ספורט, קהל ו… אקדמיה- קישור לוידיאו הכנס / מולי
הזמנה לכנס

ספורט, קהל ו… אקדמיה- קישור לוידיאו הכנס / מולי

ספורט, קהל ו… אקדמיה / מולי

לבקשת אנשים: הנה קישור לוידיאו של הכנס.

וזה מה שכתבתי לפני כחודש:

שלשום, דקתיים לפני שיצאתי מהעבודה, בעודי אורז את חפציי, וסוגר במקביל את שמונה עשר החלונות הפתוחים במחשב שלי, אני מקבל שיחת טלפון שלא ציפיתי לה.

"מולי," אומרת לי עמיתה לעבודה, "מישהו סיפר לי הרגע שמחר יהיה באוניברסיטה העברית כנס על כדורגל? משהו עם אוהדים וקטמון, אתה אוהד קטמון, לא?"

טוב שתבינו, אני כן מקבל הודעות במייל על כנסים, גם כאלו שנערכים באוניברסיטה העברית, אבל דווקא את ההודעה על הכנס הזה, ממש לא קיבלתי. כנס על כדורגל? על אהדה? ועוד כנס אקדמי? איזה כייף!

ניסיתי לדלות ממנה את התשובה למתי בדיוק והיכן ומה יהיה שם, אך היא רק ידעה לומר לי שבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית הוא המארגן, ו"שבטח יהיו פרטים על הכנס באתר בית הספר לחינוך, לא?"

בחיי שהיו. התברר ששמו של הכנס: "כדורגל זה לא רק משחק – הפנים השונות של האהדה"  ואפילו מצאתי באתר את תכנית הכנס שהחל אתמול בשתיים בצהרים ונמשך עד הערב.

אני אוהב כנסים, אני אוהב ספורט ואני אפילו רואה את עצמי כפילוסוף חובב אך נלהב של ספורט. אתם יודעים, אחד כזה שמנסה להבין גם את ה"למה בעצם?" ולא רק את ה"איך ו-מה?" אז החלטתי לפחות לנסות להגיע לכנס למרות ההתראה הקצרה…

אחרי שבחנתי את רשימת הדוברים וכשראיתי בה שפע של אנשי קטמון (מוטי נייגר, דפנה גולדשמידט, יהונתן כהן…) ואת איש בית"ר נורדייה ירושלים וכותב ב"דה-באזר" יצחק אלפסי, החלטתי שאני ממש חייב לעשות הכול כדי להגיע לכנס.

חלק מן הדוברים בכנס, אגב, כתבו גם בספר "כדורגל שייך לאוהדים- מסע מחקרי בעקבות הפועל קטמון ירושלים" בעריכת פרופ' תמר רפפורט. אני מספר בכל הזדמנות שאני אוהב לקרוא ספרי ספורט, והספר הזה הוא ספר שאני ממליץ בכל פה לקרוא אם את/ה רוצה להבין מהי אהדה ובמיוחד אם אין בך יראה משפה אקדמית (מתונה) ומשלל ביטויים לועזיים. אחרי הכול, זה כן ספר אקדמי…

עבר יום, ואתמול "הצלחתי" להגיע לכנס…  באיחור (אחרי הכל צריך גם פרנסה).  לצערי החמצתי את החלק הראשון בו דברו עדנה לומסקי פדר ("מה בין מחקר אקדמי לאהדת כדורגל") ומשה צימרמן ("היהודי ביציע האצטדיון") והגעתי רק קצת אחרי תחילת החלק השני מחמישה של הכנס, ישירות לחלק שעסק באהדה של נשים.

אינני יודע לכמה מכם יצא להיות במשחקי הבית של הפועל קטמון ירושלים או במשחקי בית"ר נורדיה, ואולם, הדבר הראשון שבולט לעין לאוהד המצוי המגיע למשחקים הללו, דווקא מאחר ואינו מורגל בכך, הוא הכמות המסיבית של נשים וילדים בני שלוש ארבע.

בחלק הרביעי, כאשר אורי כץ דיבר ("מהי אנטי-גזענות וכיצד מממשים אותה בקבוצת כדורגל"), הוא הזכיר את הדילמה שעמדה בפני מקימי הפועל קטמון ירושלים: האם להקים "רק קבוצת כדורגל" או להקים "הרבה יותר מקבוצת כדורגל?" הרצון להפוך את הכדורגל לבילוי כלל משפחתי עמד במקום גבוה בסדר העדיפויות של מייסדי הקבוצה, ולדעתי שותפים לו כמעט כל קבוצות האוהדים.

בשורה התחתונה, כפי שסיפר יהונתן כהן בחלק החמישי ("אוהדים בעיני המדיה"), הם החליטו על גם וגם. ואכן, אם נחזור לעניין הנשים, שלא רק שבקטמון תוכל למצוא נשים אוהדות רבות, אלא גם – כפי שסיפרה לנו סיפרה לנו דפנה גולדשמידט (חברת הנהלה בהפועל קטמון) בחלק השלישי של הכנס ("מפגש ערבי-יהודי בליגת השכונות בירושלים") – למועדון יש כיום את מחלקת הנשים הגדולה בארץ בה משחקות כ- 420 ילדות, נערות ונשים (בגילאים של מכתה ד' ועד שנות יותר מחמישים) שמגיעות מכל המגזרים (דתיות, ערביות וחילוניות), ובסגל נבחרת הנשים של ישראל תוכל למצוא חמש ויותר שחקניות מקטמון). החלק הנשי, אגב, משתלב היטב בפעילות החברתית של המועדון, כפי שמתבטא למשל בליגת השכונות שייסדה הפועל קטמון במסגרת ה- "הרבה יותר מקבוצת כדורגל".

גם בית"ר נורדייה ירושלים, סיפר איציק אלפסי (""בירה עם ז'בוטינסקי" – חזרה לערכים לאומיים ליברליים בבית"ר נורדיה ירושלים"), היא הרבה יותר ממועדון כדורגל. הוא ניסה להסביר את הדילמה שחש מי שערכיו אינם תואמים את ערכי הקבוצה  אליה הוא אמור להשתייך מלידה, דילמה שבמקרה שלו הגיעה לכלל "פיצוץ" במשבר החקנים הצ'צ'נים והגיעה לכלל פיתרון עם הקמת קבוצת כדורגל חדשה. מעבר לקבוצת כדורגל, איציק סיפר שהוא רואה בבית"ר נורדיה ירושלים אמצעי להפצת ערכי הלאומיות הליברלית של זאב ז'בוטינסקי, ואחריו תום פסח בחן בהרצאתו ("מהו היחס בין גזענות לאתניות") את היחס לגזענות.

התפישה של כדורגל כאמצעי לחינוך עמדה בבסיס הרצאתה של טלי פרידמן בחלק השלישי ("התאהדות – מילד לאוהד"). טלי טבעה מונח בשם "התאהדות", וסיפרה על התהליך שעובר ילד המגיע לראשונה למגרש הכדורגל ועד הפיכתו לאוהד.

תהליך זה, (שכמו כל תהליך לימוד) כולל מודל לחיקוי, ניסיון-חיקוי ותרגול עד להטמעה. אבל מה קורה כשאתה מבוגר? איך אדם בוגר הופך לאוהד? מוטי נייגר ואפרת נוי עסקו בסוגייה הזו כל אחד מכיוונו. מוטי נייגר ("התאהדות על תנאי – בגידה ונאמנות") סיפר על התהליך שעבר כאוהד בית"ר שנכנס ל"רמיסיה" (הפוגה) מאהדתו לבית"ר בעקבות יחס הקהל לשחקנים המוסלמים סאדייב וקאדייב שהובאו לבית"ר ע"י ארקדי גאידמק, ועל איך הוא הפך בשל בנו לאוהד הפועל קטמון ירושלים (אבא, בוא למשחק, אתה תאהב את זה). אפרת נוי, מצדה, סיפרה ("האם אני אוהדת אוטנטית? – מחקר אוטו-אתנוגרפי") על קשייה של אישה להפוך ל"אוהדת אוטנטית" הן בעיני עצמה ובעיקר בעיני הסביבה הגברית.

אני מאמין שיש תמיד הבדל בין איך שאדם תופס את עצמו לבין האופן בו הסביבה תופסת אותו. זה נכון הן לגבי אדם, משפחתו, חבריו ומכריו, וזה נכון ביתר שאת כאשר כלי תקשורת מעורבים. יהונתן כהן סיפר בחלקו האחרון של הכנס ("אוהדים בעיני המדיה"), במסגרת שיחה עם טלי פרידמן, מעט על איך שהוא תופס עצמו כעיתונאי, כאדם וכאוהד. עניינה אותי במיוחד האמירה שלו שההבדל בין עיתונות הספורט לעיתונות הכללית היא שדווקא הספורט "מפות הקשרים האינטרסים" גלויות (בניגוד לעיתונות הכללית) – מה שבחינתו הוא דווקא יתרון ולא חיסרון כדעת רבים אחרים ששמעתי שמבכים את היעדר ה"אובייקטיביות" בשדרנות ופרשנות הספורט.

בניגוד לרבים אחרים, אני מנסה דווקא לא להימנע משידורי ואתרי ספורט המתוייגים כ"נחותים" ו- "מלאי אינטרסים". כידוע לחלקכם, בשנים 2014-15 פרסמתי כאן סדרת מאמרים בשם "על ספורט ומהויותיו", במסגרתה, אגב, פרסמתי גם פוסט שעסק בספורט וקהל,  ושמו "יָק֤וּמוּ נָא֙ הַנְּעָרִ֔ים וִישַֽׂחֲק֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ – ספורט וקהל".

אז גם כאשר אני שומע תכניות ספורט ברדיו (כולל פופוליסטיות (ופופולריות) שלא מסתירות את אהדתן לאישים מסויימים ושנאתן לאחרים), אני מנסה תמיד לשים לב לעיקרון שחוזר על עצמו: "כל אדם צדיק בעיניו" ולכך שכל אחד רואה את הדברים מזווית הראייה האישית שלו. יהונתן כהן, למשל, סיפר ולא הסתיר שהאג'נדה שלו היא להיות פה לאוהדים, ושהוא מנסה להביא את האוהדים ואת מה שמטריד אותם לאמצעי התקשורת. אני זוכר שחשבתי לעצמי, תוך שהוא מדבר, שתפקיד שדר הספרט, ויותר מכך אפילו: תפקיד פרשן הספורט, הם מהקשים ביותר שיש ונזכרתי שאפילו כתבתי על כך בזמנו.

אחת הדוברות בכנס, יעל נתיב, עשתה אף היא משהו קשה לטעמי. היא המשיקה בהרצאתה ("אהדה זה גוף") את קהל הכדורגל לקהל הנוכח במופעי בלט. בחיים לא הייתי חושב על ההמשקה הזו (שנתפשת כניגוד המוחלט בעיני אוהד הכדורגל המצוי) ואז נזכרתי ששמעתי על כדורגלן שלקח שיעורי בלט כדי לשפר את שליטתו בגופו. אני יודע שהכדורסלן סטפן מרבורי עשה זאת, אך זכרוני בגד בי מי היה הכדורגלן. האם זה היה זלאטן איברהימוביץ'? מישהו זוכר?

כנס אקדמי, למי שלא היה בכזה, זו "חיה משונה". זה עירוב של "מקדש של רצינות" עם יחסי חברות ויריבות שאתה יכול למפות היטב בהפסקות הקפה והעוגה (אתמול גם הירקות והפירות, מה שהיה נהדר כי אני באמצע התחלת הדיאטה העונתית – "אמצע התחלת" זו לא טעות: אני רק שבוע בתהליך). בהפסקות יש אנשים שניגשים למי שזה עתה דיבר כדי להציע רעיונות נוספים, ויש אחרים שבאים כדי לפסול, והפעם שלא בפומבי. אבל אם כך ואם כך, ההפסקות מהוות חלק לא פחות חשוב של הכנס, ולא מעט שיתופי-פעולה אקדמיים נרקמים בהן.

אז גם אני ניסיתי לעניין אחרים ברעיונות שלי, לא בהצלחה כבירה אני חייב לומר, שכן שוב התברר לי שאני משום-מה רואה דברים אחרת, ובסופו של דבר מעדיף לעשות דברים בדרכים משלי.

עוד כשבוע, כך הובטח לי, יועלו סרטני ההצאות של הכנס לאינטרנט, מן הסתם יופיע על כך קישור  באתר בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים, ואני מבטיח לנסות לזכור למצוא את הקישור, ולהכניסו כאן.

אז כדורגל, זה לא רק משחק וספורט בכלל הוא עניין רציני, לפחות עבורי.  וכשיצאתי בחשיכה מהכנס, אני זוכר שאמרתי לעצמי: "קדימה מולי, תתחיל כבר לסיים כבר את התרגום לאנגלית של הספר שסיימת בעברית כבר לפני יותר משנה."

דקה אחרי חייכתי לעצמי ואמרתי בלב: "וגם תזיז ת'תחת בנושא של ההוצאה לאור של הספרים שלך. בחייך, אנשים אוהבים ספורט ורוצים לקרוא עליו, אז קדימה. יש אנשים שמחכים לבארט ולעלילות הפליקנס וניו אורלינס, ויש אנשים שמחכים לספר שכותרתו תהיה "להבין ספורט", הנה תראה, ממש היום פגשת אנשים כאלו שרוצים להבין גם את ה"מה והאיך?", אבל בו זמנית רוצים להבין גם את ה"למה?"

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. תודה. מקווה מאוד שתזכור להעביר אלינו את הלינקים להרצאות המוקלטות.

    בקשר לכדורגל ובלט, ראוי לציין שמי שתבע את המשפט "כדורגל הוא בלט עבור ההמונים" הוא המלחין הסובייטי דמיטרי שוסטקוביץ'. גדל כאוהד כדורגל של קבוצת זניט לנינגרד, ותמיד רצה לכתוב עבורם שיר. בסופו של דבר, הוא הגדיל לעשות וכתב מופע בלט שנקרא "עידן הזהב", על קבוצת כדורגל מזרח אירופאית שמגיעה למשחק במערב, שם מסתבכת עם המשטרה, מכירת משחקים וניוון חברתי מערבי כללי (המחזה נכתב בבריה"מ בשנות ה-30), עד (ספוילרים) שהם ניצלים בזכות הפועלים המקומיים ששיחררו אותם מהכלא.
    המחזה בוטל במהירות בגלל הכנסת צעדי ריקוד מודרניים ומוזיקה גראפית מדי, מה שנתפס כעלבון עבור הבלט הקלאסי.

  2. זה נשמע כמו כנס מעניין.
    לא שמעתי על ביתר נורדייה עד היום, סורי.
    מולי הגיע הזמן שתוציא כבר את הספר שלך על הספורט.
    לגבי בארט, לא ברור לי איך תעביר את שירי הבלוז-קינה שלך לספר. אולי ספר בפורמט פלאש שיהיה רק אונליין?

  3. עגל, לא שמעת על בית"ר 'נורדיה' בגלל גילך הרך. זאת היתה בית"ר י"ם בימיה הדולים כשבית"ר י"ם היתה קבוצה דולה, ולמשחקיה בימק"א הייתי מגיע כילד בן 12 בטרמפים מטבעון

  4. נהדר, מולי. נושא מרתק ואקטואלי. יש סדרה בערוץ הספורט של שאנן סטריט על קבוצות האוהדים, כנראה הדבר הכי טוב שקרה בכדורגל הישראלי (גם קצת בכדורסל) בשנים האחרונות.

  5. אני לא יודע אם זה השחקן שהתכוונת אליו אבל ריו פרדיננד היה מתאמן בצעירותו בבלט כדי לשפר דיוק.
    התוצאה? הבלם הכי טוב בעולם לא היה יורד לגליצים, לא היה מקבל כרטיסים וכמעט ולא היה עושה עבירות (בעונת הזכייה בליגת האלופות עשה 2 עבירות בכל העונה באלופות).
    הוא תמיד ייחס את זה לאימוני בלט

כתיבת תגובה

סגירת תפריט