למה "MUSE"?

**********************************************

 Erectile Dysfunction Treatment that Delivers Results

If you’re looking for a erectile dysfuntion treatment? . At Bestmaleenhancement.org, we’ve taken the guesswork  !out of finding the best ED treatments that work – Excite Magnum (MUSE

*******************************************

לך תדע. זה מה שזקנים כמוני משתמשים ($100 לאחד) כתחליף יעיל יותר מויאגרה. זאת התרופה החדשה להפוך זקנים לצעירים, לפחות במיטה. אולי קובי הגיע עד כדי כך באי יכולתו? הכל יכול להיות.

אחרת שדדי יסביר לנו למה הוא בחר בשם זה לסרטו החדש.

הוא החליט לפתוח הכל. ואם אתם מכירים את קובי, כשהוא מבטיח "TO TELL IT ALL LIKE IT WAS AND LIKE IT IS", הסיכויים גדולים מאד שיהיה זה סרט עם גילויים בומבסטיים.

הסרט – שעתיים באורכו עם הדיירקטור גוטהאם קופרה (צ'ופרה כפי שחבריו מכנים אותו) – הוא פרי ידו ורצונו של קובי שאמר הבוקר שהוא היה – פשוטו כמשמעו – "EAGER TO TELL" את הסיפור של מסעו מילד באיטליה ועד פציעתו האחרונה, "ללא כחל וסרק", כפי שהוא הבטיח.

הזעם, הגעש, הכעס, וההשתוללות במשחקו הפכו לשקט וש'ווה בווילה המרווחת שלו בניופורט ביץ' לפי סם אמיק מיו אס איי טודיי, העתונאי הראשון שקובי הסכים לשוחח עמו על הסרט בראיון ארוך שהופיע בעתון ביומיים האחרונים. קובי כבר היה המאמר הראשי ב-GQ לכבוד הסרט העומד להיראות מחר לציבור, וכתבתי כבר על המאמר שפורסם. הוא התראיין משך שעה שלמה עם אחמד רשאד מ-NBA-TV, עם ביל סימונס מגרנטלנד, וג'לין רוז. שלשום – כאורח של ג'ימי קימל בתכנית הטיווי שלו בלילה – הוא ישב וראה "LIVE" את ג'רמי לין וחבריו יוצאים מדעתם אחרי איזה נצחון קקהמאייקה של הלייקרס כשלין קולע 25, ומבטו היה מספיק להקפיא את כל מדבר סהרה. את הוידיאו פרסמתי באתר.

ההבדל הפעם הוא שהוא החליט להוריד כמה גראמים מהכריזמה שלו, ולהיות אמיתי ללא קלישאות ובדיחות חסרות טעם המתווספות לחיוכו הציני. הפעם נראה את קובי אמיתי, כמו שהוא, ללא פילפולים, ללא קלישאות,וללא אמירות נדושות.

לדעתי הוא היה ממשיך להיות "MUTE", אבל כנראה שבנימי נפשו מתעוררת האפשרות שאולי הוא לא ישחק יותר לעולם, והוא רוצה שהסרט ייצא לאקרנים לפני שהוא הופך לעוד שחקן עבר שאינו רלוונטי יותר.

הוא לא רק מספר את הסיפור. הוא החליט גם לביימו כמה שאפשר. הוא חפץ להתחפש לסטיבן ספילברג בגילוי סיפורו. הוא מגלה שבנוסף לאהבת הכדורסל שלו, בתוכי תוכו הוא STORY-TELLER ללא תקנה. מספר סיפורים. והוא מספר על הכל. על הילדות באיטליה. על המורה שלו במריון היי שגילתה את כשרונו בסיפורי סיפורים והכריחה אותו לכתוב ולכתוב שוב על נסיונו כילד אמריקאי המדבר איטלקית המגיע לפנסילבניה וחייב להתחיל הכל מחדש. הוא מספר על BULLY שלא הניח לו. על אהבת האופרה, והידע הרב ביצירות בטהובן. על פגישותיו עם ג'ורג'יו ארמני, מעצב האופנה והאופנאי מס' 1 בעולם שאפילו פט ריילי לובש רק את חליפותיו, והידידות שנוצראה ביניהם.

הסרט הושלם לפני כמה חודשים אך קובי לא אהב אותו: "הוא יותר מדי 'SAFE'" הוא אמר לקופרה. הוא הוסיף: "זה מה שאני רוצה לשנות. זה מה שאני רוצה שיהיה בסרט!".

"כרצונך", הגיב קופרה, והם התחילו עם הכל מחדש.

קובי הוא פרפקציוניסט והוא לא מוכן היה לתת לסרט לצאת לציבור עד שהוא לא היה שלם ב-100% איתו.

קובי אומר שהסרט שנעשה השנה הוא יצירה שהתחילה לפני הרבה הרבה שנים כילד לאבא שהיה שחקן מקצועני באיטליה. על התיסכול שהיה בו כשהיה צריך להחליט בין כתיבה – 'מספר סיפורים' – זוכרים? – לבין כדורסל. הוא מדבר במה שמתואר כ-'שיא האמת' על יחסיו עם שקיל או'ניל, הנהלת הלייקרס, מאמנו פיל ג'קסון, ומקרה הצעירה במלון בקולורדו.

הוא טוען שהצלחתו בכדורסל היא בראש וראשונה עניין של CURIOSITY . סקרנות.

סקרנות של 'כמה טוב אני יכול להיות'. "סקרנות של 'מה טוב יותר לעשות'…כיצד כדאי  לשחק בצורה אחרת'…עד כמה טוב אני יכול להיות…'. הסקרנות יותר מכל היתה תמיד המוטיבציה הגדולה שלי, ועתה אני סקרן לדעת מה יהיה. האם אוכל לחזור לשחק מבלי לבייש את עצמי ואת הלייקרס? ישנם כל כך הרבה דברים לעשות ולתכנו, והזמן כה קצר!".

"תמיד האמנתי שהדרך שלי היתה הטובה ביותר, ועתה ישנה לצופים הזדמנות לראות אותי כפי שאני ולשפוט לפי ה-JOURNEY את דעתם על קובי בריאנט!".

-למה הסרט עכשיו? מדוע אתה חוזר לנסות אחרי כל הפציעות? מה דוחף אותך? מה אתה רוצה להיות?

קובי מחייך ועונה:

כל הדברים הללו קשורים אחד בשני. שואוטיים בא אלי ואמר 'בוא נעשה סרט עליך'. אמרתי, SURE. WHY NOT?. אז התחילו לצלם. כשהכל ניגמר וראיתי את המוצר הגמור, ה-STORRYTELLING שבי אמר לקופרה: אתה יודע מה? זה סרט סטנדרטי מדי. בוא נעשה משהו שונה. בוא נתחיל מחדש. אז שמנו מעצורים, מחקנו הכל, והתחלנו הכל מחדש".

– היכול להיות שיש לך מין אמביציה מוחבאת עם הסרט? הרי יכולות להיות אימפליקציות לא נעימות אם אתה אמיתי לחלוטין. היכול להיות שיש לך מין מוטיב סודי שאולי הסרט יגרום לשחקני-על חופשיים שאחרת לא היו מצטרפים אליך ללייקרס, להצטרף אליך?

-שמע. היחידים המבינים אותי הם אלה שהיו ילדים כשהייתי במיטבי. בדיוק כפי שאני חזיתי במייקל כילד. אנשים לא מבינים מה זאת אומרת לשאת את הארגון הזה הנקרא לייקרס על שכמך. זה בא עם המון אחריות. עליך להיות OK בלא לרצות את כולם. קיירי אירוינג, ג'יימס הארדן, ראסל ווסטברוק – הם מבינים אותי. הם מדברים באותה שפה כמוני. אני לא מנסה לייפות או לרצות אף אחד. הם יודעים מי אני, וסרט עלי לא ישנה דעתם. האמת היא שכל אחד היה רוצה לשחק בלייקרס כי הלייקרס הוא מבצר שיישאר לעולם לעמוד בגאווה. אבל ישנן היום עובדות חיים. סף המשכורת הוא סף המשכורת ואתה יכול לעשות רק עד כאן מה שאתה רוצה לעשות. אתה לא חופשי, וזה מוזר במדינה חופשית, אבל זה המצב. אף שחקן לא ישאיר מיליונים על השולחן כדי לשחק איתי בלייקרס. זוהי האמת לאמיתה ואני קבלתי אותה מזמן. הסרט לא ישפיע לכאן או לכאן על אף שחקן. הרבה היו רוצים לשחק איתי בלייקרס אבל אינם יכולים. לברון לא יבוא הנה אחרי שלקח קיצוץ עצום בשכרו במיאמי בעונה שעברה. מלו (כרמלו) לא ישאיר 15-20 מיליון על השולחן לבוא הנה. יש לנו כל מיני מיגבלות, אבל אני מאמין שנצליח למצוא מוצא ולצאת מה'פאנק' בו נמצאת הקבוצה היום.

אתה דברת לאחרונה על DNA. האם ישנם היום פחות שחקנים עם ה-DNA שלך?

בהוודאי.

למה?

כשהייתי ילד זה היה אוקיי לנצח את השני. זה היה אוקיי לקבור אותו במגרש המשחקים. היה לי יריב כשהגעתי לתיכון – טים תומאס. כל יום היתה מלחמה חדשה. זה היה אוקיי. היום? היום זה לא "אני רוצה להיות יותר טוב ממך". היום זה "אני רוצה להיות הכי טוב שאני יכול. אין לי צורך לנצח אותך ולקבור אותך עבור זה". מג'יק ואייזיה תומאס היו חברים, אבל אייזיה אמר למג'יק 'אני רוצה מה שיש לך ואני הולך אחריך להשיג זאת'. ומג'יק עונה 'NOT IN A HUNDRED YEARS' והם היו אוייבים על הפארקט. היום ישנה יותר מדי חברות והכרה ב-NBA. אין את היריבות והשנאה של פעם. לא שנאה אישית אלא שנאה תחרותית. היום קיירי אירוינג לא שונא את ג'ון וול, וראסל ווסטברוק לא שונא את סטפן קרי. כל אחד רוצה לנצח ולהיות הכי טוב שהוא יכול להיות, אבל השנאה והקנאה ליריב היא הרבה יותר פחותה מאשר בזמן שהייתי שחקן צעיר ב-NBA. קח את האול סטאר. כשאני שיחקתי ומייקל שיחק רצינו לנצח. כששיחקתי נגד וינס קרטר שמרנו אחד על השני ולא נתנו אינטש. כששיחקתי במערב נגד דוויין ווייד, הוא נתן לי לזרוק בחופשיות? אני נתתי לו לזרוק בחופשיות? אר יו נאטס? רציתי לקלוע יותר ממנו והוא רצה לקלוע יותר ממני. היום זאת בדיחה. 'אלה רוצה לקלוע? בבקשה. נו פרובלם. אבל תזכור זאת כשאני רוצה לקלוע. גם אני רוצה מסדרון ריק עד הסל. האול סטאר האחרון היה ממש בדיחה עצובה.

מה עם דווייט האווארד? אני יודע שאתה אמרת לו כשהוא הגיע שהוא יהיה האדם שיצטרך לשאת את הלפיד של הלייקרס כשאתה תיפרוש. אז מה קרה? כיצד התקררו היחסים?

כשהוא הגיע ניסיתי להשריש בו את החשיבות של הקדשת כל מה שיש לך עבור הקבוצה. ניסיתי לומר לו מה זה לקחת אליפות. ניסיתי להסביר לו שלהיות תמיד חביב ו-GREGARIOS (עליז) בחדר ההלבשה זו לא הצורה לבנות קבוצה לאליפות. חייבים רצינות. חייבים ראייה נכונה ואמיתית. חייבים לסבול כשמפסידים. לצערי הוא לא היה מוכן להקשיב לי. הוא מרגיש לא נוח עם זה. אין לו את ה-COMBATIVE NATURE (טבע לוחמני; אישיות קרבית). הוא מעדיף גוד טיימס ולחייך. הוא לא מוכן היה להשתנות ולהשקיע.

מתי החלטת להיות עצמך ולומר מה שיש לך לומר, מבלי לשים לב לבריות?

לפני שנתיים.

זה התחיל עם פרקסומת לנייקי "LOVE ME, HATE ME". פתאום גיליתי את האור. אני החלטתי אז שהגיע הזמן לחיות את הרגע ולא לדאוג למה אנשים אומרים. כמו BALANCE SHEET שיש בו  סימונים, "כן" או "לא". "אוהב" או "שונא". אני לא סופר אותם יותר. אני חי את חיי, ואני חי את הרגע. מי שאוהב – יאהב. מי ששונא – שונא!

האם אתה שונא מישהו?

את זה תצטרך כבר לראות בסרט!