ההיסטוריה – דטרויט פיסטונס – חלק ג' / דור בלוך

בקצרה, הספר, ככל שאכן יכתב, גם בעזרתכם, יכלול שלושה שערים המתארים את שלושת התקופות בהיסטוריה של ה-NBA בשילוב ההיסטוריה של ארה"ב והקשר בין השניים. כל שער ייפתח בהקדמה קצרה על התקופה בליגה ובארה"ב, ופרק על כל קבוצה שהוקמה בתקופה בה עוסק השער. דרך הפרקים הללו שיתארו את ההיסטוריה של הקבוצות מהקמתן ועד היום לרבות המעברים והשינויים שעברו והסיפורים המעניינים שלהן, אני מקווה לספר את סיפורו של הכדורסל בארה"ב בצורה מלאה ומעניינת.

אשמח מאוד להערות, כאן או בפרטי (המייל שלי: bloch.dore@gmail.com או בפייסבוק dore bloch), שיעזרו לשפר את הפרקים, מדובר בסה"כ בטיוטה ראשונה, שככל שהספר אכן יכתב תשתנה עוד פעמים רבות).

*

אז אחרי שדיברנו על הסלטיקס, הווריורס והניקס, עברנו לדבר על דטרויט, יחד חווינו את התקופות הקשות של התקופה מאינדיאנה לדטרויט, וכעת הגיע הזמן לעבור לתקופה המוצלחת יותר של הפיסטונס – תקופת הבחורים הרעים.

חלק א' למי שפספס או רוצה להיזכר נמצא כאן – http://www.hoops.co.il/?p=51713

חלק ב' http://www.hoops.co.il/?p=58835

*

הבחורים הרעים 2.0:

כשניגשתי לכתוב את הפרק הזה לא זכרתי כמה טובה הייתה הקבוצה הזאת, בזיכרון הקולקטיבי אני חושב שהם עומדים בצל של קבוצות גדולות אחרות מהתקופה – הלייקרס של שאק-קובי והספרס של דנקאן, ושל הבחורים הרעים 1.0, אבל אנחנו מדברים פה על קבוצה שזכתה באליפות באחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה, חזרה לגמר פעם נוספת והגיע לגמר המזרח לא פחות מ-6 פעמים רצופות, אז בואו ניתן לה את הכבוד הראוי.

כמו שקורה פעמים רבות ב-NBA, לקח לפיסטונס זמן לבנות מחדש קבוצה שתתמודד על האליפות לאחר תקופת הזוהר של הבחורים הרעים. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה, בסוף עונת 92/93 בה החמיצו את הפלייאוף זה עשור הפיסטונס שלחו את רודמן לספרס. עונה לאחר מכן למבייר פרש לאחר עימות באימון עם תומאס, ותומאס עצמו פרש כאמור בסוף העונה, עונת טנקינג לתפארת בסופה בחרו הפיסטונס את גראנט היל, שהיה אמור להצעידם לעידן חדש. לאחר שנתיים כושלות, הפיסטונס חזרו אל הפלייאוף בהנהגת היל, ובהמשך עם ג'רי סטקהאוז, אבל הפיסטונס מצאו את עצמם מודחים פעם אחר פעם בסיבוב הראשון והיה ברור שהקבוצה צריכה כיוון חדש על מנת לחזור להתמודדות על התואר. אם זה לא מספיק, בעונת 99/00 גראנט היל ספג פציעה קשה בקרסול והחמיץ את מרבית העונה. היל לא חזר להיות שוב השחקן שהיה.

בסוף אותה העונה וויתרה דטרויט על היל, ומינתה את ג'ו דומארס לעמוד בראש מאמץ הבנייה מחדש של המועדון. עונה מאוחר יותר ריק קרלייל מונה למאמן הקבוצה, ועם הלך רוח הגנתי, התחילה להיבנות קבוצת הבחורים הרעים 2.0.

קרלייל היה עוזר המאמן באינדיאנה, ולארי בירד ראה בו את יורשו המיועד, אך נשיא המועדון חשב אחרת ומינה את איזיאה תומאס, צחוק הגורל, למאמן וכך מצא את עצמו קרלייל בדטרויט, ולא יכל להיות שידוך טוב יותר. תחת הדרכתו הוביל בן וואלאס את הליגה בחסימות, סיים במקום השני בריבאונד והיה לשחקן ההגנה של השנה. קורליס וויליאמסון זכה בתואר השחקן השישי של עונה וקרלייל עצמו היה למאמן העונה כשהוא מוביל את דטרויט לשיפור מדהים, ולחלוטין בלתי צפוי עם מאזן של 32-50. בפלייאוף לעומת זאת דטרויט לא מצאה את ההתקפה שלה כשלא קלעה באף משחק יותר מ-100 נקודות, ניצחה בקושי את טורונטו והפסידה לסלטיקס בסיבוב השני.

הקבוצה שמרה על השלד שלה לעונה הבאה והוסיפה את ריפ המילטון שהפך לקלע הבולט שלה במקום ג'רי סטקהאוז, ושמרה על מאזן זהה למאזן העונה שעברה. הפיסטונס שוב פתחו את הפלייאוף בצורה לא טובה, ולאחר 4 משחקים הם פיגרו 1-3 מול אורלנדו של טרייסי מגריידי. אבל רגע, 1-3 זה סוף הסידרה לא? ובכן לא. למזלם של הפיסטונס הייתה זו העונה הראשונה שבה הליגה עברה למתכונת של הטוב מ-7 בכל סדרות הפלייאוף, ולפיסטונס ניתנה הזדמנות לחזור מהקבר אותה הם לקחו בשתי הידיים ועשו מהפך ענק בדרך להתמודדות בסיבוב השני עם פילדלפיה.

מעט מאוד כדורסל היה שם באותן סדרות של הפיסטונס בתחילת שנות ה-2000. המשחק המשמעותי ביותר בסידרה מול פילדלפיה היה המשחק החמישי בו ניצחו הפיסטונס בתוצאה המדהימה 77-78 לאחר שריקת גולטנדינג גבולית נגד דריק קולמן בשניות הסיום של המשחק. לאחר שהחזיר את הפיסטונס לגמר המזרח לאחר 12 שנה, קרלייל נאלץ לראות את קבוצתו מפסידה בשני משחקים שוברי לב בבית, ולאחר מכן מובסת בשני המשחקים הבאים בחוץ כשהנטס של קיד עושים את דרכם לגמר.

קרלייל שוחרר בתום העונה ולקח את תפקיד המאמן באינדיאנה, כשההנהלה מחליטה שכדי לעשות את הצעד הנוסף היא זקוקה למאמן עתיר ניסיון והישגים – לארי בראון.

הפרופיל של בראון מרתק, אולי אפילו מקדים את זמנו. בעידן שבו מאמנים מנסים בלא הצלחה להיאחז בקרנות המזבח, ונזרקים מקבוצתם לאחר עונה במקרה הטוב, בראון היה מאמן שמגיע לקבוצה על מנת לבנות אותה מחדש, להביא שיפור דרמטי בזמן קצר ולהמשיך הלאה, מאין פרוייקטור, אולי משהו כמו חוס הידינק בכדורגל הנבחרות.

בראון חושל בילדות לא קלה. הוא גדל בניו יורק, ואביו נפטר כשהיה בן 6, והוא ואחיו נהגו להעסיק את עצמם בכדורסל בזמן שאימם עובדת שעות ארוכות על מנת לפרנס את המשפחה. את כישורי הכדורסל, וגם ערכי הספורט שלו רכש לארי בראון תחת הדרכתו הצמודה של דין סמית' האגדי, שהדגיש יסודות, כבוד וקבוצתיות, ערכים שיבואו לידי ביטוי בקריירה של בראון בהמשך.

בראון המשיך לקריירה ב-ABA, לאחריה עבר לתפקיד המאמן, שנתיים בקרולינה קוגרס ושנה בדנבר נאגטס. בכל אחת משלושת העונות שלו כמאמן בליגה זכה בתואר מאמן העונה. לאחר התפרקות ה-ABA והאיחוד עם ה-NBA, עבר בראון לאמן במכללות ולקח את הברואינס עד לגמר בעונתו הראשונה. שתי עונות הספיקו לו, והוא חזר ל-NBA כדי לאמן את הנטס אותם לקח לשתי עונות של מאזנים חיוביים לאחריהן עזב שוב בחיפוש אחר אתגר חדש.

לפני שהגיע לפיסטונס הספיק בראון לקחת שלוש קבוצות – הספרס, הקליפרס והפייסרס – ולהביא שיפור עצום תוך שהוא מציב יסודות לקבוצות חזקות לשנים קדימה בלי להישאר ולהינות מפרי עמלו. קווי האופי האלה, החיפוש אחר המושלם, התזזיתיות באו לידי ביטוי בחייו האישיים והוא התגרש פעמיים, לא דבר נדיר בחיי ה-NBA.

עונת 2003/2004 הייתה הסערה המושלמת.

מאמן בשל ונחוש להוכיח מגיע לקבוצת פיסטונס קלאסית של הגנה קשוחה, כמעט אלימה, שמסוגלת להתפוצץ בכל רגע נתון, עם תחושת "אף אחד לא מאמין בנו" חזקה שהגיעה כמעט עד הבאר ומלאת תשוקה לעשות את הצעד הבא.

בצד השני התייצבה הקבוצה של הלייקרס שהייתה אמורה לקחת הכל לא רק עם קובי ושאק, אלא גם עם קארל מלון וגארי פייטון שהצטרפו כדי להביא טבעת ראשונה.

אבל עוד קודם לכן הפיסטונס היו צריכים להגיע לגמר על מנת לפגוש את הלייקרס. פתיחת העונה הייתה טובה אבל לקראת פגרת האולסטאר העסק התחיל להתפרק, והקבוצה הפסידה 6 משחקים ברציפות ואיבדה את המקום הראשון. ההנהלה הרגישה ששינוי נחוץ, והיא הלכה "באד בויז" בכל הכוח, כשראשיד וואלאס מצטרף לחבורה הקשוחה של בראון.

וואלאס הוא עוד דמות מרתקת בפאזל המורכב שנבנה בדטרויט. באופן מדהים הוא ומאמנו, שיכל בקלות להיות אביו, חולקים את אותו מנטור – דין סמית' שאימן את וואלאס במכללות. הוא נבחר בדראפט במקום ה-4 ע"י הבולטס, ונשלח לאחר עונה אחת בלבד לפורטלנד שם התאים באופן מושלם לתדמית הבעייתית של פורטלנד שכונתה – הג'ייל ברייקרס (עיוות של שמם האמיתי – הטרייל בלייזרס). הבלייזרס היו מוכשרים מאוד והודחו בפלייאוף רק בגמר המערב מול סן אנטוניו והלייקרס, מול האחרונה בהפסד שובר לב באופן מיוחד לאחר שהובילו ב-15 הפרש ברבע האחרון של משחק 7.

במהלך תקופתו בבלייזרס, הספיק וואלאס לשבור שיא NBA  לעבירות טכניות בעונה עם 38, ולשבור את השיא של עצמו עונה לאחר מכן עם 40. הוא הושעה ל-7 משחקים לאחר שאיים על שופט מחוץ למגרש. הוא התפרסם בכך שלאחר ששחקן היריבה היה מחטיא זריקת עונשין הוא נהג לומר לו: "הכדור לא משקר", כלומר ההחטאה באה מאחר והשריקה לא הייתה נכונה. במקרה אחד הוא חטף עבירה טכנית, דרגיץ' מפיניקס החטיא את זריקת העונשין וכשאמר לו "הכדור לא משקר" קיבל טכנית שנייה והורחק.

לאחר תקופתו בפורטלנד הוא הספיק לשחק משחק אחד באטלנטה לפני שהצטרף בטרייד לדטרויט.

עם ראשיד הפיסטונס השתפרו וסיימו במקום השני את העונה הסדירה. הם המשיכו את המומנטום לתוך הסיבוב הראשון כשגמרו בקלות 1-4 על מילווקי, לפני שנתקלו שוב בנטס שהדיחו אותם שנה קודם לכן. הפיסטונה יצאו לניו ג'רזי עם יתרון מבטיח של שני משחקים אבל הפסידו את השניים הבאים מה שהכין את הקרקע למשחק 5 קלאסי שהלך לשלוש הארכות בסופן ניו ג'רזי יצאה עם ידה על העליונה לאחר ששני הוואלאסים, פרינס והאמילטון הורחקו בעבירות.

אבל הנטס למדו להכיר את המאפיין המרכזי של דטרויט – החברה' האלה לא נכנעים. לאחר פתיחה קשה למשחק 6 דטרויט חזרה למשחק עם הגנה קשוחה ולקחה את המשחק כדי לכפות משחק 7 בבית אותו ניצחו בקלות כדי לחזור לגמר המזרח, שם חיכו להם פרצופים מוכרים בדמות אינדיאנה ומאמנה ריק קרלייל.

הכדורסל היה מחפיר והתוצאות אירופאיות – 78-74, 72-67, 85-78, 83-68, 83-65, 69-65. אלה תוצאות המשחק כן, לא תוצאות רבע שלישי.

הרגע הגדול ביותר של הסידרה, היה מה שכונה החסימה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הפלייאוף. משחק מספר 2. אינדיאנה מובילה את הסידרה 0-1, 30 שניות לסיום דטרויט מובילה 69-67, הכדורסל נורא והכדור עף מצד לצד בלי שאף אחד מצליח לעשות נקודות. בילאפס מאבד את הכדור ואינדיאנה יוצאת להתקפה שיכולה להשוות את המשחק, רג'י מילר מקבל את הכדור כשהשחקן הקרוב ביותר של דטרויט במרחק של מעל 5 מטרים ממנו והוא נראה בדרך ללייאפ קל, אבל משום מקום מגיע פרינס בתזמון מושלם, ולא רק חוסם, אלא משאיר את הכדור במגרש ומכריח את הפייסרס לעשות עבירה והפיסטונס לוקחים את המשחק.

פרינס היה שחקן קולג'ים גדול, אבל לא זכה לאמון של קרלייל כשנבחר ע"י דטרויט בדראפט. כשהגיע הפלייאוף והקבוצה הסתבכה מול אורלנדו לקרלייל לא היה ברירה אלא לשלוף שפנים מהכובע ואחר מהם היה פרינס, שהפך הודות לכך לשחקן היחיד בהיסטוריה של הליגה שקלע יותר נקודות בפלייאוף מאשר בליגה הסדירה ותחת לארי בראון כבר זכה להרבה יותר קרדיט והקריירה שלו נסקה משם.

דטרויט עשתה את הדרך לגמר עם ניצחון 2-4, אבל עם התוצאות האלו קל להבין למה הלייקרס היו פייבוריטים כבדים לסידרת הגמר.

מדהים להיזכר בסידרה הזאת בדיעבד. דטרויט ניצחה את המשחק הראשון והייתה קרובה לניצחון בשני, אבל סל קורע לב של בריאנט שלח את המשחק להארכה והלייקרס ניצחו בהארכה. אני זוכר את ההרגשה, שהנה דטרויט חוזרת לגודלה האמיתי והלייקרס ידרסו אותם בדרך ל-1-4, ממש כמו המפגש הקודם של פיל ג'קסון עם לארי בראון, כשפילי ניצחה את המשחק הראשון, רק כדי להיות מובסת 1-4 בסופו של דבר.

אבל כאמור, לדטרויט הזאת יש אופי אחר, הם יצאו למשחק שלוש בטירוף ופשוט קרעו את הלייקרס 68-88. ההפסד שבר את הכוכבים של ל.א, ודטרויט ניצחה בקלות את משחקים 4 ו-5 כדי לקחת את הסידרה 1-4 ולהבטיח אליפות באחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה של הליגה.

היה כמעט בלתי אפשרי לבחור MVP  לסידרה הזאת, והליגה הלכה בסופו של דבר על צ'ונסי בילאפס, אבל באופן כל כך אופייני לפיסטונס הזאת זה יכל להיות כל אחד משחקני החמישיה האחרים באותה המידה. ריפ המילטון קלע 21 למשחק עם 4 אסיסטים ו-5 ריבאונדים, בילאפס נתן 21 גם הוא, ראשיד קלע 13 והוסיף 8 ריבאונדים וכמעט 2 חסימות למשחק, בן וואלאס עם ממוצע של דאבל דאבל וטיישון פרינס עם 10 נקודות סגרו חמישיה שקולעת בספרות כפולות ושומרת כמו משוגעת וזה היה המתכון לעצירת קבוצת האול אוף פיימרס של הלייקרס.

לאחר עונת האליפות, חזרו הפיסטונס לעונה הבאה ומיד עמדו במרכז של שערוריה שהולמת את הדימוי, הכינוי והאופי שלהם.

אינדיאנה ודטרויט ניערכו לשחזור של גמר המזרח, במפגש שזכה להייפ גדול בליגה עבור משחק ליגה רגיל של סוף נובמבר. הפייסרס פתחו יתרון של 20 הפרש עוד במחצית הראשונה, והצליחו להדוף נסיונות קמבאק של הפיסטונס ושמרו על יתרון דו ספרתי לקראת דקות הסיום של המשחק.

הבלגאן החל 46 שניות לסיום כשהמשחק כבר גמור למעשה. רון ארטסט עשה עבירה מכוערת על בן וואלאס בניסיון לייאפ, וואלאס דחף את ארטסט ושחקנים משני הקבוצות התקרבו כדי להפריד. בשלב הזה אף אחד לא היה מוטרד במיוחד, היה מדובר על מראה שגרתי בליגה. ארטסט נשכב על שולחן המזכירות כדי להירגע, שם אוזניות על ראשו והעמיד פנים שהוא מדבר עם שדר הרדיו. השופטים נערכו להרחיק מספר שחקנים והתרחש ויכוח ער במרכז המגרש כשכולם מנסים להרגיע את בן וואלאס. וואלאס זרק מגבת על ארטסט השכוב כאמור על שולחן המזכירות אבל אנשי הצוות של אינדיאנה מנעו ממנו לקום.

הו אז התחיל הבלגאן האמיתי. צופה בשם ג'ון גרין זרק כוס דיאט קולה על ארטסט ופגע בו בחזה, זה כבר היה יותר מדי עבור ארטסט שקפץ מהשולחן וקפץ ליציע, תפס אוהד אחר והתחיל להכות אותו, סטפן ג'קסון הצטרף לחגיגה והתחיל להרביץ גם הוא לאוהדים בזמן שאוהדים זורקים כוסות נוספות על השחקנים. כלל השחקנים עלו ליציע כדי להפסיק את התיגרה מה שכמובן רק החמיר אותה כשחפצים נזרקו מכל עבר וכך גם אגרופים.

הליגה כולה הוכתה בהלם מהאירוע. ארטסט הורחק לשארית העונה, ויתר השחקנים שהיו מעורבים הורחקו לתקופות ארוכות. דיוויד סטרן הגדיר את האירוע כקשה ביותר בתקופתו כקומישינר והליגה החמירה מאוד את גישתה כלפי תגרות מהסוג הזה כדי למנוע הישנות של המקרה.

תחת השפעת האירועים הפיסטונס המשיכו עם פתיחת העונה הבינונית שלהם, ושמועות עקשניות קשרו את לארי בראון עם פרישה, חוסר שביעות רצון ומחשבות על עזיבה לקבוצה אחרת. למרות כל זאת בינואר דטרויט התאוששה ורצה ל-13 נצחונות רצופים בדרך לזכיה באליפות הבית. בן וואלאס זכה בתואר שחקן ההגנה של השנה זאת הפעם השלישית בארבע שנים ודטרויט נראתה מוכנה לפלייאוף. ואכן בסיבוב הראשון דטרויט הדיחה את פילי בקלות 1-4, כשבסיבוב השני פגשה את מי אם לא האינדיאנה פייסרס, ולאחר פיגור 2-1, הפיסטונס ניצחו שלושה משחקים רצופים כדי לחזור לגמר המזרח שם חיכו להם ההיט.

הכוח העולה של מיאמי עם דויין וייד הוציאו לדטרויט את הנשמה, ואף הובילו 2-3, אבל דטרויט הגיעה למשחק ה-6 עם הגנה קלאסית של הבחורים הרעים וניצחו 66-81, ולקחו את המומנטום איתם למיאמי כדי לנצח במשחק שבע.

הגמר בין דטרויט לסן אנטוניו היה הסיוט של הליגה, עם התקפות חלשות, משחק איטי, שווקים קטנים ורייטינג בריצפה אבל על הפרק התפתחה דרמה לא קטנה. הספרס ניצחו בקלות את שני המשחקים הראשונים, אבל הפיסטונס חזרו ושמרו על הבית כדי להשוות את הסידרה ל-2-2. משחק מספר 5 הלך צמוד לכל אורכו, כאשר 5 שניות לסיום מי אם לא רוברט הורי נתן את השלשה שחיסלה את הפיסטונס. חושבים שזה הסוף? אז כנראה שאתם לא מכירים את הפיסטונס. דטרויט חזרה למשחק שש וניצחה את הספרס כדי לכפות משחק שביעי, בו דנקאן כבר היה יותר מדי אפילו בשביל ההגנה של דטרויט ומאחר ומדובר בעונה אי זוגית, הספרס הוכתרו כאלופים.

לארי בראון עזב את הקבוצה בתום העונה כדי לקחת את משרת המאמן בניו יורק והוחלף בפליפ סונדרס, אבל בניגוד לתחזיות המוקדמות דטרויט חזרה מחוזקת לליגה עם 8 נצחונות רצופים בפתיחת העונה, עם אותה הגנה חזקה אבל גם עם משחק התקפי מעט פתוח יותר. הפיסטונס היו כל כך טובים ש-4 מ-5 שחקני החמישיה שלהם והמאמן שלהם הלכו לייצג את נבחרת המזרח באולסטאר. לאחר הפגרה הפיסטונס האטו מעט אבל סיימו עם מאזן של 64 נצחנות והמאזן הטוב בליגה, ובן וואלאס זכה שוב בתואר שחקן ההגנה של העונה אבל בעיות החלו לצוף כשבן וואלאס מסרב לחתום על חוזה חדש ורומז על רצונו לעזוב.

עם זאת דטרויט הסתדרה בתחילת הפלייאוף כשהיא מדיחה את מילווקי בדרך למפגש ראשון עם לברון ג'יימס והקאבס שלו בסידרה שהלכה למשחק מספר 7 אותו הכריעה ההגנה של הפיסטונס, כן, ללברון עוד היה מה ללמוד לפני שהוא יוכל לגבור על אלופים אמיתיים כמו הפיסטונס.

אבל ההיט, אותם הדיחו הפיסטונס עונה קודם לכן, כבר היו יותר מדי עבור הפיסטונס. וייד היה בטירוף, דטרויט נאבקה אבל הודחה ב-6 משחקים כשהיא סופגת 95 נקודות לא אופייניות במשחק 6, ומיד לאחר מכן בן וואלאס הדהים את אוהדי דטרויט כשחתם על חוזה של 60 מליון דולר ל-4 שנים בשיקאגו וסימן את תחילת הסוף של העידן.

דטרויט פתחו חלש את העונה הבאה, אבל עם הזמן הם מצאו את הדרך להסתדר בלי הנוכחות של וואלאס בצבע, ועם הצטרפותו של כריס וובר בינואר לפתע דטרויט נראתה שוב כמועמדת עם 53 נצחונות בעונה. הם טאטאו את אורלנדו בסיבוב הראשון, וכבר הובילו 0-3 על שיקאגו בשני, אבל הבולס הפגינו גאווה כשחזרו ל-2-3 רק כדי להיות מודחים במשחק ה-6.

בגמר המזרח חיכו לדטרויט הקאבס, עם לברון ג'יימס בוגר ובשל יותר וזה היה ניכר. הפיסטונס פתחו חזק וניצחו את שני המשחקים הראשונים בתוצאה זהה 76-79, הקאבס חזרו ל-2-2 והמשחק החמישי בדטרויט הייתה קלאסיקה של ממש. המשחק הלך להארכה כפולה, והקאבס ניצחו כשג'יימס קולע את 25 הנקודות האחרונות של המשחק עבור הקאבס. גם המשחק השישי נשלט ע"י המלך והפיסטונס שוב הלכו הביתה בגמר המזרח.

עונת 2007-2008 הייתה עונת ה-50 למעבר לדטרויט, ובדיעבד גם שירת הברבור על הפיסטונס. העונה הסדירה עברה כשורה והם הגיעו לפלייאוף עם 59 נצחונות והמאזן השני בטיבו אחרי הסלטיקס. הפלייאוף לעומת זאת נפתח קשה עם הפסד לפילי במשחק הראשון ובפיגור 1-2 בסידרה יכולת מופתית של טיישון פרינס עם 23 נקודות והחטאה אחת סידרו לקבוצה ניצחון חשוב בדרך לשניים נוספים וניצחון 2-4. הניסיון של הפיסטונס דיבר גם נגד המג'יק עם ניצחון נוסף ב-6 משחקים לפני גמר המזרח הצפוי מול בוסטון. 13 נקודות בלבד ברבע הרביעי של משחק 6 חרצו את גורלם של הפיסטונס בסידרה הזאת וגם את גורלו של סונדרס שפוטר בסוף העונה.

הפיסטונס יחזרו לפלייאוף בעונת 2008-2009 אבל יודחו בסיבוב הראשון בסידרה שסיימה רשמית את עידן הבחורים הרעים 2.0.

בעונות האחרונות נראה שדטרויט מתחילה לבנות משהו חדש, עם כוכבים צעירים כמו אנדרה דראמונד וגרג מונרו, אבל הם עדיין לא מצאו את הנוסחה כדי לחזור להיות הקונטנדרית שהיו בשני עידני הבחורים הרעים.

הודות לשלד יציב ומגובש, אסטרטגיה ברורה שמדגישה אגרסיביות והגנה, דטרויט הצליחה להתמודד עם כישרון נחות מול הטובות שבקבוצות ה-NBA בהיסטוריה בשני עידנים שונים. הסלטיקס של בירד והסלטיקס של הטריו, הלייקרס של מג'יק והלייקרס של קובי ושאק, שיקאגו של ג'ורדן, הספרס, לברון ג'יימס, דטרויט נלחמה נגד כל אלה, לעיתים ניצחה ולעיתים הפסידה אבל תמיד הייתה שם, והשאירה ספר הוראות מאלף על האופן שבו ניתן לבנות קבוצה ב-NBA בלי טנקינג ארוך, בלי החתמת שמות גדולים בפרי אייג'נסי, בדרך הישנה והטובה.

אם תשאלו אותי, זאת ולא המשחק המלוכלך של למבייר, הירידה של תומאס מהמגרש בלי לברך את שיקאגו או העבירות הטכניות של ראשיד וואלאס היא המורשת האמיתית של דטרויט.

כך אני מקווה לפחות.

לפוסט הזה יש 31 תגובות

  3. סומסום

    13 ינו 2016 14:53:23

    פרק נהדר על קבוצה מופלאה מהעיר הכי מיוחדת באמריקה.

    בפנטזי שלי, דרבי בין הקבוצה הזו לבאד-בויז. עדיפות גדולה לאייזיאה ושות' כמובן, אבל המפגש בין הוואלאסים לרודמן וליימביר? תענוג.

      2. סומסום

        13 ינו 2016 19:07:22

        דטרויט היא הסיפור האמריקאי הגדול, והעצוב. המקום הכי עשיר, פאריז של העולם החדש, שהופך לעולם שלישי, כמעט לא-חלק מאמריקה. מקום שבו חיות מסוכנות מסתובבות באזורים שאף אחד לא מעז לגור בהם. היסטוריה ארוכה, ליל השטן, מהומות הסיקסטיז (וכמובן מיליון תרבות, מוטאון, הטקנו, איגי פופ, אמינם ומי לא).

        כתבה מצוינת מהארץ, ופתוחה לקריאה:
        http://www.haaretz.co.il/1.2081724

        שווה גם לגגל תמונות בערכים:
        detroit decay
        detroit disassembled
        the ruins of detroit

        גלריות של דטרויט היום, רוחות הרפאים שלה. לא ייאמן. כמו זו:
        https://streetblabber.wordpress.com/2012/03/01/the-ruins-of-detroit-by-romain-meffre-yves-marchand-exhibition-wilmotte-gallery-portfolio/#jp-carousel-2650

  4. Smiley

    13 ינו 2016 14:56:43

    לדעתי ראשיד וולאס הוא השחקן שקלע בעונה אחת מעל 20 נקודות בשלוש קבוצות.
    שיחק בשלוש קבוצות, פורטלנד, אטלנטה ודטרויט ובכל אחת מהקבוצות היו לו משחק של מעל 20 נקודות.

  8. שגיא נאור

    13 ינו 2016 15:59:37

    תענוג צרוף. היו נפלאים בתקופה שלא הייתי מחובר כל כך לליגה (צבא, טיול לדרום אמריקה) ויש לי תחושה גדולה של פספוס איתם. כמה קבוצות בהיסטוריה עשו 6 גמר קונפרנס רצוף? והגדולה שלהם היתה שאף שחקן לא היה כוכב גדול אלא בקבוצה היתה גדולה בהרבה מסך חלקיה. מישהו מהם נכנס להיכל? לכמה אלופות אין נציג בהיכל?

    1. רועי ויינברג

      13 ינו 2016 16:14:58

      אף אחד מהם לא נכנס להיכל כי עדיין לא עברו ה-4 שנות הגבלה שיש בין הפרישה לכניסה, אני כמעט בטוח שבן וואלאס וצ'אנסי בילאפס יכנסו.

      מבחינת רצפים: הניקס בין 1969 ל-1974, סנט לואיס הוקס בין 1956 ל-1961 (6 כל אחד), הלייקרס בין 1982 ל-1989 (8) והשיא הוא 13 של בוסטון בין 1957 ל-1969.

      אלופות בלי נציג בהיכל-אני חושב שאין חוץ מהאחרונות, צריך לבדוק בקשר לכל אחת מהן.

      1. גיא

        13 ינו 2016 17:33:25

        עד 2010, לסיאטל של 79' לא היה נציג ב-HOF, אז דניס ג'ונסון נכנס כנציג הראשון, והיחיד של הקבוצה.
        DJ נכנס ל-HOF שלוש שנים לאחר פטירתו.

  10. מנחם לס

    13 ינו 2016 16:42:49

    תענוג!
    הקבוצה של 2004 הרסה הרבה מוסכמות, והחשובה מהן היא שאתה לא יכול לנצח אליפות ללא צמד סופרסטארים. דטרויט ניצחה ללא א-ף סופר-סטאר אמיתי!

  14. עגל

    13 ינו 2016 21:14:24

    נפלא, מזכיר נשכחות. בעצם לא נשכחות בכלל.
    בגמר מול הלייקרס הייתי בעד מאלון והכפפה, רציתי שיקחו כבר אליפות. אבל מאוד אהבתי את הסגנון וההגנה החזקה של דטרויט. זו קבוצה כמו שצריך. הם היו קבוצת מאוזנת עם הגנה מדהימה, ג"ס של היום מאוזנת עם התקפה קסומה.

  16. אפלטון

    13 ינו 2016 21:48:40

    מעולה דור, גם אני לא זכרתי שהיו כל כך טובים לתרופה כזו ארוכה (האמת היא שגם הליגה היתה די חלשה באותם שנים).
    יש לנו כותב אחד, אריק, כותב יומן דטרויט, שהיה במשחק המדובר מול אינדיאנה. אני עדיין מחכה לפוסט שלו שיתאר איך זה הרגיש מיד ראשונה

  18. רון

    13 ינו 2016 23:13:20

    מכבי ת"א של 2014 באימון דייויד בלאט מזכירה לי את הקבוצה הנ"ל, דטרויט 2004, בזעיר אנפין. משחק קבוצתי לגמרי, בלי כוכבים. ככה גם אפשר לקחת אליפויות.

  22. Berch

    14 ינו 2016 13:57:48

    פוסט מעולה
    יש קשר בן ג'ון בראון ללארי בראון ?

    Bad boys, whatcha want
    Watcha want, whatcha gonna do?
    When sheriff John Brown come for you
    Tell me whatcha wanna do, whatcha gonna do?

    Bad boys, bad boys whatcha gonna do?
    Whatcha gonna do when they come for you?
    Bad boys, bad boys whatcha gonna do?
    Whatcha gonna do when they come for you?

  23. אריק

    14 ינו 2016 18:31:45

    תודה דור!

    כיף להיזכר. תקופה נהדרת. רצה המזל וגרתי במישיגן בשנים 1999-2005. אז יצא לי לראות את ההתפתחות המדהימה של הפיסטונס.

    הלב נשבר שגרנט היל וההבטחה הגדולה שלו נגוזה. אבל לראות את הקבוצה עושה מהפך מ30-52 לא 52-30 אחרי עונה זה היה בלתי צפוי.

    אני חושב שלא ברור מספיק גודל המעבר של כוכב כמו גרנט היל (אומנם פצוע) בשביל משיהו אנדרפטד כמו בן וולאס וצק'י אטקינס. זה היה נראה שהקובצה לא הולכת לשום מקום.

    אבל פתאום אנשים התחילו לגדל שיער בדיטריוט! זה התחיל עם "בן וג'רי" שהראו קשיחות ודומארס שהתחיל לחבר את הפזל. דומארס הביא חבורה של שחקנים שהיה להם מה להוכיח. צ'ונסי נבחר גבוה בדרפט אבל לא הצליח להוביל קבוצה. המילטון שהדבר היחיד שאפשר היה להגיד אליו שיחק לצד מייקל ג'ורדון בחזרה הפאתטית שלו, מגיע ולא מפסיק לרוץ כל המשחק. כמובן שהחלק האחרון שהשלים את הפזל היה ראשיד. הלוגו של הקבוצה היה מתאים לאופי הקשוח של דיטריוט ונקרא going to work!

    לגבי האליפות של 2004 בדיטריוט קרואים לה the 5 game sweep… כי באמת רק קבוצה אחת היתה שם בגמר המדהים הזה.
    .
    ותרשה לי לא להסכים לגבי הכדרוסל ה"נורא". זה היה כדרוסל קשוח. לארי בראון אמר – play the right way. לחימה על כל כדור. כל סל הוא חשוב וההגנה היא משהו שמשחקים כל הזמן. אין סלים קלים! המשחקים עם תוצאות של רבע שלישי היו מלהבים לא פחות מהתצאות של גולדן סטייט ושל שנות הש80 המוקדמות. הגנה מדהימה. לחימה לא מתפשרת. כדרוסל יפה וקשוח!

    הם היו חבורה קשוחה שקיבלו מתנה מראשיד לאחר האליפות – חגורות כמו של ה WWF / WWE.

    קשוח וגם רגשני. אולי רגשני מידי לפעמים.

    וכמו שאפלטון אמר – הייתי שם בלילה קר בנובמבר ש"שלום עולמי" שכב במפגין על שולחן המזכירות ואדיוט אחד זרק אליו כוס פלסטיק….
    מזל שישבתי בשורה אחת לפני האחרונה כי הפופקרן שהיה לי ביד לא הצליח להגיע אפילו לקומה הראשונה שם בפאלאס…. היה טירוף. אני לא ישנתי בלילה ההוא. הכל רעש וגעש גם בחדשות. זוכר שהתקשרתי להורים הביתה בישראל מקודם בבוקר כי לא רציתי שהם ידאגו ששמעו בבוקר מה קרה במשחק…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט