אסיסט 104# – בעיטה בתחת / אסי שלם

 

בס"ד

אסיסט 104# – בעיטה בתחת / אסי שלם

שנת 2004. החייל השתחרר והפך למאמן. התחלתי את קריירת האימון ביישוב חשמונאים. מצומת שילת(מודיעין) ללפיד, בפנייה הבאה שמאלה. מקום מקסים, יישוב משונה. חצי ממנו הורכב מתימנים, החצי השני אמריקאים. כל שנה קלט היישוב משפחות חדשות מאמריקה. היו לי ילדים שלא ידעו עברית באותה קבוצה עם כאלה שבקושי חיברו 2 מילים באנגלית. קיבוץ גלויות אמיתי. ומה מחבר אנשים יותר טוב מספורט?

בשנה הראשונה אימנתי קט סל (כיתות ה'-ו') וילדים (ז'-ח'). כנראה שעשיתי עבודה טובה ומנהל הכדורסל המקומי, שהיה גם חבר שלי החליט שהגיע הזמן להתחיל עם קבוצת הנערים (ט'-י'). כדורסל ידעתי מעט, אבל פוטבול? ממש לא!!

ה"אמריקאים" שבקבוצה היו תמיד מגיעים לשחק עם חולצות בייסבול או פוטבול שונות. רובם שיחקו בכמה ענפים והיו מגיעים פצועים ממשחקי ה"פוטבול פלאג"(כמו המשחק האמיתי אבל בלי מגיני פלסטיק) מגן סאקר. החבר'ה אהבו מכות.

בתקופה ההיא היה מותר לשמור איזורית, אחר כך באו שינויים על גבי שינויים(על החוליים של איגוד הכדורסל אולי ניגע בפוסט נפרד) עם נימוקים מלומדים לכאן ולכאן. ניתוח המצב היה פשוט:

כישרון? יש.

אימונים? אחד בשבוע. מעט מדי.

אתלטיות? לא רעה.

גובה? ככה ככה. לא מספיק.

מוטיבציה? יש, תעשו שבת בצבא ותראו. היחידות הקרביות מלאות בדוסים.

מה עושים? מ-ל-ח-מ-ה!

שמרנו איזורית 2:3 עם דאבל-אפ על הכדור במצבים שונים. רצנו כמו מטורפים ונראינו באמת כמו יחידה צבאית. חזרה לפוטבול… באימון הראשון החבר'ה סיפרו שיש לנו בקבוצה את הWide Reciever  הכי טוב לגילו בארץ. לא ממש הבנתי מה זה, והם הסבירו שהוא הילד הכי מהיר שמסוגל לתפוס את הכדור ממסירה של הרכז- קווטרבק (Quarter Back). הייתי צריך לראות כדי להיווכח והילד היה מהיר כברק. מיקמתי אותו בקצה האיזורית וכל ריבאונד שהיה אצלנו היה נזרק בצורה מדוייקת לקו החצי ומעלה. הרץ שלי היה יוצא אל הכדור מבלי להסתכל ותופס אותו באומנות. אני אעשה פאוזה קצרה להסבר יסודות בכדורסל…

רץ אחורי, גם לי היה אחד כזה.

לפי התו"ל (מונח צבאי לילדים שביננו- ראשי תיבות של תורת לחימה. הכללים שהומצאו מתקופת האבות ואיש לא מתווכח או מערער עליהן) שחקן אמור לרוץ למתפרצת דרך הקווים. כלומר לרוץ בקירוב לקו האורך כדי להיות בזוית בה יוכל לראות את הכדור מבלי להפנות את גבו אליו. התו"ל של הפוטבול היה שונה. הרץ שלי היה רץ למתפרצת במהירות אדירה מבלי להסתכל לכדור. זה היה מראה נפלא, היו לו עיניים בגב והוא היה תופס את הכדור לשער, כלומר טאצ'דאון. גם הסיומת שלו ליד הסל היתה מצויינת והוא לא פישל לעולם. היינו קבוצה מאוד מסוכנת במגרש פתוח והצלחנו לרוץ כל הזמן. הסגנון היה מלהיב והקהל האמריקאי של היישוב מילא את המגרש. השיר הקבוע היה: GO GO HASHMONAIM GO GO!!

את פסקי הזמן נעברתי כמובן באנגלית מתובלת בתימנית והקבוצה רצה בצמרת. מבחן ראשון רציני חיכה לנו בפסגת זאב. פסגת זאב היא האחות הקטנה של הפועל ירושלים, אשר היו לה שלוחות רבות, אחת מהן לשכונה הגדולה הזו. היו שם מאמנים מצויינים ורמה גבוהה. התקשינו מעולם לנצח אותם ועכשיו הגיע המבחן הגדול.

הגענו לשם וחטפנו על הראש. היינו קבוצה עם שאיפות לאליפות וחטפנו 26 הפרש במשחק העונה הראשון שלנו. החלום נגוז. סיימנו את הסיבוב עם 2 הפסדים נוספים ובמקום הרביעי עם מאזן זהה למקום שני ושלישי.

בסיבוב הבא שיפרנו עמדות עם מאזן מצויין. חיכינו למפגש מול פסגת זאב. הרגשתי את הדריכות בימים שלפני המשחק. כולם חיפשו נקמה מצד אחד אבל ילדים כמו ילדים חוששים מאירועים גדולים.

בחימום לפני המשחק לקחתי את כולם למקלט הסמוך, ששימש כחדר ההלבשה שלנו. את "נאום הציונות" שלי תכננתי מראש.

הספר, מומלץ בחום! כל הזכויות לריילי הגדול

בקיץ הקודם רכשתי את הספר הצוות המנצח של פט ריילי. בספר הוא מספר על השנים שלו בלייקרס ובניקס. וסיפור שנשאר בזכרוני היה מעונת 1992. ריילי מתאר תקופת משבר שפקדה את הקבוצה. חוסר המאמץ הרגיז אותו וריילי מתאר בספרו את נאום חדר ההלבשה בסיום המשחק:

ירדתי על הקבוצה בחריפות שלא השמעתי כמותה מאז "הטבח של יום הזיכרון".ההערות שלי היו גלויות עד כדי אכזריות, לא על מישהו אישית אלא על הקבוצה כקבוצה…חזרתי והשתמשתי במילה "להפסיק", המילה השנואה ביותר על שחקנים.

התפרצתי בזעם על הגורמים שהרסו אותנו בשנה שעברה…גמרתי לדבר, אבל ההתפרצות שלי היתה צריכה עוד סימן קריאה. על הרצפה, בדיוק בדרך אל הדלת, היו מונחות שתי שקיות פלסטיק גדולות ממולאות בחלקן בקוביות קרח. בדרכי החוצה בעטתי בשתיהן בצד החיצוני של הנעל, כמו בכדורגל. הבעיטה פוצצה את הפלסטיק ופיזרה לכל עבר קוביות וטיפות מים. ע"כ.

בדרך למשחק עברתי ליד מיכל המיחזור של היישוב שהיה מלא עד להתפקע ומלאת שקית בפחיות שתייה ריקות. הנחתי את השקית בפינת המקלט. היא חיכתה בסבלנות לתורה.

כשנכנסו השחקנים למקלט השתרר שקט עצבני. הייתי "מאמן של שחקנים". כזה שעומד וצועק לפעמים, אבל אחד שמקשיב למה שיש להם להגיד. מעדיף חיזוק חיובי על תיקון שלילי. לילדים ולי היה חיבור מצויין. אהבתי אותם.

ריילי בלייקרס. מנהיג גדול

הם השתתקו וחיכו למוצא פי. לכולם היה ברור שהמשחק חשוב.

"קואוץ', אנחנו מוכנים" אמר לי הקפטן שלי.

התחלתי לדבר בנחת על חשיבות המשחק, על השאיפה שלנו לסיים במקום השני ההיסטורי למרות שהסיכוי לאליפות אבד. המיקום הגבוה ביותר שהיה לקבוצה מחשמונאים מאז ומעולם. התחלתי להרים את הקול ועברתי לספר על התחושות הקשות שלי ממשחק ההפסד בפסגה. על ההשפלה בהפסד בהפרש גבוה כל כך, ואז התחילה ההצגה האמיתית. התחלתי לשאוג ואמרתי שהקבוצה הזו לא ניצחה אותנו, היא פשוט בעטה לנו בתחת!!!! השפילה ורמסה את כבודנו עד עפר. ששום תוצאה מלבד ניצחון גדול לא תספק אותנו. ואחרי שסיימתי עברתי ליד השקית ובעטתי בה בכל הכוח. הפחיות הרעישו והתעופפו לכל עבר.

עכשיו!!!!! צרחתי,  עכשיו אתם מוכנים!!!

האמינו לי שזה הספיק. השחקנים ירדו אחוזי טירוף. הגנת ברזל בצירוף הטאצ'דאון המפורסם ובסיום המשחק הסתכלתי בהנאה על לוח התוצאות. ניצחנו ב27 נק' הפרש. ממש כך. החוב הושלם.

כשעשיתי קורס מאמנים, כמה שנים קודם, למדתי קורס בפסיכולוגיה של הספורט עם המרצה מיכל יערון- פסיכולוגית ספורט מפורסמת. היא הסבירה שכל נאומי המוטיבציה מייחסים חשיבות מוגזמת, בעצם חשוב לבוא עם הכנה פסיכולוגית רחבה הדרושה לפני כל מצבי לחץ קיצון. תפקיד המאמן הוא יותר להכיל ולהוריד לחץ מהשחקנים מאשר להיות בטירוף שמקרין לחץ מיותר על שחקנים. איני יודע באמת כמה עזרתי לילדים להתעלות באותו יום מלבד התחושות והנוסטלגיה המלוות את המשחק הגדול ההוא. רבים נחלקו בנוגע לנאומי הציונות המפורסמים של רלף קליין. היו שקראו לו גאון, אחרים טענו שדווקא הנאומים היו משעשעים ולא השפיעו לכאן או לכאן.

רלף קליין. אגדות רבות נרקמו סביב נאומיו המאלפים

כעבור כמה חודשים התחתנתי. הילדים ארגנו "שבע ברכות". בסיום המחווה המקסימה אמר לי אחד מהם: "דע לך שלעולם לא נשכח לך את נאום הבעיטה בתחת".

לפעמים מקרים קיצוניים דורשים מעשים קיצוניים.

קישור לסיפור הקודם כאן, למי שפספס.

לפוסט הזה יש 23 תגובות

  1. נחמד! אני אישית שונא שהמאמן מגיע לחדר ההלבשה ומנסה להלהיב אותנו עם נאום שהוא הכל חוץ מספונטני אבל לפעמים זה יכול לעבוד.

    1. גם ספונטניות צריכה להיות מתוכננת, לפחות במעט. כל מלחמה דורשת הכנה, וכדורסל לא שונה בהרבה ממלחמה. יש הגנה והתקפה טקטיקה וניהול אנשים…

  2. גם אני אהבתי ! הנצחון או ההפסד בעצם לא חשובים כאן אלא הערכים והזכרונות שנתת לנערים האלה, ומה שהם קיבלו ממך הוא חוויה שהיא פרייסלס.

  3. שאלה, בעיני אחת הבעיות של אימון צעירים בארץ זה נושא התרגילים וההגנות לעומת יסודות כדורסל.
    מצד שני, אני לא מכיר מקרוב את העניינים והפעם האחרונה ששיחקתי בקבוצה זה היה ב-97 ואפילו לא כדורסל.
    ילדים בכתה ט' צריכים ללמוד "אזורית 2:3 עם דאבל-אפ על הכדור"? או שזה מראש כי זו קבוצה שמטרתה כיף ולא פיתוח שחקנים?
    מאד אוהב את הכתיבה שלך (ולומד) הייתי שמח לשמוע ממך בתגובה או בפוסט על נושא של אימון ילדים והתייחסות לנושא היסודות האישיים לעומת משחק קבוצתי (תרגילים והגנות) והאם ישראל ושאר העולם באותו כיוון.
    נושא קשור הוא הדגש על ניצחון לעומת יסודות, למשל – עכשיו יש אקדמיות אבל נכון ללפני מספר שנים הכשרונות הגדולים היו משחקים בנערים, נוער, נבחרת ישראל, נבחרת בית ספר ובקושי מתאמנים.

    1. וואו אתה מעלה כמה נושאים מאוד חשובים הראויים להתייחסות. אענה בקצרה:
      השינויים בחוקי הליגות לילדים נערים וכו' מטרתו ליצור יתרון התקפי/ הגנתי על מנת לעזור לילדים לשחק את המשחק בקלות יותר. יש היגיון בהגבלת הגנות וכו' כי יש ילדים שהיו מנוצלים לעמדות בטרם סיימו להתפתח. הגנות מסויימות כמו איזורית לא מתאימות לליגת נערים כי הם מלמדות את הילדים "לרמות" בהגנה במקוום לשמור MAN TO MAN DEFENSE. אתייחס בפוסט נפרד בהרחבה.

  4. בהמשך לשאלתו של א.ב. (ואולי בלי קשר) – מה לימדו את הילדים על כדורסל ביוגוסלביה דאז ולמה לא עושים את זה כאן?

      1. האמת שפעם הייתי בהרצאה של מישהו שעבד שם. מעבר לחוקים כאלה ואחרים הוא דיבר על השילוב של עבודה מאוד אינטנסיבית של יסודות וכושר גופני. אצלנו מדברים הרבה על רף שיעמום נמוך ועל שיטות שונות להוסיף עניין. אבל כמו שאומר צביקה שרף בסופו של עניין ילד צריך לזרוק לפחות 500 זריקות ביום כדי להיות שחקן. את זהזה לא רבים אצלנו עושים. תראה איך אליהו ברח מאיבנוביץ חזרה לנוקיה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט