ביקור ראשון ביונייטד סנטר, שיקגו / יובל שחם

**********************

יובל שחם הוא הכתב חדש של הופס, שיכסה עבורנו משחקים ב Midwest – קליבלנד, שיקגו, מילווקי, ואינדיאנה – וכמובן – יכתוב לעתים על ענייני NBA שוטפים

*********************

 

chic

 

הביקור הראשון שלי ביונייטד סנטר

לנסוע לראות משחק NBA זה תמיד דבר מרגש.

למזלי הרב, בורכתי ויצא לי כבר כמה פעמים לנסוע ולהיות חלק מהחוויה האדירה הזאת של האולמות העצומים, ההיסטוריה, האוכל, הבירות, החניונים הענקיים, השחקנים הטובים בעולם, ההופעות וכל מה שנלווה לזה.

יצא לי לראות בעבר משחק באולם בברוקלין והיה נהדר ומאוד נוח לצפיה. הזווית הייתה מושלמת מכל מקום, והחדשנות של האולם יחד עם הקבוצה המסקרנת דאז (העונה אחרי הטרייד של גארנט ופירס), הפכו את הביקור למדהים.

יצא לי גם להיות בקיו ארינה של קליבלנד בשנה שעברה, כשהקאבס שיחקו נגד מכבי תל אביב בקדם עונה.

זה היה המשחק הראשון של דייויד, וגם של עוד אחד – לברון ג'יימס – בקליבלנד (מאז ה"חזרה") וזה הפך את המשחק והביקור בקיו לאירוע בלתי נשכח.

אבל החוויה שעברתי אתמול בלילה הייתה חוויה חדשה ומיוחדת הרבה יותר.

יצאתי לדרך של שעה וחצי לכיוון שיקאגו, לבד, כאשר בכיס שלי יש כרטיס לאחד המשחקים הטובים ביותר שיכולתי לבקש לעצמי – הבולס נגד הת'אנדר.

רוז נגד ווסטברוק. דוראנט נגד באטלר. הויברג נגד דונובן. כיף!

 

chic2

יותר משהיה מרגש לראות את השחקנים האלה בעיניים שלי, התרגשתי לראות את היונייטד סנטר.

זה התחיל כשראיתי סוף סוף את הפסל המפורסם של מייקל הגדול בחוץ ואז התחלתי להבין ולקלוט לאיזה פיסת היסטוריה אני הולך להכנס.

אני זוכר את האליפות האחרונה של מייקל. זו הייתה השנה הראשונה שהתחלתי לראות אן בי אי, וגם אני כמו כולם חושב שהוא הגדול ביותר שהמשחק הזה ראה, ואולי שכל הספורט העולמי ראה אי פעם. לראות את האולם בו הוא יצר את כל הרגעים העצומים האלה הייתה חוויה עצומה.

 

chic3

ואז נכנסתי לאולם עצמו. הבולס חוגגים העונה 50 שנה להיווסדם אז כל אוהד קיבל חולצה בחינם בכניסה. כבר התחלה טובה.

לפני הנקניקיה שאני קונה בכל אירוע ספורט שאני נוכח בו ברחבי הגלובס (הכי טובה עד עכשיו הייתה בלונדון, אם זה מסקרן אתכם), ולפני הביקור בשירותים, ולפני שאני מתקרב למגרש לראות את השחקנים מתחממים – הרמתי עיניים לתקרה.

זה היה שם ואי אפשר היה לפספס את זה. ששת הבאנרים של האליפויות של הבולס משנות ה-90 יורדים מהתקרה ומאחוריהם הגופיות של מייקל ופיפן.

זה בכלל לא משנה מי הקבוצה שמשחקת נגד הבולס באותו ערב, עצם זה שאני נמצא באולם הזה שחווה כל כך הרבה רגעים ענקיים שוב גרם לי להתרגש יותר מכל משחק או אולם אחר שהייתי בהם בעבר.

אחרי שבהיתי בבאנרים למשך 5 דקות – התחלתי להתמקד בהווה.

הישרתי מבט וראיתי את ה- MVP של עונת 2014 צולף לי שלשות מול העיניים. רוז נראה כבר טוב בחימום, וכמו שאתם בטח כבר יודעים – זה בישר על המשך הערב שלו.

 

thunder

מהעבר השני, החימום של אוקלוהומה זה דבר מדהים. מצד אחד אי אפשר להוריד את העיניים מדוראנט שקולע מכל בלטה ומהצד השני אני מנסה כל הזמן להגניב מבטים לכיוון ווסטברוק שאני לא אפספס את ההתחלה של איזה דאנק מפלצתי(והיו שניים כאלה). תוך כדי, קאנטר, אדאמס ואיבקה משתעשעים בלנסות לקחת ריבאונדים לזריקות של דוראנט(לא הייתה להם הרבה עבודה, הוא קלע כמעט את הכל).

אחרי כל הבלאגן של ההימנון, הצגת השחקנים והזיקוקים – התחיל המשחק.

כמו כמעט כל משחק של אוקלוהומה, ברבע הראשון כל הכדורים הלכו לאיבקה והוא גם ידע לשים אותם יפה מאוד בטבעת. הת'אנדר רצו בהתחלה והבולס ענו להם בריצה משלהם בהובלת ג'ימי באטלר במחצית הראשונה.

המשחק היה נחמד אבל מה שתפס את תשומת ליבי היה אחד האוהדים שישבו בסביבה שלי.

ביונייטד סנטר מחלקים מין כרזות קטנות כאלה שהאוהדים יכולים לרשום עליהם מה שהם רוצים. אחד האוהדים רשם על השלט שלו –

TRADE DERRICK ROSE.

אותו בחור חביב אימת את כל מה שהיה כתוב בתקשורת בימים האחרונים על זה שגם האוהדים של הבולס כבר מחוממים על היכולת של רוז ורוצים שהוא יילך. המחצית הסתיימה בתוצאה די צמודה שרוז עצמו היה די חלש.

המחצית השניה הייתה כבר סוערת הרבה יותר. דוראנט ו-ווסטברוק נכנסו לעניינים ואין הרבה צמדים בליגה, אם בכלל, שכל כך כיף לראות אותם משחקים.

דוראנט קלע מכל בלטה. שלשות, חצי מרחק, בסיבוב עם רגל אחת למעלה, דאנקים, צעד וחצי, הכל. האיש מכונה.

ראסל למרות משחק יחסית רגוע לעצמו סיים לבסוף עם כמעט טריפל דאבל.

מי שגנב את ההצגה במחצית השניה היה דריק רוז. אותו אחד שנמאס כבר אפילו על חבורת האוהדים המושבעת ביותר בליגה – הוכיח למשך 24 דקות שהוא עדיין יכול להיות הדריק רוז הישן והטוב.

די רוז השתלט לגמרי על המשחק ברבע האחרון וכשהמשחק היה בשיוויון בערך ארבע דקות לסיום הוא לקח אחריות וקלע את רוב הנקודות של הבולס עד לבאזר(סלים קשים ברובם) ויחד עם באטלר הם הצליחו לשתק מנגד את דוראנט ו-ווסטברוק בשתי הדקות האחרונות. רוז ניצח לבולס את המשחק והאולם היה בשמיים. אחלה של אוהדים שם בשיקגו.

 

 

chic4

 

אני מבחינתי לא יכולתי להיות יותר מבסוט. משחק מצוין של דוראנט, כמה דאנקים של ווסטברוק, משחק צמוד עד לסיום והצגת ווינריות ענקית של דריק רוז.

נשאר לי רק לקוות שמכאן והלאה זה רק יילך והשתפר.

דרך אגב, אותו אוהד שדרש את הטרייד על דריק רוז בשלט שלו בהתחלה, מחק אותו בסיום והניף שלט חדש עם השם של דריק רוז ומלא לבבות מסביב.

כל כך קל לגעת ברגש של אוהד ספורט.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. שעה וחצי משיקאגו? איפה אתה גר, במילווקי??

    גרתי שנה במדיסון אביניו, 10 בלוקים מהיונטייד סנטר. אוהדי הבולס הם אדוקים, אבל אי אפשר להשוות לאוהדים של הבלקהוקס. היו כמו חיילים בשורה צועדים ביציאה מהאולם לתחנת הרכבת עם הבירות שלהם.

  2. דבר חדש כיפי לראות את המשחק מעיני הצופה במשחק החי.
    ממש כיף לקרוא את מנחם רדושוביץ יובל וכל אחד שיתאר את
    המשחק.
    יובל מאד נהנים ממך, התיאור על החימום לפני המשחק ובעצם
    הכל מעניין מאד. תודה רבה לך

  3. יובל ברוך הבא, אז אתה מכסה את האיזור של שיקגו, קליבלנד ומילווקי?
    רדושקוביץ מכסה את איזור ניו-יורק, מנחם את שארלוט ואטלנטה.
    מישהו פנוי באל.איי והמפרץ?

      1. וואו מנחם תודה על המחמאה.
        אבל אישית אני לא חושב ששחקן שהוא סקורר ולא הרבה יותר מזה הוא הטוב מכולם.

        1. רביד. אתה לא רציני. זה לא סתם שמנחם אמר מה שאמר. מייקל הוא כל כך הרבה יותר מקלע.
          רק לסבר את האוזן: נכון שהוא היה מלך הסלים 10 פעמים, אבל 6 מתוכם הוא גם זכה באליפות ובMVP של סדרת הגמר.
          3 שנים הוא היה החוטף מספר אחד בליגה, ובכללי הוא מדורג 3 ברשימת החוטפיפ אחרי סטוקטון וקיד.
          לעמדה שלו, הוא החוסם הכי טוב שהיה.
          הוא זכה באותה שנה (88) בMVP של הליגה בושחקן ההגנה של הליגה, בנוסף לזה שהוא היה מלך הסלים באותה שנה. אין עוד שחקן שעשה זאת. האקים, אכן זכה בשני התארים באותה שנה, אבל לא היה מלך הסלים.
          האיש היה 9 פעמים בחמישיית ההגנה של הליגה.
          ולהזכירך, יש לו ממוצע של 6.2 רהאונדיםן למשחק, ו5.3 אסיסטים. וחוץ מזה בפלייאוף המספרים הפסיכיים שלו משתפרים.

          1. קודם כל לא התייחסתי לצד ההגנתי מכיוון שאם תבדוק את כל הגדולים הם כולם טובים מאוד עד הכי טוב שאפשר לדרג ולכן התייחסתי רק לצד ההתקפי.
            אני חושב שאצל שחקן שהעיקר אצלו היא קליעה וממנה המשחק שלו נבנה זה לגיטימי להגיד שהוא בעיקר קלע.
            ממוצע האסיסטים הגיוני מאוד מכיוון שה usage rat שלו הוא ענקי, (לא ניתן למצוא באתר הnba סטטיסטיקות usage לפני עונת 01/02) ובשתי העונות האחרונות שלו היה לו 36.1 ו28.8 בהתאמה לשתי עונות האחרונות שלו (המוקדמת קודם) וכשלשחקן יש אחוז שימוש כזה גבוה הגיוני שהוא ימסור הרבה אסיסטים ביחס לעמדה שלו.
            גם ממוצע הריבאונד הגיוני אם זוכרים שיש לו ניותר מציון והוא גבוה לעמדה שלו, וגם לשחקנים מעמדות יותר גבוהות ( בארקלי לדוגמא), בנוסף הוא לקח מתוך ה6.2 ריבאונד 4.7 בהגנה שזה ריבאונד שהרבה יותר קל לקחת.
            וחוץ מזה השיטה שהקבוצות שיחקו בה בשנות ה90 (אחד על אחד) הקלה עליו, אין סיכוי ששוטינג גארד עם קליעה כל כך מוגבלת מהשלוש (32% בקריירה) היה מצליח היום.
            והכי חשוב לא אמרתי שהוא לא שחקן מצוין ואחד מהגדולים כי למרות כל המגבלות במשחק שלו והעובדה שהוא חרא בן אדם (מנחם כתבת על זה משהו) הוא אחד מהגדולים פשוט אני לא חושב שהוא הכי גדול בדגש על האני.
            כי אישית אני חושב שהשחקן הטוב ביותר אי פעם הוא שחקן אול אראונד (מג'יק ובירד לפי דעתי גדולים יותר מג'ורדן כשאני חושב שבירד הכי טוב אי פעם, אבל אני לא אתווכח עם מי שיגיד מג'יק).

        2. צביקה תודה על התגובה העניינית.
          ואני חושב שמייקל היה שמח שיש כל כך הרבה אנשים שמגינים על זה שהוא הכי טוב בהיסטוריה.

  4. נהדר.
    אני מקווה שתמשיך לכתוב פוסטים כאלו
    ותמשיך להרחיב על כל מה שמסביב
    (כמו לדוגמא – אסור להגיע למשחק בשיקאגו בלי ללכת אחר כך לאכול דיפ דיש פיצה בגיארדנו'ס שקרובה ליונייטד סנטר)

    כבר הרבה זמן לא נהנתי כל כך להפוך לאיש מאדים (גוון עור ירקרק…)

  5. יופי של כתבה, מזכיר לי את החוויה של לראות משחק הוקי בפעם הראשונה ב Bell center במונטריאול, זה המכה של ההוקי. אין ספור דגלי אליפויות החל משנת 1915!, פסלים של גדולי השחקנים בגודל טבעי (משהו כמו עשרים כאלה) פשוט מסורת שאתה לא יכול שלא להעריץ ולהשתאות..

כתיבת תגובה

סגירת תפריט