קנדה קראש, חלק ה': הקנדים (ה)באים! / ערן שור

 

 

לאלו ששרדו עד כאן (סביר להניח שמדובר בעיקר בעכברי כדורסל מושבעים; בכל זאת, מדובר כאן על כדורסל קנדי), הפוסטים הבאים יהיו בבחינת "נאום הסיכום של ההגנה" והסיבה האמיתית שבגללה בכלל התחלתי לכתוב על הכדורסל הקנדי (בטח שלא בגלל ג'ואל אנטוני) – הרצון לחשוף כמה אוצרות חבויים מן העין, שלדעתי נשמע ונדבר לפחות על חלקם לא מעט בשנים הקרובות.

בפוסטים הקודמים סקרתי את העבר ההווה והעתיד הקרוב, וגם את השינויים התרבותיים והארגוניים שעוברים על הכדורסל הקנדי בשנים האחרונות. יחד עם זאת, אפלטון כתב באחת התגובות שהוא עדיין לא מתרשם יותר מדי מהאיכות של הכדורסלנים הצעירים הקנדיים, בעיקר בהשוואה לאלו מאוסטרליה. לאור מה שהבאתי עד עכשיו, קשה לי להאשים אותו. על פי רוב לא היו כאן כוכבים גדולים, אלא בעיקר שחקנים משלימים או צעירים שכנראה יהפכו לכאלו (לא שיש בזה משהו רע; רוב מדינות העולם היו קונות בעיניים עצומות שחקן משלים או שניים ה-נבא).

למרות שאפרופו השחקנים בעלי הפוטנציאל המוגבל האלו, תראו מה דילון ברוקס, שכתבתי עליו בפוסט קודם, עשה לפני יומיים מול המדורגת שנייה במכללות, UCLA של לונזו בול וטי ג'יי ליף:

 

בכל אופן, כמו שיודע כל מדען מתחיל, מתי שהוא מגיע הרגע שבו צריך לעבור מתיאוריה (דיבורים על פריחה, עתיד ורוד, תהליכים כלליים, מגמות, ושינויים תרבותיים וארגוניים) לראיות אמפיריות, קרי השחקנים עצמם.

או אם לרדת ממגדל השן, איטס טיים טו פוט מיי מוני וור מיי מאות' איז.

אז מי הולך לצאת מפס היצור של הכדורסל הקנדי בשנים הקרובות וכמה רחוק הם יגיעו?

זה הזמן לחשוף גם את אלו שכנראה פחות מוכרים גם לעכברים שביניכם (אני משער שאפילו מנחם ו-K עוד לא שמעו על חלקם). השחקנים שאני עומד לציין כולם עדיין בגילאי בית ספר, ואת כולם יצא לי לראות משחקים יותר מפעם אחת. מכל שנתון בחרתי חמישה שחקנים שיצא לי לראות משחקים שלמים שלהם ושלדעתי יש להם סיכוי לא רע (לחלקם גבוה יותר מלאחרים) להגיע ל-נבא בשנים הקרובות. חלקם גם צפויים לדעתי להיות שחקני נבא מובילים.

ראוי לציין שהעומק מרשים למדי ובכל אחד מהשנתונים יש עוד כמה שחקנים שלא אופתע אם יגיעו גם הם לרמות הגבוהות. כל מיני גארדים זריזים עם יכולת סקורינג טובה או פורוורדים אתלטיים בגובה שני מטר, שגם אם לא יגיעו ל-נבא בהחלט יכולים להפוך לשחקנים מצויינים, ושכל אחד מהם היה נחשב ליהלום צרוף אם היה גדל בישראל למשל.

לפני שמתחילים, דרושה כמובן גם מילת אזהרה. בגילאים האלה (במיוחד כשמדובר על השנתונים הצעירים יותר) קשה מאוד לנבא דברים בוודאות. אם היה אפשר, לא היו כל כך הרבה מקרים של פלופים עם בחירות דראפט גבוהות או לחלופין כל כך הרבה סליפרים בבחירות נמוכות יותר. במילים אחרות, ברור לי שחלק מהשחקנים ברשימה למטה לא יגיעו בסוף ל-נבא (לחלקם, סביר להניח, אולי אפילו לא תהיה קריירת כדורסל מוצלחת במיוחד). מצד שני, בהחלט יש סיכוי שאחרים שלא נמצאים ברשימה הזו יפרצו ויצליחו להתבלט בעוד כמה שנים. זה חלק מהיופי שבעניין והכיף בלעקוב אחרי כשרונות צעירים. למעשה, היחיד ברשימה שכמעט אין לי ספק שיגיע ל-נבא וגם יצליח שם הוא אר ג'יי בארט משנתון 2000 (גם סימי שיטו משנתון 99' נראה כרגע כמו באנקר).

הערה אחרונה לגבי קטעי הוידיאו: מן הסתם אלו מיקס טייפס – מקבצים של הרגעים המוצלחים של כל שחקן. בהחלט ניתן להתרשם באמצעותם מהפוטנציאל, אבל הם מחביאים לא פעם אספקטים בעייתיים במשחק (חפשו את המיקס-טייפס של בנדר מהתקופה במכבי תל אביב), חלקם קריטיים. לכן אני משתדל להביא כאן כמעט רק שחקנים שראיתי במשחקים שלמים, רצוי כמה משחקים, ולהאיר גם את הנקודות הבעייתיות לצד היתרונות.

 

WHO’S GOT NEXT?

 

ילידי 1998:

את ילידי השנתון הזה יצא לי לראות בעיקר באליפות אמריקה עד גיל 18 בקיץ האחרון בצ'ילה. הנבחרת הקנדית שיחקה מצויין והביסה די בקלות את היריבות (ארגנטינה, ברזיל, פורטו ריקו והדומיניקנים) בדרך לגמר מול ארצות הברית. בארה"ב כיכבו מרקל פולץ (כנראה הבחירה הראשונה בדראפט האיכותי הקרוב, ואחד שהולך לעשות הרבה צרות לכתבי ה-נבא הישראלים כשהאוטו-קורקט בוורד יעשה להם שיכול אותיות) ומייקל פורטר (טופ 3 בדראפט של 2018). הקנדים נתנו לאמריקאים פייט בכלל לא רע והמשחק היה צמוד עד חמש דקות לסיום. אבל בסופו של דבר הם נכנעו לאתלטיות העדיפה (פולץ ופורטר) ובעיקר לפיזיות והגודל של האמריקאים מתחת לסלים, עם ג'ארט אלן הפיזי שמשחק עכשיו בארוכי הקרניים מטקסס ומוחמד במבה, שמתפאר בשם חביב עם נגיעות מזרח תיכוניות וחטיפיות, כמו גם במוטת ידיים בלתי נגמרת (2.40!) וקואורדינציה לא רעה.

בקיץ הקרוב (2017), הנבחרת הזו של קנדה, אולי עם חיזוק של שיטו מ-99' ובארט מ-2000, תתמודד באליפות העולם עד גיל 19 בקהיר. יהיה חם (תרתי משמע) ומעניין לעקוב. אני צופה לקנדים מאבק על מדליית הכסף, ואולי, אם יגיעו לגמר, אפילו פייט נאה נוסף לאמריקאים על הזהב. למען האמת, זה לא השנתון הצעיר הכי חזק של הקנדים. אין בו לדעתי אף אחד עם פוטנציאל להיות כוכב נבא, אבל בהחלט יש כמה שיכולים להגיע לליגה ואולי אפילו להפוך לשחקנים משמעותיים.

אלה היו השחקנים הבולטים בצד הקנדי באליפות אמריקה (מלבד כריסטיאן דויד, שהיה פצוע ולא השתתף):

 

ניקייל אלכסנדר-ווקר. קומבו גארד בגובה 1.96 עם מוטת ידיים של 2.06. מאוד מצא חן בעיני. נתן אליפות מעולה בצ'ילה וסיים אותה כמלך הסלים של האליפות, עם 17.5 נקודות למשחק ושלוש וחצי שלשות באחוזים מצויינים. סיים גם שלישי בחטיפות. לשיאו הגיע במשחק הגמר מול ארה"ב עם 25 נקודות ושבע שלשות. ניקייל הוא לא ממש רכז, אבל בכל זאת עושה עבודה טובה בליצור לעצמו ולאחרים ויש לו יכולות חדירה וראיית משחק טובות. שחקן קצת שקט, וגם מבנה הגוף רזה למדי ולא מוכן עדיין לפיזיות של ה-נבא, אבל הראה לדעתי פוטציאל מצויין. אהבתי במיוחד את השליטה הנהדרת שלו בשתי הידיים, עד כדי כך שקשה לדעת מה היד המובילה. לא יכולת טיפוסית בגיל הזה. בהחלט יש כאן פוטנציאל לשוטינג גארד לא רע ב-נבא כשיתחזק ויתמלא עוד. בשנה הבאה במכללת וירג'יניה טק.

הנה ניקייל בקטעים נבחרים מקיץ 2016:

 

שי גילגיוס-אלכסנדר. רכז. בן הדוד של ניקייל מלמעלה (במשפחה שמן הסתם אוהבת שמות משפחה כפולים), עם נתונים גופניים ואתלטיים כמעט זהים (אולי אפילו יותר ארוך). לא מלוטש כמו ניקייל ואין לו את הקליעה הנקייה שלו משלוש. קצת לייט בלומר. אבל יש בו משהו שגורם לי לחשוב שהפוטנציאל לא פחות גדול משל בן הדוד (מזכיר לי קצת את שון ליוינגסטון בצעירותו). קודם כל, מוסר מצויין, שסיים את האליפות בצ'ילה כמלך האסיסטים (מרקל פולץ סיים במקום השני). הוא גם שחקן הגנה מצויין (שני באליפות בחטיפות, מאחורי פולץ), עם רגליים זריזות ואינסטינקטים מצויינים, בנוסף על ידיים ארוכות. יחד איתו, עם ניקייל ועם לינדל וויגינטון (למטה), קנדה חנקה את מרבית היריבות שלה עם לחץ מתמיד בקו האחורי והמון חטיפות ומתפרצות בכל משחק. השנה הוא משתפר מאוד גם בייצור הנקודות (משחק עם ניקייל בתיכון אמריקאי), למרות שלא נראה לי שיהפוך לרכז סקורר בסופו של דבר כי מבנה הגוף לא מספיק חזק (הכתפיים לא רחבות) והוא מתקשה קצת לסיים עם מגע מתחת לסל. ובכל זאת, כנראה שגם בקנטאקי רואים בו משהו מיוחד והוא ישחק בשנה הבאה עבור ג'ון קאליפרי. בהחלט לא חדשות רעות בהתחשב ברשימה המכובדת של גארדים שיצאו משם ל-נבא בעשור האחרון (רונדו, וול, בלדסו, דווין בוקר, ג'מאל מורי, ועוד רבים וטובים).

גם הוא וגם ניקייל הם לדעתי לא וואן-אנד-דאן ויצטרכו להתבשל במכללות לפחות שנתיים שלוש ובעיקר להתחזק פיזית, אבל שניהם אמורים להגיע בסופו של דבר לליגה. אם גם יראו משהו מהיכולות של צמד בני הדודים האחרון ששיתף פעולה בעמדות הגארד עבור טורונטו לפני כמעט שני עשורים, דיינו.

שי אלכסנדר. ילבש בשנה הבאה את מדי קנטקי

 

אושה בריסט. פאוור פורוורד בגובה 2.06 עם מוטת ידיים של 2.13. אתלט מצויין שלא פעם ראיתי אותו מטביע על הראש של שחקנים אחרים (כולל פולו-אפ דאנקים). גם הוא הצטיין באליפות אמריקה בצ'ילה – סיים שני בנקודות באליפות, שישי בריבאונדים ושלישי בחטיפות. הראה גם יד לא רעה משלוש, למרות שמכניקת הזריקה קצת לא עקבית. היה מעוז ההגנה של הקנדים בצבע, כששיחק לא מעט כאנדר-סייזד סנטר בהיעדר אפשרויות טובות יותר. בהחלט התקשה עם זאת מול הקו הקדמי הפיזי והאתלטי של האמריקאים וגם מול פאוור פורוורדים ארוכים מנבחרות אחרות, כמו כריסטיאן נגרון מפורטו ריקו (עוד פונציאל שהרשים אותי באליפות). המשחק של בריסט עדיין קצת מפוזר ולא מלוטש בשלב זה. ישחק בסירקיוז בעונה הבאה ויצטרך לשפר עוד את הכדרור, הקליעה, והסיומת מתחת לסל כדי להפוך לפקטור בקבוצת נבא.

הנה אושה בקטעים נבחרים:

 

כריסטיאן דויד. גארד-פורוורד בגובה שני מטר בערך עם מוטת ידיים של 2.05. סיפור מעניין. קנדי ממוצא פיליפיני; עוד תוצר של כור ההיתוך הלא נגמר של הארץ הזו. היחיד ברשימה של ילידי 98' שלא יצא לי לראות משחקים שלו, כי היה פצוע בשנה האחרונה. סרטוני וידיאו שלו מעידים על שחקן עם קליעה וחדירה מלוטשות, וגם אתלטיות לא רעה. הכישרון בהחלט שם והוא נראה מאוד סמות' ואלגנטי. אבל מצד שני, ממה שאני מבין הוא יכול להיות קצת פסיבי במשחקים ולא בטוח שיש לו את התשוקה הדרושה כדי להגיע לרמות הכי גבוהות. הולך לשחק במכללת באטלר בעונה הבאה ושם נוכל אולי לראות אם  מדובר בדבר האמיתי. ג'רמי לין כבר בטח מחזיק אצבעות להכפלת הייצוג של צפון אמריקאים ממוצא אסייתי בליגה (אם כי סביר יותר להניח שהוא אף פעם לא שמע על כריסטיאן ולא נראה לי שמישהו יטרח לתרגם לו את הפוסט הזה).

 

לינדל וויגינטון. פוינט גארד בגובה 1.88 מנובה סקוטיה הקטנה שבמזרח קנדה. דוגמא לזה שבקנדה בהחלט יש כדורסל גם מחוץ לאונטריו. רכז בהגדרתו, אבל אני לא לגמרי בטוח. אתלט פנטסטי וסקורר מצויין (מוביל כרגע בנקודות את אוק היל אקדמי, אחד התיכונים הטובים בארה"ב), ושחקן חזק ומהיר. אבל כאמור, אני לא לגמרי בטוח בנוגע ליכולות הריכוז. במשחקים שצפיתי בו באליפות אמריקה ראיתי סקורר יותר מרכז ולמען האמת קבלת ההחלטות שלו הייתה לא משהו. בהתחשב בזה שהוא לא גבוה ושהקליעה משלוש גם היא נראית בינונית, לדעתי פונציאל ה-נבא מוגבל משהו. יש מי שמחשיב אותו ככישרון המוביל של קנדה בשנתון הזה, אבל בעיני זה לא המקרה לטווח הארוך. ישחק באיווה סטייט בשנה הבאה ויקבל הזדמנות TO PROVE ME WRONG. באתרי הדירוג בכל אופן די מחזיקים ממנו ומדרגים אותו בין 50 השחקנים הטובים בעולם לגילו.

לינדל וויגינטון

 

כשרונות מעניינים אחרים ילידי שנתון 98':

  • אבו קיגאב. סמול פורוורד (2.01) אתלטי וחזק, עם קליעה יפה, אם כי לא יציבה מהשלוש. יליד סודאן, שהיגר לקנדה עם משפחתו בגיל צעיר. שיחק עם קנדה באליפות העולם עד גיל 19 ביוון לפני שנה וחצי כשהוא צעיר מהאחרים בשנתיים. הקיץ נתן גמר מצויין מול ארה"ב באליפות אמריקה עד גיל 18, עם כמה שלשות גדולות. מבחינת גוף, אתלטיות ואגרסיביות (מגן וריבאונדר מצויין) הוא לגמרי פרוספקט נבא. אבל לא כל כך אהבתי בשלב זה את יכולת קבלת ההחלטות שלו. משחק קצת פרוע ולא תמיד בשליטה. נקווה שזה ישתפר במכללת אורגון "הקנדית", לשם הוא התחייב להגיע בשנה הבאה.
  • ג'וסיפ וראנקיץ'. פאוור פורוורד (2.06) ממוצא סרבי עם קליעה טובה מחצי מרחק ומהשלוש. בהיעדר אופציות טובות יותר, היה הסנטר הפותח של הקנדים באליפות אמריקה הקיץ ונתן פייט יפה לגבוהים מרוב הנבחרות האחרות (למרות שלא כל כך לאמריקאים). יכול להתפתח לסטרץ' פור מחליף נחמד, סטייל לואיס סקולה, אבל כרגע לא פיזי מספיק כדי להגיע ל-נבא וגם אתלט בינוני. בשנה הבאה באוניברסיטת סנטה קלרה.
  • ת'רן שלטון-שמידט. גארד גבוה (1.96) עם קליעה נהדרת משלוש שמשחק בתיכון בטנסי עם בני הדודים ניקייל ושי מלמעלה, ולמרות זאת לא פעם מסיים כקלע המוביל במשחקים. ישחק בשנה הבאה במכללת טנסי.

 

מעבר לקנדים, מומלץ לעקוב מהשנתון הזה אחרי שניים שכנראה יהיו שתי הבחירות הראשונות בדראפט 2018 (בנוסף לפולץ שציינתי למעלה ויגיע ל-נבא כבר בשנה הבאה). הראשון הוא מייקל פורטר, סמול פורוורד גבוה מאוד (2.08) עם מוטת ידיים של 2.15 ואתלטיות מפחידה. יש לו הכל – קליעה, חדירה, וגם כוח ואגרסיביות. עדיין די פזיז ומתפשר יותר מדי על הקליעה מבחוץ, אבל הפוטנציאל בשמיים. השני הוא דיאנדרה אייטון, שכנראה ייבחר ראשון. סנטר אמיתי, אבל עם כל הכלים לתפקד בכדורסל המודרני. גבוה (2.13), ארוך (ווינגספאן של 2.30), אתלטי וחזק, נע מצויין, ואפילו קליעה לא רעה מחצי מרחק. עדיין צריך לעבוד על המובים מתחת לסל ועל ההגנה והתחרותיות. אבל אם יישאר בריא (תמיד סימן שאלה אצל פרוספקטים בגובה ובגודל הזה) נראה כמו מישהו שיכול להצטרף לאמביד וטאונס בהשבת היוקרה לעמדת הסנטר בליגה.

הנה אייטון:

 

——————————————————————————————————————-

 

בפעם הבאה ילידי השנתון החזק של 99'.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

    1. צודק. מהמחזור הזה אני לא בטוח לגבי אף אחד בעניין עתיד נבא, למרות שאני מאמין ששניים שלושה כן יגיעו. אחרים (וויגינטון למשל) יכולים להיות יופי של שחקנים באירופה, אבל נראה לי שכח המשיכה המוגבר של הדי ליג (ושל סין) יהיה בעייתי למגייסים אירופאים בשנים הקרובות.

  1. תודה. מעניין ביותר.
    עד כמה ניתן להתרשם מהביצועים באליפות בצ'ילה? כלומר – מה הרמה של הנבחרות שאינן ארה"ב? קשה אולי לומר על האליפות הזו ספציפית, אבל היסטורית – איך מצליחות הנבחרות מיבשת זו מול מקבילותיהן האירופאיות באליפויות העולם לגילאים?

    1. שאלה טובה. אני חושב שזה תלוי לא מעט בשנתון. אבל היסטורית, אם מסתכלים על הרקורד באליפויות העולם עד גיל 19 (12 אליפויות מאז תחילת שנות ה-80), אז לברזיל יש מדלית כסף, מדלית ארד, ופעם אחת מקום רביעי. לארגנטינה שתי מדליות ארד ופעמיים מקום רביעי. ארה"ב בד"כ זוכה כמובן. בין האירופאיות, סרביה, יוון וליטא עם כמה הצלחות יפות ומדליות, וגם אוסטרליה. היתר לא כל כך. קנדה אגב מעולם לא סיימה בין ארבע הראשונות (הישג השיא מקום חמישי לפני שנתיים). ישראל? מעולם לא השתתפה.

      אז לשאלתך, ברזיל וארגנטינה נתנו היסטורית פייט יפה לאירופאיות הבכירות, אבל זה לא בהכרח אומר שהנבחרות הנוכחיות שלהן טובות. נראה באליפות הקרובה במצרים. שם גם יהיה אפשר לראות עד כמה הקנדים מוצלחים מול נבחרות טובות כמו צרפת (אלופת אירופה), ליטא (הסגנית), גרמניה ואיטליה.

      1. אגב, אוסטרליה לא תהיה באליפות הקרובה (ניו זילנד עלתה במקומה) וכך גם נבחרות אירופאיות מובילות כמו סרביה, יוון, קרואטיה, וטורקיה. גם ארגנטינה לא עלתה הפעם. אין ספק שהשיטה קצת בעייתית, כשלאליפות מגיעות רק 16 נבחרות, ומתוכן שלוש מאסיה (יפן, קוריאה ואירן) ושלוש מאפריקה (מאלי ואנגולה, פלוס מצרים המארחת).

        1. ישראל השתתפה פעם או פעמיים, אבל נדמה לי שזה היה בגילאי העתודה ולא הנוער, כלומר עד גיל 20.
          מעניין באמת מה הרקורד של ארה"ב בקבוצת גיל זו, כי זה כבר גיל שנבחרים בדראפט ואולי הכוכבים הגדולים לא רוצים להסתכן באליפות גילאים שהיא יחסית חסרת חשיבות

          1. כן, נכון. הייתה בעבר גם אליפות עולם עד גיל 21, שהגיעו אליה נבחרות העתודה הטובות ביותר. ישראל שיחקה בשלוש מתוך ארבע הפעמים שהאליפות התקיימה (1991, 2001, ו-2005). בהחלט ייצוג יפה (רק לספרד רקורד דומה מבין האירופאיות), זכר לתור הזהב של נבחרות העתודה הישראליות. בכל אופן, 2005 הייתה הפעם האחרונה ומאז האליפויות הן רק עד גיל 17 ועד גיל 19. באלו ישראל לא זכתה אף פעם להשתתף.

            לגבי ארה"ב, המדגם קטן יחסית, אבל באמת פחות הצלחות מהצפוי אולי — שתי מדליות זהב, אבל גם פעמיים מחוץ לפודיום. האלופות האחרות אגב היו אוסטרליה וליטא.

  2. פוסט מעניין ביותר, במיוחד לאלה (כמוני) שלא יודעים דבר על קנדים צעירים אלא אם כן הדראפט אקספרס כותב עליהם.

  3. שמע, כל הסדרה הזאת בנויה למופת. באמת כל הכבוד.
    דבר אחד הבנת הנקרא הלקויה שלי לא מבינה:
    במבה הוא מקנדה? כי אני לגמרי חייב שיהיה מוחמד במבה ב-NBA
    מעכשיו אני בוחר אותו לאולסטאר

    1. תודה אפלטון. לא למרבה הצער הבמבה הוא לא קנדי. יחד עם זאת, כמעט אין ספק שהוא הולך להצטרף למייקל ביסלי ב-נבא כדי ליצור צמד חטיפים ישראלי אלמותי. אמנם כרגע הוא שחיף ובוסרי, אבל לא מדובר כאן לדעתי רק על פיזיקל ספסימן. יש לו גם כשרון משחק, תחרותיות ואינסטינקטים טובים. הוא נחשב כרגע לבחירת טופ-5 בדראפט של 2018.

      1. וואי גדול.
        עכשיו צריך להתחנן למילווקי שילכו עליו בכל הכוח.
        במבה-ביסלי זה שילוב מנצח. פאוור פאנצ' שהליגה לא ראתה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט