ללמוד ליהנות מהרגע / ערן שור

 

 

נבחרת העתודה של ישראל תתמודד מחר (שבע בערב שעון ישראל) מול צרפת בחצי גמר אליפות אירופה. יחסי הכוחות נוטים בבירור לטובת הצרפתים, שנתנו הצגה (20 הפרש) מול נבחרת סרבית משובחת בחצי הגמר עם מטח שלשות מהמם באחוזים גולדן-סטייטים. לצרפתים יש יתרון גדול על ישראל בגודל, באתלטיות, בכישרון, בעומק, ולפי המשחק האחרון גם בקליעה. ניצחון ישראלי יהיה הפתעה גדולה. למעשה, שתי תבוסות בחצי הגמר ובמשחק על המקום השלישי לא צריכות להתקבל בהפתעה לנוכח יחסי הכוחות (מקווה כמובן שזה לא יהיה המצב).

אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על מבחן הדרך – הדרך שעברה הנבחרת עד כאן והדרך שבה היא משחקת. כמו בשנה שעברה, שהייתה פחות מוצלחת מבחינת תוצאות, אני מאוד נהנה לראות את השחקנים הישראליים הצעירים. בעיקר מדובר על שניים – תמיר בלאט ויובל זוסמן – שמראים חוכמת משחק נהדרת, קבוצתיות לעילא, וגם יכולת קליעה מצויינת. כל הדברים שבעיני עושים משחק כדורסל לכיפי לצפייה. מעבר להם, גם שחקנים כמו ארצי, נבון (הפתעה הטורניר עבורי והיחיד שלא הכרתי לפני כן), קופרברג, הובר,  רוינה ומושקוביץ נתנו כמה משחקים מצויינים ומראים נכונות לשחק אגרסיבי, עם הרבה השקעה, הגנה טובה ומשחק קבוצתי.

מה שמפריע לי בשיח סביב הנבחרת זה כמה ממנו נסוב סביב שאלת ה"מה יצא מהם?". גרשון רוקח כתב יפה לפני יומיים על הציפיות המוגזמות שלפיהן אם נבחרת עתודה מוצלחת, ניתן לצפות שחלק גדול מהשחקנים שלה יהפכו לשחקני נבחרת בוגרת ופחות או יותר כולם לשחקני ליגה משמעותיים. אז כן, ברור שאלו ציפיות בלתי ריאליות וצריך לשמוח אם שניים שלושה מהשחקנים יגיעו בסופו של דבר לנבחרת, עם שאיפה שלפחות אחד גם יהיה שחקן נבחרת מוביל (ואפילו יותר טוב, שחקן מוביל באירופה).

אבל אפילו יותר מזה, לא ברור לי למה הנושא הכמעט יחיד שסביבו מתרכז הדיון הוא "איך הם ייראו בעתיד?" מה עם איך שהם נראים בהווה? למה אי אפשר פשוט ליהנות מהרגע, מנבחרת שמצליחה להתעלות מעבר לכישרון האינדיבידואלי, לשחק כדורסל מצויין ונעים לעין, ועל הדרך גם להגיע להישגים משמעותיים? הרי יש פה הזדמנות די ייחודית, בהתחשב באיך שליגת העל הישראלית נראית, לראות קבוצה על טהרת ילידי הארץ שמשחקת נכון וקבוצתי, מראה יכולות אישיות יפות, וגם מגיעה להישגים מול נבחרות מהעילית האירופאית שרובן גבוהות, אתלטיות ומוכשרות יותר. למה יותר קל לנו לפרגן לדטרויט של 2004 או לסן אנטוניו של 2014 מלישראל של 2017? לא שאלו אותן רמות, אבל כמו שם, גם כאן יש קבוצה שמשחקת כדורסל יפה, מניעה כדור, קבוצתית, ומנצחת קבוצות מוכשרות יותר עם יותר כוכבים גדולים.

רק כדי לשים דברים בפרופורציות, הנה כמה מהנבחרות שישראל כבר בטוח תקדים בדירוג בסוף הטורניר הזה, בין אם תשיג מדליה או לא:

טורקיה למשל הציגה טורניר די מזעזע ונפלה אל מחוץ לשמונה הראשונות, למרות שבשורותיה משחקים לפחות שני שחקני נבא עתידיים – פורקן קורקמז (בשנה הבאה בסבנטי סיקסרס) ועומר יורטסבן (סנטר סבן פוטר עם לא מעט כישרון התקפי).

לסרביה, כמו תמיד, יש כמה גבוהים עם כישרון מצויין, וגם לפחות גארד אחד (מרינקוביץ') שאפשר לראות אותו משחק בעתיד ברמות הגבוהות.

בליטא, שאותה ניצחנו בשלב המוקדם (ניצחון שבדיעבד סידר דרך נוחה לחצי הגמר), יש כמו תמיד כמה כישרונות מעניינים. אחד מהם, אגב, מרטינאס אקודאס (18 נקודות ו-10 ריבאונדים בטורניר עד עכשיו עם כמעט 3 אסיסטים ואחוזים מצויינים מהשדה ומהעונשין) הוא פורוורד/סנטר ממוצא ישראלי, שהיה יכול נראה לי לעזור מאוד לנבחרת שלנו (כמו גם טי ג'יי ליף אם היה מגיע לטורניר הזה).

אפילו לאיסלנד, שניצחנו די בקלות, יש את לינסון הגבוה (2.16), עם תנועה וקואורדינציה טובות, שבהחלט יכול להגיע לליגה הטובה בעולם. והנה לכם דוגמה לנבחרת שלא שיחקה חכם והפציצה שלשות בלי הכרה במקום לדחוף כדורים ליתרון הגדול שלה. גם אצל האיטלקים, שסיימו לפני שבועיים במקום השני באליפות העולם עד גיל 19, יש לפחות שני כישרונות של רמה אירופאית גבוהה או סף נבא.

בנוסף, גם נבחרות כמו סלובניה וגרמניה, שטובות מאיתנו ברמת הבוגרים, יסיימו את האליפות הזו במיקום נמוך מישראל.

שלא לדבר על מעצמות מסורתיות כמו רוסיה וקרואטיה, שנמצאות כרגע בדרג ב' האירופי.

 

אז למה אנחנו לא מסוגלים פשוט ליהנות מהרגע, מהיכולת, מהקבוצתיות ומההישגים בלי לקפוץ כל הזמן לשאלות מציקות על העתיד, ההתפתחות ומימוש הפוטנציאל? למה כל כך הרבה ניתוחים עיתונאיים וטוקבקים חייבים לעסוק בהשוואות מעייפות בין הקריירות של שחקנים מנבחרות אחרות שעליהן גברנו בגיל צעיר (הגאסולים, נבארו, פארקר ואחרים) ומולם אלו של איציק אוחנון, אורי יצחקי או שון דניאל, שנפלטו מהכדורסל בגיל צעיר (כאילו שלא היו גם ספרדים או צרפתים שזה מה שקרה להם)?

הרי אין סיכוי של ממש שהנבחרת הישראלית הבוגרת תגיע להישגים כאלו בעתיד הנראה לעין. עניין של הצטברות כישרון לאורך שנים, וכן, בסופו של דבר גם של נחיתות פיזית משמעותית. אז למה שלא פשוט נהנה מהנבחרת הצעירה וההישגים שלה, נשמח בהם, ולא נעבור מיד לשאול מה הלאה? יש בזה לדעתי משהו מאוד ישראלי (ואולי גם יהודי?) – חוסר היכולת לחיות את הרגע וליהנות ממה שיש. ולצד זה, גם מידה מוגזמת של ביקורתיות, ראיית שחורות והתמקדות בשלילי.

הנבחרת שיחקה היטב והצליחה מעל המצופה? "יופי, אבל למה לא יכלו גם ללכת עד הסוף ('לוזרים')".

יובל זוסמן נותן טורניר פריצה? "לא חוכמה, בגילו ריקי רוביו ולוקה דונצ'יץ' כבר הובילו את הבוגרים של ריאל מדריד".

תמיר בלאט נותן טורניר גדול ברמת MVP? "נו, אז למה הוא לא עושה את זה גם בליגת העל/במכבי/בנבחרת/בנבא? סתם גמד איטי שלא שומר".

טל בורשטיין. אה, בעצם לא, זה הכפיל.

אז כן, גם לי חשוב העתיד, וחלק גדול מהעניין בפרוספקטים הצעירים הוא לנסות לנחש כמה רחוק יוכלו להגיע ואיך ייראו כשיהיו גדולים. ברור שהדיונים הללו לגיטימיים לחלוטין, במיוחד כששם הנבחרת הוא "העתודה" (אגב, נדמה לי שרק בישראל. במקומות אחרים קוראים לנבחרת הזו באופן משעמם משהו, אבל מאוד אינפורמטיבי ופחות שיפוטי: U20). ויחד עם זאת, לא ברור לי למה זה חייב להיות מהות הכל. למה אוהדי הספורט הישראלי, הכה דל בהישגים בינלאומיים, לא יכולים להתרווח לאחור בכיסא, לצפות בנבחרת שמצליחה מעל המצופה, ופשוט ליהנות! כמו גרשון (רוקח, לא פיני), עד היום הרגעים הזכורים לי במיוחד לטובה בשנותי כאוהד כדורסל ישראלי הם מדליות הכסף של נבחרות העתודה ב-2000 וב-2004. וזה למרות שלא יצאו בסופו של דבר מהנבחרות הללו שחקנים אלמותיים כמו ברקוביץ', ג'מצ'י, כספי וקטש, אלא רק שחקנים סולידיים או טובים מאוד כמו בורשטיין גרין, הלפרין, אליהו ולימונד.

קנדה זכתה לפני שבועיים באליפות העולם עד גיל 19, אחרי ניצחון נהדר בחצי הגמר על ארה"ב. מהנבחרת הקנדית ייצא להערכתי שחקן נבא אחד טוב או אפילו מצויין (אר ג'יי בארט) ועוד שחקן אחד או שניים שבמקרה הטוב יגיעו להיות שחקני רוטציה בליגה (קיג'אב ו-וויגינטון), למרות שבכלל לא בטוח. זהו פחות או יותר. זו תהיה הפתעה לדעתי אם אחד מהאחרים יגיע לליגה הטובה בעולם. העובדות הללו לא הפריעו לכלי התקשורת הקנדיים לחגוג את ההישג ולאוהדי הכדורסל פשוט ליהנות ממנו. כן, יש גם דיונים על מה ייצא בסופו של דבר מבארט (כמעט כלום לגבי האחרים). אבל רוב הזמן פשוט חיים את הרגע, נהנים ממנו, ובעיקר מפרגנים המון לשחקנים ולמאמנים. הלוואי עלינו.

ועוד דוגמה אחת: הרגע הגדול בקריירה (בחיים?) של ג'ון שייר, שיחגוג אגב 30 בחודש הבא, היה ללא ספק בתום עונת 2009-2010 הקסומה, שבה הוביל את דיוק לאליפות המכללות כשחקן המצטיין. בגמר דיוק גברה על באטלר של גורדון הייוורד – אותו הייוורד שחתם לאחרונה על חוזה של 9 ספרות בסלטיקס. ושייר? הוא לא נבחר בדראפט, נפצע בעין, חתם במכבי ושיחק שם זמן קצר בלי להשאיר חותם, ופרש מכדורסל כמה שנים אחר כך, עם רווחים של פחות ממיליון דולר (פחות ממה שהייוורד עושה בשבועיים). האם זה אומר משהו על ההישגים שלו במכללות? בטח שלא עבור אוהדי דיוק או התקשורת האמריקאית, שחגגה את ההישג. אלה פשוט נהנו מהרגע, למרות שהיה ברור לכולם ששייר לא הולך להגיע רחוק מדי כשחקן.

דווקא כאן בהופס יש לא מעט דוגמאות לכותבים ומגיבים עם גישה אחרת – כזו שיותר מסתכלת גם על ההווה ולא מתמקדת רק בשלילי, עם כותבים שמפרגנים לאחרים ומדי פעם גם לשחקנים (לפחות כל עוד שמם לא מתחיל בלמד ונגמר בנון). נקווה לראות יותר מזה גם בעיתונות הספורט, באתרים האחרים, בטלוויזיה ובטובקבים.

והעתודה? גם אם תפסיד כצפוי לצרפת, ואח"כ ליוון/ספרד ותסיים בלי מדליה, עבורי לפחות הצפייה בטורניר הזה היא תענוג צרוף (ממליץ על סטרימינג ביוטיוב, בלי התיווך של השדרנים והפרשנים הישראלים).

נהנה מכל רגע!

לפוסט הזה יש 44 תגובות

  1. כל מילה!

    אין לי מושג מה צופן בחובו העתיד של שחקני הנבחרת.
    אני בהחלט מסכים שזה לא באמת משנה –
    נדבקתי בחיידק וצפיתי בקבוצה,
    ועליהם צריך לומר:
    זה באמת מה שהם. קבוצה.
    וזה יפה, וזה מרשים.

    הלוואי ויצליחו להפתיע את צרפת,
    אבל גם אם לא,
    לא אזקוף זאת לחובתם.
    הסיבה?
    הם כבר הראו שהם overachievers

    1. ערן, פגעת בול בנקודה כואבת. לאחד שגר בחו"ל, כמוך, אני מנסה להמעיט לכתוב כמה שאפשר על ליקויים ב-"אופי הישראלי" כי כמובן אין דבר אחד שכולם שווים בו, אבל זה כל כך אופייני לישראלים – אוקיי, למדיה הישראלית – במקום להינות מהרגע, מיד לחשוב על "מה יהיה" ו-"אילו" ומה לא. פשוט לא מסוגלים לינות ממה שיש, ממה שהושג, ולכן תמיד מלווים את ההישג הגדול בעתיד מלא שאלות.

      1. נכון מאוד.

  2. טור מעולה
    תענוג כשהם מצליחים ככה. אני אישית נהנה
    אבל אתה צודק על המנטאליות. זה קורה לדעתי כי אנחנו מתורגלים שאם משהו טוב קורה אז תוך כמה ימים יבואו הקוזאקים, יחמסו אותנו ויעשו פוגרום. אז למה…..
    כזשואלים אותי מה נשמע אני אוהב לענות כמו יהודי טוב "אין תלונות חוץ מהתלונות הרגילות….". לפחות אותי זה מצחיק 🙂

  3. כל כך מסכים איתך ערן!

    1. גם אני!

  4. תודה ערן.
    אין שום בעיה ליהנות מההווה ולשמוח מהניצחונות של נבחרת העתודה.
    אבל… אסור לשכוח את מטרתה של הנבחרת הזו והיא להכשיר שחקנים לנבחרת הבוגרת.
    מחזור שמוציא כוכב אחד מדרג ב' הוא מחזור מוצלח יותר מאחד שמוציא חבורת בינוניים וזוכה בתארים בגילאים הצעירים.
    מעדיף שהם יעופו מחר ויוציאו בורשטיין וגרין מאשר שיזכו ואף אחד מהם לא יהיה פאקטור בנבחרת הבוגרת.
    ברור שאני מקווה ששניהם יקרו וברור שזה לא סותר וברור שאין כל צורך להשבית שמחות. בו בזמן, מותר גם לחבר למציאות. מי שמכתיר חלק מהשחקנים בנבחרת הזו כשחקני חמישייה ביורוליג או למעלה מכך, לדעתי, קופץ גבוה מדי ומותר לומר לו זאת.

    אל אל ישראל. 🙂

    1. זאת בדיוק הבעיה – בהגדרת המטרה. מה גם שיש רק קשר קלוש (אם בכלל) בין הטורנירים האלו ובין הכשרת שחקנים לבוגרת. הרי איך בדיוק השתתפות בנבחרות הצעירות מכשיר שחקנים לנבחרת הבוגרת? במה בדיוק? ואם זו אכן היתה המטרה, לא עדיף לשים את אותם המשאבים על מחנות אימון לשחקנים צעירים, שיעבדו איתם על יסודות? וזה נכון שבעתיים לגבי הנבחרות הצעירות יותר.
      אגב, אני די בטוח שהמטרה של הנבחרות הצעירות היא אחרת – בדיוק כמו המטרה של הבוגרת אגב – מדובר בטורניר ספורטיבי ותו לא.

      1. איך מחנה אימון + משחקים מול טובי השחקנים באירופה בגיל הזה + הזדמנות להרבה דקות והובלת נבחרת אמורים לתרום להתפתחות של שחקן? לא נראית לי כזו תעלומה מטורפת.
        אם צריך לעבוד איתם על יסודות בגיל 20, אז מצבם קשה מאד. מי שידרש להיות גורם משמעותי בקבוצה לראשונה בגיל 23 וצפונה עלול להחמיץ את הרכבת.
        זה הדבר הכי דומה לקולג' או ליגת קיץ שמסופק לשחקנים האלה.

        1. כי המטרה של המ א מ נ י ם זה לנצח משחקים, לזה מכינים אותם במחנות האימונים שאתה הזכרת, על פי זה בוחרים שחקנים לנבחרות האלו, והכי גרוע, על פי זה גם נשפטים המאמנים בסופו של יום. אף מאמן לא נבחן על הכנת שחקנים לבוגרת.
          ובוודאי ובוודאי שצריך לעבוד עם שחקנים בני 20 על יסודות, זה גיל בו הם מאוד לא מלוטשים ויש המון על מה לעבוד איתם. הרבה דקות משחק מקבלים רק השחקנים המובילים ויש מספיק שגם מחממים את הספסל. ואגב, דקות משחק ברמה הרבה יותר גבוה הם יקבלו בליגה השניה בארץ.
          זה ממש לא דומה לליגת קיץ או לקולג׳ים. ליגת קיץ זה בסך הכל שוק תעסוקה של שחקני דרג ב וחוץ מהלייקרס לאף אחד לא אכפת שם מנצחונות, או מפיתוח שחקנים. בקולג׳ים היום במוצהר המטרה זה לנצח. מאמן קולג׳ים שיתפאר בזה שהוא בנה שחקנים אבל סיים עם רקורד גרוע יעוף מהר מאוד.

        2. מסכים איתך שכך המאמנים נבחנים. לצערי. זאת ניתן לראות גם בקבוצות נוער שמנסות לנצח ולא מצליחות לפתח שחקנים. עובדים על טקטיקה במקום על יסודות אישיים בגילאים צעירים מדי.

      2. וברור שיש מחנות אימון לגילאים צעירים יותר ובסופם טורנירים בינ"ל למיניהם.

      3. ועוד דבר – נבחרות גרמניה בכדורגל, באופן מוצהר, השתמשה בגביע הקונפדרציות על מנת להכשיר שחקנים לנבחרת.
        אם אלופת העולם חושפת שהכנה לטורניר + טורניר זה כלי להכשרת שחקנים, אני מאמין שיש לפחות קשר קלוש, וכנראה קצת יותר.

    2. גם זה נכון

    3. מתן זו בדיוק השאלה — האם המטרה (היחידה) של הנבחרת הזו היא הכשרת שחקנים? למה שלא תהיה גם מטרה של לשחק יפה, להתעלות, לנצח (בכל זאת ספורט), ולמה זה בפני עצמו לא מספיק לנו? אני אישית לא רואה את אחת המטרות הללו כחשובה יותר מהאחרת.

  5. תודה ערן. ההישג של קנדה היה ענקי ביחס לציפיות, ברור שהתקשורת חגגה. גם אם נבחרת העתודה תזכה בטורניר (שאני לא יודע מהו) כותרות העיתונים יזעקו גם כאן.
    יש נטייה לחוסר פרופורציות בכל מה שקשור לספורט, דווקא לקיחת הישג בפרופורציה (למרות שקצת נוגדת את מהות הספורט), היא חיובית לדעתי.

    1. מסכים. העניין הוא שמה שחשוב בעיני כאן הוא יותר הדרך שבה הם משחקים וההישגים ביחס לפוטנציאל. אובר-אצ'יברס שמשחקים נהדר, זה מה שצריך לחגוג.

  6. אגב, בדיוק כמו כדורסל קולג׳ים, אני ממש לא מבין איך לאנשים יש את הסבלנות לראות את המשחקים האלו. הרמה כל כך נמוכה והמשחק כל כך מבולגן. כואבות לי העיניים.

    1. אני מת על משחקי מכללות

    2. הכותרת שלך שווה את הכל, וזה לא רק בספורט.

  7. תנו לי להיות פרובקטיבי לרגע אחד. תחשבו על כל הכסף שהולך על הנבחרות הצעירות – ויש לדעתי איזה ארבע לבנים וארבע לבנות. כולל מאמנים, כולל טיסות, כולל מחנות בווינגייט, שכירת אולמות וכיוב. כולנו פה אוהבים ספורט אבל לא נראה לכם שזה בזבוז כסף מטורף? ובשביל מה? בשביל שנוכל לקרוא בעמוד 5 של מדור הספורט שהנבחרת שיחקה אתמול מול הונגריה, ואיזה ילד/ילדה בן/בת 15 קלע/ה 14 נקודות?

    1. כל מדינה מערבית מסודרת עושה אותו דבר. עבור זה יש תקציב. אמנם ישנן מדינות כמו ארה"ב וקנדה שההורים משלמים, ולכאלה שאין אפשרות, עוזרים בתרומות.

    2. AVRI, עם כל הכבוד אליך, אף אחד לא משחק עבורך או עבור שתקרא או לא תקרא. בארה"ב לילדים בני 12 כבר ישנן אליפויות מקומיות, ואז אזוריות, ואז אליפות המדינה, ובכמה ספורטים אליפות ארה"ב

    3. לא מסכים.
      בתפיסה שלי, המטרה ברמת המדינה צריכה להיות שאזרחים יעסקו יותר בספורט, זה בריא ותורם.
      בשביל זה צריך לפתח גם תחרותיות, ליצור מודלים לחיקוי וכאן נכנס המקום של הנבחרות.
      לכן זה לא בזבוז כסף אלא השקעה בעידוד תרבות ספורט.

      אני אתייחס כאן גם לנושא הכללי –
      אפשר גם לאהוד ולשמוח וגם להיות ביקורתיים וזה בסדר.
      אישית, השמחה מהולה בתסכול כי לדעתי חלק משמעותי ממנה נובע מהדגש המיותר ששמים בישראל בגילאים צעירים על טקטיקה ונצחונות, מה שמביא להישגים בגילאים הצעירים אבל פוגע בהתפתחות של השחקנים ובהישגי הנבחרת הבוגרת.
      גם לא צריך להיעלב, אז אומרים בצדק שבלאט בחיים לא יהיה שחקן נבא, לא נורא, זה לא מוריד מגודל ההישג.

  8. כל כך נכון ! כיף לראות נבחרת ישראלית שמצליחה ככה, גם אם הרכז שלה כנראה לא יתפתח לשחקן מוביל באירופה כמו השחקנים המובילים של הנבחרות האחרות שרובן כבר הודחו מהטורניר. צריך לתת להם הרבה כבוד על תצוגה ענקית שלא מוערכת מספיק.

  9. מאמר מעולה וטורניר כיפי במיוחד. זאת צריכה להיות השיטה של נבחרות ישראל לדעתי – רכז דומיננטי שמוביל וחבורת סקוררים מסביבו. רק ככה אולי אפשר להצליח

  10. מתן, הרבה שנים החזקתי בדעה שלך.
    ואז שאלתי את עצמי: אז מה המטרה של הנבחרת הבוגרת? ועניתי לעצמי: לנצח ולהרים את המורל הלאומי, לייצר גאווה וקומה זקופה בין העמים.
    אבל אם זו מטרת העל, למה לא "להשיג" אותה כבר פה, בנבחרות הצעירות? למה לא לזקוף קומה כבר עתה, בזכות חצי גמר אירופי של עד 20? אני חושב שמותר ורצוי להתגאות ולשמוח, ובאמת לא לספור בפינצטה שחקני עתיד. אלה שחקני ההווה, עד גיל 20 אמנם, אבל כאן ועכשיו, והם מסבים לי גאווה עצומה

    1. באליפויות העולם U18, U19 וכו', איש לא חושב על העתיד. עבור הצעירים הללו האליפות הזאת היא המטרה, היא ההישג, והיא הגאווה. אתה צודק לחלוטין. לזכות באליפות העולם לנוער זהו הישג עצום בפני עצמו.

    2. זו בדיוק הנקודה שניסיתי להעביר ינון. תודה.

  11. הי ערן ותודה על הרפרנס… בכוונה התחלתי את הדיון על העתודה בסיכוייה להגיע לחצי הגמר. יש לזה משמעות, זה ספורט ובספורט יש מטרה לנצח. כל השאר משני לזה.
    מקבל את ההערה ומסכים שהקדשתי יותר מקום למה ייצא מהם מאשר לניתוח של הנבחרת המיוחדת הזו ואלי אכתוב על זה השבוע.
    בכל מקרה, טור מקסים שהחזיר אותי להתרגשות ההיא בשנת 2000. לא התרגשתי כי דמיינתי מהייצא מהם, התרגשתי בגלל ה"קומה הזקופה" שינון תיאר בתגובה מעליי.

    שוב תודה ושבת שלום

    1. הטור שלי דווקא לא בתגובה איך גרשון (מאוד אהבתי את מה שכתבת), אלא יותר בתגובה למה שראיתי באתרים ועיתונים אחרים.

      שבת שלום.

  12. טור נהדר.
    מאוד נהנה מהנבחרת עד עתה, יום שבת 18:55 כבר מסומן ביומן.

  13. טור נהדר.תודה ערן

  14. תודה רבה, אחלה מאמר, חבל שלא יצא לי לראות את הנבחרת.

    אהבתי במיוחד את שני הכוכבים העתידיים של טורקיה, ההוא שמזמז קורקבן והגיע לפורקן, והשני, עומר, שיירט את הסבון (אלמנט חשוב במשחק הטורקי, מונע בק-דור)

  15. עושה רושם שהשנתון הזה באירופה אינו משופע בשחקנים גבוהים.
    לא רק נבחרת ישראל נמוכה יחסית, הרבה מהנבחרות נמוכות. אין כמעט פורוורדים של 2.10, אצל אף נבחרת.

    1. דווקא יש כמה לא רעים. דיברתי על הגבוהים של איסלנד וטורקיה למעלה. לליטא יש את בירוטיס הסבן פוטר הבכלל לא רע. לאיטליה את טוטה הגבוה (2.10), שחרך את ישראל עם חמש שלשות. לצרפת את פויריר (2.07) עם תנועה יפה. וגם לסרביה ולגרמניה (וואגנר) כמה גבוהים עם פוטנציאל.

  16. ללמוד ליהנות מהרגע זה השעור החשוב ביותר בחיים

  17. ובסוף ישראל בגמר…

  18. השאלה המרכזית לא צריכה להיות מה יקרה איתם. חלקם יצליחו וחלקם לא. זה טבעו של המקצוע.
    השאלה המרכזית צריכה להיות איך דואגים שגם בטורניר הבא נגיע לשלבים המאוחרים וגם בזה שאחריו וכן הלאה. כפי שהספרדים, היוונים, הצרפתיים וכו מצליחים לעשות.
    המשכיות זה שם המשחק.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט