שיר הלל לסטפן קארי/נדב הלפרין

כל חובב קולנוע נושא בזכרונו עשרות סצנות שהוא יכול לשחזר ברמת דיוק בלתי נתפסת בכל רגע נתון. מצחיק לומר, אבל הסצנה הראשונה שנצרתי ככזו לא בוימה בידי אנטוניוני או טרנטינו, אף לא בידי אורסון וולס או האחים כהן – היא בוימה בידו האמונה של ג'ו פיטקה מפנסילבניה, שעשה לעצמו שם בתור במאי וידאו קליפים לשירי פופ – ושמו חתום גם על יצירת המופת "Space Jam".

כן, עד היום, 15 שנים אחרי שחזיתי בה לראשונה, אני יכול לחזור על צעדיו של מייקל ג'ורדן הילד על האדמה הרמוסה בחצר ביתו, זורק לסל עם רשת מתכת חלודה, ומכריע בשנייה האחרונה את גורל האליפות. כמה פעמים עשיתי זאת בעצמי, כשאני שר בלב את "I Believe I Can Fly", לפעמים מול הסל בחצר ולפעמים מול הסל הדמיוני שבראשי, תמיד לוקח זריקת התאבדות בסוף שעון, תמיד מרים את היד ומשחרר צעקה לקהל עוד לפני שהכדור סיים לשייט באוויר, תמיד מנצח. בסופו של יום זה הספיק לשלשת ניצחון הירואית אחת באליפות הכיתות של בית הספר היסודי "אפק" בראש העין, רגע לפני שהגובה הכריע אותי, ועם כל חסימה מצלצלת זחלה ההבנה כי מוטב למלא בלוקים במילים מאשר לחטוף אותם על הראש.

מכאן לסטף קארי, נכון, כולם אוהבים לשנוא את לברון ולאהוב אותו, אבל עטים על ההזדמנות הראשונה להסתייג ממנו כשנדמה שהקסם מתעמעם מעט. מה לא אמרו עליו – ילד תפנוקים, שחקן חיובים, שחצן, חלש, רך, נעלם ברגע האמת, לא מסוגל לשמור, לא מסוגל לקחת ריבאונד, לא מסוגל להטביע – אנושי כל כך. איך לעזאזל הוא אנושי כל כך?!

האמת חייבת להיאמר, סטף קארי הוא פרדוקס קסום לחובב הכדורסל, שלא היה כדוגמתו – חלום מופלא עד כדי כך שאנו טועים לעיתים לחשוב שהוא סיוט. כששיחקנו בחצר לא חלמנו להפוך לשאקיל אוניל, הסתכלנו על אבא והפנמנו מיד שזה אבוד, ידענו עמוק ששום משקולת לא תפתח אותנו למימדי לברון ג'יימס, וששום נעליים קפיציות לא יעשונו אייר ג'ורדן או בלאק ממבה, ושלעולם לא נעמיס כל כתפינו מוטת ידיים באורך שביל ישראל כקווין גארנט או דוראנט. ידענו, אבל עדיין דמיינו שאנחנו שם – במכבי, בהפועל, בלייקרס, בסלטיקס – אנחנו ולא שרף, עם הקומה הנמוכה והידיים הדקות והקפיצה הלא מרשימה במיוחד, משחררים ג'אמפ מטר מהשלוש, עם יד על הפנים, וצולפים, פעם אחר פעם. חודרים לתוך יער עבות של ענקים בצבע ובכל זאת מצליחים להגניב ליי-אפ חמקמק. זוכים נגד כל הסיכויים. חלמנו להיות סטף קארי.

מגשים את חלומות הילדות של כולנו. קארי.

זהו סוד הכישוף המענג של סטף אך בו בזמן חטאו כלפינו. אנחנו, שנטשנו את חלומותינו לעיסוקי הגדלות או הקטנות שלנו, והזנחנו בלבנו את אותו חלום ילדותי – תמיד יכולנו להתנחם בכך שהמשחק הזה נועד למפלצותיו של הטבע, עם הנתונים הלא סבירים, לא אנושיים, לא קשורים אלינו. יש להודות, הרשנו לעצמנו להתענג על מין אלן אייברסון שכזה מפעם לפעם, אך לרגע לא האמנו בתמימות שהוא ימלט ממלתעותיו של השאק.

ואז הגיע סטף, 1.91 על 86. אפילו באולסטאר הוא מפחד להטביע. הצוציק הזה יתעלה מעל לברון? מעל פקעת השרירים האתלטית של ראסל? מעל כף היד התמנונית של קוואי? מעל כנפי הנשר של דוראנט? איך הוא מעז בכלל.

ריבונו של עולם! מי בכלל ידע שמותר לחלום להיות סטף קארי וגם להגשים את החלום.

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 58 תגובות

  2. גיא

    31 מאי 2016 19:43:11

    מעולה!
    אני כנער צעיר דווקא חלמתי להיות צ'ארלס בארקלי.
    הוא היה רוקי בפילדלפיה, ואני לא יכולתי שלא להתרשם מהשחקן שנמוך מכל הגבוהים בראש – אבל תמיד ראשון לרב', אם משחק פוסט בלתי ניתן לעצירה.

  4. no funny shtuff

    31 מאי 2016 19:50:14

    מעולה! נהניתי לקרוא.

    אני אוהב את סטפן קרי. תופעת טבע שמשאירה אותך דרוך למשך משחק שלם. בניגוד לאחרים, ובזה הוא מזכיר לי את יחסי למייקל ג'ורדן בצעירותי, כל זריקה שלו אני רוצה שתיכנס.
    ובקשר ללוחמים, אם לא מובילים עליהם ב-15 הפרש 20 שניות לסיום, המשחק לא סגור.
    אתמול okc היו בדאון 6, 5, 4 ועדיין זה הרגיש גמור.

  6. captain beefheart

    31 מאי 2016 19:55:46

    אחלה פוסט חוץ מזה שעשית את ספייס ג'אם יצירת מופת. נקודת ההשוואה היא "מי הפליל את רוג'ר ראביט" ואז תיווכח לבד שמעבר לנוסטלגיה האישית זה סרט די פח.

  9. מנחם לס

    31 מאי 2016 20:29:49

    הנכדה שלי שירה בת ה-9 רצתה ממני רק דבר אחד כשהלכתי למשחק אטלנטה נגד ג"ס לפני כמה שבועות: טי שירט של סטף קרי! בחנות ה-NBA באולם היו גופיות של כולם, רק לא של קרי. כולם נחטפו תוך כמה דקות. הזמנתי לה אחת דרך אתר ה-NBA ומשך ימים שלמים היא לבשה אותה לבית הספר.
    היו לי כמה דקות איתו לפני שהאולם החל להתמלא, ואפילו הספקתי לומר לו ש"אני בכ"ז מעדיף את ריק בארי". הוא הסתכל עלי וחייך, ודפק עוד שלשה. אח"כ בחדר ההלבשה שאלתי עם אימו והוא אמר, "כולם רוצים תמונה איתה".
    הוא בן 28, אבל הוא ממש, אבל ממש, ילד. אתה רואה זאת בהצגות שלו לפני המשחק לקהל, ובעוד דברים רבים. הפרצוף הילדותי שלו מסרב לאפשר לך להרגיש שהוא 'סופר-סטאר', כמו הרגשת יראת הכבוד (ולכן ההיסוס המסויים) כשאתה מרגיש כשאתה מדבר עם שחקנים כמו מג'יק, מייקל, או לברון (אע"פ שבגלל שעם לברון שוחחתי כל כך הרבה פעמים בחדר ההלבשה של מיאמי שאיתו אני לא מרגיש שום "יראת כבוד").

    קרי הוא סופר, סופר סטאר מבלי להיראות כזה. כשהוא מתחיל לקלוה הוא אשף. הוא אוב. אתה מרגיש כאילו איזה שהוא כישוף מלווה את ידו הזורקת עם עשירית שנייה זמן וכמעט בלי לראות את הסל, ועוד יד של 2.15 מ' מנתרת איתו. אתה אומר לעצמך כפי שאמרתי לעצמי אמש שיש כאן כאילו משהו מיסטי; שמיימי; קסם. אולי נס? אני מסרב להאמין שזה אמיתי ואני ממשיך לומר לעצמי שזה לא יותר ממזל.
    אבל מזל שקורה לו במעל מ-50% הפעמים שהוא זורק ממרחקים אסורים!

    אבל הוא לא מושלם כמובן. עם כל החידה, החיזוי, הכשפים, והלהטוטים שלו, הוא החל לעצבן אותי עם תגובותיו אחרי עוד שלשה נפלאה. זה . לא רק משחקו עם מגן השיניים, ההצגות בזרועותיו לקהל ולטיווי כאילו היה איזה זמר אופרה בסיום האריה הגדולה ביותר שלו. זה יותר מכל האצבע המושטת שלו אל-על לכיוון ה-LORD JESUS MY SAVIOR, התנועה הבפטיסטית שמחליאה אותי כאן בגרינוויל כשכל רדנק עושה אותה כשהוא מרים למשל משקולת של 80 ק"ג בחדר הכושר, וכשסטפן קרי עושה אותה עם כל שלשה או כניסה מעולם אחר לסל.

    1. נדב

      31 מאי 2016 20:41:35

      אני חושב שגם ההתלהבות והתנועות הן חלק מזה שהוא פשוט מרשה לעצמו להנת מהמשחק כפי שנהנה ממנו הילד שמשחק בגמר דמיוני בחצר הבית.

      1. אסף

        1 יונ 2016 08:03:20

        נדב כתיבה מעולה, אני גם מרגיש שזה נובע פשוט מהנאה ילדותית לפחות בחלקה הגדול, מסכים שהקטע עם כל מיני תפילות שנישאות ולא משנה לאיזה אל לעומת זה מצד ספורטאים ואנשים בכלל מגוחכות…

    2. הייט-אשברי

      31 מאי 2016 21:07:27

      מנחם – תרשה לי לשאול שאלה . לא מקינטור – אלא כדי להבין .
      אתה הרי בעד התקווה הגדולה של כל הרדנקס באמריקה באשר הם לקראת הבחירות הקרובות – דונאלד המושיע מול הילארי ה"ליברלית" .
      אז למה מפריעה לך התנועה של סטף ?

  10. נדב

    31 מאי 2016 20:41:21

    אני חושב שגם ההתלהבות והתנועות הן חלק מזה שהוא פשוט מרשה לעצמו להנת מהמשחק כפי שנהנה ממנו הילד שמשחק בגמר דמיוני בחצר הבית.

  11. מתן גילור

    31 מאי 2016 21:02:50

    תודה נדב.
    אם יותר ויותר ילדים יאמינו שהם יכולים להיות סטף קרי ויבלו שעות על הבלטות, אז אולי סטף קרי לא יצא מהם, אבל הגיע הזמן שיהיו לנו שוב כל מיני אמיר כץ, דורון שפע, דורון ג'מצ'י, ארז חזן, ליאור ארדיטי וכולי.

  15. john

    31 מאי 2016 21:25:56

    נדב נפלא ומרגש נקודה!
    קארי יצור מוזר כי הוא התגשמות החלום והחלום בלהות באותו גוף

    אחד הסיבות לדעתי שהוא מרגיש תיעוב כה גדול מהרבה שחקנים. זו אותה ההרגשה שאתה תיכוניסט בכושר ואתה מרשה יום אחד לילד בכיתה ו' להצטרף לפיק אפ גיים (כי היה חסר מישהו כמובן), והצוציק מתחיל להשחיל אותן בזריקות מהמותן וגורם לך להראות עוד יותר רע.

    עוד שלוש סיבות שהוא מקבל שנאה משחקנים וחלק מהעיתונאים לטעמי בהיותו אנטי תזה לסופר סטארים שחווינו עד כה.

    1. הוא לא גדל בשכונה קשה, אין לו מאפיינים שקשורים לאחוות הגטו והוא בעל עור בהיר יחסית. דבר זה לטעמי גורם לו לזרות מסויימת בחוגי השחקנים (שימו לב שלבנים ומולטים מקבלים כתף קרה מחלק גדול של השחקנים (בלייק גריפין וסטף קארי מקבלים הכי הרבה שיט מפרשנים ושחקנים עם טענות הזויות על קשיחות).

    2. הוא לא גדל ככוכב תיכונים או ככוכב פרשמן בקולג'ים. זו התקופה בה שחקנים ועיתונאים מתחברים לקשר win-win ארוך טווח בו חלקים אף הופכים לעיתונאי חצר. לקארי אין כאלה שמצטטים "מקור מקורב לשחקן" הטוען כך וכך. הוא איש משפחה ולא מצטיין בהגיגים מבריקים או טוויטרים עוקצניים ומרומזים. כך שמרבית העיתונאים ממש לא נאמנים לו. הם ישבחו אותו כשהם חושבים שהקהל שלהם רוצה בכך ויחסלו אותו בכל פעם שמתאים להם.

    3. תיאוריית קונספירציה שלי טוענת שאין מצב שנייקי תרשה למצב כזה להתקיים שכוכבי המאות מיליונים שלה מושפלים על ידי צוציק ששייך לאנדר ארמור הנמסיס החדשה. אין מצב מהיכרותו עם תעשיות כאלה שמוחות השיווק של נייקי יצליחו לבלוע תבוסות של כוכביה מבלי להתחיל ל"קשקש בכלב". אם זה אומר להשפיע על עיתונאים או שחקנים או אפילו על הליגה עוד שנה כזאת זה רע מאוד עבורה.

    2. האווי לאסוף

      31 מאי 2016 22:43:35

      בנוגע לנק' הראשונה, היה מאמר נחמד בוואלה, על אמא של דוראנט במקרה, שנגע בנושא הזה. לפי מה שפורסם שם, הליגה כבר לא מלאה משכונות מצוקה, ולנערים מתחת קו העוני יש סיכוי נמוך להגיע לליגה. לא ערב לטענות, כמובן 😃
      sports.walla.co.il/item/2965242

  17. האווי לאסוף

    31 מאי 2016 22:36:13

    נהדר.
    כילד, גם אם הערצתי את מיקי וקווין מגי, המקסימום שחשבתי שאוכל להיות הוא הניק שלי. מזדהה עם התיזה שלך.
    מה שכן, בתכלס אין שום דבר רגיל בסטפ קרי, למעט מראית העין. גם אם היית נותן לי שלושה מחזורי חיים של עץ סקוייה, ספק אם הייתי עובר את ה40 אחוז משלוש, לבד במגרש במושב. בטח הדוקטור יכול לספר על הפלא הביו מכני שמסתתר בקליעה של סטפ, אני יכול רק להתרשם

    1. עידן הרחוק

      2 יונ 2016 05:16:36

      כולכם פה קבוע כותבים פשוט נפלא!

      ממיקי עד מיקי לא קם כמיקי !
      מיקי מלך ישראל חי וקיים !
      (גם טל ראשון עם מיקי… המפה !!)
      ביל ראסל- יש לך עוד כמה שנים להחזיק בשיא..
      הם באים 😉

  19. Ghost Rider

    1 יונ 2016 00:02:01

    מעולה, אני נדהם מסטף קרי, לא יכול שלא לחבב אותו ובכל זאת שונא אותו לפעמים מכל הנשמה ואת הקבוצה שלו שונא תמיד, לך תבין.

  20. Ghost Rider

    1 יונ 2016 00:07:45

    אגב – הצעה – אם כל מי שמגיב פה יהיה חייב גראבטר יהיו הרבה פחות אידיוטים וטרולים. זה גם יהפוך את הדיון בין המגיבים להרבה יותר נוח.

    זה גם הדבר הכי פשוט בעולם, לא מבין למה מגיבים קבועים וטובים והרבה פחות רפי הבנה ממני לא מוסיפים תמונה.

  21. אריק

    1 יונ 2016 00:16:59

    ממש נהניתי לקרוא, החזרת אותי לילדות כשניסיתי לחקות את דריק שארפ כי רק לגובה שלו חשבתי שיש לי סיכוי להגיע (בסוף גם זה לא קרה).

    1. Ljos

      1 יונ 2016 01:31:27

      כרגע הכדורסל הישראלי (הבוגרים. מקווה שהמצב שונה בנוער) עושה ככל יכולתו להתעלם מהקשת והאפשרות לזרוק משלוש, אז לא הייתי בונה על זה.

  25. דורון האסטבן

    1 יונ 2016 02:56:31

    שירה נפלאה, הרי כולנו או רובנו מדמיינים, יופי של פוסט נדב,
    מנחם בתגובה יפיפיה שצריכה להכתב בפוסט, תגובות יפות
    שמחר אקרא את כולם. תודה רבה

  26. Dirty sanchez

    1 יונ 2016 06:15:17

    חייב להגיד שזה מקומם אותי מאוד כל הסטפמאניה הזאת.
    לא בדיוק כאחד האדם להיות בן של שחקן nba ודוגמנית…
    לא ממש נלחם בטיטאנים לבדו, אלא מוקף במערכת מפלצות די משכוללת למרות היותו ״ציפלון״ במונחי nba.
    אייברסון היה הרבה יותר אחד משלנו, עם כל ה gangstashit שלו.
    אבל תמשיכו לספר לעצמכם שיכולתם להיות סטף קרי.
    אני מקסימום אספר לעצמי שיכולתי להיות אייזאה תומאס…

    2. צומפי

      1 יונ 2016 09:56:13

      איזה דוגמנית בראש שלך. היא ספורטאית ואשת חינוך. למה לזלזל. חוץ מזה שקארי עבד קשה מאוד על חייו כדי לפתח קליעה וזריזות והוא בדיוק גורילה כוחנית עם נתונים משמיים

  30. המשגיח

    1 יונ 2016 15:07:14

    מעולה נדב.
    מה שכן, מסכים עם דירטי סאנצ'ז לגבי משהו.

    הרבה יותר קל לי להזדהות עם איזייה טומאס, בחור בגובה רגיל יחסית (1.75), לעומת קארי, שמתנשא לגובה של 1.91 מ', כמו ווסטברוק וקיירי או נגיד 1.80 וקצת כמו כריס פול.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט