שלום לכם חברים,

מכיוון שמצאתי שירים כה רבים ביומן הישן שלי, בחרתי הפעם להמשיך ולהביא לכם עוד כמה מהם, לסבב נוסף ואחרון.

גם הפעם השירים הישנים העלו במוחי הקשרים חדשים לעולם ההופס האהוב עלינו.

הפעם הקדשתי כל שיר אישית – רובם לשחקני מפתח בליגה בהווה, וחלקם לקבוצה בכללותה, או הקדשה נוסטלגית לסיטואציה כלשהי מהעבר. ויש גם הקדשה אחת לדמות מהאתר!

בסיום יש בונוס קטן.

מקווה שתהנו!

נאד עם הפתעה

פוק עם פרס

עושה צבע חום, בתחתונים

וגם ריח לא נעים.

ורצים, לשירותים, ומנגבים

ולעיתים גם זורקים,

את התחתונים.

והלכו שלושים שקל.

מוקדש לקליבלנד קבאלירס ששילשלו במכנסיים סופית הלילה!

בדל העיפרון

כשהייתי בן שבע ילדה אחת תקעה לי עיפרון ביד.

איי! זעקתי,

זה כואב!

היא צחקה ואמרה לי:

מגיע לך.

התבוננתי בידי.

מבעד לדמעות, ראיתי

טיפת דם קטנה,

ושפיץ של עפרון שתקוע בפנים.

בדל עופרת זה מלווה אותי כל חיי.

תקוע שם תמיד,

הוא מחבר את הילד הבלונדיני שהייתי

לאדם המקריח שאני עכשיו.

וגם כשאהיה זקן, כשידיי ייבלו

וינומרו בכתמים חומים,

גם כשאשב בדירת חדר מסריחה מעובש וקקי,

גם אז

יהיה איתי הבדל.

אני מתבונן בו ורואה את כל חיי.

תודה לך ילדה, אני חושב.

תודה שהשתמשת בעפרון ולא בעט.

מוקדש למצטיין המשחק הראשון בסדרת הגמר, שון לווינגסטון, ולקריירה המופלאה שלו.

יש לי קשר לעולם

יש לי קשר לעולם

רופף אמנם,

קשר שלפעמים מתנתק.

אני רואה את העולם בצבעים ברורים,

בשחור ולבן,

ואפור.

והאמת שלי היא זו:

מוקדש באהבה רבה לקוואי לנארד!

מטאפיסיקה של איכות

כמה טוב זה להיות עם מישהו

שאתה מכיר מקרוב.

מכיר ממש טוב.

מישהו שאתה חש בנוח איתו

שאתה יודע ממנו למה לצפות,

מישהו שאין בו הפתעות.

כמה טוב להיות לבד.

מוקדש לג'יימס הארדן.

אבסורד

איזה אבסורד.

מוקדש לבחירה בדיאנדרה ג'ורדן לחמישייה הראשונה.

בכל רגע

אני שוקע באפיסת כוחות מתוכננת היטב.

שרוי בנים לא-נים, אני ספק שרוע

ספק סרוח על הספה.

נפשי מידלדלת מאליה ומוחי מתערפל והולך.

אני מתמזג עם הסלון, אדים קלושים של סירחון

עולים מפלג גופי העליון, אותו פלג גוף אומלל

אשר התנתק מההוויה הכוללת ובחר בחיי פרישות

משל עצמו, כמו נעלב.

הזמן חולף לאיטו אך בקצב קבוע.

תזוזות קטנות על מגוון כריות

מונעות פצעי לחץ.

מונעות תנוחה נוחה באמת.

ולפתע:

דבר אינו קורה.

כי אפשר להיגמר בכל רגע.

בכל רגע.

מוקדש לכרמלו אנתוני.

ללא כותרת

שמש חיי התנפצה.

כשאני מנסה לאסוף את השברים

אני נפצע.

אני מתייאש

ומטאטא אותם אל מתחת לשטיח.

מוקדש ללוס אנג'לס לייקרס.

בין השורות

אני מתקיים בנימי החיים

במציאות קצת אחרת

קצת שונה

במימד החמישי, אם תרצו.

לא תמיד רואים אותי

לעיתים אני חצי שקוף,

מהבהב ונכבה חליפות

בהתאם לתנאי האור.

לפעמים אני ממש לידך.

מוקדש לאטלנטה הוקס.

פצעים

פצעים מוגלתיים

מזדהמים בקלות יתרה

חתכים

הם נרפאים לאט

וטחורים

הם לא נרפאים כלל.

נשקי אותה חזק,

כל עוד אני חולה.

מוקדש למשחק השפעת של ג'ורדן.

מאושר

"אני מאושר, אני מאושר, אני מאושר"

-קראתי לפתע, לא הבנתי דבר,

הכל התחבר לי, הייתי נוכח

במקום שרציתי.

כאן.

מוקדש לאליפות הראשונה והאחרונה של קווין גארנט.

היום בו נגמרת

אתה עומד בשמש הקופחת ומחזיק משהו מעץ

זה דבר שעלה לך חמישים שקלים

הדבר הזה הוא עגול עם ידית ובאופן כללי דומה למטקה

אתה קולט שזה מטקה.

פתאום אתה מבין שנגמרת.

שהית יותר מדי זמן בשמש ובחום,

אתה כבר בקושי רואה בעיניים שלך, האדומות

והמלחמה בגלים התישה אותך לגמרי.

לא אכלת היום דבר.

קרניים אולטרא-סגולות עשו את דרכן לקליפת המוח שלך

מליחות הים הצטברה על העור,

ונשים בחוטיני טשטשו את דעתך.

ופתאום אתה מוצא את עצמך מתבונן בשמיים הכחולים,

והכל כל כך שקט.

ואור השמש כבר איננו מפריע לך.

אתה יכול להביט לחמה בעיניים,

רואה אותה כאילו בפעם הראשונה,

ובמין רגע שכזה אתה מבין את עצמך, ואת היקום

ואת מה שהים הזה אומר לך,

והוא אומר:

גם אני, ממש כמוך, כל הזמן משתנה.

מוקדש לדורון האסטבן!

* ונעבור לבונוס קטן למי שהגיע עד הלום, וכדי שלא תחשבו שהאשך עבר לגמרי לצד האפל…

אחת עשרה וחצי דקות של פצצות בחצאיות קצרות וצמודות רוכבות על פר מיכני!

https://www.youtube.com/watch?v=30IHyGq7-dg