איש נַפָּח היה בניו אורלינס – סיפורו של ישמעאל (איש) סמית' / מולי

איש נַפָּח היה בניו אורלינס – סיפורו של ישמעאל (איש) סמית' / מולי

תמונתו של איש סמית' מאתר הנ.ב.א.

"קוראים לי ישמעאל. איש בפי כולם. לפני כמה שנים – לא משנה כמה בדיוק – מאחר שארנקי היה ריק מכסף פחות או יותר, ודבר בחוף לא עניין אותי במיוחד, חשבתי שאפליג מעט בנאות הכדורסל ואראה את חלקו הקופצני יותר של העולם. זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; ובפרט בכל פעם שיצר הרע משתלט עלי כדי כך שאני זקוק לעמוד שדרה מוסרי איתן שימנע בעדי מלצאת אל הרחוב בכוונה להעיף בשיטתיות מגבעות מעל ראשי חובשיהן – אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל מגרש הכדורסל ויפה שעה אחת קודם. זהו התחליף שלי לאקדח ולקליע."

כך, לדעתי לפחות, צריכה להיות הפתיחה לאוטוביוגרפיה שיום אחד אולי תיכתב על-ידי איש סמית, הרכז של הניו אורלינס פליקנס – ולדעת רבים הפתעת העונה עד כה.

ישמעאל (איש) לארי סמית ‏נולד‏ ב-‏5 יולי 1988‏ בעיר שארלוט שבצפון קרוליינה לגוון ולארי סמית. יש לו שתי אחיות, לאטיביה וסרלתיאה (Lativia and Serlethea.) ואח בשם ג'רלד.

"בנערותי" – ימשיך איש לספר באותה ביוגרפיה שאני ממציא עבורו – "בנערותי עבודתי הראשונה היתה אצל אמא ואבא שלי שניהלו עסק ניקיון משלהם.כל המשפחה נהגה לצאת ולנקות את המבנים. זה היה בשארלוט, עיר הולדתי וזה עזר לנו לשים אוכל על השולחן. אבל אני תמיד חלמתי להתעורר ביערות ולכן החלטתי להכשיר עצמי באוניברסיטה המיועדת לכך, ביערות האוניברסיטה של וויק פורסט, הנמצאת בווינסטון סיילם שבצפון קרוליינה. זו היא אוניברסיטה שבין בוגריה ניתן למנות בין השאר את ענק הכדורסל מאגסי בוגס, את אגדת הכדורסל טים דאנקאן, את שחקן הגולף האגדי ארנולד פאלמר ואפילו את השחקן קרול או'קונור ששיחק בזמנו את ארצ'י באנקר.

משך ארבע שנים, בין 2006 ל 2010, ביליתי בחיק עריסת ההשכלה והותרתי אף הותרתי בה את חותמי: אני הוא (ויעידו על כך אחרים – טובים ממני) הכדורסלן היחיד בתולדות ווייק פורסט שקלע אלף נקודות ומסר שש מאות אסיסטים.

בשנת 2010, בהיותי בן עשרים ושתיים, מאחר ולא רציתי לנסוע ברחבי העולם בספינות לים סין ולא לטוס בשחקיו, ובמיוחד מאחר ולא ראיתי עצמי בימות השבוע כלוא בחללים מחניקים, קשור לדלפקים, ממוסמר לספסל או מהודק למכתבה, החלטתי לנסות למצוא את מזלי בגיוס.

בגיוס לליגת הכדורסל הלאומית לא עליתי בגורל הדראפט, אך למרות זאת מצאתי עצמי מהר מאוד בשורות הטילים של יוסטון, מרכז החלל של אמריקה. למרבה הצער, חמישה חדשים אחר כך מצאתי עצמי נזרק למימיה שורצי הכרישים של ליגת הפיתוח במדי הצפעים של עמק הנהר הגדול.

חודש אחרי, ניצלתי בעור שיני מהכרישים רק כדי למצוא עצמי חבוק בידי דובי הגריזלי מממפיס, אך לאחר עשרה וחמישה עשר משחקים בהם מוסמרתי לספסל במדיהם וקלעתי רק 1.8 נקודות בממוצע, שוב מצאתי עצמי חייב לשוט לנמל חדש, הפעם לנמל אוקלנד, מקום מרבצם של הלוחמים מארצות הזהב.

אצל אלו ביליתי חודש מחיי, משמש בעיקר כמחליף לאחד, סטפן לבית קארי, שהיה באותו זמן פצוע בשל תלאות המשחק. ואולם, משגם הם נפנפו אותי הרחק מנמלם, מצאתי לעצמי בית חדש, והפעם בעירם הקסומה של העכברים והברווזים, הלא היא אורלנדו.

באורלנדו כבר נשארתי יותר, כשנה לאמיתו של דבר, ואכן יצא לי לשחק כדורסל ולהכיר לעומק קצת יותר את הליגה, העיר והמועדון. שיחקתי שם קצת יותר מעשר דקות בממוצע, קלעתי קצת יותר משתי נקודות למשחק ומסרתי קצת יותר מאסיסט וחצי למשחק. אין פלא שנותרתי בעיר בקסם קצת יותר מאשר במקומות שקדמו לה.

אך הימים הטובים לא לנצח טובים הם, ולעתים מי מדמנה נספגים אפילו בגנים היפים והמטופחים ביותר. עם בוא החורף נמסרתי יחד עם ג'יי ג'יי רדיק לשורות מילווקי, קבוצה בה שיחקתי ששה עשר משחקים עם פחות דקות למשחק (8.6), אך עם הישגים דומים למדי לאלו שבאורלנדו.

ואז, אז הגעתי לעירו של עוף החול, עיר הפניקס הזורח בין השמשות, וכבר במשחקי השלישי במדיהם מסרתי שמונה אסיסטים, וכשהגיע המשחק מול הצבאים, במדיהם שהיתי עד זה לא מכבר, נקמתי במשחק שיא עם שמונה אסיסטים, שמונה נקודות, שני כדורים חוזרים וכקינוח: שלוש חטיפות.

בשבעים המשחקים ששיחקתי במדי פניקס השתפרתי מעט, אך לכולם זכור במיוחד היותי השחקן השלישי בתולדות פניקס שהצליח למסור לפחות שמונה אסיסטים תוך פחות מעשרים דקות משחק.

מאחר ורציתי להישאר ולבנות לעצמי בית, החלטתי לרוץ לכל אורך המשחק, ומאחר ועמלתי ושיפרתי את זריזותי, כינה אותי קווין דוראנט בינואר 2014 בתואר "השחקן המהיר ביותר בליגה" (יחד עם ג'ון וול).

בסוף העונה, שקעה השמש – כדרכן של שמשות – ואני מצאתי עצמי חוזר שוב ליוסטון, לשלושה חדשים, אך מיד אחרי-כן  לקחה אותי הסופה למקום חדש: לאוקלוהומה. אוקלוהומה לא היתה מקום טוב עבורי: ממוצע הדקות למשחק שלי שאצל השמשות עמד על 14.4, התדרדר במתלול ל 5.2 והיה לי ברור שעלי למצוא לי, כמאמרו של קים בספר "קים" של רודיארד קיפלינג (ש-מולי תרגם), "אוויר חדש ומים רעננים".

זמן קצר חלף והגעתי לעיר אחוות האדם וחלומותיי החלו לקרום עור וגידים. בפילדלפיה שיחקתי אמנם רק עשרים וחמישה משחקים, אך שיחקתי בכל אחד הם 27.1 דקות בממוצע. התוצאות ניכרו בהחלט: קלעתי 12 נקודות למשחק, מסרתי 6.1 אסיסטים, קלטתי כשלושה כדורים חוזרים למשחק אותם תיבלתי עם 1.3 חטיפות. חשבתי שמצאתי את המנוחה והנחלה, אך לא כך רצה הגורל.

האחים החליטו שאני לא אמשיך להיות חלק מן האחווה שלהם ובתחילת עונה זו גיליתי שעלי למצוא מקום חדש. האמת, קיוויתי שאשפי הקסם יאספו אותי לגילדה שלהם העיר הבירה כדי שאוכל להציג במדיהם את קסמיי, אך חודש אחרי ששהיתי במעונם, אפילו הם וויתרו עלי.

למרבית המזל, יומיים אחרי הוויתור פגשתי כמה שקנאים… והשמש והקסם חזרו לעולמי והתחלתי לעוף מעלה. גויסתי כרכז שלישי, רביעי אפילו , אך כשטייריק מושבת לאורך זמן, כשנוריס איבד את קולו, ומאחר וידענו שהחגיגה היומית של ג'רו מוגבלת בדקות, מצאתי את עצמי בתפקיד הרכז הראשי של השקנאים מניו אורלינס ואז, אז התחלתי באמת לחגוג.

בארבע עשר המשחקים הראשונים של העונה קלעתי 11 נקודות למשחק, מסרתי 7.9 אסיסטים למשחק, קלטתי 4 כדורים חוזרים למשחק חטפתי 1.1 כדורים ואפילו חסמתי 0.4 חסימות למשחק. אבל העיקר, העיקר הוא ששיחקתי 28.9 דקות בממוצע למשחק ואפילו פתחתי בהרכב הראשון בשלושה מהמשחקים.

אני חתום אצל השקנאים על חוזה מינימום בלתי מובטח לשנה שאמור להקנות לי $1,100,602 לעונה, ואני מקווה להישאר שקנאי להרבה שנים. ואולם, מאחר והחיים – בליגה במיוחד – למדוני נדודים מהם, החלטתי שאעביר השנה מחנה קיץ לילדים בני שבע עד 15 שיתקיים בין ה-22 ל-26 ליוני העיר קונקורד שבצפון קרולינה.

אני נוצרי מאמין, האמונה מעולם לא עזבה אותי בכל נדודי ואני האמנתי כל הזמן ביכולתי וגם כעת, כשיש מי שמדבר עלי כמועמד לפרס שחקן המשתפר ביותר, אני מאמין אך יותר מכך אני רוצה להישאר כאן, באורליאן החדשה, להישאר ולשחק… "

איש סמית הוא אכן אחת מהתגליות היותר נעימות העונה. לא ברור כמה דקות הוא יקבל אחרי שכל הפצועים של הפליקנס יחזרו מפציעתם, זו כבר החלטת מאמן, אך הוא בהחלט קיבל הזדמנות להוכיח עצמו בנסיבות קשות והוכיח את עוצמת תרומתו. איני יודע גם כמה יקל עליו להישאר בליגה שכן הליגה היא אכזרית כמו "הים האכזר" של ניקולאס מונסאראט, זועמת כיאמאנז'ה, אלת הים ב"ים המוות" של ז'ורז'ה אמאדו ומלאת תלאות כסיפורו של מובי דיק של הרמן מלוויל שנשזר יחד עם הביוגרפיה של איש סמית ויצר בי  את ההשראה לפוסט זה.

אבל איש סמית' יצליח, במדי הפליקנס או במדיה של קבוצה אחרת. אני מאמין שהוא יצליח כי מי שעבר אחת עשרה קבוצות בארבע שנים הוא איש שהכדורסל הוא בנשמתו.

ושחקני הכדורסל, לליגה הם הרי שואפים להגיע. משבילים ומסמטאות הם באים, מרחובות ומשדרות – ימה וקדמה, צפונה ונגבה אל הליגה שכן עבור איש ושחקנים שכמותו, הכדור והסל כרוכים זה בזה לנצח.

@}—}—     —{—{@

לסיום, פנייה קצרה לגולשים, ובמיוחד לאוהדי ניו אורלינס שבהם: את סיפורו של איש סמית' כתבתי בעקבות הצעה של גולש בתגובות ליומן הפליקנס. אשמח לשמוע מכם עוד הצעות בכל הקשור לפליקנס, וכולי תקווה שאצליח ליצור משהו לטעמכם.

 

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 48 תגובות

  1. אפלטון

    25 נוב 2015 07:01:57

    אני בספק אם הביוגרפיה של איש סמית' אכן תיכתב, וגם אם כן, לא בצורה כל כך יפה.
    כתיבה נהדרת. מי אמר שצריך לקרוא ספרים? יש את הופס!

      1. בירדמן

        25 נוב 2015 12:56:28

        קיים תרגום חדש יחסית לשפה העברית אשר נפתח בשורה: "קוראים לי ישמעאל…"
        מאיר שלו העיר לשלילה על תרגום זה. במקור כתוב: "Call me Ismael…" שלו אומר שיש כאן פניה אל הקוראים: "קראו לי ישמעל".

  2. גיא

    25 נוב 2015 07:47:01

    מולי, לא פחות מנפלא!
    אולי הפוסט הכי יפה שלך (והתחרות קשה)
    אהבתי מאוד את המונולוג של ישמעאל
    (ולדעת להשתמש במקורות, זו לא גניבה – זו אומנות)
    רק נקווה שסופה של ניו אורלינס יהיה טוב יותר מסופה של הפקווד…

  4. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

    25 נוב 2015 08:07:23

    מולי תודה על כל הכתבות שלך.

    רק תיקון קטן -גדול מבחינה סובייקטיבית.

    "קראו לי ישמעאל" – זו הדרך היחידה שאפשר לתרגם את משפט הפתיחה הכי גדול של הספרות האמריקנית.

    1. גיא

      25 נוב 2015 08:29:10

      אחד הגדולים.
      1984 של אורוול נותן מאבק לא קל
      (the clocks were striking thirteen),
      וגם התפסן בשדה השיפון בצמרת.
      אבל מס' 1 (לדעתי המאוד סובייקטיבית) שייך לספרות האנגלית:
      ,It was the best of times, it was the worst of times"
      "it was the age of wisdom, it was the age of foolishness
      של דיקנס.

      ואיזה כיף שמולי ככה פתח את הבמה להתפלספות שלא קשורה לכלום!

        1. גיא

          25 נוב 2015 08:40:23

          צודק.
          אז אם מוציאים את ה-"אמריקני" מהמשוואה, אז גם שורת הפתיחה של "100 שנים של בדידות" גבוה בצמרת
          "שנים רבות לאחר כך, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח."

          1. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

            25 נוב 2015 09:01:34

            "נזכר הוא במשפט אותו אביו השריף
            הרכיב לומר בעבר הרחוק :
            "בן, יותר קל/קשה לאכוף סוסי פרא
            מאשר את החוק"

            אז יצא הוא לחפש מישהי לגנוב איתה סוסים."

  6. Berch

    25 נוב 2015 08:28:49

    פצצה
    אהבתי את הוורדים בסוף… דוגמא לקלאסיקה ספרותית !!!
    רק דבר אחד לא היה מובן לי – בביטוי "שאשפי הקסם" הכוונה הייתה לוושינגטון או לאורלנדו ?
    או שאולי זהו מסתורין שהסופר התכוון אליו, כזה שאמור לגרות את הדמיון ולפתוח את המחשבה….

  8. holden

    25 נוב 2015 10:44:55

    אני רק אניח את זה כאן:
    אל תשאלו אותי במה עובד אבא שלי ובמה עובדת אמא שלי וכל הבולשיט הזה"
    עוד משפט ספרותי יפה:
    היה זה יום בהיר, יום תכול ברקיע, יום שהכל בו היה מושלם, לפי תחילתו של אותו היום היה ברור שמכאן הכל עומד להשתבש"

  10. holden

    25 נוב 2015 11:31:16

    כן המשפט הראשון במעורפל לקוח ממנו,
    המשפט נשני מייצג בדרך כלל את תחילת הסיפורים הקצרים של ריימונד קארבר

  12. Reignman

    25 נוב 2015 12:08:49

    הייתי מוסיף לבוגרי וויק פורסט (אולי במקום מאגסי בוגס…) את כריס פלופ, שלצערי ימצא עצמו ברשימת 10 הרכזים הגדולים עת יסיים הקריירה שלו (בקליפרס?).

    חוץ מזה, כתוב נהדר.

  15. מתן גילור

    25 נוב 2015 14:07:52

    תודה מולי.
    גם לי יש משפט פתיחה מנצח פרי עטייה של כלת פרס ישראל (נראה לי) מרים רות: "מי לא מכיר את אופיר? אופיר אוהב לנגן ולשיר. וביום קיץ חם, אוהב גם תירס חם."

    1. עגל

      25 נוב 2015 14:33:03

      "בארץ לאפוהי, בקצה העולם, גר מלך צב – צב שמלך על אגם, אגם לא גדול, אך נחמד, ונעים בו לחיות: : יש מזון, והמים חמים בו"

      1. מתן גילור

        25 נוב 2015 14:55:59

        "בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו- אף לא פעם אחת- כל עוד אנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו."

  22. יוסי

    25 נוב 2015 20:41:21

    אחלה כתבה מולי , אתה הקמע שלנו , אחלה שחקן איש סמית , במשחק מול הספרס היה ממש מצויין , מזכיר את פארקר עם המהירות שלט , הספרס ממש לא ידעו איך להתמודד איתו

  23. Havlicek stole the ball

    26 נוב 2015 00:10:16

    אני נורא אוהב את משפט הפתיחה של ״בית מטבחיים 5״:
    "Listen! Billy Pilgrim has come unstuck in time"
    (למרות שהוא לא בדיוק הראשון, אבל בעצם כן)

  24. מייק

    26 נוב 2015 00:39:43

    כשנפתחה הכתבה היה לי ברור שא טו טו יופיע הלויתן הלבן …
    יפהפה .
    ועכשיו לענין :
    לא ישמעאל לא יעזוב את השקנאים כי שקנאי הוא .
    כל עוד ימצא המאן הנוכחי על הקווים ישמעאל ישאר שם כי אלו בדיוק הם השחקנים שאלווין ג'נטרי רוצה על המגרש :

    מהירים מוסרים , קולעים מניעים משחק ,
    איש סמית הוא שםכדי להישאר , כי כך רוצה המאמן .

  25. שי אבן צור

    26 נוב 2015 01:19:28

    פשוט נפלא מולי!
    הערה קטנטנה: התרגום הנכון הוא "קראו לי ישמעאל". כבקשה, לא כקביעת עובדה(קוראים לי). ובאנגלית: call me ishmael

    1. מולי

      26 נוב 2015 06:30:28

      שי. אני יודע . רק שמה לעשות שהוא מבקש שכולם יקראו לו איש… ואכב. כמו שכבר כתבו. יש גם תרגום לעברית שמתחיל בקוראים לי ישמעאל. …

  26. מנחם לס

    26 נוב 2015 02:39:44

    מולי, הייתי עסוק עם בעיות האימייל, ונסיעה לשרלוט לנכדים ו נינים, ורק עתה יצא לי להתיישב ולנוח מעט, וליהנות מהפוסט שלך הנאה צרופה! מקסים!

  28. דורון האסטבן

    26 נוב 2015 08:56:25

    ענק מדהים, אגדה יפייפיה, התאהבתי בסיפור הנפלא
    כמה הורדת אגו ואמונה אמיתית עד שאיש הגיע למנוחה ולנחלה.
    כל המחמאות צודקות, תודה רבה מולי.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט