סאטו, ריברס, ביל, וול וברוקס – מטאורים במסלול התנגשות / יניר רובינשטיין

סאטו, ריברס, ביל, וול וברוקס – מטאורים במסלול התנגשות / יניר רובינשטיין

עבר בדיוק חודש מאז הסיקורים האחרונים מהבירה.

פתיחת העונה של וושינגטון הייתה נורמטיבית: שני הפסדים וניצחון בשלושת המשחקים הראשונים שכולם הוכרעו בשניות האחרונות. אך לאחר מכן הגיעו במהירה שבעה הפסדים (וניצחון על הניקס) והרבה שאלות החלו להישאל ברחבי הליגה. עונת 2018/2019 של אופרת הסבון שנקראת המכשפים החלה.

ראיון (שהתחיל כ) בלעדי עם האיש שלי אוסטין ריברס

כדי להיכנס לאווירה, בואו נתחיל עם ראיון בלעדי עם אוסטין ריברס שהתקיים לפני כמה ימים (לאחר ההפסד המביך לפורטלנד) בו הוא לא חוסך בביטויים עסיסיים וגידופים. הראיון היה כל כך עסיסי שאף שהתחיל כבלעדי, לאחר כדקה בלבד לא התאפקו והצטרפו (ניסיתי לבחור מילה מנומסת) אליי התותחים הגדולים של העיתונות הכללארצית (וושינגטון פוסט ואתלטיק) כדי לחלוב קצת מהצבע גם לכתבות שלהם. לפחות אחד מהם, נתן קרדיט, אף שלא ידע מי אני. בתגובות להערה שלו תראו שהדיבור על הווידאו העסיסי התפשטו בינתיים, אך אתם הראשונים לזכות לראות את הראיון הלא טיפוסי הזה, מומלץ:

 

בחודשיים הראשונים שלי מהשטח זה היה בהחלט רגע שיא מבחינה מסויימת, להיות מסוגל לתקשר כך עם שחקן ולהוציא ממנו את התחושות האמיתיות תוך כדי שהמדיה, בעקיפין, טופחת על הכתף.

דוק ריברס וסאטו

אמש אירחו המכשפים את הקליפרס. כשאני שב הביתה אני פותח כמה אתרים וקורא את הסיקורים השונים של המשחק. המסקרים, נדמה, עובדים לפי שטנץ מסויים בו הם פותחים את טבלת הסטטיסטיקה של המשחק, בודקים איזו קבוצה ניצחה, מי הקלעים המובילים בקבוצה זאת ואז הם (או מחשב) יוצרים כתבה גנרית Wall, Beal, Green help Wizards rally past Clippers 125-118

אל תאמינו לאף מילה. וול, ביל, וגרין היו אחראים לתוצאה 40-18 לטובת הקליפרס בסיום רבע ראשון מזעזע ולפיגור 19 נקודות בחצי. וול במשך רבע שלם נראה חסר אונים בהגנה (בלוביי אחרי בלו-ביי עם הגנה עם הפנים אל הסל), וביל סיים חצי עם 7 נקודות ב-7 זריקות. נכון שוול סיים עם 30 וביל עם 27 אך הניצחון הזה רשום, בעיקרו, על שמו של תומאס סטורנסקי (סאטו). השורה הסטטיסטית שלו לא מחמיאה כמו זו של הכוכבים: 13 נק', 7 ר', 3 א' ו-3 חט'. אבל האמינו לי – הוא ניצח את הקליפרס. והוא עשה זאת כמו שהוא ניצח משחקים רבים בשנה שעברה, כשוול היה פצוע. על ידי משחק שכלתני, לאאנוכי, או בפשטות: כדורסל אירופאי במיטבו. כמו שמנחם כתב בעבר, אי אפשר לזלזל יותר בשיטת המשחק האירופאית, ובשחקנים/מאמנים האירופאים.

וכדי להבין כיצד השורה הסטטיסטית והמציאות הם לעתים ייקומים מקבילים נחזור לרבע הראשון, בו וושינגטון הצליחו להגיע לפיגור 22 נקודות. כפי שכבר הבנתם, מדובר על קבוצה במשבר, שהצליחה להפסיד 11 מתוך 16 משחקים, וחלק גדול מהם לאחר פתיחות חלשות עם גרבג' טיים אינסופי. אם מישהו יבדוק סטטיסטיקה אני מנחש שיגלה שוושינגטון היא מקבוצות הרבע (או החצי) הראשון הגרועות בליגה (אולי אפילו היסטורית). ולפני כמה ימים אותו סיפור – פורטלנד הופיעה למשחק ומחצה את וושינגטון ברבע הראשון, ומשם גרבג' טיים מתמשך של 36 דקות, קריאות בוז ביציעים, ודיבורים על פירוק הסגל, פיטורי מאמן, ומה לא. אז לאחר כל הדיבורים, כל הקשקושים (והגרוע שבהם הוא הבשורה הבאה של סטיפן סמית שעות ספורות לפני המשחק:

). ובכן לאחר עוד הפסד מביש (לפורטלנד) הגיעו ההבטחות של וול וברוקס על יום חדש, נבוא מפוקסים, נתן מאמץ, נשחק כקבוצה, וכו' וכו'. אכן הגיע יום חדש אבל כמו שהשמש זורחת כך גם הקבוצה בראשות וול, פשוט לא מתפקדת. אך סאטורנסקי, עם חוזק מנטלי בלתי ניתן לתיאור לא מסכים להכנע ודוחף במו ידיו את הקבוצה חזרה מהקרשים עלידי משחק יורוליג אופייני (התאבדות על ריבאונד התקפי, מנטליות של קודם כל מסירה, תנועה ללא כדור, הגנה על שלושת-רבעי מגרש ושפשוף חסימות בהגנה). (אגב, אני מקווה לגעת בנושא זה שוב בכתבה נפרדת בהמשך העונה שתתמקד אך ורק בסאטו על סמך סדרת ראיונות איתו). ברגע שהפיגור הפך לסביר, הכוכבים כבר התחילו לפגוע והשאר היסטוריה.

דוק ריברס גם נתן תרומה קטנה פה (וזה אמנם ספקולטיבי בחלקו, אבל לא לגמרי מנותק מהמציאות). דוק ריברס אינו טיפש, והוא ידע היטב שעוד הפסד ביתי מביש אחד ו-וושינגטון מתפרקת הלכה למעשה, ובנו, בשנת חוזה, יפול בין הכיסאות. ואף שאינסטינקט המתחרה שבו רצה לדרוך על גרון הקבוצה היריבה ולסגור את המשחק לאחר יתרון 24 קליל, בתור אב הוא לא היה מסוגל לכך. והוא ללא ספק ידע גם שהמוניטין שלו לא ייפגע, שהרי יהיה תמיד תרוץ מוכן שזהו משחק בקטובק בתום מסע מעייף של שלושה משחקי חוץ בכפור המזרחי. וכך, כאשר יתרון 24 הנקודות שלו הולך ומתכרסם ברבע השלישי, דוק ריברס התנהל בנוןשלנטיות ולא עצר את השיטפון עם פסקי זמן מתוזמנים היטב שיכלו להיטיב עם שחקניו העייפים.

ועוד על הסקופ של סטיפן סמית

אין פה שום סנסציה. זוהי עובדה שכל מי שמבין מעט כדורסל וצופה בקבוצה הזאת במשך השנה האחרונה מבין: סקוט ברוקס לא מוכן להתעמת עם וול, ווול מצידו לא מוכן לקבל מרות ולבצע פעולות כדורסל שאינן באזור הנוחות שלו. למשל, לנוע ללא כדור, להימנע מזריקות רעות, לשמור עם הגב לסל. מנגד, כאשר סטורנסקי על הפרקט ומנהל את המשחק, פתאום החיוך שב לפניך בתור צופה: אתה חווה במשחק שנראה כמו כדורסל קבוצתי, שחקנים חותכים, נעים, מחייכים, מקבלים את הכדור, מניעים אותו מצד לצד לשחקן הפנוי. כמו שרמז א. ריברס בראיון, "סאטו איננו הבעיה". איני אומר שהשחקן שסטיפן סמית ציטט הוא ריברס, אבל לא אפול מהכיסא אם זה הוא. ויכול מאוד להיות שזה ביל או פורטר או מישהו אחר.

או אף אחד.

זה בעצם לא חשוב מי אמר מה, וסמית לא היחיד שיצא עם סקופ פחות או יותר מפולפל בימים האחרונים.

בשנת 2018 רוב ערוצי החדשות אינם מסתפקים בדיווח, אלא כבר מתיימרים להציע פתרונות: פטרו את פלוני, העבירו את אלמוני, הביאו במקומו את שמעוני, וספסלו את אדמוני.

בניגוד לרוח התקופה אין אני מתיימר לדעת כיצד לפתור את הבעיה, אבל אחווה את התחושה שלי לגבי מדוע כוכבים ואנטי-כוכבים הם לעתים כמטאורים, אשר כמו גיבורים באופרה של וורדי, מתחילים כידידי נפש אך נמצאים על מסלול התנגשות וסופם להתנפץ זה בזה באריה האחרונה. וול וסאטו הם הפכים גמורים. בתחילת הקריירה של סאטו בליגה וול גרם לו להראות מגושם, צנום ו"אירופאי" וסאטו היה מין afterthought בקצה הספסל, אפילו לא בחמישיה השניה. אך סאטו השתפר כל-כך שעתה דווקא ה"מהירות" וה"חוזק" של וול גורמים לו להראות כל-כך… נוקשה, פזיז ועקשן בהשוואה. סאטו הוא המראה שבה וול נראה כשאר בני האנוש: טוב, אך אנושי, שחצן, וטעון שיפור. וול טען בראיונות רבים שהוא הרכז הטוב במזרח, או הטוב בליגה. אבל לשם כך עליו ראשית כל להיראות בצורה חד משמעית לפחות כרכז הטוב בקבוצה שלו. והמראה לא משקרת. המראה, שנקראת סאטו, לא מאפשרת פשוט להשתאות מהאתלטיות והביצועים המרהיבים מידי פעם. המראה, בסופו של דבר, קוראת לשינויים בהרגלי המשחק של וול, כלומר להתערבות של ברוקס (הבוס של וול, כביכול).

לפי דעתי אין פתרון קל לבעיה של המכשפים. וול, לצערי הרב (ובאמת שכואב לי לומר זאת, בתור אוהד גדול של וול) לא משפר את הקבוצה הזאת מספיק כל עוד ברוקס המאמן, ואולי עדיף לו ולברוקס להיות בקבוצות שונות.

סאטו מפרגן

בחדר ההלבשה, לאחר ההפסד לפורטלנד, האווירה קודרת (כפי שהבנתם מהראיון עם ריברס). אני זורק לעבר סאטו, שהיה נקודת האור הגדולה (פלוס 22 ב-18 נקודות, ואחראי על כמעט- קאםבאק ממינוס 27 לפיגור 8), “אחלה משחק", הוא צוחק ומפרגן

כן, אני צריך לדבר איתך יותר לפני משחקים!",

בהתייחסו לעובדה שלאחר שלא דיברנו חודש ובדיוק היום לפני המשחק ישבנו לראיון של רבע שעה הוא סוף-סוף קיבל דקות. אמש, לאחר הניצחון על הקליפרס, שאותו סאטו מכנה "המשחק הטוב ביותר שלי העונה", ואחרי שכמעט כל הכתבים כבר עוזבים את חדר ההלבשה, סאטו נשאר להחליף כמה מילים. אני מחמיא לו,

You were the MVP”,

הוא מסמיק, לוחץ לי את היד ונראה מאושר. אני ממשיך ואומר לו שאני בטוח שבאתרים הרגילים הניצחון יוכתר על שם וול וביל, אבל שבישראל כבודו יהיה במקומו. הוא אומר לי "אתה צודק, זה כל כך חשוב מה שהמדיה אומרת, ולכן זה חשוב, תודה רבה". בשלב הזה אחרון הכתבים כבר עזב את חדר ההלבשה והאחראי על חדר ההלבשה מטעם הקבוצה מסתכל עליי, ואני מתנצל ועומד לעזוב, אך האחראי מחייך ומפציר בי לא למהר. נראה שהוא מבסוט מהסיטואציה הזאת: אנטיכוכב שזוכה להכרה.


Sato, Wall, and Brooks – Meteors on a Collision Path / Yanir A. Rubinstein

Washington, November 24, 2018

There is perhaps no better way to grasp the current state of the Washington Wizards than to carefully listen to what Austin Rivers had to say to me a few days ago, during an unusually explosive and heated locker room interview. John Wall was giving his media avail following another collosally embarassing loss which featured about 40 minutes of garbage time. The usual mass of reporters circled the super-star, asking him the same-old questions, getting the usual answers. I had little desire to join that huddle so I wondered around the locker room searching for answers to the conundrum named the Washington Wizards. Austin Rivers was quietly getting dressed in the other corner of the locker room. Rivers, one of the leaders of the near-comeback off the bench (plus 12 that night, more on that later), was clearly being snubbed, while Wall, registering a team worst minus 28 had done little that night to deserve the undivided attention of the entire media corp. Rivers' facial expression spoke volumes to me. It took me a couple seconds, but I realized that this is where I might find some answers.

The whole ordeal of locker-room interviews is a bit bizarre. Many well-groomed reporters start asking questions when players are still actively dressing up, half clothed, gathering their belongings and, often, also their thoughts. So, while keeping my distance from Rivers, I gingerly inquired if I could ask him a few questions whenever he's ready. He seemed to appreciate that gentle approach and took his time dressing up. In retrospect, I think this might be why he spoke from the heart.

To give more context, a very surreal spectacle just took place in Capital One Arena in Washington, DC. The starters, led by Wall, raised the white flag from the get-go, and the game effectively ended 8 minutes into the 1st quarter when the Portland Trailblazers amassed a 20 point lead on minimally or entirely uncontested shootaround type shots and drives, including four different players connecting for 7 of 9 from behind the arc. This by itself is surreal enough, considering the enormous price-tag attached to the Wizards starting line-up, but the truly surreal part was yet to begin. Fast-forward to the end of the 3rd quarter where the lead has ballooned to 29, and the dejected and booing crowd has largely left the building. At that moment, Tomas Satoransky enters for John Wall for what is now officially garbage time. With unabashed enthusiasm and relentless determination, he leads the bench unit which included Rivers and Oubre to pull within 8 points, forcing coach Terry Stotts in that stretch to take two full timeouts and to reinsert, one by one, all of his stars: Jusuf Nurkic, CJ McCollum, Al-Farouq Aminu, and even Damian Lillard. Among 4-man units that have played at least 12 minutes per game, these Portland starters are a mouthful ranking #7 league-wide in combined PIE (Player Impact Efficiency) (55.4) and #6 in net rating (plus 11.1). Yet, were it not for a few missed shots and this drastic reaction of Stotts we might have well experienced one of the most bizarre eat-the-rich type comebacks in NBA history.

"I don't know what the starters were doing," he says, unable to explain the defensive scheme behind the huge deficit, "I don't know man, I just do what I'm told bro." This last comment naturally leads a curious reporter (who has left the Wall huddle to squat on my no-longer-exclusive interview) to wonder whether Scott Brooks made any coaching adjustments at halftime: "Yeah, he just said play hard," Rivers shrugs in exasperation. It is reasonable to assume he knows a thing or two about coaching strategies, having grown up with Doc Rivers, one of the league's top coaches. So why does Brooks not do more, for example shake-up the starting line-up, I wonder out loud; Rivers shrugs his shoulders, "I mean my job is…," he sighs and closes his eyes, "yeah, that's my point, you know what I mean?"

I am left shocked by the open discord between player and coach. But perhaps this is an isolated case. On the other side of the locker room I spot Kelly Oubre, Jr. who has been a positive force off the bench this season (plus 14 that night). I ask him the same question, but more specifically, why isn't he starting, given that Keef Morris has been having a forgettable season (sporting an abominal defensive rating of 117, good for bottom 5% league-wide). He seems simultaneously flattered and exasperated, "I think that's a great question. You should ask coach." There are two types of media access to most NBA games: season-access passes versus single-game passes that are given at the team's discretion on a game-by-game basis. I point to my single-game pass, "do you think that is a good idea?", he stares at it, then understands, and smiles.

A pattern seems to emerge, but I am convinced to use the three strikes test, so I sit down to chat with Tomas (Sato) Satoranksy, who is now in his third season in the league after a successful career in Europe starring for the Czech national team and Barcelona in the Euroleague. I phrase my question gently wondering out loud how come in Europe the starting lineup is typically a gametime decision, while in the NBA it seems to be mostly set in stone. Sato laughs, "Do you think I'm the right person to ask this question?", but then looks at me seriously, "It's not just coming from Europe, it's just here, nowhere else. We have certain guys that have the right to play the whole season no matter what happens. Obviously I had to get used to that. Some things are already set for the future. That's how it is here."

Three strikes, I think to myself. But before I am truly convinced the coach has a real disconnect with his bench, I dare to raise one more topic with Sato, the infamous "Ty Lawson episode." Last season, while injured All-Star John Wall was sidelined for 41 games, Sato in a breakthrough season, led the team in true shooting percentage (61.5%) , finished top 10 league-wide in assists/turnover ratio, increased the team's assists per game from 23.5 to 27.9 and more importantly was crucial in securing the team's playoff berth. Yet 48 hours prior to tip-off of the Raptors-Wizards first-round playoff series, coach Brooks decided to fly in veteran point guard Ty Lawson who was playing for Shandong in China to replace Sato as the back-up point guard. When asked about it Sato is visibly perturbed and looks down. "I felt I was a big part that we made the playoffs so obviously I felt hurt by that, and it was a very tough moment. I was getting ready for playoffs and everything and they brought him and I didn't play at all, right after the stretch of the games I had. It was very painful for me. I had to suck it in." I wonder whether he ever got an explanation from the coach,"No. So it hurts even more. So you don't know what to do."

The discord between coach and bench is evident, but Oubre's, Rivers' and Sato's comments indicate there are layers of tension also between the bench and the starters. Rivers does not name a culprit, but one can easily read between the lines, as he instead dishes praise on Sato: "Sato is so unselfish, he is not hard to play with. Sato doesn't do anything wrong. He just plays hard. He doesn't step on anybody's toes. He shoots when he's open, doesn't take bad shots. Sato is definitely not the problem." Who is the problem then? "Speaking for the bench, we come in and we're down we just try to bring energy bro. We can only do our part. We just come in and try to play hard. That's how you're supposed to play, quite frankly."

The Wizards locker room reminds me of a collection of meteors drifting in space, on a collision path. The many-body problem is notoriously difficult to predict, so let us focus on two, Sato and Wall.

Sato and Wall bring to mind characters in a Verdi opera whose fate is inextricably tied from the first act. Verdi often likes to shed light on one character through another's shortcomings, and vice versa. Sato's NBA career started on a low note. Wall was the mirror that made him look cumbersome, lean, and so "European”, an end-of-the-bench afterthought. But Sato has put in his work and improved tremendously. So much so that Wall's "speed” and "strength” make Wall's playmaking look rather stubborn and careless at times. Sato is that mirror which makes Wall look so human: good, but in need of improvement. Bringing us full circle, this highlights Brooks' shortcomings in coaching Wall, which is in turn is fueling the locker-room dysfunction, bringing to mind a recent report by Stephen A. Smith.

Two nights later, Sato registers yet another heroic performance off the bench, this time actually succeeding to lead the 2nd largest comeback of the NBA season, and the team registers a rare W. Wall and Beal did drop 30 and 27 points, while Sato's stat line was more humble. But whoever watched the game could see that Sato is the leader of the Washington Wizards. The Clippers cruised to a 22 point 1st quarter lead againt the non-chalant and dysfunctional starters, who visibly gave up on the game. But Sato, through sheer mental toughness refused to surrender and pushed the team back from the ropes by giving a typical Euroleague performance: crashing hard on offensive boards, pass-first mentality, off-ball movement, picking up his assignment full-court, and going tough through picks . His mentality was infectious and the team rallied around him. Austin Rivers best described this: "The hardest thing is to keep the spirit. You know? Once guys get down, it's over, 'cause teams smell it and step on your throat."

Following the usual media huddles around Wall and then Beal, two or three lone reporters interview Satoranksy, the true hero of the night. After they are done, I feel free to open up,"You were the MVP, but I can assure you the headlines won't say so." As I utter these words, a simple truth dawns on me: Sato is the team's de facto leader. He blushes and tells me in a typical Sato manner to not say this too loudly. At that point, the remaining reporters leave the locker room, and as the team's locker room representative catches my eye, I prepare to leave. To my surprise, the representative smiles at me and urges me to take my time. He seems pleased with this situation: an antihero is being recognized.

שלהבת

יניר רובינשטיין (שלהבת) הוא כתב הופס בוושינגטון הבירה.

לפוסט הזה יש 46 תגובות

  1. כתבה נהדרת
    כיף לקרוא על החוויות האישיות שלך עם השחקנים

  2. אחלה פוסט ואהבתי את הפוקוס על ההבדלים בין שני הרכזים.
    הדבר היחיד שלא התחברתי אליו היה לקשר את ההפסד של דוק למצב של אוסטין, זה מופרך ברמות לדעתי.

    1. אני גם לא קונה את זה. זה נשמע לא הגיוני בעליל.

  3. אוי זה טוב! (להגיד במבטא של יאצק)
    ממש מצוין, מעביר את החוויה של מי שנמצא קרוב ורואה את מה שקורה באמת ללא פילטרים.
    וכבוד על הפירגון לסאטורנסקי, הלוואי ובליגה היו יותר שחקנים כמוהו

  4. מצוין יניר. לא יודע אם הסיטואציה שם פתירה בכיוון חיובי. בכל אופן טוב לקבל גם את הקולות של השחקנים האחרים מבפנים.

  5. נהדר.
    סאטו מלך. נקודה.

  6. לגבי וול ואפשרות טרייד – כל השאלה האם הוויזרדס רואים בו ובחוזה שלו נכס או נטל. אם הם רוצים להיפטר ממנו זה אומר שהם יתפשרו על התמורה, אם הם רוצים להבריא את הקבוצה אבל עדיין רואים בו שחקן גדול טופ 30 בליגה הם לא יתשפרו ויתקשו למצוא קבוצה מתאימה.
    אגב, אני חשבתי אולי על מהלך של אינדיאנה שאני מאוד אוהב את הבנייה שלהם אבל התקרה שלהם מרגישה נמוכה מדי והם לא שווים יותר מסיבוב שני במקרה הטוב.
    טרייד של וול תמורת טרנר וקוליסון פלוס השלמות קטנות לאן שצריך יכולה להרים אותם למעלה, במיוחד שהחוזה של טרנר מתחיל להרגיש כמו טעות כשסאבוניס נראה כל כך טוב.
    וול ואולדיפו יכול להיגמר כאסון אבל אולי זה הימור שיכול להזניק אותם קדימה ואולי מקמילן יוציא מוול את מה שברוקס לא הצליח.

    1. בתור וושינגטון הייתי לוקח הצעה כזאת מאינדי ברצינות.

  7. פנטסטי שלהבת וכ"כ נכון. אין סיכוי לוניל הצכי לקבל דקות על פני וול, לא אצל ברוקס ולא אצל שום מאמן.

    ברוקס כמו רוב המאמנים הם בובות להחזיק עוד יום בעבודה וזהו. אם הוא יכנס לתאקל עם הכוכב שלו הוא הראשון לעוף ולא הכוכב ולכן תסתום, תקבל מיליונים ותהנה מהמופע בשורה הראשונה. לפעמים אם בא לך לשחק אותה מאמן כך טיים אאוט ותצעק בוקס אאוט

  8. וואו,תודה יניר,מאוד מעניין האינסייד ויו

    1. חכה לכתבה 1-על-1 עם סאטו!

  9. מעולה, תודה רבה.
    לפעמים מתחשק לי לבעוט את כל האינדיבידואליסטים האתלטיים האמריקאים השחצנים האלה לכל הרוחות, לאסוף מחדש את יוגופלסטיקה הגדולה ולקרוע את הליגה….
    Let's make it happen!
    למישהו יש את הטלפון של קוקוץ'? מישהו מתאמן במכון כושר עם דינו רדג'ה? 😉

    1. תרכיב את חמישיית האשך על טהרת הוניל. מקונל דונציץ אינגלס מירו יוקיץ. לאיפה אתם חושבים שהחמישייה הנל תגיע? לאיסה מיקום?

      1. תוסיף שני בוגדנוביצים, שני גאסולים, דראגיץ וסאטורנסקי. סגל שעושה פלייאוף וחיים קשים לקבוצות הצמרת

  10. אחלה!
    עצוב מה שוול עושה, או יותר נכון לא עושה. כי בפוטנציאל כמעט הרכז הכי טוב במזרח

  11. טור תענוג. באמת.
    מרגיש כבר חצי חבר של סאטו 🙂

  12. סיקור מעולה. ממש.
    כל הכבוד

  13. מיוחד ומעניין, כיף לראות איך אתה מתערבב עם הכוכבים

  14. אחלה סקירה. וושינגטון קבוצה פשוט אומללה, צריכים ללחוץ על הריסטרסט רק חבל שאיש לא יקח את החוזה הזה של וול. הם די תקועים איתו

  15. מצוין, תודה

  16. מי ידע שתיאור של אורגניזם במצב ריקבון כל כך מתקדם, יכול להיות כל כך מרשים?
    יופי של סיקור, יניר.

    1. מסכים. מצד אחד העונה מרגישה גמורה מבחינת כדורסל, אך מצד שני מסקרנת מאוד מבחינה עיתונאית…

  17. מצויין יניר, סאטו היה נראה בדיכאון אחרי המשחק בפורטלנד ( וזה דווקא היה אחד הנצחונות הבודדים של הוויזארדס העונה.
    נראה לך שהוא היה מעדיף לעבור או מקווה בטוח יועבר?

    1. דיברתי איתו על התמודדות עם הדקות המעטות והעתיד. הוא בשנת חוזה וברור לו שכל האפשרויות פתוחות. לפי דעתי הוא ברצינות חושב על כך. מצד שני, ברוקס בדיוק אמר אתמול שמעכשיו סאטו ישחק יותר. כך או כך, מישהו יצטרך לשלם לו לפחות כפליים ממה שהוא מקבל עכשיו כדי להשאיר אותו בקבוצה, וזה יעלה הרבה לקבוצה במס מותרות, כך שבאמת אי אפשר לדעת מה תהיה ההחלטה של הקבוצה בסוף השנה.

      1. תודה ,השאלה המקורית הייתה אם הוא רוצה לעזוב או מקווה שוול יועבר – Auto speller 😡.אבל ענית גם עליה .מקווה שישיג את החוזה שהוא רוצה .מעריך שיתאכזב

        1. ואן וליט קיבל 9 מיליון בתור רכז מחליף וסאטו יכול לשחק גם בעמדה #3. אז יש לי הרגשה שהוא יקבל הצעות. בכל מקרה, stay tuned לכתבה 1-על-1 עם סאטו שתגיע בהמשך…

  18. מעולה. סטו אחלה גבר, תמיד נחמד .

  19. וואו יניר. טור דיעה פלאס דיווח פלאס ראיון פלאס צבע. כן תרבה וכן שהדיי גוב שלך יאפשר לך את זה

    1. תודה ענקית על הפרגון! עכשיו בדיוק חופשת חג ההודיה אז היה לי יותר זמן מהרגיל להשקיע.

  20. תודה יניר פוסט מצויין מחכה לעוד פוסטים שלך

  21. שמע, הריאיון עם אוסטין זה סוג של סקופ, לא זוכר שחקן מתבטא ככה.
    מעניין מאוד לקרוא, וסלח לי על הפרובינציאליות והניכוס (מלשון נכס), אבל ממש הייתי גאה שמישהו מהאתר הזה הוא שהשיג את הריאיון וכתב את הכתבה הזאת.
    פשוט מעולה, הכי לא גנרי שיכול להיות, מרתק.
    תודה רבה!

  22. עשית לי את היום. המון תודה. הכתבים האחרים הבינו שזה סקופ ורצו (ממש) לשם. רוב הראיונות הם same old same old, לא יודע מתי ייצא לי עוד פעם כזה ראיון מעניין. שוב תודה!

    1. אני עשיתי לך את היום???😂
      הפוך גוטה הפוך.
      אתה משקיע שעות בנסיעות, כתיבה, צילום ועריכה, והכל על חשבון זמנך הפנוי, ואני כולה אומר תודה.

  23. עונג לקרוא אותך

כתיבת תגובה

סגירת תפריט