הבעייה של "RESTRICTED FREE AGENT" / מנחם לס

 

(מאמר זה מבוסס על מאמרו של ג'סי ברקרטה מ-"נבא אינסיידר". את רוב המאמר קראתי ואז כתבתיו בעברית כדי שהבעייה תהיה יותר מופשטת ומובנת. הסוף של המאמר הן דוגמאות שלא היה טעם לתרגם כי הן פשוטות וברורות. הקטע בכחול הוא קטע שלי)

 

הבעייה של ה-RESTRICTED FREE AGENT

 

ליצור הקיים רק ב-NBA והנקרא "שחקן חופשי מוגבל" ישנן יותר בעיות מהטבות.

בואו נתחיל ממה שקרה לפני כמה שבועות כשבעל הפילדלפיה סיקסרס יהושע האריס הציע למנו ג'ינובלי – שחקן חופשי מוגבל – 16 מיליון דולארים לשנה הבאה כשהוא יודע שני דברים:

  1. מאנו ג'ינובלי לא שווה רבה מהסכום הזה
  2. סן אנטוניו ספארס תהיה חייבת להשוות את ההצעה ולמעשה הוא-הוא שקבע כמה הספארס תשלם לו עבור עונת 2017-17

על מה ולמה? על זה שבעלי הספארס אמרו במשך העונה ש-"לקבוצה כמו פילדלפיה סיקסרס אין מקום בליגה". ג'שואה (יהושע) הוא יהודי גאה ממנהטן וככה לא מדברים על הקבוצה שלו. אז הוא החליט להעניש את הספארס במקום הכי כואב – בכיסה. הוא ידע שדעת הציבור לא תרשה לספארס לוותר על השחקן שמזוהה עם סן אנטוניו לא פחות מה'אלמו'.

מצד שני הוא גם לא יכול היה להציע למאנו 30 מיליון לעונה הבאה כי אז הספארס היו אומרים להם "BE OUR GUESTS” ואז האריס היה תקוע עם חוזה של 30 מיליון עבור שחקן השווה 3-4. אז ישנה כאן נקודה עדינה של כמה ניתן למתוח את החבל.

אבל לא משנה. עצם העובדה שקבוצות יכולות לשחק משחקים על גבי שחקנים חופשיים מוגבלים היא כבר נקודת שלילה גדולה.

 

נקודת שלילה שנייה היא שהשחקן החופשי המוגבל – אלא אם-כן הוא כוכב – תמיד יסבול. אף קבוצה לא תציע לו את שוויו כי היא תאמר לעצמה "למה לבזבז את הזמן? קבוצתו תשווה את ההצעה שלנו!"

אז קבוצות מציעות לו בכוונה סכום קטן משוויו בתקווה שקבוצתו לא תשווה את ההצעה. בכך ערכו בשוק נופל מיכולתו האמיתית רק בגלל שהוא 'מוגבל'. במילים אחרות, אלא אם כן קבוצה תציע לו סכום מוגזם מערכו אין הרבה דברים להכין חוזה שיגרום ל'חופשי' לרצות לעזוב את קבוצתו האורגינלית.

 

סיבה שלישית שמגבילה את השחקן החופשי המוגבל היא שהמורטוריום על ההחתמות הוא מה-1 ליולי עד ה-7 (היה צריך להיות עד ה-11, אבל מה שקרה עם דאדרה ג'ורדן והמבריקס שינה זאת ל-7). ז"א שאם הצעת חוזה נחתמת עם שחקן חופשי מוגבל, לקבוצה האורגינלית יש 3 ימים להשוותה. נניח שההצעה היתה על 20 מיליון,  אז לקבוצה יש עד ה-9 ליולי להשוותה.

בינתיים שחקנים חופשיים עושים כל מיני דילים וחותמים כשיש להם עדיפות של 3 ימים. זה צ'אנס גדול שקבוצה לוקחת כשהיא מעוניינת בשחקן מוגבל כי היא "תקועה" עם הצעתה עד שהקבוצה האורגינלית משווה (או לא) אותה, ובינתיים הקבוצה שהיתה מעוניינת במוגבל מפסידה שחקנים אחרים דשהיתה רוצה, אם האורגינלית משווה את הצעתה.

אז הקבוצה שהציעה 20 מיליון לשחקן חופשי מוגבל נשארה תקועה עם הכסף, אבל בלי השחקן, ובינתיים הרבה שחקנים חופשיים שהיא היתה מעוניינת בהם כבר אינם.

לכן התעסקות עם "שחקן חופשי מוגבל" היא לא עסק טוב.

לשחקן חופשי מוגבל – אם הוא שחקן של 20 מיליון לשנה – אין כל בעייה. הוא יקבל את הכסף הזה (ואפילו יותר) אם יקחו אותו או לא. כשיהיה שחקן חופשי בעונה שלאחריה מחירו יקפוץ ממילא. אבל לשחקן חופשי מוגבל של 4-5 מיליון זוהי בעייה רצינית כי ערכו יירד בשוק אם הוא ינסה למצוא לעצמו דיל.

לשחקן החופשי המוגבל בעייה:

  1. לקבל מה שקבוצתו מציעה לו לשנים הבאות
  2. לחכות להצעה מקבוצה אחרת
  3. לקבל QUALIFYING OFFER מקבוצתו לעונה אחת, שלאחריה הוא יהפוך לשחקן חופשי

טריסטן ת'ומפסון חיכה וחיכה וחיכה לפני שנה, ומאומה לא קרה. יכול להיות שהקאבס קיוותה שקבוצה אחרת תציע לו הצעה פחותה משוויו, ואז היא תמהר להשוותה. אבל שום הצעה לא הגיעה, ובסוף קבוצתו והוא הגיעו לפשרה וכולם יצאו מרוצים.

.הנה דוגמא של שחקן הלוקח QUALIFYING OFFER כשגרג מונרו היה בדטרויט כשחקן חופשי מוגבל. הוא היה אמור להרוויח 5.5 מיליון בעונה ההיא, והוא ויתר על דיל שדטרויט הציעה לו ל-50 מיליון ל-4 שנים, והעדיף לשחק עד שיהיה שחקן חופשי. כשחקן חופשי הוא חתם עם מילווקי באקס על 50 מיליון ל-3 שנים, החתמה המשלמת לו 3.3 מיליון יותר לעונה מאשר היה מקבל לו חתם עם דטרויט ל-4 שנים כשהיה שחקן חופשי מוגבל.

ישנן סיבות מדוע רוב השחקנים מוותרים על ה-QUALIFYING OFFER. ראשית, בשנת ה-QUALIFYING OFFER משכורתם תהיה נמוכה בהרבה באותה שנה. דבר שני, מה אם הם ייפצעו פציעה חמורה מאד בשנת ה-QUALIFYING OFFER?

דוגמה טובה הוא מיקאל קיד-גילקריסט. הוא יכול היה לחתום על חוזה טוב בהרבה לשנה אחת אבל הוא העדיף בטחון וחתם ROOKIE EXYENSION בקיץ שעבר. מיד אח"כ קרתה לו הפציעה הרצינית הראשונה בכתף במשחק פרה-סיסון. הוא חזר לשחק אחרי כמה חודשים וניפצע שוב באותה כתף.

אבל חתימת ה-EXTENSION  שלו מבטיחה לו משכורת עד שיחזור לשחק.

השאר אני משאיר באנגלית:

.

Jimmy Butler and Tobias Harris both passed on sizable extensions from their respective teams and entered restricted free agency. Harris passed on signing an extension in 2014 and landed a four-year deal worth $64 million from the Orlando Magic the following offseason. Butler reportedly informed the Chicago Bulls that he would agree to a four-year, $48 million extension, which the team reportedly would not offer. Butler subsequently had a career-year and landed a five-year, $95 million deal from the Bulls as a restricted free agent. As you can see, any player displaying a developing game, under the current system, should most likely pass on signing a rookie extension and instead test restricted free agency.

While Harris and Butler came out ahead with their decisions, it doesn’t always work out that way for players. Another notable issue that comes up with restricted free agency is the animosity that can brew between a player and his team. It’s usually difficult determining what a player is actually worth in terms of dollars and years, and determining this becomes even more difficult when the market is artificially cooled by a system that deters teams from pursuing a certain class of players.

While players like Tristan Thompson and Eric Bledsoe, among many others, may think they are worthy of max-deals, their team’s executives may disagree. In the case of Thompson and Bledsoe, both players went through a lengthy negotiation process that got nasty at times. While players and executives are professionals and often get past any hard feelings that come up during the negotiation process, there’s little doubt that oftentimes this process dampens whatever positive feelings both sides may have had for the other.

Having said all of this, we did see some examples this offseason of role players getting significant contracts as restricted free agents. Orlando’s Evan Fournier (five years, $85,000,000), Portland’s Allen Crabbe (four years,$75,000,000), Miami’s Tyler Johnson (four years, $50,000,000) all signed bigger deals than anyone reasonably expected for differing reasons. Fournier proved himself to be a deadly shooter last season and fills a bigger role now that Victor Oladipo plays for the Oklahoma City Thunder. Crabbe and Johnson both got huge deals partially because the Brooklyn Nets lack assets and draft picks to acquire young talent and were thus willing to overpay to add some promising players to their roster. Nevertheless, restricted free agency is problematic in several ways and is something that likely will be adjusted in the next Collective Bargaining Agreement.

So how can the NBA and the Players’ Association address the problems with restricted free agency during their labor negotiations? There aren’t any obvious answers to this question, but here are a few thoughts on the issue:

  1. Create early extensions for rookie-scale contracts

    One of the easiest ways to avoid losing a player in free agency is to extend their existing contract before they hit free agency. This could be particularly useful for rookie-scale contracts since they are not tied to the salary cap, which means they do not increase as the cap increases. This is why productive players on rookie deals are such valuable commodities – they are heavily cost-controlled.

Nate Duncan of The Cauldron spoke with league executives earlier this year and one change that received strong support was a rule that would allow teams the option to extend players after the second season of their rookie contracts:

“One idea an executive floated would more align compensation with production for players on rookie contracts: provide a window after the second year of a rookie contract for an extension which would immediately supersede the last two years of the rookie contract while extending the contract beyond that time frame.

If such an extension were not agreed to, the last two years of the rookie contract would operate normally, but the player would become an unrestricted free agent after the fourth year, rather than a restricted free agent as under the current system. Under this proposal, the thinking goes, a team that really viewed a player as part of its future and wanted to keep him from unrestricted free agency would be forced to free him from the indentured servitude of the rookie-scale deal. But, much as in baseball, teams could still get discounts on these extensions, because the player would be motivated to agree rather than go through two more cheap years on the original deal.”

This makes sense for several reasons. As Duncan stated, the team has a means to delay its player from becoming an unrestricted free agent, while significantly increasing the player’s annual salary. While this approach may not be appealing for teams or players in every situation, it offers some incentive to both sides to extend the length of their contractual relationship.

  1. Shorten the period teams are given to match an offer sheet

    If one of the major deterrents to pursuing restricted free agents is the three-day period for the original team to match, then why not shorten that period? Limiting the period to exercise the right of first refusal to one day may be harsh, but perhaps 36 hours or even two days would be a fair compromise. This solution only address one of several problems associated with restricted free agency, so this would have to be just one component of several other amendments.
  2. Expand incentives teams can include in offer sheets

    Under the current system, teams cannot offer contracts as long as a restricted free agent’s original team, nor can it offer comparable annual raises. These rules are in place to theoretically give a restricted free agent’s original team an advantage in keeping its players, but that consequently prevents other teams from structuring offers that the player’s original team may think twice about matching, which has the effect of chilling the market for many restricted free agents. While teams typically use trade kickers, poison pills and player options, there could be more incentives so a team may feel more confident in their ability to structure a deal that a restricted free agent’s original team may pass on. Even if teams still match these offer sheets at a high rate, at least other teams will feel somewhat more confident in their ability to effectively pursue restricted free agents.

 

  1. Getting rid of restricted free agency altogether

    This is a drastic approach that team owners would likely never agree to without significant concessions elsewhere. The ability to retain a player for several seasons is a major tool for teams, so getting rid of it altogether could cause even more player movement than we currently see in free agency. However, removing a safeguard like this would incentivize teams to run their respective franchise’s as effectively as possible in order to make itself a desirable destination for free agents, while teams that are run incompetently would necessarily flounder. Again, this is a drastic measure that owners would most likely never agree to, but there is some merit to removing a flawed system that is designed to protect owners.

*****

These are just a few proposed solutions to a series of issues with restricted free agency. If you think you have the solution, be sure to leave your thoughts or suggestions in the comment section below.

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. דדי

    27 יול 2016 19:13:27

    יש הרבה דברים שאתה לא לגמרי מבין לגבי שחקנים חופשיים מוגבלים, ולכן גם יכולת השיפוט שלך של חוזים כמו שלמשל קיבל ג'ורדן קלארקסון היא לקוייה.
    לא כל השחקנים החופשיים הבלתי מוגבלים שווים בזכויות שלהם ובאפשרות שלהם לחתום על חוזים באותם סכומים.

    שורה תחתונה – מבחינה כספית, שחקן חופשי מוגבל זה משהו שיכול לעבוד גם לטובת הקבוצה (למשל מקרה ג'ורדן קלארקסון), וגם לטובת השחקן – כשהקבוצות האחרות יודעות שהן בהגדרה צריכות להחתים שחקן כזה על סכום גבוה מהערך האמיתי שלו כדי שאולי הקבוצה המקורית לא תשווה את ההצעה (מקרה טיילר ג'ונסון למשל), למרות שאפילו במקרה כזה אין ערובה לזה שהקבוצה המקורית לא תשווה את ההצעה המוגזמת (שוב מקרה טיילר ג'ונסון).

    הכל תלוי בנסיבות מבחינת האם זה עובד לטובת הקבוצה או השחקן – מבחינה כלכלית.
    מבחינת יכולת הניידות בין קבוצות – כמובן שזה פועל לטובת הקבוצה המקורית כי מעטים השחקנים שאי פעם וויתרו על הארכות חוזה גדולות כדי לשחק עבור ה qualifying offers שלהם, ועוד לא היה אפילו שחקן אחד שוויתר על הארכת חוזה מקסימלית בתור שחקן חופשי מוגבל – מה שמראה את הכח של הקבוצות המקוריות במקרים כאלה – בעיקר כי מדובר בשחקנים צעירים שעוד לא הרוויחו סכומים מאד משמעותיים בקריירות שלהם.

    ואגב, לא ברור לי למה ג'ינובילי בכלל מוזכר בכתבה הזו – הוא לא היה שחקן חופשי מוגבל הקיץ.

  3. Smiley

    27 יול 2016 19:20:02

    אתה בטוח שג'ינובילי שחקן חופשי מוגבל?!?!
    בדרך כלל זה שחקנים לקראת סוף חוזה הרוקי שלהם, שישנה פה "הטבה" לקבוצת האם כדי שיוכלו להשאיר את מי שבחרו בדראפט ולהנות מהפירות ולא יברח להם.

  5. דורון האסטבן

    27 יול 2016 20:21:36

    הסיפור עם היהודי הסוגר חשבונות, ועוד איזה חשבון של פילדלפיה
    מצוין, תודה גם למגיבים ובכל הכתבות שעושים את העונה הזו
    מעניינת.

  6. דורון האסטבן למנחם במיוחד

    27 יול 2016 20:27:00

    מעתיק תגובה שלי במיוחד למנחם שגרם למישהו בארץ אחרת
    להתבוסס ולהתפקע מצחוק, בזמן שישבתי על שביל פסטורלי ליד
    מצפה הכוכבים בגבעה שליד ביתי הקודם
    ג'וש סמית הוא שם שמעלה אצלי צחוק בזכות שמנחם קרע
    אותי כשאמר שעדיין יכול ליהות טוב בדטרויט,
    מנחם כתב זאת בהומור הפוך, להתריס כנגד כולנו ששמחנו
    שהרעל של דטרויט עזב,
    עברתי חוויה של צחוק של 6 שעות, היי בנטורל, בזכות הבדיחה
    המצוינת של מנחם, שניסיתי בכל כוחי לא לחשוב על העניין ולא הצלחתי,
    התודה למנחם ולכותבים.
    בשבילי מנחם זו היתה חוויה נהדרת. הודות לך. 🙂 🙂 🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט