כתב הגנה / עמית רחמילביץ'

****************

עמית רחמילביץ' בן ה-21 מאמן במחלקת הנוער של מכבי אשדוד.

***************

"אתה רואה את שלושת הקבוצות האלו: גולדן סטייט – האם הם מכניסים את הכדור פנימה (לתוך הצבע)? אחי ביוסטון, המהפך הגדול ביותר בליגה – האם הם מכניסים את הכדור פנימה (לתוך הצבע)? אתה יכול ללכת לקבל מידע מכל מחשב, להריץ בו את הזריקות הטובות ביותר הם והוא יגיד לך שהפוסט-אפ הוא הגרוע ביותר בכדורסל, אם אתה רוצה להכניס את הכדור פנימה כדי לזרוק מעל מישהו, אז אתה הולך נגד האנליטיקס, הזריקה הכי טובה בכדורסל היא שלשה מהפינה. הזריקה השנייה הכי טובה היא כל שלשה אחרת. חוץ מזריקת עונשין-שאנחנו מנסים להגיע אליה כמה שיותר-שבה אתה מקבל 1.5 נק על כל פעם שאתה מגיע לעונשין (בליגות המקצועניות),וזה פשוט אותו דבר עבור ילדי המכללה …"

את התשובה המצוינת הזאת (בנימה טיפה להוטה) נתן דן ד'אנטוני, אח של ומאמן אוניברסיטת מארשל, לשלושה כתבים ששאלו לדעתו על זריקת השלוש. בהמשך הראיון, כאן, נותן ד'אנטוני הסבר סטטיסטי מדויק לכמעט כל זריקה אפשרית שהתקפה יכולה לכוון אליה ומראה שמבחינה סטטיסטית שאכן זריקה לשלוש נקודות עדיפה. תמיד.

הסבר יבש של הנתונים האלה יציג את התמונה הבאה: לאורך משחק שלם עדיף להשקיע יותר ביצירת מצבי קליעה לשלוש מאשר מצבי קליעה אחרים כי הרווח הוא גדול יותר.

הכדורסל השתנה, זה ברור, שחקנים קולעים יותר טוב,  לשחקנים היום יותר טווח, קליעה הפכה להיות מצרך הכרחי בלי קשר לתפקידך ה"יבש" במגרש ( לא משנה אם אתה סנטר או רכז לצורך העניין) . אבל למה? מה עומד מאחורי הסטטיסטיקה הזאת? איך הגענו למצב שהזריקה הרחוקה ביותר מהסל היא הכלי ההתקפי הטוב ביותר?

מרבית ההסברים שניתנים לתופעה הגלובלית הזאת נותנים קרדיט כמעט מוחלט לצד אחד של המגרש- כלי האימון והאימונים השתפרו, המאמנים השתפרו, מה שהוביל לכך שהשחקנים השתפרו ולכן שחקנים מפגנים יכולות קליעה טובות יותר ובשורה התחתונה פשוט better offense.

כותב שורות אלו מאוהב בקליעה ל-3 בתור שחקן, מאמן ואוהד כדורסל. ועדיין אני מוצא את עצמי לא משתכנע מההסברים האלו שרק מעלים אצלי שאלה נוקבת כל פעם. מה עם ההגנה? האם הקדמה והטכנולוגיה פסחו עליה? מה קורה בחצי הפחות שיווקי של המגרש שמאפשר את המצב הזה? ואולי, רק אולי, ההגנה לא רק מאפשרת אלא מהווה חלק מהותי מאוד (שאנחנו מתעלמים ממנו במופגן) בהתפתחות הקליעה בהתקפה?

בהשתלמות שהעביר פאבלו לאסו, מאמנה של ריאל מדריד, בחודש האחרון, הוא הסביר את הסיבה שבגללה הוא שינה את הפילוסופיה ההגנתית שלו לגבי פתרון חדירות מהפינה (מתחיל מדקה 56:50).

דוגמה לחולשת השיטה ההגנתית הקודמת של ריאל מדריד (בכחול).

בארבעת שנותיו הראשונות בריאל מדריד, לאסו היה פותר את החדירה בצורה הבאה: המגן שיוצא בקלוז אאוט לכיוון המתקיף בפינה עם הכדור, מכוון עם הרגליים לכיוון הקו ובעצם נותן תעדוף לחדירה לקו, כשהעזרה בעצם מגיעה מהצד הרחוק לכדור (weakside).

"בארבע שנים הראשונות שלי בריאל מדריד, ככה היינו פותרים את החדירה הזאת. אבל, מאמנים לרוב הם לא כל כך טיפשים ומה הם עשו? אחרי כמה שנים הם רצו שנפתור את זה ככה (שנכוון לקו ונביא את העזרה מהצד הרחוק לכדור)" בזמן שלאסו מסיים את המשפט שחקן התקפה מה-weakside חותך לכיוון הסל ואז לאסו מראה עוד שלושה פתרונות אפשריים לתקוף את הפתרון ההגנתי הזה.

"במדריד חשבנו שאנחנו טיפה יותר חכמים מכולם,שאלנו את עצמנו למה שלא נשנה את זה?, במקום שהשחקן הגנה שיוצא לכדור יעדיף חדירה לכיוון קו הבסיס, הוא יאיים על הקליעה וישלח אותו לכיוון האמצע ואז אתה" – מצביע על השחקן הגנה הכי קרוב לכדור ונמצא בצד החזק – "תבוא לעזרה".

הרצאתו של לאסו:

לפני שניגע בפתרון ההגנתי הספציפי שלאסו נותן למצב, פתרון שבמהותו נמצאת תשובה לנושא התפתחות הקליעה, חשוב שנבין שהוא מתאר פה תהליך של שינוי מגמות בספורט קבוצתי , תהליך שהוא בלתי נפרד מהתפתחות אבולוציונית של כמעט כל ענף ספורט. מה שמתואר פה הוא קונצנזוס לגבי גישה מסויימת בהגנה, שגרם לתגובה התקפית שעם הזמן גם היא הפכה לקונצנזוס, עד שבא "חכמולוג" אחד ומפר את הסטטוס קוו עם גישה אחרת שבמידה והיא אכן תוכיח את עצמה היא תאלץ את הספורט להמציא תגובה התקפית חדשה שעם הזמן תהפוך לקונצנזוס עד שיגיע חכמולוג אחר ויחזור לגישה הישנה או ימציא גישה שלישית שמערבבת את הגישות או ממציאה גישה חדשה לגמרי. כך או כך ההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב.

כדורסל הוא ספורט צעיר, כמה צעיר? כדורסל הומצא על ידי ד"ר ג'יימס נייסמית בשנת 1891  אך משוחק בצורה הדומה למה שאנחנו רואים כיום מ-1918, משמע הוא קיים 126 שנה , ומשוחק בצורה מסוימת (נכון חלקית , הסבר מורחב בהמשך) רק 99 שנים (מאז שהמשחק הגיע לאירופה במלחה"ע 1 הוא משוחק עם עשרה שחקנים על המגרש). לצורך השוואה העדות הראשונה לחוקי הכדורגל שאנו מכירים כיום היא מלפני 169 שנים.

העובדות האלה, בצירוף העובדה שכדורסל הוא אחד מענפי הספורט היחידים שמשוחק בכמה מדינות ובכל מדינה ישנם פורמטים שונים מבחינת חוקים, גודל המגרש ומנהלות טכניות (דוגמאות לא חסר: קשת השלוש שתראו במשחק יורוליג קצרה יותר מקשת השלוש בnba וארוכה יותר מקשת השלוש בליגת המכללות. אורך מחצית באנ בי אי היא כ-24 דקות בעוד במשחק יורוליג ומכללות אורך מחצית היא כ-20 דקות בעוד במכללות יש רק מחציות ואין רבעים בכלל) גורמת לכך שהמגמות בענף הזה מתפתחות לאט וגם לכך שהזרעים  של מגמות שכן מראות ניצנים בצד אחד של הגלובוס לא הובאו בכלל לצידו השני של הגלובוס.

מצד שני מגמות שכן הצליחו ליצור קונצנזוס ולתקוע את דגלם בכל הגלובוס נשארות לזמן רב – גם אם אינם אקטואליות יותר בגלל מגמות חדשות. המגמה ההגנתית שתעלה מהפסקה הבאה עד סוף הטור שייכת למגמות מהסוג השני.

"כדורסל הוא ספורט לגבוהים"- קלישאה זו ,שקשה להפריך אותה בטענה שהיא לא נכונה, אך כל מי שקצת מתמצא בענף יודע שגובהו של שחקן הוא כבר מזמן לא ערובה להאם קריירת הכדורסל שלו תהיה הצלחה ענקית או כישלון גמור. הבסיס לחשיבה הזאת מתחיל בימים הראשונים שבהם הכדורסל התחיל לקבל חשיפה בין לאומית , בעיקר דרך ליגת הnba שמשנות ה60 עד תחילת שנות ה80 נשלטה ביד רמה על ידי גבוהים : ווילט צ'מברליין, ביל ראסל, קרים עבדול ג'אבר – שחקנים אלו קבעו את הרף ואת העובדה שהשחקנים הדומנניטים באותה תקופה היו הגבוהים . בעולם בו שחקנים אימתנים מטילים אימה מתחת לסלים ואין קשת שלוש הוטמעה גישת הגנה מאוד ברורה – Protect the paint.

המטרה הייתה להגן על הצבע, ולהקשות על הכנסת כדור פנימה למפלצות הריבאונד ואחוזי השדה ובמידה והכדור כן נכנס על הגנה לעשות הכל כדי לגרום להתקפה לקחת את הזריקה הרעה ביותר. במהלך השנים היו מספר מגמות התקפיות שהשתנו ; בשנות השמונים הייתה זו מגמת הקבוצתיות כאשר קבוצות כמו בוסטון והלייקרס שלטו ביד רמה בליגה עם משחק קבוצתי שמוציא את המקסימום מכל שחקני הקבוצה אבל המטרה ההתקפית עדיין הייתה להגיע קרוב ככל האפשר לסל, וסביב העיקרון הזה פרח המשחק הקבוצתי של קבוצות אלו.

הפך את המשחק למבוסס יכולת אישית. ג'ורדן מכריח גבוה, שאקיל אוניל, לצאת החוצה מהצבע.

בשלהי שנות ה-80 הגיע לליגת ה-NBA שחקן ששינה את המשחק לחלוטין והפך לאגדה בעודו בחיים והראה שגם אדם בגודל סביר, יכול להפוך להיות השחקן הדומיננטי בליגה, ועד סוף הקריירה לשחקן הדומיננטי בהיסטוריה. הכיוון שג'ורדן לקח אליו את משחק ההתקפה בארה"ב הוא מבוסס יכולות אישיות וקליעה על כל פניה וגרם לקבוצות להאדיר את הכוכבים שלה לשחק אל החוזקות שלהם ולבנות סביבם קבוצה מנצחת (דוגמא למגמה שלא הגיע לאירופה אבל שינתה את הכדורסל לתמיד). שני המגמות ההתקפיות שציינו לעיל, גם הקבוצתית וגם הסוליסטית, אומנם השפיעו מאוד על המשחק ואנחנו עדיין רואים עדויות למגמות אלו בכדורסל המודרני אבל לא הכריחו שום שינוי בפילוסופיה ההגנתית ששלטה בענף בשלושה עשורים שעברו- הגנו על הבית, הגנו על הצבע. אם נשים לב כנראה שמגמות אלו לא רק לא שינו את המגמה אלא רק חיזקו אותה.

נחזור חזרה לשנת 1967 בה הודיע נציב ליגת ה-ABA, ג'ורג' מיקן, יזם ושחקן כדורסל שהתנשא לגובה 2.08 מטר והיה אחד השחקנים הדומיננטים בתקופתו (דומיננטי כל כך שאומרים שמרבית שינויי החוקים ב-nba נבעו מהשליטה שלו באזור הצבע), שהליגה מכניסה באופן רשמי את קו השלשה במטרה לרווח את המשחק ולאפשר לשחקנים הנמוכים לקלוע יותר ולאפשר חווית צפייה מהנה יותר במשחק. קו השלוש הגיע לליגת הnba בעונת 1979/1980 אך חזונו המלא של מיקן, כדורסל מרווח ומהיר ששחקנים נמוכים בממדים אנושיים קובעים בו את הטון הגיע "רק" 34 עונות אחרי הופעת הבכורה של קו השלוש בליגה הטובה בעולם בדמות הPace and space.

המגמות ההתקפיות השתנו אבל המנטליות הגנתית נשארה איתנה, תשמרו על הצבע ושינצחו אותנו מבחוץ. ישנם כל מיני פתרונות הגנתיים שהביאו לידי ביטוי את המנטליות הזאת אך לרוב יש כמה מאפיינים שחוזרים על עצמם בהגנות על הצבע.

המאפיין הראשון הוא ההגנה של השחקנים off the ball כלומר כל שחקן שלא שומר על הכדור. כשהגנה רוצה לשמור על הצבע לרוב היא תנחה את ארבעת השחקנים שלא שומרים על הכדור לעמוד במשולשי הגנה עמוקים- מצב שבו השחקן יוצר משלוש דמיוני בין השחקן שעליו הוא שומר לבין הכדור לבינו, בעוד השחקן עומד במצב שהוא קרוב מאוד לצבע ולכדור כדי למנוע נתיב חדירה. התעדוף פה הוא די ברור – להיות קרוב לסל ולצופף את המרכז כדי למנוע גישה קלה לצבע בתנועה עם הכדור ובלעדיו.

המאפיין השני שלרוב חוזר על עצמו הוא אזור שממנו מגיעה העזרה במקרה של קריסה הגנתית ובליגה הטובה בעולם אוהבים לכסות מכל הכיוונים. כלומר, כולם מחוייבים לעזרה גם הצד החזק וגם הצד החלש.

בהרצאה שהעביר ג'ים בוילן (דאז עוזר המאמן שאחראי על ההגנה בסן אנטוניו וכיום עוזר מאמן ראשי בשיקגו בולס) במסגרת השתלמות מאמנים שעשתה סאן אנטוניו בביקור שלה בברלין מראה איך סן אנטוניו (אחת מהקבוצות שמציגות בסיס הגנתי יציב לאורך עונות רבות) וקבוצות רבות אחרות מנסות לאכול את העוגה אותה שלמה.

הקונספט ההגנתי שמציג בוילן אומר כך: הספרס רוצים להרחיק את הקבוצה היריבה מהאמצע ולא לאפשר לשם חדירה, אז היא מכוונת לקו הבסיס אבל מביאה עזרה גם מהצד החזק וגם מהצד החלש. כלומר, כל השחקנים שקרובים לכדור וגם השחקן הכי רחוק מהכדור צריך להיות ערוך לגבות את השחקן ששומר על הכדור במקרה של קריסה הגנתית.

פיפן היה מוכן לגבות את ג'ורדן בשמירה על בראיינט, קונספט הגנתי נהוג באותה תקופה.

עקרונות דומים אפשר לראות בהרצאה שהעביר דווין קייסי, מאמנה של טורנטו רפטורס בהשתלמות של הקבוצה באפריקה ובה הוא מראה את "האני מאמין" שלו לגבי הטקטיקה הגנתית שבה השתמש גם בדאלאס בעונת האליפות בה שימש כעוזר מאמן ולמעשה "הרוויח" את תפקידו בטורנטו בזכותה. אני  מזמין אתכם לצפות בהרצאתו של עוזר המאמן ביוטה ג'אז, זאק גוטרי, על עקרונות המשחק של קבוצתו ולראות אם אתם מצליחים לזהות את הדפוס שחוזר על עצמו.

אחרי שמבינים את המאפיינים המצב הכמעט פרדוקסלי מתבהר: עד היום הקליעה לשלוש הייתה עקב אכילס של ההתקפה כלומר ההגנה עודדה את הזריקה לשלוש וההתקפה נמנעה מהם. היום אנחנו עדים לשחקני כדורסל שיותר טובים בהכל : יכולות גופניות, שליטה בכדור וגם בקליעה. בעבר היה נפוץ לשמוע במגרשי הכדורסל את המשפט "שינצחו אותנו מבחוץ", עברו השנים ואכן הנבואה הגשימה את עצמה  ואכן קבוצות למדו לקחת מה שההגנה הנותנת. הסיבה העיקרית שזריקת פוסט שווה 0.8 נקודות לאורך משחק שלם וזריקה לשלוש מהפינה שווה 1.3 היא שההגנה עובדת מאוד קשה בשביל זה.

הרצאתו של ג'ים בוילן :

הרצאתו של דווין קייסי :

הרצאתו של זאק גוטרי:

בכדורסל אין וואקום. כאשר הגנה באופן מופגן מנסה למנוע סיטואציה ספציפית , אותה הגנה באופן מופגן מוותרת על משהו אחר. לצורך העניין כאשר הגנה עושה מאמצים אדירים למנוע כניסות קלות או מסירות לחיתוכים לתוך הצבע זה אומר שהיא באופן ברור מעדיפה שיקלעו עליה מבחוץ וכך גם עובד התעדוף שלה. לעזרה מהצד החזק ולכיווצים בהגנה יש עוד כמה יתרונות בולטים שיכולים לגרום לקבוצה לבחור בה כטקטיקה הגנתית : מרחקים קצרים ששחקנים צריכים לעשות כדי למנוע חדירה, מאמץ גופני פחות אינטנסיבי, שמירה על מצ'-אפים ומניעת רוטציות ארוכות בהגנה.

ניתן להבין איך לאורך ארבעה עשורים קבוצות העדיפו את הגישה הגנתית הזאת שהתאימה לכל מגמה התקפית שהביאה איתה רוח התקופה.גישה הגנתית שהתאימה גם נגד הגבוהים האימתנים של השנים המוקדמות, גם למשחק הקבוצתי של תקופת הביניים וגם למשחק האינדיבדואלי שאפיין את העידן האחרון של הכדורסל.

אך בשנת 2014 הגיע החכמולוג המיוחל. סטיב קר שמונה למאמן גולדן סטייט, וראה לנגד עיניו את היתרונות המובהקים של קבוצתו לנגד החסרונות הבולטים במנטליות הגנתית הרווחת בליגה הטובה בעולם. עקרונותיו של ה-Pace and space מהווים הקונטרה המושלמת לגישת ההגנה המכווצת ולמעשה נכנסים וממלאים את הוואקום  שנוצר ולא התמלא עכב הקיבעון הענפי שיש בספורט הנהדר הזה.

העקרונות של שיטת ההתקפה של סטיב קר ברורים ולמעשה תוקפים באופן ישיר את החסרונות בהגנת הצבע: משחק בקצב גבוה, הן בתנועה ללא כדור והן בתנועה של הכדור, לשמור על מרווחים גדולים בהתקפה ולרווח את מרכז המגרש כשהמטרה בכל התקפה היא למצוא את האזור הריק שעליו ההגנה ויתרה ולתקוף אותו. המהירות והמרווחים מונעים מהעזרה המקיפה להגיב בזמן וגם במידה וההגנה מגיבה ומרשה לעצמה להיפתח, גולדן סטייט הענישו פעם אחר פעם את היריבה באזור שההגנה הייתה חייבת להפקיר כדי לתת פתרונות.

דוגמה לתפיסה החדשה – אף אחד משחקני מינסוטה לא נמצא בצבע.

השליטה של גולדן סטייט בוואקום התבטאה בהישגים שכולנו מכירים, סטטיסטיקות מטורפות שכולנו החזקנו את הראש ולא האמנו ובניצול הפוטנציאל המלא של שני שחקני קליעה נהדרים שלה ולא בטוח שהיו מגיעים להישגים כאלה תחת שיטה התקפית אחרת. אין ספק שג'ורג' מיקן צופה מלמעלה בסיפוק בחזונו מגיע לידי ביטוי תחת ידיו של קר שעדיין מחזיק כיום באחוז הגבוה ביותר לשלוש נקודות בהיסטוריה של הליגה הטובה בעולם. נתון שאולי מראה למה דווקא קר זיהה את החסרונות הבולטים בהגנת הצבע.

כדורסל הוא ספורט מדהים, עם הרבה מאוד דברים שמאפיינים אותו כספורט קבוצתי. אחד הדברים הנהדרים בכדורסל הוא העובדה שכולם עושים הכל. אין הרכב הגנה והרכב התקפה, אין שחקני הגנה או שחקני התקפה  וכל שחקן חייב להוציא לפועל פעולות בשני צידי המגרש . העובדה הזאת מובילה לכך שמשחק ההגנה נובע ממשחק ההתקפה ולהפך, והופכת את הכדורסל למשחק שדומה למערכת חוטים מסועפת שבה כל משיכה של חוט משפיעה על מקום החוטים האחרים, וכל תופעה שמתרחשת בצד אחד של המגרש מושפעת מצידו השני ומשפיעה על שני הצדדים. תופעת הקליעה שאנו עדים לה בשנים האחרונות לא נובעת רק מאג'נדה הגנתית מיושנת או גישה שמוטמעת עמוק בגנים של המשחק הזה, אין ספק שהכדורסל השתנה והתקדם מכל מיני בחינות שהשפיעו גם הם באופן ישיר על היכולות ההתקפיות שאנחנו עדים להם. אך כדורסל משחקים בשני הצדדים  של המגרש, ולמנטליות ההגנתית יש חלק עיקרי ומרכזי בכך ששחקנים יורים מכול טווח וקולעים באחוזים לא הגיוניים.

לכל תופעה התקפית שמגיעה לעוצמות האלה ובשנתיים האחרונות מבססת את עצמה כמגמה ההתקפית של רוח התקופה, ראוי שתהיה תגובה הגנתית לפחות באותו קנה מידה. אין לי ספק שזה רק עניין של זמן עד שיבוא החכמולוג הבא ויראה לנו  איפה הוואקום שנוצר בימים אלה וירים את הכפפה לחכמולוג שיבוא אחריו.

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. נתן

    25 אפר 2017 06:50:07

    יפה! אין ספק שהמשחק השתנה מאד. מבחינתי לפחות, השינוי האמיתי בליגה היה חוקי: הורדת ההגבלה על הגנה איזורית, והגברת ההגנה על שחקני החוץ. ההוכחה לכך היא שבאירופה בה לא היו חוקים כמו ב אן בי אי כבר שיחקו על שלשות מזמן.

    1. רביד אראל

      25 אפר 2017 11:57:54

      לא חושב שאתה צודק, כל קבוצה אירופאית שיש לה סנטר טוב מתחילה לשחק עליו וכל סנטר סביר עם משחק פוסט באן בי אי שמגיע או שיחק באירופה קורע את היורוליג. אפילו צירבס שנה שעברה היה די בלתי ניתן לעצירה שלא נדבר על סופו בימיו הטובים

      2. גלעד

        26 אפר 2017 09:32:33

        כתבת יפה.
        בקשר לדוגמה ההפוכה שלך לבול דיפנס (כולם מחוץ לצבע) – יש חוק 3 שניות הגנתי בNBA שמטרתו היא לפנות את הצבע לחדירות ולחיתוכים ויש גם חוק 5 שניות התקפי על כדרור עם הגב לסל – כלומר הליגה במפורש הולכת לכיוון של משחק עם הפנים לסל ולכיוון ריווח מקסימלי.
        הכדורסל האירופי, בו אין את החוקים הללו, נשאר שמרני יותר, ואני סקרן אם גם שם נראה מגמה של עלייה בכמות הזריקות לשלוש.
        עוד הארה: pace and space זה מונח שמשוייך לאריק ספולסטרה בתקופת לברון במיאמי, שם ניסו לנצל את היכולת שלו (של לברון, לא של ספולסטרה…) לשמור על ביגמנים כדי להשיג יתרון התקפי במגרש פתוח).

  4. מולי

    25 אפר 2017 07:59:59

    תודה על אחד המאמרים המקצועיים הטובים ביותר שקראתי על כדורסל.

    כאן למעשה תפקידו העיקרי של הג"מ:
    לגרום לקבוצות האחרות "לבחור את הרעל שלהן."

    הבעייה העיקרית היא שרובנו חיים בהווה ובעבר ולא בעתיד. מוכתבים ולא מכתיבים, כפי שכתב רופא הילדים המפורסם שאול:

    הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
    הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
    רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
    רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

  13. עגל

    25 אפר 2017 12:02:46

    מצוין, באמת.
    לא פירטת כל כך על השינויים בליגה עקב המעבר לשמירה איזורית. בעיני זה היה שינוי עצום בצורת המשחק.
    ג"ס מתבססת על העיקרון שכל מטאטא יורה (טוב, חוץ מפאצ'וליה) מכל נקודה במגרש. המטרה שלהם היא ליצור ריווח גדול ומרחק מינימלי בין השחקן לשומר שלו. לקרי מספיקות שתי עשיריות שניה כדי לשים את הכדור בסל גם אם הוא ליד החצי. אבל חייבים חדירות לסל אחרת אין ריווח.
    השאלה איך קבוצה כזאת תתמודד מול סנטר דומיננטי כמו שאקיל היא מעניינת. הייתי רוצה לראות את ג"ס הנוכחית מול אורלנדו של שאק.

  14. אוהד ס"א

    25 אפר 2017 14:29:45

    איזה יופי, כל כך נהניתי והחכמתי.
    ואז גם באות השאלות:
    א. האם מה שדאנטוני עושה ביוסטון זה בעצם נגזר ממה שקר עשה בג"ס?

    ב. הזכרת את ריאל וזה מאד מעניין לראות איך היא מיישמת את התורה הכה מבריקה שלה מול בלאט וחבורת הנגרים שלו. כרגע לאחר 2 משחקים במדריד, זה נראה רע מאד.

    ג. אני זוכר שבשנות ה – 90 פיני ובלאט היו משאירים את היריבות לקלוע שלשות חופשי ללא שמירה. זה עבד מעולה רוב הזמן ואיפשר למכבי לקחת 2 אליפויות אירופה והקפיץ את הקריירה של בלאט. מעניין לראות כמה היא רלוונטית היום

    ד. אחרי שקר בנה את השיטה, השאלה היא כמה הוא קריטי לקבוצה הנפלאה שלו. כרגע מייק בראון מצליח יפה מאד, אני מאותם אנשים שבטוחים כמעט לחלוטין שבהינתן ההזדמנות הוא יצליח לדפוק את העסק כמו תמיד.
    מצד שני, הוא תמיד דפק את לברון.

    1. עמית רחמי

      26 אפר 2017 11:59:31

      דבר ראשון , תודה על הפרגון.
      א) בגדול כל הליגה עשתה התאמות לפי הקו ההתקפי של ג"ס. כלומר דאנטוני שהביא ליוסטון את סגנון הקצב המהיר, עשה התאמות אני מאמין לסגנון משחק שמעודד קליעה. למען האמת לא בדקתי לעומק את יוסטון אבל הקו ההתקפי בnba מאוד מושפע ממה שגולדן סטייט עושים בשנים האחרונות מה שגורם גם למאמנים עם סגנון מובהק לעשות התאמות למשחק המודרני (בהנחה שהם רוצים לשרוד).

      ב)אני לא יודע כמה השיטה של פאבלו לאסו מבריקה , בגדול היום הרבה קבוצות משתמשות בעזרה מהצד החזק כפיתרון הגנתי לקריסה אחרי רוטציה או אחרי עזרה. הבאתי את לאסו כדוגמא לשינוי גישה הגנתית שהכריח שינוי גישה התקפי.

      ג) לדעתי היום היא לא רלוונטית בכלל ומה שכתבתי בטור די מסביר למה.

      ד) בגדול גולדן סטייט היא קבוצה מאוד מאוד חכמה. קריאת מצבים ברמה הכי גבוהה שיש והבנה מוחלטת של ההיררכיה ההתקפית שלהם ושל המטרות ההתקפיות שלהם נובעת לא רק מיכולות האימון של קר אלא גם מאופי ומבנה אישיותי מאוד מיוחד שלהם כקבוצה. לכן אני חושב שכל זמן שמייק בראון לא יפריע (בדיוק כמו שלוק וולטון עשה) ורק ידאג לתחזק את הרוטציות ולשמור על כולם בריאים אין סיבה שגולדן סטייט לא יגיעו עד הפיינלס.

  19. עידו גילרי

    25 אפר 2017 19:43:56

    מצוין. כיף לקרוא את הזוית של אלה שחיים את המשחק.
    הערה אחת חשובה. הזריקה לשלוש (גם מהפינה) אינה היעילה ביותר. זריקה מתחת לסל עדיין טובה ממנה. כמו גם זריקה שמסתיימת בעבירה.
    כאן בעצם המלכודת שאיתה צריכה להתמודד כל הגנה מודרנית: קשה מאד להגן בצורה יעילה גם מתחת לסל וגם על קשת השלוש.

    1. KawaiNot

      25 אפר 2017 22:26:43

      איך אתה מגדיר יעילות?
      כשמדברים על קלעי שלשות טובים, התוחלת של זריקה – הסתברות קליעה כפול הרווח שלה (1/2/3 נק') גבוהה במיוחד בזריקות פנויות. שחקן שקולע מהשלוש ב-30 אחוז במשך העונה ישים זריקה פנויה בערך ב-60 אחוז. כלומר תוחלת של 1.8, בשביל אותה תוחלת מהעונשין אתה צריך לקלוע ב-90 אחוז מהקו, לא הרבה שחקנים עושים את זה.
      כמובן שלייאפ פנוי יקבל תוחלת של קרוב ל-2 וזה עדיף אז מאוד תלוי איזה מצבים אנחנו משווים.

      מצרף כאן מאמר מעניין שמנתח מהלך במשחק של ס"א נגד התאנדר בעזרת כלים אלגוריתמיים בכל רגע נתון במשחק. שתיים הפרש לתאנדר, כדור בידיים של פארקר, 10 שניות לסוף, הוא חודר – ואז, האם ללכת עד הסוף או שמא למסור החוצה לפינה הרחוקה? כנסו לראות מה היה.
      KawaiNot?

      http://grantland.com/features/expected-value-possession-nba-analytics/

      1. עידו גילרי

        25 אפר 2017 22:36:02

        בדיוק כמוך לפי התוחלת . אתה עושה הערכת יתר על הדיוק של 60% בזריקה פנויה מהפינה. מעל 80% מהשלשות הנזרקות הן פנויות והדבר נכון במיוחד על כאלו מהפינות. אין אף קלע (אולי סטף בשנה שעברה ) ששם אותן ב-60%.

        1. KawaiNot

          26 אפר 2017 00:00:02

          קצת הפרזתי, אבל סך הכל אם תפתח את המאמר שצירפתי תראה שהזריקה של קוואי עם EPV*=1.75 מהפינה שם (לפני שדיון נצמד אליו) שזה אומר קליעה ב-60 אחוז כמעט והוא שחקן של 38 אחוז מהשלוש בכללי. הוא גם שחקן של 80 אחוז מהקו באותה שנה, כלומר התוחלת של השלשה שלו עדיפה.

          *Expected Possession Value

          1. עידו גילרי

            26 אפר 2017 00:23:26

            תראה אני לא רוצה לקחת כלום מקירק גולדסברי מכיוון שהוא עושה עבודות נפלאות. קח בחשבון שזה יצא ממש כשהתחילו לעבד את נתוני המצלמות כך שהרבה מידע עדיין לא היה. בטח אם מסתכלים רק על זריקות של קוואי מהפינה.
            מה שאני מנסה להגיד הוא כזה. כדי להגיע ל-EPV של 1.75 הוא צריך לקלוע כמעט 60% מהפינה כשהוא פנוי. באופן כללי שלשות מהפינה הן זריקות חופשיות אז לא תראה הבדל משמעותי בין אחוזי הקליעה הכלליים משם לבין אלו שהגיעו מזריקות פנויות (אתה רואה את זה בתיאור שלו בסוף שמה כוויטרס מתקרב כשהכדור יוצא ולא משנה בהרבה את ה-EPV.
            כלומר אם אתה מסתכל על הקריירה של קוואי כמכלול ה-EPV הזה מוגזם בטירוף 45% זה צפי הרבה יותר נכון שנותן EPV של 1.35 אבל גם 50% נותן 1.5 שפחות טוב מזריקה מתחת לסל או זריקות עונשין. איך שלא תהפוך את זה אתה עדיין מדבר על מקרה קיצוני ולא על משהו כללי. כלומר באופן כללי שלשה פחות טובה (גם מהפינה) מזריקה מתחת לסל או עונשין.

  20. מנחם לס

    25 אפר 2017 22:33:42

    שחקן אחד כמו שקיל במיטבו או חאכים אולג'ואן היה מחזיר את הפוסט-אפ לקליעה היעילה ביותר בכדורסל. הבעייה היא שאין יותר שחקנים כאלה.
    תודה על מאמן חשוב וטוב מאד

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט