יָק֤וּמוּ נָא֙ הַנְּעָרִ֔ים וִישַֽׂחֲק֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ – ספורט וקהל (11) / מולי

על מהויותיו של הספורט –  יָק֤וּמוּ נָא֙ הַנְּעָרִ֔ים וִישַֽׂחֲק֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ – ספורט וקהל (חלק אחד עשר) / מולי

האפשרי ספורט ללא קהל? ברור שכן. אדם שרץ בשדה או משחק לבדו גולף או קולע לסל יכול לעשות זאת כשאין קהל אתו.

אבל האם ספורט תחרותי יכול עקרונית להתבצע ללא קהל? כעונש? ברור שכן ויעידו על כך גם אלפי המשחקים בהם הוענשה קבוצה ביתית ב"רדיוס בלי קהל". גם אימונים מתקיימים לרוב ללא צופים, אם כי בחלק מהמקרים יש בהם צופים, אך עליהם אפשר לומר שהם אינם החלק המהותי של הספורט התחרותי והמקצועני.

מה שכן, חייבים להודות כי בתחרויות ספורט מקצועני מאורגנות, בניגוד לזה החובבני, יש לרוב קהל שאינו מורכב כולו או רובו מהספורטאים המתחרים האחרים.

היחס לקהל שונה ממקום למקום ומזמן לזמן. יחס זה תלוי בלא מעט גורמים: כמות הקהל, הקשר של הקהל למועדון מעבר לספורט הספציפי עצמו, הזיהוי של המועדון עם הקהילה, מידת ההצלחה של המועדון, זהות בעלים ועוד…

בספורט תחרותי ומקצועני יש מצד המועדון לקהל יחס של "חיזור גורלי":  מחד, הקהל הוא ה"פרה המספקת חלב", שכן המועדון מסתמך – ולו במידת מה –  על ההכנסות מהקהל, הן באופן ישיר כתוצאה ממכירת כרטיסים וקניית מוצרים והן באופן עקיף באמצעות פרסומות במגרש ובטלוויזיה או באמצעות הימורים.

מצד שני, כל אימת שהקהל מעורב מדי במה שקורה ומשפיע על השיקולים המקצועיים, זה ברוב המוחלט של המקרים פוגע באיכות המקצועית.

מקצוענות, כפי שניתן לראות מהחלק בו אני עוסק בה, אינה דמוקרטית, וכל כמה שהספורט הוא דמוקרטי בכך שהוא מספק הזדמנויות שוות, הרי הספורט במהותו הוא לא-שוויוני שכן הוא מבסס עליונות של הספורטאי או קבוצת הספורטאים על פני כל האחרים העוסקים בתחום. הזוכה במקום הראשון הוא הטוב מכולם בתחרות הספציפית.

וכך, השפעת הקהל  על  הספורט גורמת במהותה לכך שאותם שיש בידם את הכוח להחליט (מנהל, מאמן וכדומה) יפעלו בניגוד להבנתם המקצועית אך ורק במטרה לרצות את הקהל. השפעה שכזו לרוב לא רק שהורסת את סמכותם המקצועית, אלא שרק במקרים נדירים היא תסתיים בשיפור מקצועי.

האוהד, מעצם מהותו, פועל על פי רגשות. ורגש האהדה עוסק בעיקר במה שרוצים שיהיה: כלומר  את כל מה שניתן לקבוע וגם את מה שלא ניתן…

כפי שאומר אוהד בית"ר, מר שמעון כסאח, במערכון של הגשש החיוור "אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השחקנים,  מי יהיה המאמן, מי יהיה השופט, מה תהיה התוצאה ומה יהיה מזג האוויר."

ואם האוהד לא מקבל את מה שהוא רוצה, נטייתו היא "לשרוף את המועדון" במובן של החרבת הקיים כדי  ליצור שינוי, לנתץ את הקיים על-מנת שתתקיים האפשרות לשינוי לטובה. למרבה הצער, ניסיון העבר מלמד אותנו שברוב המקרים משנעשה שינוי כתוצאה מלחץ האוהדים, השינוי הוא לרעה.

אבל לא כל קהל הצופים הוא אוהד. ישנן סיבות לרוב להגיע לאירוע ספורט: חלק מהאנשים הם בני משפחה או חברים של אחד מהמשתתפים, אחרים רוצים לבוא לראות ולהיראות, אחרים באים כי קבוצת האנשים שהם חלק ממנה הולכת למשחק, והאמפתיה שלהם היא לקבוצה זו הם באים ולא לקבוצה שעל המגרש.  ישנם הבאים לחוות בפעם הראשונה "מה זו החיה הזו" ואחרים שבאים כדי לרצות את הסב, האב או הדוד שבאו במיוחד כדי "לקחת אותם למשחק".

ואכן, האוהד השרוף המצוי מנסה להנחיל את האהדה לקבוצתו האהובה גם לילדיו ולנכדיו (שימו לב שמשום מה זה לא לילדותיו ונכדותיו). ואכן,  אחרי שהאהדה לקבוצה מושרשת בך מגיל צעיר, בגיל מבוגר קשה הרבה להתנתק ממנה ולעבור לאהוד קבוצה אחרת. גם כשאדם כן עושה זאת, הרי זו אהדה שבאה יותר מן השכל ופחות מן הלב ולכן לוקח לה זמן רב יותר לחדור ללב. בהקשר זה מעניין לציין שדווקא בגיל צעיר, עד גיל עשר בערך, קל הרבה יותר להחליף את הקבוצה שאתה אוהד, אך מי שאהדה לקבוצה שרדה בו עד גיל חמש-עשרה, סביר שלא יוותר אותה לעולם.

החלק המעניין יותר של המועדונים הוא אלו שהקהל (או חלקו) משמש בהם בעלים: המועדונים שבבעלות האוהדים. ישנם דגמים רבים של בעלות הקהל על המועדון, החל מברצלונה שהיא אולי הקבוצה שמספר הבעלים שלה הוא הגדול ביותר בעולם וכלה בהפועל קטמון ירושלים, הקבוצה שאני אוהד. בשני המקרים הללו, למשל,  ישנה זהות עם הקהילה וניסיון לייצג את הקהילה, בקטמון ישנו גם רצון לתרום לקהילה בפעילויות שהן מעבר לכדורגל, ואפילו להוות דגם אחר של אהדה,  ואכן אחוז הזאטוטים בני ארבע חמש הוא מדהים במשחקי הקבוצה כמו גם אחוז הנשים מקרב קהל הצופים.  לא אשכח את השבר שחשתי באותו משחק בו השתתפו השחקנים בתגרה בשדה המשחק. אני זוכר שחשבתי שהם לא המליחו להטמיע את השינוי הערכי שניסינו להתוות לספורט כולו. היום, אני פחות תמים…

ברוב הקבוצות שבבעלות האוהדים, אותם מהאוהדים שמוכרים כבעלים (בקטמון זה באמצעות רכישת מניה שנתית) בוחרים נציגות שתנהל את העניינים,  בעוד הם עצמם מנותקים מן ההחלטות המקצועיות המהותיות, אם כי בהחלט לוקחים חלק בהצבעות על סוגיות כמו איזה מהדגמים המוצעים יהיה עיצוב החולצה בשננה הקרובה. למעשה, זו אינה קבוצה בבעלות האוהדים, אלא קבוצה שמנהליה נבחרים על ידי קבוצת אנשים ולא ע"י בעלים בודד. המצחיק הוא שבשורה התחתונה, לקהל האוהדים  בקבוצה שבבעלות האוהדים, יש פחות השפעה על מה שקורה בקבוצה. הן כי בעצם אין להם למי לבוא לטענות חוץ מאשר לעצמם, ובמיוחד כי הם יודעים שהם יוכלו להחליף באורח עקרוני את הנציגים שכשלו בבחירות של השנה הבאה.

הבעלות על קבוצות, יכלה להיות בעלות פרטית, מדינתית, עירונית, ציבורית או של גוף כלשהו: צבא או בית חרושת. הקהל לרוב מורכב שאנשים שיש להם שיוך אזורי או מקצועי, ובמקרים של הקבוצות הגדולות בעולם, גם מאוהדים שמגיעים ממדינות אחרות בעולם. לא לחינם אומרים שהקבוצה לה יש את  מספר האוהדים הגדול בישראל היא… ברצלונה.

אגב ברצלונה, דווקא מעניין לציין כי בכדורגל יש לאוהד המצוי "קבוצה מהארץ" ו"קבוצה מהעולם". ובכדורסל יש "קבוצה מהארץ" וקבוצה מה NBA". לרוב האנשים, בישראל לפחות, אין קבוצה אהודה מספורט נוסף  אם כי במדינות אחרות (באזורים קרים לרוב) ישנה אהדה חזקה לקבוצות הוקי קרח, ובחלק המדינות לראגבי/פוטבול או בייסבול/קריקט. אני מאמין שהסיבה לכך היא פשוטה: האהדה היא בראש ובראשונה למשחקים הנפוצים ביותר בקרב ילדים ובני נוער באותה מדינה ולכן קשה, למשל, למצוא בישראל החמה אוהדים להוקי קרח…

ואם כבר באוהדים עוסקים אנו, שימו לב שבספורט התחרותי ישנה בהחלט אפליה בין סוגים שונים של הקהל:  ההבדל הברור ביותר הוא בין "קהל ביתי" ל"קהל חוץ". אם למועדון יש אוהדים רבים,  לרוב יוקצו לקהל החוץ מספר מוגבל של כרטיסים, וגם הם יהיו במקומות הגרועים ביותר.  ישנם מקרים, כמו במשחקי הכדורסל בין פאוק סלוניקי לפנאתינאיקוס, בהם אוהדי קבוצת החוץ כלל אינם מורשים להגיע למשחקי חוץ כלל עקב היסטוריה של אלימות בין אוהדי הקבוצות. התופעה המעצבנת ביותר, היא לטעמי מחירי הכרטיס השונים לאוהדי הבית ואוהדי החוץ.

חלוקה אחרת של הקהל, לפחות מבחינת מחירי הכרטיסים ולכאורה גם מקומות הישיבה, היא החלוקה בין בעלי מנוי לאלו שרוכשים כרטיס בודד. אני דווקא מסכים להנחות אחרות במחיר, כמו לחיילים ולנוער, אך מצר על כך שהמועדונים מוציאים רק מספר מוגבל של כרטיסים מוזלים מסוג זה. לנשים, עם זאת, יש לעתים כניסה חופשית למגרש. ברוב הקבוצות מהוות הנשים חלק מבוטל מהקהל, לפחות בכדורגל, גם זה אגב מטרה מוצהרת של הפועל קטמון:  לגרום לקהל שאחוז הנשים בו יגיע בשאיפה לחמישים אחוז. כדי שזה יקרה יש צורך להפוך את האירועים הספורטיביים לחוויה לכל המשפחה ועל-מנת שחוויה זו תהיה אפשרית יהיה צורך לשנות את האופי בו מתנהל הקהל (הגברי ברובו) כעת, לפחות בכדורגל.

לכאורה, האחריות על התנהגות קהל האוהדים היא על הקבוצה. האחריות על הסדר היא של הקבוצה המארחת או המארגנים. אני תמיד תהיתי כיצד יגיבו אם בטור דה פראנס, למשל, אוהד של אחד הרוכבים ייכנס ויפיל רוכב אחר. האם מישהו יוענש? ועל מה? היכן יש למתוח את גבולות האחריות של המארגנים על התנהגות הצופים?

התשובה האישית שלי לדילמה הזו היא שלמארגנים לא צריכה להיות שום אחריות מלבד תשלום עלויות  הסדר והשיטור. יותר מכך, אני מאמין כי על הגופים הארציים, ההתאחדויות למשל, לקחת על עצמם את נושא הסדר המגרשים ולהשתמש בטכנולוגיה בתוך ובסביבות המגרש כדי למנוע התפרעויות מכל סוג שהוא. אני מאמין גם בענישת מינימום על התפרעות אוהד ספציפי והיא הרחקה לשנה מהמשחקים תוך חובת התייצבות בתחנת המשטרה במחצית המשחק (במקרה של כדורגל ו/או כדורסל שהרי בסוגי הספורט האחרים אין בארץ בעיות מהותיות של אלימות אוהדים).

חוש הצדק שלי מתקומם נגד ענישה קולקטיבית מכל סוג שהוא, בוודאי באירועי ספורט ובוודאי בזמנים בהם ניתן לזהות אוהדים מתפרעים בקלות יחסית. אני מאמין כי שופט שלום בכל עיר שייועד למטרה זו, ועונשי מינימום במקרה של הרשעה, יפתרו די בקלות את בעיית האלימות במגרשים.

בחלקה החמישי של סדרה זו קבעתי כי הספורט הוא המקום היחיד בו מותר לעבור על החוק, ונתתי דוגמאות של שחקנים העוברים עברות אלימות במיוחד בחסות חוקי המשחק. לצערי הדבר נכון פי כמה וכמה בקרב קהל האוהדים. לקללות מתחילים להתייחס, במקרה הטוב, רק כאשר הן גזעניות. דחיפות ומספר מקרים של יידויי אבנים ישנם בכל משחק כמעט וכך גם יש תגרות ידיים לרוב מחוץ לגבולות המגרש אך לעתים גם במגרש עצמו. האוהד הממוצע מרשה לעצמו להיות הרבה יותר אגרסיבי בתחומי מגרש הכדורגל ו/או הכדורסל וזה לא בהכרח עושה שירות טוב לספורט.

דווקא באירועי הספורט הכלל עולמיים כמו אולימפיאדה ומונדיאל, כמעט ואין  אירועי אלימות מחוץ למגרש, לדעתי זה נובע מכל שכוחות השיטור הפזורים לא רק סביב האצטדיון אלא בכל רחבי העיר המשתתפת כולה.

חייו של האוהד המצוי מלאי אכזבות ומרירות על הפער בין המציאות לבין מה שהוא היה רוצה שיקרה. אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל הם תופעה בלתי מוכרת כמעט של שליטה כמעט מוחלטת באליפות המדינה לאורך עשורים. לאוהדי רוב הקבוצות האחרות, האהדה ברוב השנים מהולה באכזבה כי קבוצתם האהובה לא זוכה בתואר. הדבר נכון עוד יותר לגבי אוהדיו של הספורטאי הבודד: מלבד מתי מעט דוגמת רוג'ר פדרר בטניס וטייגר וודס בגולף רוב הספורטאים לא זוכים בתארים על בסיס קבוע, ומכך שגם אוהדיהם שלהם שבעי אכזבות.

תמיד שאלתי את עצמי, ואלי למישהו מכם יש תשובה על כך, האם רגש האהדה לקבוצה/נבחרת שונה מהותית מאהדה לספורטאי בודד, ידידה הפנתה את תשומת לב לכך שתופעת ה"גרופיות" של יוצרים מוסיקליים פופולאריים אינה מבחינה בין גרופיות ללהקה או ליוצר בודד ונפוצה בה במידה בשני המקרים. האומנם כך הדבר גם בספורט?  אני עודני מתחבט בסוגיה ואשמח לרעיונותיכם.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. מולי תודה, יש לי לא מעט מה להגיב:
    1. "רדיוס בלי קהל" – חבל שאתה אוכל את הלוקש של "תקשורת הספורט" בישראל. כמות הפעמים שקבוצה קיבלה עונש "רדיוס ללא קהל" שולית וזניחה. משום מה, צרפו פה שני עונשים שאין ביניהם דבר וחצי דבר. יש עונש משחק בלי קהל ועונש רדיוס (לשחק במרחק X מהאצטדיון הביתי. לעניין המאמר שלך, המילה "רדיוס" מיותרת לחלוטין.
    2. למיטב ידיעתי והבנתי, אוהדי קטנון אינם רוכשים מניה כל שנה מחדש (קצרה היריעה מלהסביר כמה מסובך משפטית וחשבונאית לנהל כזה מודל), אלא משלמים דמי חבר לעמותה. פעם ששילמו דמי חבר הם חברים בעמותה ורשאים לבחור ולהיבחר לאורגנים השונים שלה.

    עד כאן קטנוניות.

    3. מה לא בסדר בהנחת כמות למינויים? מעבר לזאת שהנחת כמות זה דבר נפוץ כמעט בכל ענף במשק, יש גם ערך להעברת המתומנים מראש שמאפשרים לקבוצה הוצאת כספים כבר בתחילת העונה, נניח על רכש. לקבוצה יש אינטרס לעודד אנשים לרכוש מוקדם. זאת ועוד, לא לחינם קבוצות מצליחות יותר במגרשן הביתי. לקהל – על פי רוב – יש תועלת אשר עולה על הנזק. הגיוני שהקבוצה תיתן הנחה למי שמבטיח את מקומו מראש.
    4. המחיר לאוהדי החוץ בישראל *חייב* להיות זהה למחיר לאוהדי הבית ביציעים מקבילים. אין כזה דבר לקחת לאוהדי הבית באמצע המגרש 50 ש"ח ולאוהדי החוץ מאחורי השער 80 ש"ח. רציונל התמחור חייב להישמר ולכלול את אוהדי הקבוצה האורחת.
    5. מגרשי הספורט אינם הפקר! דין אחד להם ולשאר רחבי המדינה!!! אדם שעבר עבירה פלילית צריך לקבל עונש בהתאם לחומרת העבירה ללא קשר האם נעברה בתחומי אצטדיון. אין להקל עם העבריין בשל כך. אני רוצה להיכנס למסעדה, להכות אנשים, לבצע ונדליזם ואז לקבל ממנה הרחקה לשנה – סבבה? למה לא? מה ההבדל?
    6. עונשים קולקטיביים הם בזויים ויש לחדול אותם בהקדם.
    7. היו מדינות שרמת האלימות בתוך האצטדיונים ירדה פלאים דווקא כשהוציאו את כוחות השיטור. מסתבר שלפעמים אם אתה מפסיק להתייחס לאדם חף מפשע כעבריין הוא אשכרה מתנהג יפה יותר.
    8. הבדל עצום בין אהדה לספורטאי ספציפי לבין קבוצה:
    א. במקרה של ספורטאי האהדה זמנית ומסתיימת עם פרישתו ואז מעבר לספורטאי הבא (או שלא). במקרה של קבוצה האהדה (לרוב) נצחית (הנה, סבא שלי כבר אינו בחיים ובניו, נכדיו ונינו עדיין אוהדים את מכבי חיפה).
    ב. באהדה לקבוצה אתה משהו מחלק גדול יותר. יש בה מאפיינים של דת ושל פאזישם. דברים שכמעט לא תמצא באהבה לספורטאי בודד.

        1. אני לא מכור לא לאחד ולא למשנהו כך שאין לי תשובה לזה.
          אבל זה שאת הספרים שאני אוהב, אני קורא מאות פעמים, לא אומר שאני מעריץ את הסופר…

    1. איתי עזרא, תודה.
      המיקום המלא הוא:שמואל ב פרק ב פסוק יד שם כתוב:
      וַיֹּ֤אמֶר אַבְנֵר֙ אֶל־יוֹאָ֔ב יָק֤וּמוּ נָא֙ הַנְּעָרִ֔ים וִישַֽׂחֲק֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ וַיֹּ֥אמֶר יוֹאָ֖ב יָקֻֽמוּ׃

  2. שאלה טובה שאלת,האמת שגם לי אין תשובה ברורה,הנימוק שמתן נתן הוא מאוד הגיוני ונכון,הרי שהספורטאי פרש זהו זה נגמר,לצורך העניין לא תמשיך לאהוד את הבן שלו. האמת שכמעט ואין ספורטאים שמתעסקים במקצוע יחיד שאני אוהב ברמה של קבוצות,היחידי שעולה לי לראש זה פדרר ואצלו אני חייב להגיד שמבחינת הרגש אצלי,שפדרר משחק זה בדיוק כמו שהלייקרס או ביתר משחקות.אבל זה רק פדרר .יותר מזה בספורט קבוצתי אין סיכוי שאני יאהב שחקן על פני קבוצה.למשל אני מאוד אוהב את נוביצקי אבל שהוא משחק נגד הלייקרס אני תמיד יאהב את הלייקרס וירצה שהוא יפסיד.פעם לפחות בNBA לא הייתה לך הדילמה,אם התחלת לאהוד את הלייקרס למשל בגלל מג'יק נשארת אוהד הלייקרס לכל החיים ככה גם בבוסטון,שיקגו.היום ששחקן מחליף קבוצה כל 4 שנים אתה בבעיה ותשאר אוהד שחקן ולא קבוצה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט