שבת בבסיס / Everybody Hurts – יוני לב ארי

הפצוע המרכזי. גאדג'. צילום: thestar.com
הפצוע המרכזי. גאג'. צילום: thestar.com

רשימת השחקנים הפצועים של הניו יורק יאנקיז מרכיבה קבוצה שיכולה היתה להתמודד בקלות על האליפות. וגם: צפו בפול סיימון גורם לכל האוהדים ביאנקי סטדיום לדמוע, היום לפני 20 שנה

 

נתחיל בנימה אישית. הפעם לא מדובר בעוד קבוצת בייסבול, אלא באהבה הגדולה שלי, הניו יורק יאנקיז. הקבוצה שב-1998 שינתה את חיי, והפכה את הזמן הפנוי שלי למצומצם מאוד, איפשהו בין נובמבר למארס.

 

 

את עונת 2018 סיימו היאנקיז עם הפסד בסיבוב הראשון של הפלייאוף, אחרי עונה של 100 ניצחונות, עונה מוצלחת פלוס לכל הדעות. בראיין קאשמן, הג'נרל מנג'ר, חיזק את הסגל במקומות הנכונים, והמטרה היתה ברורה – האליפות ה-28.

שניים מפצועי 2019 חוגגים ב-2018. סאנצ'ס ובטנסס. צילום: pinstripealley.com
שניים מפצועי 2019 חוגגים ב-2018. סאנצ'ס ובטנסס. צילום: pinstripealley.com

 

ניו יורק מדממת

לאימוני תחילת העונה נכנסה הקבוצה עם שני שחקנים פצועים – לטווח ארוך. השורט סטופ (שחקן הגנה שמשחק בין הבסיס השני לשלישי) דידי גרגוריוס, עבר בפגרה ניתוח "טומי ג'ון", ממנו הוא צפוי לחזור באיזור יולי 2019. מתחילים לספור, אחד.

 

ג'ורדן מונטגומרי, פיצ'ר צעיר מבטיח, עבר במהלך עונת 2018 ניתוח דומה בכתף. אצל פיצ'רים ההחלמה ארוכה בהרבה, ועדיין לא ברור מתי הוא יחזור. אבל הגיעו מחליפים במהלך הפגרה, הכל בסדר. שתיים.

 

ואז זה התחיל… במהלך משחקי טרום העונה, עלה האייס של היאנקיז, לואיס סוורינו להתחמם, ופתאום הרגיש כאב קל. כדי לא לקחת סיכון הורידו אותו מהמשחק, אך ברגע שעלתה המילה "כתף", הדאגות החלו לצוץ. בניו יורק הרגיעו, "זה לא יהיה ארוך", אך בדיוק כשהוא החל לחזור להתאמן, הוא הרגיש כאבים, והוחלט שהוא לא יתאמן בחודשיים הקרובים. במקרה הטוב נתראה ביולי. אנחנו עומדים על שלושה פצועים. הלאה…

מתוסכל. לואיס סוורינו. צילום: newsday.com
מתוסכל. לואיס סוורינו. צילום: newsday.com

 

ארון X

הבא ברשימה – ארון היקס, שחקן השדה המרכזי. היקס הספיק לשחק משחק או שניים באימוני פתיחת העונה, עד שהתחיל לכאוב לו הגב. גם פה אמרו שזה עניין של כמה ימים, בינתיים אנחנו בסוף אפריל, ואת היקס אפשר היה לראות העונה רק ב-Youtube. ארבע.

 

כשהבינו שיש לא מעט פציעות, אמרו כל הזמן, לא נורא, העיקר שהבולפן (ספסל המחליפים של הפיצ'רים) הוא עדיין הטוב בליגה. עד שדלן בטנסס, הרליבר (פיצ'ר מחליף) היציב ביותר בשנה שעברה, הרגיש כאבים בכתף. גם הוא היה אמור לנוח כמה ימים, yada yada yada, בטנסס עדיין לא שיחק, ולא יחזור בקרוב. חמש.

שניים מהנופלים הכואבים ביותר. סטנטון וג'אג'. צילום: theshadowleague.com
שניים מהנופלים הכואבים ביותר. סטנטון וג'אג'. צילום: theshadowleague.com

 

ג'אנ-קרלו שם בחוץ

נתחיל לקצר, ונוסיף כמה ביחד. טרוי טולוויצקי, שהגיע כדי להחליף את גרגוריוס, שחקן פציע מראש, הספיק לשחק חמישה משחקים ולהמשיך בצפייה מהצד. גארי סאנצ'ס, התופס שאמור היה השנה לפרוץ קדימה, נפצע אחרי 11 משחקים בשל מתיחה. ג'אנקארלו סטנטון, שבעונה שעברה היה זה שהחזיק את הקבוצה כשאחרים נפצעו, מתח שריר אחרי שלושה משחקים ומאז הוא מקשט את הספסל. אגב, אתמול הוא היה אמור לשוב להתאמן, אך יש עיכוב. מפתיע. שש-שבע-שמונה.

 

יש עוד כח? נמשיך קצת. בן הלר, פיצ'ר צעיר, הצטרף ל"חבורת מנותחי טומי ג'ון", ולא נראה אותו ב-2019. גרג בירד, אחד השחקנים הכי פציעים בליגה, שכבר חמש שנים אמור לשחק פעם אחת עונה שלמה, יצר רצף של עשרה משחקים (!) עד שגם הוא ירד לזמן לא ברור. ביוש. תשע-עשר.

זוכר איפה בכלל היאנקי סטדיום? אלסברי. צילום: riveraveblues.com|
זוכר איפה בכלל היאנקי סטדיום? אלסברי. צילום: riveraveblues.com|

 

"הסיפור שלי הוא קצת מוזר"

והנה סיפור קצת אחר. ג'קובי אלסברי, אאוטפילדר מוכשר לכל הדעות, חתם לקראת עונת 2014 על חוזה מפוצץ של שבע שנים, 153 מיליון דולר, זאת למרות שגם הוא בתקופתו בבוסטון היה נפצע לא מעט. הרבה הרימו גבות על החוזה הזה, אבל בהתחלה הוא שיחק לא מעט. את עונת 2018 ראה אלסברי מהצד, אבל את העונה הזו היה אמור לפתוח בריא. "אמור" זה אחלה, לא אצל אלסברי, שנפצע באימוני פתיחת העונה, ולא ברור אם יחזור בכלל. 11.

 

אלסברי כבר הפך לבדיחה בניו יורק, כשאוואן רוברטס, מנחה תכנית ספורט ברדיו WFAN, העלה סוגיה מעניינת: ת'אירו אסטרדה, שחקן צעיר ומבטיח מוונצואלה, נורה על ידיה שודדים ברגלו בינואר 2018. אבל בינתיים אסטרדה הספיק לחזור לשחק, אני מדגיש, אחרי שנורה ברגלו, לפני אלסברי. איך אומרים? אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

הנפילה האחרונה והכי כואבת. ג'אג'. צילום: sportingnews.com
הנפילה האחרונה והכי כואבת. ג'אג'. צילום: sportingnews.com

 

למנה העיקרית

ועכשיו, הגענו לשתי הפציעות הכואבות ביותר ביאנקיז, ביחד עם זו של סוורינו. מיגל אנדוהר, שחקן הבסיס השלישי הצעיר והמבטיח, רשם שלושה משחקים לפני שהרגיש כאבים בכתף. החשש הכבד תחילה היה ניתוח, שיגמור לו את העונה. אך בינתיים דבר אחד היה ברור – בחודש הקרוב הוא לא משחק, ואז יתקבלו החלטות. למעשה בימים הקרובים נדע יותר, אך בינתיים היאנקיז כבר חודש פלוס בלי אחד משחקני ההתקפה הטובים ביותר בקבוצה. 12.

 

ואז הגיע הרגע שכל אוהדי היאנקיז חששו ממנו. ארון ג'אג', הפנים של הקבוצה, השחקן הכי מושלם שיש לברונקס בומברס להציע, ואולי לכל הליגה, נפצע במהלך משחק ליגה לפני שבוע נגד קנזס סיטי, פציעה שבאותו הרגע לא נראתה חמורה, אך לאחר יום יומיים הבשורה המרה הגיעה – ג'אג' לא יראה מגרש בחודשיים הקרובים. 13. אאוץ'.

איכשהו הקבוצה שלו מנצחת. בון. צילום: nydailynews.com
איכשהו הקבוצה שלו מנצחת. בון. צילום: nydailynews.com

 

בינתיים סאנצ'ס אמנם חזר, אך אי אפשר היה לקבל בשורות טובות בלי רעות – קלינט פרייזר, אחד השחקנים הצעירים שלקחו את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, סובב את הקרסול וינוח בעשרה ימים הקרובים לפחות. ירדנו ל-12, עלינו ל-13 בחזרה.

 

אליפות פנימית ב'

אז בואו נסכם. לינאיקיז יש 13 שחקנים פצועים באופן פחות או יותר קבוע מתחילת העונה, שמרכיבים קבוצה שבקלות יכולה להתמודד על האליפות. כשג'אג' נפצע צחקו בניו יורק שעכשיו בקבוצת הפצועים אין מקום בהרכב לאלסברי…

ב-yahoo sports בנו קבוצה לתפארת מהפצועים של היאנקיז
ב-yahoo sports בנו קבוצה לתפארת מהפצועים של היאנקיז

 

אבל בינתיים היאנקיז לא מרימים ידיים, ולמרות שברשימת הפצועים יושבים 81.9 מיליון דולר (!), כש-175 מתוך 267 ההום ראנס בעונת 2018 לא זמינים, וסגל השחקנים שעומד לרשותו של בון הוא בערך 41% מהתקציב, הפסים מנצחים משחקים, מתאוששים מפתיחה חלשה, ומסתכלים על המקום הראשון בבית המזרחי של האמריקן ליג בלי בושה.

 

היאנקיז מקבלים לא מעט תפוקה מפתיעה מכמה חבר'ה צעירים שלקחו את ההזדמנות, כמו פרייזר שעליו כבר דיברנו, ג'יו אורשלה, דומינגו הרמן, מייק פורד ומייק טוכמן, שהפכו משחקנים חסרי משמעות לשחקני קבע בסגל של המועדון המעוטר ביותר בספורט האמריקני. נותנים לך – תיקח. עד שתיפצע לפחות…

מנצל את המצב, דומינגו הרמן. צילום: espn.com
מנצל את המצב, דומינגו הרמן. צילום: espn.com

 

סיבה למסיבה

אז בעצם איך כל הפציעות האלה קרו? הרבה מדברים על זה, שואלים, חוקרים, ולרוב אומרים שאין פה מישהו אשם, אלא חוסר מזל. "כבר ראיתי בעבר קבוצות עם 13 שחקנים פצועים", סיפר שחקן העבר מארק טשיירה בתכנית של מייקל קיי ב-ESPN NEW YORK, "אני לא חושב שיש מישהו שצריך להאשים, זה המצב, צריך ליהנות מהצעירים שעולים במקום הפצועים ולחכות לאלה שיחזרו".

 

תשובה נוספת נוגעת לשיטת האימונים הנוכחית. יותר מדי הרמות משקולות, יותר מדי אימוני כח, הגוף כבר לא עומד בלחץ. "בימים של בייב רות' זה לא היה קורה", אמרו בניו יורק על הפציעה של ג'אג'. תוסיפו לזה כל מני תוספי תזונה ששחקנים לוקחים היום, ומחלישים את השריר, ותקבלו מתכון לכישלון.

 

בעיה אחרת שהועלתה היא העובדה שהיום שחקנים כמעט לא נחים בפגרה. ליגת חורף, אימונים לאורך הפגרה, וכל זה לשחקנים שמשחקים 162 משחקים בחצי שנה, פלא שחצי קבוצה נפצעה? בעבר שחקנים היו מקבלים הרבה יותר מנוחה בין עונה לעונה.

הוא בכלל היה פיצ'ר בהתחלה. רות'. צילום: bostonbaseballhistory.com|
הוא בכלל היה פיצ'ר בהתחלה. רות'. צילום: bostonbaseballhistory.com|

 

אבל היי, יש פה גם זווית חיובית, שיותר קל להסתכל עליה אחרי ניצחונות: בשלב כזה או אחר השחקנים האלה יחזרו, וכשהם יחזרו הם יהיו טריים יותר מרוב הליגה, ובחודשים המשמעותיים של העונה, אוגוסט – ספטמבר, אולי תהייה ליאנקיז את הקבוצה הטובה והטרייה ביותר בליגה. אייימן.

 

"Where have you gone, Joe Dimaggio"

והשבוע בפינתנו, "השבוע לפני": נתחיל אי שם ב-22.4.1914, השבוע לפני 105 שנה. אחד בשם ג'ורג' הרמן רות', ה"בייב" בשבילכם, רושם את הניצחון הראשון שלו בקריירה. כפיצ'ר, כן כן, מי שלא ידע, הוא התחיל כפיצ'ר, ואפילו ממש טוב. בולטימור שלו ניצחה 0:6 את פרובידנס, באחד מ-18 הניצחונות על ה-0 שהבייב רשם במהלך הקרייה (46:94 בסך הכל).

 

נדלג עד ל-1999, כשהשבוע לפני 20 שנה קרו שני אירועים משמעותיים. נתחיל ב-23.4, אז פרננדו טטיס, האב, הרבה לפני הבן התותח שלו, היה לשחקן הראשון בהיסטוריה שמעיף שני גראנד סלאמס (הום ראן עם שלושה שחקנים על הבסיסים) באותו האינינג. הוא עשה זאת במדי הסיינט לואיס קארדינלס, נגד אותו הפיצ'ר, צ'אן הו פארק של הדודג'רס, בדרך ל-5:12 גדול.

 

נדלג יומיים, ל-25.4, אז נחשף הפסל החמישי ב-"Monument Park" שב-יאנקי סטדיום, פסלו של ג'ו דימאג'יו, שהלך לעולמו חודש לפני כן בגיל 84. לפניו קיבלו את הכבוד הענק מילר האגינס, לו גריג, הבייב ומיקי מנטל. כל שם – אגדה בפני עצמה.

 

במהלך הטקס פול סיימון, אוהד יאנקי שרוף, שר את "Mrs. Robinson" כשהוא עומד לבדו עם הגיטרה שלו בשדה המרכזי, גורם לרוב האוהדים והשחקנים במעמד המרגש הזה להזיל דמעה, כשהוא שר ”where have you gone Joe "DiMaggio, a nation turns it’s lonely eyes to you. רגע בלתי נשכח.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. מזל שנולדה גולדן סטייט, כדי שכמעט נשכח מי השנואה מכל…..
    Let's Go Mets!

    1. ואני חשבתי לתומי שאני אוהד מטס היחיד כאן.
      תודה יוני על מאמר מצויין. נהניתי מכל מילה.

  2. טור נהדר, כרגיל.
    בעיית הפציעות בבייסבול הופכת לבעייה רצינית ביותר ואני מסכים עם כל מילה שכתבת.
    כואב הלב על ג'ון הבליצ'יק, אחד השחקנים האהובים עלי, ולא רק בגלל שהוא מאוהיו, שם הכל התחיל הכל מיד אחרי שנה בניו יורק.
    אנחנו במלון היאט המפואר שמהחלון אני יכול לראות משחק של האטלנטה ברייבס כאילו אני ביציע העליון. כל המשפחה שלי ושל רינה ז"ל, וכל משפחתה של גייל כאן כשאפרת משלמת הכל. אולי 80 בני אדם במלון, וזה בלי האורחים מאטלנטה. בת מצווה שאורכת 3 ימים. טרוף ממש. אבל אפרת אומרת שזה מה שאתה עושה כשהנכדות לומדות ב'גלאוויי', ואתה גר בפרבר 'בקהד'.
    לא נראה לי שאמצא זמן לכתוב, עד שנחזור הביתה ביום שני, אבל נראה.

  3. יוני, טור מעולה!
    שני גראנד סלאמס באינינג אחד, בלתי נתפס. כנראה אירוע חד פעמי בהחלט, שלא יקרה שוב לעולם……
    ואיזה יופי המעמד של פול סיימון שר על "גברת רובינסון", אכן מרגש ומקסים.

    1. מצוין. תמיד נחמד לראות את היאנקיז מתלהבים ואז מפסידים, אבל לא דרך פציעות כמובן.

    2. שורשר לפה בטעות

  4. סוף סוף מישהו כותב על הספורט האהוב עלי מאז שיחקתי ליטל ליג' בסטנפורד בהיותי ילד

  5. מעולה יוני (אפשר כבר להגיד כרגיל).

  6. אני חייב לחזור לפוסט הזה של יוני. אני קורא פוסט כזה והלב מתמלא ברגשות של העבר. כמוהו, אני סאקר של היאנקיס. הגעתי הנה באוגוסט, 1961, בסריצה של רוג'ר מאריס לשבירת השיא של הבייב. בתחילה לא הבנתי במה מדובר. אבל אז, בעזרת עתונאי יהודי הבנתי את כל הסיפור. נדהמתי כיצד אוהדי היאנקיס שרקו בוז לרוג'ר מאריס כל אימת שהלך לחבוט, מהפחד שהוא עושה עוד צעד לשבירת שיאו של 'הבייב' . כי – דעו לכם – ביאנקיס שיחקו כל הכוכבים הגדולים בעולם – ג'ו דמאג'יו, ביל דיקי, ווייטי פורד, יוגי ברה, לו גריג , ועוד איזה 20 מהגדולים ביותר – אבל בלב כל יאנקי עסיסי אמיתי קיימים רק שני שמות: הבייב (ביית רות') ומיקי (מיקי מנטל). רוג'ר מאריס היה מין "OUTSIDER" – לא אורגינלי (ומה עם ביית רות'? מהיכן הוא הגיע? מהרד סוקס פור גאד סייק, השנואה יותר מהנאצים), והוא בא לשבור את שיא ההום-ראנס של הבייב?
    רק אחרי שהשיא נישבר רוג'ר מאריס קיבל קצת מהאהבה שהגיעה לו. איזה ימים היו אלה אז! הימים בהם פגשתי במו ברג, ומי לא.
    והשיר "מיסיס רובינסון"??? אתם יודעים כמה אמריקאים טינאייג'רס אוננו על השיר הזה? כמות זרע שהלכה לאיבוד שהיתה מספיקה למלא את אגם אונטריו.
    ויוני – ממש אחד ואין שני לך – מחזיר אותי לימים נפלאים מהעבר הרחוק.
    תודה, תודה, ותודה, ואמי מקווה שמספר התגובות הקטן יחסית לא מרפה את ידך כי הוא יגדל לאט לאט, ואתה יהלום שמצאתי לאתר!

    1. אני יודע, גדלתי בדור אחר, על ברכיהם של ברני וג'יטר, אבל בשבילי לו גריג תמיד יהיה מספר 1. מהתקופה שלי יש אחד מעל כולם מבחינתי, אנדי פטיט, כשהייתי רואה אותו על המאונד, מן רוגע כזה היה נכנס בי. הפיצ'ר מספר 1 שראיתי אבר, למרות כל האהבה לאל דוקה האדיר

  7. עידו צודק. כרגיל.
    .
    תודה, יוני.

  8. איך אפשר לעלות לחבוט פעמיים באותו האינינג?
    כל שאר השחקנים צריכים לחבוט בין לבין, לא?

    1. זה קורה לא מעט שלא מצליחים לפסול יותר משניים מתוך תשעת החובטים ב"סיבוב" הראשון של הליינאפ. לתת שני גראנד סלאם באותו אינינג זה כבר נדיר על גבול הלא הגיוני..

    2. חחח, יש אינינגים כאלו שהקבוצה השניה פשוט לא מצליחה לצאת מהם. אני זוכר שג'וני דיימון פעם פתח את המשחק עם שלוש חבטות באינינג הראשון .

  9. כמות הפציעות של היאנקיז העונה , חייב להיות סוג של שיא. ועדיין, יש יסיימו את אפריל במאזן חיובי. זה פשוט מדהים. קאשמן הצליח שנה שעברה לגנוב את לוק וויט איכשהוא והוא מחזיק את הקבוצה בתמונה. אם הם יצליחו להחזיק מעמד ואף קבוצה לא תברח להם, זה באמת יהיה סוג של נס.

  10. פחות מבין בבייסבול ומשתדל לצבור ידע מהמאמרים הללו. תודה יוני. ועל כן אני מוכרח להבין משהו: לאורך הזמן הסבירו לי שבייסבול משחקים כל-כך הרבה משחקים בעונה בזמן קיצר כיוון שלא מדובר בספורט של ממש ואין בו יותר מדי פציעות. הקריירה אמורה להיות ארוכת טווח, ולכן נחתמו רק בקיץ האחרון חוזים ל10 ו12 שנים קדימה. אם ישנן כל כל הרבה פציעות, מדוע לא מקצרים את העונה??

    1. קודם כל, מסתבר שבייסבול הוא בהחלט ספורט, ואפילו עם לא מעט פציעות…….
      פציעות בספורט זה נושא כאוב, אבל בבייסבול זה עדיין לא ברמות של מקצועות ספורט אחרים, וקריירות אכן נמשכות עמוק לתוך העשור הרביעי.
      אין כרגע טעם לקצר את העונה, יותר בכיוון של משטר אימונים פחות מתיש ודורשני.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט