירבו כמותך
stam
7 אוג 2019 09:58:01"בריחה מאחריות" זה מושג שלילי, מעיני המתבונן. קשה גם להגיד על לברון שהוא יכול להתחבא כאילו לא רואים אותו, עוד מגיל 16 בערך.
זה מקרה מובהק של, להחליט מי בעל הבית. מי האלפא מייל של החבורה. 2011 זה וייד, 2012 זה לברון. הדברים האלה לא קורים בד"כ באקראי, יושבים ומתווים תוכנית, ויש גם מאמן איפשהו כדי לקבוע במשותף על העברת הלפיד. כי אין מה לעשות – מישהו 1 צריך להיות המפקד. בטח בקבוצה עם שני לידרים טבעיים כמו אלה.
חיים
7 אוג 2019 10:17:59"בריחה מאחריות" זה מושג שלילי. זה בדיוק מה שקרה שם. לאורך הפלייאוף לברון היה הסגן של וויד, וזה היה הגמר הכי קל של ההיט. בגמר לברון הוריד את עצמו לתפקיד של השלישי בטריו, וגם את זה הוא עשה רע.
בפלייאוף אחרי זה לברון היה הראשון וזה הסתיים באליפות, אבל גם במזרח קשה יותר…
stam
7 אוג 2019 10:34:48אתה בוחר לקרוא לזה בריחה, כאילו זה אלתור או פאניקה שתפסה את המצרים בסיני, את הקבוצה במפתיע. הפוך! זו החלטה מודעת, שווייד וספולסטרה, לפחות, נושאים באחריות לה. שהובילה גם להפסד.
הרי מה אומרים על לברון כל הקריירה? דה קינג, מגלומן, בול הוג, אני ואפסי עוד, שיטת לברון, דשא לא צומח תחתיו, וכו וכו. אין שחקן שיותר תובע הנהגה ממנו. היום הוא כבר כופה את הרצון שלו. פעם עוד היה מקשיב למאמן, כמו ב 2011, העונה הראשונה בהיט, וקיבל מרות.
אתה באמת חושב שלברון קיבל את המפתחות ב 2011? ורק אז "ברח" מאחריות, שאז לווייד לא היתה ברירה בקרב, אלא להפוך מטר"ש למ"מ? להציל את המולדת כי המפקד נטש? וייד היה המפקד! זו היתה התוכנית מהתחלה. והיא נכשחה.
זה מצחיק, בפעם היחידה בקריירה בערך שלברון *מלכתחילה* לא היה מס' 1, כאשר הוא סופסוף "שיחק כמו שחקן נורמלי תחת מאמן", ואחרי שהוכח לכל שזו היתה טעות פטאלית, תראה את המספרים שלו בפינאלס 2012 – אתה עדיין תולה בו את האחריות העיקרית.
חיים
7 אוג 2019 10:52:34ההחלטה המודעת הייתה שלברון יהיה שני בהיררכיה – החלטה נכונה שהוכיחה את עצמה במזרח.
בגמר משהו אחר קרה- ה-usg של לברון היה נמוך גם מוויד, כפי המתוכנן, אבל גם מבוש, מה שלא היה אמור לקרות.
שחקן שלוקח על עצמו תפקיד קטן מזה שהוא אמור, וגם אותו מבצע רע, הוא "בורח מאחריות".
בפלייאוף של 2012 היה שינוי- ההחלטה הייתה ללכת קודם עם לברון – זה הסתיים באליפות, כי הפעם לברון מילא את תפקידו.
thejanitor
7 אוג 2019 11:52:39מבלי לחפור יותר מידי, התחושה שלי באותה התקופה מתיישבת עם זו של חיים.
.
המספרים לא מספרים את הסיפור המלא, ואכן ווייד באמת סיפק את הסחורה ואילו לברון באמת הרגיש שהוא בורח מאחריות ולא מתעלה כמצופה בסדרה ההיא נגד דאלאס.
.
אפשר לתת את הקרדיט על זה לדאלאס שנתנו סדרה אגדית של משחק קבוצתי, מלחמה הגנתית, טייסון צאנדלר נתן שם הצגה בהגנה וגם שון מריון ודשון סטיבנסון היו מצויינים בהגנה. משחק של מלא מסירות שעירב את כל השחקנים ונתן חותמת לחשיבות האספקט הזה של המשחק הקבוצתי. החותמת בדמות זה שכולם שם פגעו בקלאץ, נוביצקי כמובן, גייסון טרי להט, קיד תפר שלשות, בראה הגיח לעולם, וגם מריון וסטיבנסון תפרו כמה חשובות.
.
כל זה הוביל לאליפות מדהימה ומפתיעה של המאבס נגד המפלץ (הקודם) מהמפרץ של מיאמי.
stam
7 אוג 2019 12:22:40לברון היה גרוע, בסטנדרטים שלו, בלי ספק.
אבל גם שיטה מובילה ליכולת.
שחקנים שפשוט נמחקו ונעלמו בתפקיד לא-להם, במעמד לא-להם, בבת אחת פורחים כשמזיזים אותם, כשנותנים להם את הפיקוד. גם להיפך.
אני חושב שיש מספיק הוכחות לזה – גם מאוד לא סימפטיות ברמה האישית – שלברון ג'יימס חייב לשחק מס' 1 בכל מקום (היום זה כבר על חשבון מאמנים גם… סליחה בלאט), ולא יכול לשחק מס' 2 של אף אחד. כי זה לחלץ ממנו את המקום הכי גרוע.
אגב, גם ההיפך יכול להיות נכון.
אני ממי שמאמינים, ועדיין מאמינים, שראסל ווסטברוק פשוט לא יכול להיות מס' 1 בקבוצה שלו. השנה ני מקווה נקבל את התשובה לזה, אם אכן "יירד" לתפקיד משני לבעל הבית הארדן.
או שוב מכיוון המנהיגות – השנה אני מחכה בכליון עיניים לראות את ג'ייסון טייטום, היהלום של הסלטיקס. מאוד מקווה שסטיבנס אומר לו, ולאחרים: זו הקבוצה של ג'ייסון. בואו נתחיל להסתדר בהתאם. ושאף אחד לא יתפלא לראות אותו קופץ אחרי עונה מחרידה, לאולסטאר על גבול סופרסטאר.
הציפור הנדירה
7 אוג 2019 11:59:48אך יש כאלו שלוקחים מנהיגות מהתחלה כמו מג'יק ובירד שהיו מנהיגים ווינרים גדולים מהמשחק הראשון שלהם.
stam
7 אוג 2019 12:24:22+ אייזיאה. היישר מהדראפט, הקבוצה היא שלך.
הציפור הנדירה
7 אוג 2019 13:56:50נתנתי שתי דוגמאות אך יש עוד בדברי ימי הליגה.
גיא רוזן
7 אוג 2019 09:33:04עד כמה הריצה של דאלאס בכלל, ונוביצקי בפרט, הייתה מדהימה?
.
נסה לבדוק האם הסטטיסטיקה הולמת את מבחן העין –
עד כמה נובצקי היה "קלאצ'" באותה סדרה? האם באמת מה שהוא הציג היה יוצא דופן ברמה היסטורית?
ב-NBA.COM אפשר לבדוק נתוני קלאצ' רק מפלייאוף 97'.
.
קלאצ' = 5 דקות אחרונות של רבע רביעי או הארכה, עד 5 נק' הפרש.
.
בפלייאוף השנה לדוגמה, יש 6 שחקנים עם 30+ נק' קלאצ' (מקום 7 עם 22 נק') –
קאוויי (58), לילארד (42), הארדן (37), מורי (35), קרי (35), מקולם (30).
הארדן (50% אפקטיבי) הוא היחיד שהצליח להגיע ל-50% אפקטיבי. כל השאר סיימו עם אחוז מנמוך יותר.
לצורך השוואה, ב18', רק לברון (47 נק' קלאצ' בפלייאוף, 56.7% אפקטיבי) סיים את הפלייאוף עם יותר מ-30 נק' קלאצ'.
.
איך נוביצקי נכנס להשוואה?
נמתין איתו לרגע, ונערוך חיפוש –
נקבע רף שרירותי גבוה במיוחד. 45 נק' קלאצ' בפלייאןף, ב-22 השנים האחרונות:
קאוויי 19' (58 נק', 46% אפקטיבי),
לברון 18' (47 נק', 56.7% אפקטיבי),
דוראנט 14' (47 נק', 54.5% אפקטיבי),
ווסטברוק 14' (46 נק', 34.8% אפקטיבי),
לברון 12' (46 נק', 42.6% אפקטיבי),
נוביצקי 11' (66 נק', 58.9% אפקטיבי),
קובי 10' (47 נק', 40.9% אפקטיבי),
קובי 09' (47 נק', 44.1% אפקטיבי),
פירס 09' (47 נק', 44.7% אפקטיבי),
קובי 08' (51 נק', 50% אפקטיבי),
לברון 07' (58 נק', 58.3% אפקטיבי),
לברון 06' (55 נק', 51.7% אפקטיבי),
ווייד 06' (52 נק', 48.5% אפקטיבי),
קובי 02' (47 נק', 43.9% אפקטיבי),
פירס 02' (46 נק', 70.6% אפקטיבי),
אייברסון 01' (45 נק', 50% אפקטיבי),
ג'ורדן 98' (76 נק', 45% אפקטיבי),
ג'ורדן 97' (55 נק', 52.6% אפקטיבי).
.
אז מה אנחנו למדים מרשימה אקסקלוסיבית זו?
שמה שנוביצקי עשה ב-11' נמצא בספרות שרק אחד מייקל ג'ורדן הגיע עליהן ב-22 השנים האחרונות (היחידים שחצו את רף 60 נקודות הקלאצ' בפלייאוף).
רק שהנקודות של נוביצקי הגיעו ביעילות יוצאת דופן – 58.9% אפקטיבי לא נתפסים. 3 מ-5 מהשלוש בקלאצ', בפלייאוף ההיסטורי הזה.
.
למי שלא יצא לראות את נוביצקי באותו פלייאוף, מומלץ לחפש את ההיילטס. חוויה. רק בשביל לסבר את האוזן,
ב-"סופר קלאצ'" באותו פלייאוף (דקה אחרונה, הפרש לא גדול מ-3 נק'), המאזן של נוביצקי היה 6 מ-7 מהשדה. לא נתפס.
.
אני לא חושב שהנתונים משאירים הרבה מקום לספק –
היכולת של נוביצקי באותו פלייאוף מופלא היא מהנדירות והמובחרות שהכדורסל ראה.
.
תודה, חיים.
.
חיים
7 אוג 2019 09:36:31תודה.
לא הכרתי את האפשרות למדוד נתוני קלאץ', אבל נוביצקי אחראי לניצחון באופן די בלעדי ב-7 משחקי פלייאוף באותה שנה לפי הספירה שלי – יכולת יוצאת דופן במשחק בכלל או בקלאץ' בפרט.
הציפור הנדירה
7 אוג 2019 13:21:42לפי הספירה שלך ולא לפח של הספירה שלך!!!
חיים
7 אוג 2019 14:02:58תוקן.
תודה
asaf
7 אוג 2019 12:19:53במילה אחת וואו!!! זכרתי שנוביצקי היה ענק בקלאץ' בפלייאוף 11 אבל הנתונים שהבאת גיא הזכירו לי לפחות שהוא היה ענק לא רק נק' באותו פלייאוף אלא במושגים היסטוריים כנראה..
stam
7 אוג 2019 12:32:42באמת נתונים בלתי נתפסים.
ומה שמאלף, שהם מספרים את מה ששורות סטטיסטיות רגילות לא מספרות. תסתכל למשל על המספרים של נוביצקי בפינאלס.
הם יפים אבסולוטית במצטבר. אבל באפקטיביות? מתחת לבינוני. 41% מהשדה? 6 שחקנים בדאלאס (אוקיי, 4 ששיחקו דק' משמעותיות), טובים ממנו. 44% אפקטיב? זה ממש לא טוב. כנ"ל, כמעט כל שחקני המבריקס היו אפקטיביים ממנו, כולם – צ'נדלר, טרי (שהיה מעולה בסדרה מהשלוש), קיד, מריון מיודענו, אפילו דשון סטיבנסון (שהיה על-חלל מהשלוש), JJ בריאה היה אפקטיב כמו נוביצקי… וכמה זה לא הסיפור.
גיא רוזן
7 אוג 2019 12:46:53לא היה משחק שראו את זה ברור יותר מבמשחק 2.
ב-45 הדקות הראשונות, נוביצקי היה כ-"שאר האדם". לא הלך לו קל, מול ההגנה של מיאמי –
15 נקודות, 6 מ-17 מהשדה.
ב-3 הדקות האחרונות?
9 נקודות נוספות, 4 מ-5 מהשדה, כולל 3 מ-3 בדקה האחרונה, כולל סל הניצחון, 3 שניות לסיום. אגדה.
הציפור הנדירה
7 אוג 2019 13:19:51יוצא שמייקל בעונתיים האחרונות בבולס היה יותרמטוב בקלאץ' מבאליפויות הראשנות וגם מהראשונה מהשלושה האחרונות.
וכן יוצא שב-2002 פירס היה יותר יעיל בקלאץ' מאשר בשנים של השלישייה הגדולה.
סוסמעץ
8 אוג 2019 11:13:32תודה על התגובה המפורטת גיא
==
מחזקת את התחושה
==
נוביציקי היה פשוט גדול בפלייאוף הזה
פאקו
7 אוג 2019 09:34:32תודה חיים, אולי האליפות המרגשת מכולן.
Berch
7 אוג 2019 10:06:08טור מעולה על ריצה מופלאה באמת
בקבוצה יחד עם האליפות האחרונה של דטרויט.
נוביצקי בכלל ענק. גם בגובה וגם באישיות. אחד השחקנים האהובים עלי ואני ממש ממש שמח שקיבל טבעת בסוף הריצה הזו
🙂
yaniv
7 אוג 2019 12:00:55אין ספק האליפות הכי מרגשת שזכיתי לראות.בהמשך לדברים שדל גיא צריך לזכור שזה לא רק הנתנוים המטורפים בקלאץ של נוביצקי אלא שעד אותו פליאוף נוביצקי נחשב כאחד הלוזרים הגדולים ביותר שאפילו את גביע הMVP שלו קיבל בחדר ההלבשה אחרי שהודח בבושת פנים ע"י מדורגת מספר 8 ובאותו פליאוף ניפץ את תדמית הלוזר.נוסיף לכך שהוא התמודד מול המפלצת השחצנית של מיאמי(לא אחד לא שתיים) שעוד הוסיפו חטא על פשא ולגלגו על כך שנוביצקי עלה חולה לשחק,ובנימה אישית אז למרות היותי אוהד לייקרס משנות ה-80,השחקן הכי אהוב עלי בNBA אחרי מג'יק היה תמיד נוביצקי.
אז כל הסיבות הללו בשבילי נותנים לאליפות הזאת את המקום הראשון בלי תחרות בכלל
stam
7 אוג 2019 12:37:57(ניח לסיפור של הקאבס ב-2016, לא נחזור לשדה המוקשים הזה)
הלו, עד הפיסטונז!
ואני מתכוון לפיסטונז 1. אין, לא היתה, והלוואי שתהיה, חבורה מדהימה, כמו הקבוצה של אייזיאה.
הקבוצה שהפילה חלל גם את הסלטיקס של בירד-פאריש-מקהייל, גם את הלייקרס של מג'יק-קארים-וורת'י, וגם עוד איזו קבוצה משיקגו עם הנחמד הזה שמוציא את הלשון.
אייזיאה, דומארס, דנטלי/אגווייר, מהורן, ליימביר… וספסל של ויני מיקרוגל, בודהא אדוארדס, העכביש סאלי, והתולעת רודמן…
הסיפור האולטימטיבי על קבוצה, וגם אחד הדוקואים הכי יפים על כדורסל, וספורט בכלל, "באד בויז". חובה חובה חובה לכל אוהד NBA.
yaniv
7 אוג 2019 13:02:59על טעם ועל ריח אין להתווכח…
כפי שציינתי זאת דעתי אבל בהחלט לפיסטונס הראשונים יש קייס לא רע בכלל לאליפות המרגשת בעיקר כי לעולם לא הייתה קבוצה שכל כך שנאו אותה(אולי מיאמי של הטריו),והתמימות דיעים שהיה גם האוהדים שנאו את סגנון המשחק שלהם וגם שאר הקבוצות והשחקנים פשוט שנאו אותם,ואכן למעט דומארס ותומאס האגדיים כולם היו מה שנקרא שחקנים לא משהו יחסית בכלל שידעו לנצל את החולשות של האחרים.
לגבי הדוקו אז גם פה הוא מדורג אצלי במקום השני אחרי הדוקו המטורף של הלייקרס נגד סלטיקס
הציפור הנדירה
7 אוג 2019 15:33:22היא הפילה את הסלטיקס רק כשהפציעות, בייחוד של בירד, החלו להשפיע על יכולת הסלטיקס.
עם גוף עמיד כמו של לברון בירד לא היה מפסיד לסלטיקס כל עוד הגיל לא היה משפיע על היכולת.
הציפור הנדירה
7 אוג 2019 15:33:49*בירד לא היה מפסיד לפיסטונס.
גיא רוזן
7 אוג 2019 17:03:05ב-88', בירד היה כשיר לחלוטין. הוא החמיץ רק 6 משחקים בעונה הרגילה (39 דקות למשחק),
ו-0 בפלייאוף (44.9 דקות למשחק).
בתחילת עונת 88/89 הייתה הפציעה אחריה שוב הסלטיקס לא היו אותה סלטיקס.
.
רק להזכיר –
אותה סלטיקס בריאה והבהרכב מלא,
עם בירד, מקהייל, פריש, איינג', ודניס ג'ונסון,
היא הפסידה בגמר המזרח לפיסטונס 2 – 4
.
אז, כאמור. אתה טועה.
בירד בריא הפסיד לפיסטונס (ועל הדרך נתן את מה שהייתה אולי הסדרה הגרועה בקריירה שלו – 19.8 נק' ב-36% אפקטיבי עצובים. 45.8 דקות בממוצע למשחק, היו לו באותה סדרה)
stam
7 אוג 2019 17:38:04אם לא רגע של פאניקה, שניה האמת, של אייזיאה במשחק 6 המפורסם שנה קודם – היה מפסיד עוד באותה שנה… אבל בירד זה בירד, זו הפכה לחטיפה הגדולה בכל הזמנים, כשמגיע הכי מגיע. אבל גם להודות ביושר, שאותה סלטיקס גדולה-מאוד, גם הפסידה לאותם פיסטונז.
חיים
7 אוג 2019 19:43:17משחק 5…
אשך טמיר המקורי
7 אוג 2019 21:27:0710000+
Yinon Yavor
7 אוג 2019 13:53:14חיים, אתה רושם באחת התגובות:
"לברון לא עשה את זה, והוסיף חטא על פשע, כאשר הוא גם שיחק גרוע, וגם לא לקח על עצמו."
זו הטעות הכי גדולה, שמפומפמת כל הזמן על ידי הנראטיב האמריקאי של הכוכב הגיבור.
הרי אם יש לו משחק גרוע, הוא רק יזיק לקבוצה אם ייקח יותר על עצמו. בשביל מה?!? אם הוא רואה שזה לא היום שלו, זה בדיוק המצב לתת את הבמה לאחרים ולא להכריח זריקות קשות. להתרכז בדברים אחרים ולא להרוס לקבוצה עם ראש בקיר. לעשות את מה שגיא נתן כדוגמה ולהוציא לשלשה של בוש.
ובכלל, ממתי יוסג' זה המדד המוחלט לבריחה/לקיחת אחריות? זה שטחי ורדוד
חיים
7 אוג 2019 14:09:47להוציא לשלשה של בוש אחרי חדירה זה מצוין. לעמוד בחצי פינה ולאפשר להגנה להחביא עליך שחקן בגובה 1.80 זה כבר בריחה מאחריות. ברור שלנתוני ה-usg אין בלעדיות, אבל הם בהחלט עוזרים.
שחקן כמו לברון צריך לייצר נקודות, והקבוצה שלו תלויה בזה. אם הזריקות לא נכנסות הפתרון בדרך כלל הוא ללכת לקו. ג'ורדן עשה את זה בימים בעייתיים (משחק 7 נגד אינדיאנה ב-98, המשחק האחרון נגד יוטה בחלקים ממנו), קובי עשה את זה בימים בעייתיים (משחק 7 נגד בוסטון דוגמא נהדרת). וויד עשה את זה במקרה הצורך (הגמר של 2006) ויש עוד הרבה דוגמאות. לברון גם עשה את זה במקרים מסוימים, אבל בסדרה נגד דאלאס הוא כשל גם ביכולת וגם בהבנת התפקיד שלו, כאשר הוא בחר תפקיד משני ביחס למה שהיה לאורך כל הפלייאוף וביחס למה שמיאמי הייתה זקוקה אליו ממנו.
חיים
7 אוג 2019 14:14:36לכל אוהבי לברון למיניהם – 2 הכתבות הראשונות מוציאות את לברון רע, כי הוא היה הפייבוריט לאליפות ב-2 המקרים, ובשניהם הודח על ידי הקבוצה עליה כתבתי, כאשר בשני המקרים מוסכם שלפחות חל מהכישלון מוטל על כתפי לברון.
בהמשך הסדרה בוודאי יהיו כתבות אחרות שיציגו את לברון בצורה חיובית בהרבה, בעיקר בשנות השיא שלו 2013-2015.
הציפור הנדירה
7 אוג 2019 15:35:292015-2012.
חיים
8 אוג 2019 19:18:23ב-2012 אני לא אתייחס אליו הרבה, כי התפקיד שלו בעלילה של הקבוצה שאני כותב עליה הוא משני יחסית. בשנים 2013-2015 לברון הוא דמות מרכזית בסיפור, ולכן התייחסתי רק אליהן
מנחם לס
7 אוג 2019 15:19:05ריצה נפלאה ע"י קבוצה שמבחינת שחקנים היתה הפחות זוהרת ומרשימה, אבל אז כל אחד הוציא מעצמו את המקסימום, ומיאמי פישלה בגמר. לברון פחד ממש לזרוק. טוב שהיה דוויין ווייד, אבל הוא לא הספיק כשמנגד היה נוביצקי ושאר השחקנים שהתלכדו סביבו.
רועי ויינברג
7 אוג 2019 15:32:02מעולה חיים. כתבת יפה על אחת הקבוצות הבלתי הנשכחות והטובות ביותר של העשור הקודם, קבוצה עם לב גדול במיוחד ואסופה של רול-פליירים אקראיים (בראיין קרדינל, דשואן סטיבנסון ושות') שהפכה לאלופה. הייתי שמח לקרוא גם על יוסטון 2010 או על שיקגו של 2009, שלא עברה סיבוב אבל נתנה סדרה מדהימה נגד הסלטיקס
הציפור הנדירה
7 אוג 2019 15:36:33מבחינה התקפית השלישייה וגם הרהיעייה והחמישייה מובילה היה זוהרת התקפית לא פחות מהסלטיקס של אותן שנים.
רועי ויינברג
7 אוג 2019 15:54:24ג'ייסון טרי, ג'וש הווארד, ג'ייסון קיד וטייסון צ'נדלר לעומת פול פירס, ריי אלן, ראז'ון רונדו וקנדריק פרקינס (או ראשיד וואלאס). הקבוצה השנייה הייתה יותר מוכשרת
גיא רוזן
7 אוג 2019 16:52:28בוא נראה –
ב-2008 לבוסטון היו 3 נציגים באולסטאר: גארנט, פירס, אלן.
ב-2009 היו לבוסטון 3 נציגים באולסטאר: גארנט, פירס, אלן.
ב-2010 היו לבוסטון 3 נציגים באולסטאר: גארנט, רונדו, פירס.
ב-2011 היו לבוסטון 4 נציגים באולסטאר: רונדו, פירס, גארנט, אלן.
.
לדלאלס בתקופת קיד ונוביצקי:
2009: נוביצקי.
2010: נוביצקי, קיד.
2011: נוביצקי.
2012: נוביצקי.
.
אני חושב שהפואנטה ברורה למדי.
חיים
7 אוג 2019 16:33:52תודה.
יוסטון המדוברת היא גם 2009.
בהחלט שתי קבוצות ראויות וייתכן שאכתוב עליהן בהזדמנות, אבל זה לא שייך לסדרה הזאת.
bobby
7 אוג 2019 17:55:04ריצת פלייאוף נהדרת שתמיד כיף להיזכר בה. תודה על הפוסט!
וואלה, אחרי שהצליחו לטאטא את הלייקרס בחצי גמר, ממש לא הופתעתי שהמשיכו עד הסוף.
אוקלהומה היו עדיין צעירים מאוד ונהנו מה״הפקר״ בחצי הגמר שפגשו את ממפיס, מהדורגת שמינית שהפתיעה את הספרס.
מיאמי אמנם היו פייבוריטים בפיינלס, אבל הייתה לי תחושה טובה שהניסיון + התחושה בקרב רוב חברי הסדל של דאלאס שזה now or never יביאו להם את הניצחון.
אשך טמיר המקורי
7 אוג 2019 21:28:33תודה רבה. אחת הריצות – והאלופות – המרגשות.
המשגיח
8 אוג 2019 09:48:06תודה רבה חיים. ריצת פלייאוף בלתי נשכחת
סוסמעץ
8 אוג 2019 11:17:43פשוט אליפות נהדרת
==
מרגשת ויפה מכל בחינה
==
תודה רבה
==
https://www.youtube.com/watch?v=ERhkj-Hu2wM
no funny shtuff
8 אוג 2019 20:18:06תודה רבה חיים!
אחחח.. איזו סדרה נהדרת. הייתי כל כך מעורב רגשית, תענוג.
מבחינת מעורבות רגשית בפיינלס מכניס את הסדרה הזו ביחד עם שתי הסדרות של הספארס מול מיאמי, פיסטונס מול הלייקרס ב-04', וכמובן שיקגו של הניינטיז.
אהרון שדה
8 אוג 2019 21:25:55כתבתי זאת בהקשר של שחקן העשור
אין שחקן בעשור ובכלל שלקח אליפות יותר מרשימה מנבוצקי 2011