הטור של מידן השבוע והתגובות אליו על החוויה הסובייקטיבית מול רגעים מסוימים, החזירו אותי אל אחת החוויות העוצמתיות שהיו לי סביב אירוע ספורטיבי. מעצם היותה סובייקטיבית, היא תלויה בקונטקסט ייחודי, אישי, שקשה להעביר אותו דרך מילה. הוא עובר דרך החושים, דרך העור, דרך תמונות עמומות בזיכרון ודרך המבע הייחודי ששמור רק לאירוע הזה. הטור נכתב כבר לפני כמה שנים, אך מעולם לא פורסם בשום מקום. הרגשתי שהוא אישי ואידיוסינקרטי מכדי שיוכל להפוך לנחלת הכלל. חשבתי שהוא יהיה פרטי מכדי לעניין אנשים אחרים. הרגעים שהועלו השבוע והחיבור שלי לתגובות של אחרים, הדגישו בי לפתע את הייחודיות וההתרגשות במפגש ובהבנה שבין שני אנשים שחווים איזושהי התעלות סביב אותו אירוע גם אם ממקום שונה ואחר. לקרוא על הסל של עדי גורדון או השלשה של ריי אלן החזירו אותי למקום שבו אני הייתי באותם רגעים. יש משהו כמעט קוסמי בחיבור הזה שבין שתי חוויות, חיבור שהוא הנקודה שהחזירה אותי לטור הזה.

הקונטקסט הצבאי שנבחר לטור הזה אינו מקרי, הוא מאפיין חוויות של רבים מחובבי הספורט הישראלים אל מול המערכת הגורפת והטובענית. מערכת שבה צרכי הכלל עומדים הרבה מעל לרצונותיו של הפרט. מערכת שבה ניתן לצאת למארב גם בלילה של משחק מכריע בגמר האן.בי.איי או שתיקרא לתדריך מוצב באמצע חצי-גמר היורו. במהלך השירות הצבאי חשבתי כמה זה לא הוגן לתת את התואר "ספורטאי מצטיין" למוכשרים שבספורטאים ולאפשר להם לפתח קריירה, ובו בזמן להפקיר את חובבי הספורט השקטים- למה הפריווילגיה "ספורטאי מצטיין" לא ניתנת לחובבי הספורט השמנמנים שרק רוצים לראות ספורט?

"גרשון, תגיע", קרא בשמי הטען העגלגל של הטנק שלי, "יש תדריך מוצב". העפתי מבט נוגה אחרון במסך ועזבתי את המשחק. 73-55 בנוקיה, אפילו הטלוויזיה המרצדת והקליטה החלקית בגבול לבנון לא טישטשו את התמונה. הגביע לא יצטרך להתרגל השנה לקור הירושלמי. פאוזה.

תשעה חדשים קודם לכן, באמצע שבוע מלחמה בסיום הטירונות, מגיע המ"מ בחיוך גדול ואומר שמורידים כוחות לעזה ואנחנו עולים להחליף אותם. אחרי אינסוף הנפצות והשערות בדרך ושמונה שעות אחר-כך, אנחנו במוצב בתפוח, חבורה של טירונים שמנסים להתרגל להתנהלות של קו. הכלל הראשון והברור מכל היה- "רואים את הטלוויזיה שם, בפלוגה המקבילה?" שאל הסמל בחיוך, כולנו הנהנו בציפייה, "לשם אסור לכם להגיע". הטלוויזיה הסמוכה הפכה להיות כמו הנוף המוצל הנשקף מצוק התקווה. אבל אנחנו, בניגוד לסימבה, חששנו לשבתות שלנו ולא בזנו לסכנה. הטלוויזיה היתה מחוץ לתחום. ככה התנהל לו הקו על מי מנוחות לאורך שבועיים. שמירה, מחסום וסיור. בין לבין שעות ארוכות של מנוחה ונחת. תענוג.

ואז הגיע יום חמישי הארור. הפועל ירושלים העפילה לגמר הפיינל-פור, ואחרי שנים של מאבק חסר סיכוי עם הלהקה של פארקר, היתה תחושה שהפעם קורה משהו אחר. שפתאום יש סיכוי. החמישייה של ירושלים היתה אולי הטובה בתולדותיה: טפירו ובאוורס בקו האחורי, גיא פניני (כואב לי לכתוב את זה) וטרנס מוריס, שהגיע באמצע העונה, כפוורוורדים. מתחת לסל חיכה מריו אוסטין, אחד משחקני הפנים הכי טובים שהגיעו למלחה. על הספסל היה להפועל עומק אדיר: גולמאץ' (לימים בפאו), ג'נקינס שחזר לקראת סיום העונה, נאור, מרקוביץ, חג'ג'. אולי הסגל הכי עמוק שהפועל ירושלים החזיקה. מולנו עמדה מכבי חלשה יחסית. וויצ'יץ' היה העוגן האחרון ממכבי האימתנית שקרעה את אירופה, בורשטיין היה פצוע רוב העונה ולא מאיים. ארנולד? ביינום? יסייטיס? שרון ששון? נואל פליקס? שהם יקחו את האליפות… וכך היה. ירדתי משמירה והתגנבתי מיד לראות את המשחק, זו היתה תחילתו של הרבע השלישי, המומנטום היה בשיאו, וסל של באוורס העלה את ירושלים ל-13 הפרש. הרגשתי שקורה פה משהו אחר. שאנחנו בדרך לאליפ… לא, לא העזתי לעלות את זה על דל שפתיי. זה היה מרגש מדי ובעיקר מוקדם. מוקדם מדי.

ואז הוא הגיע, עם שלושת הפסים הידועים לשמצה על זרועו- "גרשון" הוא קרא והלב שלי נעתק, "מה אתה עושה פה?". לא פחדתי מעונש, פשוט ידעתי. ידעתי שהאליפות שלנו תלויה ביכולת שלי לראות את המשחק. ניסיתי לנמק והתחננתי, הסברתי משהו על הזדמנות היסטורית ופספוס לדורות, מילמלתי משהו על זה שאם אני לא רואה את המשחק, דברים רעים יקרו. "אתה לא פוגע בי" הירהרתי בלבי, "אתה פוגע ביכולת העמידה של עיר הנצח". משום מה, המפקד האיום לא השתכנע מרשימת הטיעונים המחוכמת שהשארתי בלב, ושלח אותי חזרה לחדרי, אבל וחפוי ראש.

חזרה לאזור המקודש של הטלוויזיה לא היתה אופציה. הייתי מוכן להקריב את השבת הקרובה לטובת אליפות היסטורית, אבל לא היה שום ספק שבחיל השריון, שעל לוחמיו מלגלגים שהם לובשים "סרבל של טייסים, עם יציאות של רון ארד", מישהו יבוא לתפוס אותי. לא יכולתי להיות בחלק המוצל פעם נוספת, הצבועים היו טורפים אותי (המשך אנלוגיה למלך האריות, אם מישהו עוקב…). המשכתי לעקוב אחרי התוצאה באס.אם.אסים. אבל ידעתי שהגורל הוכרע, שהאליפות תישאר צהובה. את סל הניצחון של ארנולד כבר שמעתי בשידור חי מחבר שצפה במשחק. רציתי להגיד לו שזה לא בגלל הסגירה לריבאונד, אפילו לא בגלל החמישית של מאיר והמשרוקית של בכר. זה אני. אני וחן המפקד אשמים. התקשיתי להירדם באותו ערב. לא האמנתי שהפקרתי את האליפות הראשונה של הקבוצה שלי לגחמותיו של ילד בן 19 שהרס לאלפי אוהדים את הערב. את העונה.

חזרה לגבול לבנון, נכנסתי לתדריך המוצב כשעיניי אמרו הכל… חבורת השריונרים החביבים שהיו לצידי לא התעניינו בכדורסל, אבל הבינו שמשהו רע קורה. "18 להם" לחשתי, "מזל שאתם חוסכים לי את הצפיה". האכזבות הרבות לאורך השנים ובמיוחד תחושת האחריות על זו בשנה הקודמת הפכה אותי ציני. ציני לסיכוי שאי-פעם נזכה בתואר חשוב (וכן, היינו אז מחזיקי הגביע, אבל במצבים האלה, אתה לא חושב בהגיון). בטח כשבצד השני עומדת המפלצת הצהובה.

תדריך המוצב היה קצר וממצה. מטרה, משימה, הגנת המוצב.

המוצב עם 13 החיילים השבוזים והקרוואנים הקפואים בקו-דיווח — (ביטחון מידע) היה המקום הראוי להתאבל בו על תואר. הבוץ היה חלק בלתי נפרד מהנוף בחדר. אפור וחום התערבבו להם במגורים כמו בסרט אפל של מאה אחרת. גם כשניסיתי לחשוב באיזשהו אופן על קאם-בק, לא היה לזה סיכוי ריאלי להתממש. דרור חג'ג' שהיה הרכז היחיד בסגל ביצע ארבע עבירות (ביצע זו מילה שגויה, נשרקו לו 4 עבירות בגלל שמסיבה מסויימת שופטים לא הבינו שדרק שארפ הוא פלופר בלתי נסבל…) והסגל של ירושלים כלל ברובו שחקנים שמכבי לא רצתה בקיץ הקודם (ארנולד, ששון ונואל פיליקס. מה? כן, דן שמיר החליט להחתים את נואל פיליקס אחרי העונה הנוראית במכבי תל-אביב. מאז דן שמיר מסתובב עם סימן קטן על המצח כעונש מאלוהי הכדורסל). התחלתי להתכונן לשינה. באמת. ברגע של תיעוב עצמי ומזוכיזם מוחלט, בחרתי לפנות חזרה לקראוון של החבר'ה ממוד"ש- אלה שקצת התעניינו בכדורסל, לטלוויזיה המרצדת והיחידה במוצב, רק לסגור סופית את האבל על התואר.

ברגע שפתחתי את הדלת התחילו הצעקות- "איך הלכת??? מהרגע שאתה לא פה, אתם לגמרי במשחק". האפור של המוצב מעולם לא היה דומה יותר לכסוף, העפתי מבט למסך וראיתי את גיא פניני מסיים חדירה אדירה לסל. 75-71 לתמנון הצהוב, אבל המומנטום איתנו. מצד שני, אם יש משהו שאתה לומד בשנים של אהדה להפועל זה שיש כלל ברור: "אם יש אינדקציה שמשהו לטובתך, אתה כנראה לא מפרש נכון את הנתונים". אבל אפילו אני נסחפתי במומנטום. הפועל לחצה על כל המגרש ודרור חג'ג' שרד מחצית שלמה על הפרקט עם 4 עבירות. במצב של מינוס 2, הפועל חטפה שוב את הכדור בעזרת הלחץ, שמכבי משום מה לא הגיבה אליו, וטימי באוורס סיים בסל ועבירה- 79-78 לנו!!! דרור חג'ג' לקח את ביינום לסל וכל פעם שההתקפה נתקעה, נשרקה עבירה על ג'יימי ארנולד. ארנולד, שהיה האחראי הישיר (חוץ ממני), לשברון הלב בשנה שעברה נותן לנו גביע. 1:13 לסיום, התוצאה 89:84 לירושלים. שלשה אדירה של בלו(ת'נטל), עוד בטרם קיצר את שם המשפחה היהודי להפליא שלו, הורידה לשתיים. ארנולד העלה לשלוש מהקו, ביינום הוריד לנקודה והלך לזריקה מהקו. הוא החטיא, הריבאונד היה של באטיסטה. כדור של מכבי.

כל הסיוטים חזרו, שנים כל אכזבות וכישלונות- ראיתי בעיני רוחי את ה39 הפרש במלחה של 98', את צ'ורה ופנאן יושבים על פיצה, את קטש נתקל באייץ' וולדמן ומקבל עבירת מגן בדרך לגביע שהגיע לנו, את שאראס תופר 8/8 ואת פארקר מרחף לעוד הטבעה. כל הדברים רצו בעיני רוחי. היה ברור לי לאן זה הולך, היה ברור לי מי יחגוג בסוף הערב… ביינום קיבל את הכדור מבאטיסטה וראה מולו את גיא פניני. לכולם היה ברור שביינום ינצל את המיס-מאצ' וילך על פניני לסל. אף אחד לא חשב שביינום ילך על פניני. מילולית. עבירת תוקף!! (שאם נהיה הוגנים דמתה באופן חשוד לזו של טפירו על שארפ בשנה שעברה… גם זו בעיניי לא היתה, אבל אתם מבינים שזה לא ממש עניין אותי בנקודת הזמן ההיא, נכון? אז נחזור למשחק). באוורס סחט עבירה וקלע את שתי הזריקות. בלו החטיא שלשה והגביע שלנו. שכחתי איפה אני, שכחתי שלא ראיתי בית כבר שבועיים והתחלתי לשיר בטירוף מוחלט עם הקהל של ירושלים "מכבי שלום, מכבי שלום איך זה לראות גביע אדום".

לעיתים כשאני צופה במשחק וחווה התעלות רגשית, לטוב או לרע, אני חש צורך מיידי לקחת את הטלפון ולשתף מישהו בחוויות. להיות עם עוד מישהו שהעולם הרגשי שלו תלוי עכשיו באותה חוויה. זה לא היה המקרה הפעם. הסיטואציה בקו דיווח — היתה מושלמת מדי. כל שיחת טלפון היתה ממעיטה ממה שקורה כאן ועכשיו. הטלוויזיה המרצדת ששידרה את שחקני מכבי יורדים מהפרקט לפני הטקס בגלל זעם על השיפוט. המבט התמה על פני ארבעת רפי ההבנה שאהדו מכבי, אך לא יכלו שלא לשמוח בשמחתי. משיכת הכתפיים המזלזלת של הקצין הנקרופיל (אמיתי, הוא היה אוסף עצמות של פרות) ביחס לתנודת הרגשות הלא סבירה בין הרגע שבו נכנסתי לתדריך המוצב ובין כל מה שקרה לאחר מכן. כל הפרטים האלה הצטרפו לתמונת הניצחון המרגשת ביותר שחוויתי. יותר ממלחה בניצחון על ז'לז'ניק בחצי הגמר היול"ב קאפ, יותר מדאלאס חוזרת ממינוס 15 נגד ממלכת הרוע (לשעבר) במשחק מספר 2 ב-2011. יותר מאינספור הניצחונות בארנה ובמלחה על מכבי בשנים האחרונות. יותר מהאליפות בעונה שעברה. יותר מהחטאות העונשין הן של ניק אנדרסון בגמר 94'. יותר מהכל, המוצב האפור והחום היה התפאורה המושלמת למסיבת הניצחון הבודדת והשלמה ביותר שלי. המסיבה האישית והפרטית ביותר שאפשר לדמיין.

באותו ערב שוב לא נרדמתי, בשעה 1:54 קיבלתי אס.אם.אס מג'יימי ארנולד:

"payback".