ג'ראד סאלינג'ר – רוקי מעולם אחר /יוני סולומוביץ'

ג'ראד סאלינג'ר,רוקי מעולם אחר

יוני סולומוביץ'

הרבה זמן לא זכור כל כך הרבה הייפ סביב שחקן אחד בסלטיקס.
מאז הגעת גארנט לא זכורה התלהבות כזו משחקן חדש בקבוצה.
אם הייתם שואלים את ריברס הוא יודה שגם הוא מופתע מכמות ההייפ,אך הבעייה היא שגם הוא מוסיף "אש למדורה",כאשר הוא הכניס את סאלינג'ר לחמישייה (וגם הודה שהוא מעדיף להשאיר אותה כך),וגם ממשיך לשבח אותו בתקשורת בכל הזדמנות שניתנת לו.
כן,סאלינג'ר הוא שחקן מוכשר מאוד ולא היה צריך ליפול לידיהם של הסלטיקס,אבל צריך גם להכיר אותו כדי לדעת בעצם למה כל ההתלהבות הזו סביבו.

הבחור היה שחקן מאוד יציב במכללות,הוא נבחר לחמישיית העונה במכללות בשנת 2011,הוא נבחר לנבחרת מקדולנד'ס של התיכונים (שנחשבת ליוקרתית מאוד),הוא הוביל קבוצה שלמה על גבו ב-NCAA שנתיים רצוף,כאשר הוא בעל ממוצעים של 17.2 נקודות,10.2 ריבאונדים ו-1.2 אסיסטים ב-31.7 דקות למשחק.
הוא הוביל את מכללתו,אוהיו סטייט "באקיז",למאזן של 32-2 ולמקום הראשון בדירוג האוניברסיטאות בתחרות ה-NCAA לשנת 2011.

סאלינג'ר היה על גג העולם באותה שנה.
אבל בגלל השביתה,שחקנים רבים מדראפט 2011 פרשו ממנו ובחרו להצעיר על מועמדותם בשנה הבאה,וכך בעצם נוצר לנו הדראפט הכל כך חזק שהיה השנה.

למרות הממוצעים הדומים מאוד שנתן בשנתו השנייה באוהיו סטייט,ולמרות שהוביל אותם לפיינל פור,סאלינג'ר נשכח טיפה בתוך רשימת השמות הכל כך אטרקטיבית של דראפט 2012,בראשה עמדו שחקני האלופה,קנטאקי.
סאלינג'ר עדיין דורג בטופ 10-15 בכל אתר שסוקר את דירוג השחקנים של דראפט 2012,ולמרות שיכול היה להיות מדורג גבוה יותר,המיקום שלו עדיין נחשב טוב במיוחד.

העבודה הקשה שסאלינג'ר השקיע בימיו באוהיו סטייט עמדו ללכת לטמיון,לאחר בעיה רפואית שהתגלתה אצלו.
באחד ממחנות האימונים של קבוצות ה-NBA,סאלינג'ר עשה בדיקות רפואיות,בהן עונף דגל אדום (משמע שלשחקן יש בעיה רצינית שעלולה למנוע ממנו להיות במיטבו,להיות שחקן טוב או בכלל להצליח לשחק).
אותו דגל אדום הונף בגלל בדיקה שטענה שלסאלינג'ר יש חוליות בולטות בגב,באופן שיגרום לו להמון כאבים ויביא,בסופו של הדבר,לניתוח שיהיה קשה להחלים ממנו.

בגלל שהיום הסקאוטינג מאוד מתקדם,בגלל המבחר הגבוה בדראפט האחרון ובגלל שהמקרה עם גרג אודן עוד מהדהד חזק בראשי הג'נרל מנג'רים,סאלינג'ר איבד את מקומו בלוטרי וחלק דיברו על נפילה לסיבוב השני בדראפט.
מה ששנה יכולה לעשות לבן אדם.

התחושה הקשה של סאלינג'ר הוחלפה בהשפלה,כאשר סאלינג'ר,עדיין אחד מהשחקנים הכי כשרוניים ומוכנים בדראפט 2012,לא הוזמן לחדר הירוק של הדראפט האחרון והיה צריך לצפות מהבית בקבוצה שתבחר בו.

אחרי שני סיבובים שלמים הגיעה הבחירה הראשונה של הסלטיקס.
כאשר סאלינג'ר נשאר עדיין בלוח השמות ובבוסטון עוד לא ידעו אם גארנט יחזור בכלל לשחק,כולם ידעו שאיינג' יבחר בסאלינג'ר,וכנראה שכך הגורל רצה.

אפשר לדבר המון על הכישרון והיכולת של סאלינג'ר.
הוא 118 קילוגרם הקלועים בתוך גוף בגובה של 2.06 סנטימטר.
הוא פאוור פורוורד אינטליגנטי מאוד,ברמה שבדרך כלל לא קיימת בכלל אצל רוקיז,בהחלט לא אצל אלה שנבחרים בסוף הסיבוב הראשון.
יש לו מוטת ידיים ארוכה במיוחד,חוש ריבאונד מעולה שהיה לגדולים ביותר בתחום,כמו רודמן,ראסל וצ'מברליין (למרות שהם גם פיתחו את יכולת הריבאונד שלהם ולא רק הסתמכו על חוש המיקום שלהם),משחק פוסט-אפ עם ארסנל מהלכים שאין לרוב הגבוהים בליגה ובסופו של דבר-שחקן יציב מאוד,בעל חוכמת משחק לא רגילה לגילו והמון ביטחון עצמי.

הכל נראה מאוד רשמי ויבש עד עכשיו,באמת לא משנה לכם כל כך מה רשמתי למעלה כי בוא נאמר את האמת,יש המון שחקנים שהיו ענקיים במכללות ולא עשו כלום ב-NBA וההפך.

אז בוא ננסה להניע את הכתבה לכיוון אחר,בסדר?

טוב,אז סאלינג'ר נחת בבוסטון בתום דראפט לא רגיל שהיה מלא בכישרונות וגרמו לסאלינג'ר לבלוט פחות מאשר בשנה שעברה.
הוא הצהיר אחרי הדראפט שהבחירה של הסלטיקס בו היא "Blessing in disguise".
הוא ידע על מה הוא מדבר.
הוא נותן לסלטיקס כל מה שהם צריכים וזקוקים לו-ריבאונד ומשחק פוסט אפ ברמה גבוהה,לכן הוא ידע שאפילו הרצון של ריברס לא לשתף רוקיז לא ימנע ממנו לשחק הרבה העונה.

אבל עד כמה שסאלינג'ר מעניין על המגרש,הוא עוד יותר מעניין מחוצה לו.
בבוסטון בחרו באחד השחקנים הכי אהובים בדראפט מבחינה אישית.
הוא נבחר,ביחד עם פאב מלו,הבחירה השנייה של הסלטיקס בסיבוב הראשון,כבחור המצחיק של הדראפט,תכונה שנחשבת חביבה על רוב אנשי העולם.
למרות האופי הליצני,סאלינג'ר הוא בחור צנוע,ילד טוב שעובד קשה מאוד ו-"coachable",כמו שאומרים.

אבל כל האישיות הטובה שלו לא באה ברגל.
סאלינג'ר,היה שחקן מאוד טוב בתיכונים (כמו רוב שחקני ה-NBA),ולכן גם קבוצתו,נורט'לנד,הייתה מצויינת,מה שאומר שהיא ניצחה המון משחקים.
כל זה נחמד ויפה,אך דווקא באחד המשחקים בהם הפסידה,הוא למד על בשרו מה זה להיות שחקן קבוצתי.

נורט'לנד הייתה בלתי מנוצחת בשנתו השנייה בתיכונים והם עלו לחצי הגמר האזורי.
הקבוצה אומנה בידי אביו של סאלינג'ר,סאץ'.
בדרך כלל מאמינים שאבות שמאמנים את בניהם נותנים להם הטבות.
המקרה הזה בהחלט לא קרה כאן.
סאלינג'ר לא הורשה לשחק במשחק חצי הגמר בגלל שלא עשה מטלת שיעורי בית שניתנה לו,לכן המאמן/אבא לא נתן לג'ראד לשחק,מה שעלה להם בהפסד וסיום העונה שלהם.
סאלינג'ר למד מכך שדברים לו יבואו לו בקלות,ושאין הנחות בקבוצה.
הוא הבין שאיכזב את חבריו בזה שלא השלים את מטלתו ולמד שהוא חייב להקשיב למאמנו ושאסור לו לאכזב את קבוצתו אם ביכולתו לא לעשות זאת.

השיעור שלמד מאביו היה משמעותי מאוד,אך גם מאימו למד שיעור חשוב.
סאלינג'ר הוא סוג של "מאמא בוי" במונח הפשוט.
הוא אוהב אותה,אולי יתר על המידה,ובנוסף לכך,הוא גם אדם ישר.
כשנשאל האם ילך בדרכם של רוב שחקני הליגה ויעשה קעקועים,הוא אמר שהבטיח לאימו שלא יעשה זאת מכיוון שהיא לא רצתה בכך,ולכן הבטיח לה שלא יעשה אף לא קעקוע אחד.
הוא טען שהוא לא יפר הבטחתו לאימו מכיוון "שהוא לא יחיה אחרי זה והוא רוצה לחיות כמה שיותר".
אכן,בעוד שרוב ילדי העולם לא מצליחים לקיים הבטחות פשוטות יותר,סאלינג'ר מבטיח ואף מקיים,כאשר גם הבטיח לאימו שבניגוד לשאר הכדורסלנים המיליונרים שמשחקים בליגה,הוא הבטיח שיסיים את התואר המנהלי שהוא התחיל ללמוד באוהיו סטייט,וזאת בגלל שהוא כל כך אוהב את אימו.
הוכחה נוספת לאהבה הזאת היא העובדה שבחר את המספר 7 על גופייתו כי זהו חודש הלידה של אימו.

אחרי כל הפרסום החיובי הזה שסאלינג'ר קיבל בתקשורת בבוסטון,ואחרי ההופעות הטובות שהעניק בליגת הקיץ ובאימונים האישיים בבוסטון,ההייפ סביבו התעצם מאוד ואנשים חשבו שנחת בבוסטון מינימום צ'ארלס בארקלי.

בסלטיקס שמחו שהתחיל מחנה האימונים כדי לאזן קצת את הבאזז סביב הרוקי הלא מוכח הזה,אך הם למדו על בשרם עם מה הם מתעסקים כאן.

על היום הראשון סאלינג'ר כל כך הרשים את ריברס ושאר הווטרנים,שכשהתקשורת נכנסה לסקר את היום הראשון של המחנה,כל מה שיכלו לשמוע מפי השחקנים היה בעיקר ה-IQ הכל כך גבוה של סאלינג'ר.
ריברס הבין שהוא מתעסק עם משהו לא רגיל.
בתור מאמן שלא סומך על רוקיז בכלל,ריברס השביח שוב ושוב את היכולות של סאלינג'ר ואף טען שהוא עלול להיות בחמישייה עוד בשנתו הראשונה,וזאת נשמע מפיו של המאמן שאף רוקי לא שיחק אצלו יותר מעשר דקות למשחק מאז 2008.

למען האמת,בגלל הביטחון העצמי של סאלינג'ר,הוותיקים,ובראשם ריברס,ציפו שסאלינג'ר לא יהיה יותר מסתם כישרון חוצפן ולא מחונך,אחד שידרוש את הכדור המון ולא יסכים לקבל את הגישה הקבוצתית של המועדון.
השחקנים הוותיקים של הסלטיקס,בדרך כלל,לא מחבבים בכלל רוקיז והגישה אליהם,כולל של מאמנם,היא כמו אל ילד שחושב שהכישרון שלו בא רק ממנו ויביא אותו הכי רחוק שאפשר,והם תמיד מקווים שאם יהיה מישהו עם אופי כזה בקבוצה,הם ינפצו אותו לרסיסים.
אבל הם אפילו לא ידעו איזה פצצה תנחת עליהם ברגע שישמעו את זה:
סאלינג'ר בכלל טוען שהוא השחקן שהוא היום רק בזכות אחיו הגדולים,ג'יי ג'יי וג'וליאן סאלינג'ר.
הוא אמר שעוד כשהיה קטן הם היו משחקים איתו בקשיחות יתרה,היו מכים בידיו בכל זריקה,צועקים על כל דמעה ודחפו אותו על כל תלונה,עד שהבין שאין לו ברירה אלא לקלוע את הזריקות האלה ויהי מה! (כל זה אגב קרה,לפי טענתו,בערך בגיל 5)..

בבוסטון ישר התאהבו בילד,מבעלי הקבוצה,המנג'ר,המאמן והשחקנים ועד מנקי הרחוב של העיר.
סאלינג'ר רק המשיך להתפתח מאז אותו יום.
הוא כבר פותח ברוב החמישיות במשחקי טרום העונה,הוא משתלב מצויין לצד השלישייה וקורטני לי,הוא מבין שהוא האופצייה האחרונה בהתקפה ואמר שהוא מקבל זאת בברכה ומטרתו היא לעזור בכל מה שהקבוצה צריכה ואין ספק שהוא גם מביא קבלות לכל האמרות והשיגעון שהולך סביבו כאשר הוא אחד השחקנים המרשימים של בוסטון עד עכשיו בטרום העונה.

הוא הוכיח את עצמו בתור שחקן שניתן לסמוך עליו,הוא הראה יכולות שהסלטיקס מאוד מרוצים מהם ועד עכשיו הסלטיקס מאוד גאים ב"אחיהם הקטן".
הם מאוד אוהבים שיש להם רוקי עם כזה ביטחון,הם ממש מרגישים שהוא הילד הקטן שיש לשמור עליו מכל צרה,אך כמו שסאלינג'ר בא להוכיח-הוא בא כדי להציל את הסלטיקס מכל צרה שתהיה.

אם הכל יתנהל כמו שצריך,סאלינג'ר אמור להתנגש בקיר מתישהו ואז יבין עד כמה קשה לשחק בליגה,אך בסלטיקס יעזרו לא בכל מה שיצטרך כדי שיוכל להפוך לשחקן שהפוטנציאל שלו טומן בתוכו.

הכישרון שם,וכולם יודעים שבלי ה"דגל האדום" סאלינג'ר לא היה בבוסטון בכלל (לא סתם ריברס טוען שאיינג' פרסם את הדו"ח הרפואי שהביא לצניחה של סאלינג'ר בדראפט יישר לידיהם של הסלטיקס).
הם מבינים איזה יהלום יש להם ביד וברצונם ללטש אותו ולהפוך אותו לכמה שיותר נוצץ.

אם הכל ילך כשורה,סאלינג'ר הולך להתפתח ל"כמעט כוכב" בליגה (מהסוג של ג'ייסון טרי,מונטה אליס,קרלוס בוזר,אנדריאה ברניאני וננה),אך גם במקרה הכי גרוע,הוא יהיה שחקן רוטצייה חשוב בכל קבוצה שיהיה,זאת עקב הגוף הגדול שלו ויכולת הריבאונד הטובה שלו.

רק העתיד טומן בתוכו את התשובה לאן הקריירה של סאלינג'ר תתפתח,אך עד אז,הוא רק שמח להיות במועדון מהרמה הראשונה,לקיים את ההבטחות לאימו ולהודות לאביו ואחיו שבלעדיהם לא היה איפה שהוא היום.

אין מה להגיד-בחור על הכיפאק!

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. יוני סולומוביץ'

    10 נוב 2012 16:36:09

    חברים,אני מקווה שתהנו מהכתבה.

    רשמתי אותה די במהירות כדי שאוכל להספיק להכניסה כמה שיותר מהר,לפני שהעונה תתחיל לרוץ יותר מדי קדימה.

    הכתבה היא חלק מפרוייקט על שחקנים בעלי סיפור מעניין בליגה,ואם ישנן הצעות נוספות לכתבות אני מוכן לשמוע ואנסה להביא לכאן עוד כאלה 🙂

    1. יוני סולומוביץ'

      10 נוב 2012 17:38:52

      הוא לא נבחר בסיבוב השני….טעות שלי שלא פירשתי זאת כמו שצריך!

      כשאני אמרתי "שני סיבובים שלמים",התכוונתי ל-10 בחירות כסיבוב!

      אני מקווה שאין עוד טעויות מביכות כאלה ושאנשים יבינו שניסיתי לכתוב מהר את הכתבה כדי שאנשים יוכלו להנות ממנה כמה שיותר מהר 🙂

  4. k_700

    10 נוב 2012 17:46:44

    קודם כל היו בעבר מקרים דומים לשל סאלינג'ר.
    שחקנים שבקלות היו צריכים להיות בחירת לוטרי גבוהה אבל בעיות ברכיים/ניתוחים שעברו גרמו לקבוצות לא לקחת את ה'צאנס איתם.

    אפשר לחשוב על בוזר ככזה ואולי הדוגמה הכי טובה היא דג'ואן בלייר.
    מה לעשות שמקרה גרגר אודן גורם לאנשים להיות עם היד על הדופק בכל מה שקשור לגבוהים.

    דבר נוסף, העונה השנייה שלו הייתה יחסית סולידית כשמסביבו קבוצה נהדרת.
    הוא לחלוטין לא סחב את אוהיו סטייט על גבו.
    היה להם אולי את הקו האחורי הכי מוכשר בליגה(בעונה הראשונה שלו היה לו גם את ג'ון דריבלר או בשמו האמיתי-3בלר שהוא אחד מקלעי ה-3 הכי טובים בהיסטוריה של המכללות).

    היו גבוהים טובים ממנו בדראפט אבל הוא יעיל מאוד מתחת לסלים(בדיוק כמו דג'ואן בלייר שהגיע מפיטסבורג) וכמו שמנחם רשם קבוצות פחדו מהפציעות שלו.

    1. יוני סולומוביץ'

      10 נוב 2012 17:53:42

      אני מסכים שהקבוצות ששיחק איתן בשנתיים באוהיו סטייט היו בעלות שחקנים טובים,אבל הוא באמת סחב אותן!

      הוא השחקן שהביא את הבאקיז לפיינל פור והוא השחקן שהיה הכי טוב באוהיו סטייט בשנתיים שלו שם.

      נכון,פציעות אצל גבוהים תמיד משאירות אצבע על הדופק (גם מקרה מיליצ'יץ' זכור לכולם).
      וחוץ מזה,מטרת הכתבה היא פחות לדבר על הכישרון שלו ויותר על האופי והאישיות שלו.

  5. דר' רזי הופמן

    10 נוב 2012 17:54:27

    "רק העתיד טומן בתוכו את התשובה לאן הקריירה של סאלינג'ר תתפתח"
    משפט מפתח!
    כרגע כמובן תרומתו לבוסטון קטנה מאד ולא משמעותית כלל.

  7. דדי

    10 נוב 2012 19:55:54

    כתבה יפה מאד, אבל אני ממש לא מסכים איתה.

    בכלל לא רואה את ה"הייפ" מעבר לסביבה הקרובה של בוסטון ואוהדיה.

    הוא לא תורם עד כדי כך, הוא בעיקר מצליח לסיים אסיסטים שנמסרים אליו (לפחות ב 3 משחקים שאני ראיתי), ובכלל – הסיבה שהוא עולה בחמישייה היא שהוא חייב לשחק ליד מישהו גבוה כדי לעזור לבעיות שלו בעניין הזה – ולכן ריברס מעדיף אותו ליד גארנט וסומך על באס שידע להסתדר יותר טוב ממנו כ 4 נמוך מהספסל ליד סנטרים הרבה פחות טובים.

    החדשות הטובות לגביו לדעתי הן שהוא נראה כמו מישהו שיוכל להיות שחקן לגיטימי בליגה בעתיד – אבל בטח שלא משהו שאפילו מתקרב לכוכב.
    בוסטון צריכים להיות מרוצים אם ייצא ממנו "ביג בייבי".
    אין שום סיבה לחשוב שהוא יתפתח ליותר מזה מבחינת "דרגה" לפי מה שהוא נותן עד עכשיו (במשחקים רציניים – ולא במשחקי קדם עונה…).
    אם סאלינג'ר היה נותן איזו שהיא תרומה משמעותית, הסלטיקס לא היו נראים כל כך רע עד לרגע זה.

    מצטער – אבל זו דעתי הכנה בעניין לפי מה שראיתי עד עכשיו.

    1. יוני

      10 נוב 2012 21:15:44

      כמובן שההייפ הוא רק בסביבת בוסטון,ונכון שעד עכשיו הוא לא תרם המון,אהל זה רק בגלל שריברס די מתעלם ממנו.

      שים לב שריברס מעדיף כל הזמן הרכב נמוך ולא מעט פעמים אפילו מכריח אותו.
      מי שראה את סאלינג'ר משחק יודע דבר אחד-משחק פנים יש לו,אבל הריבאונד זה הדבר הכי בולט בו וזה למה הוא לא דומה בכלל לבייבי.

      סאלינג'ר יהיה רול פלייר מהטובים שיש בליגה והזמן יגיד אם יגיע רחוק מזה.

      1. דדי

        10 נוב 2012 22:52:18

        לא רואה את זה בכלל.

        העובדות הן 4 נקודות, 4.5 ריבאונד ב 20 דקות, וזה ב 47% נוראיים מהשדה (לשחקן פנים).

        שום דבר מזה לא זועק "דרגה מתחת לכוכב" כמו שאמרת בהתחלה, או אפילו "רול פלייר מהטובים בליגה" כמו שאמרת אחר כך.

        1. ישראל קרמר

          11 נוב 2012 12:58:10

          בס"ד

          גם לשחקן פנים 47% הם אחוזים טובים. הממוצע של גארנט הוא 50-49. הממוצע של דאנקן הוא 51-50. כך ש-47% הוא כלל לא אחוזים נוראיים.

  8. רובי אגוז

    10 נוב 2012 21:01:01

    אני סומך על בוסטון, קבוצה כמו הסלטיקס תמיד מטמיע ערכים של נאמנות וקבוצתיות,הקרבה ואחווה בשחקנים שלה.

    ואחרי הכול,ובסופו של דבר, כולם ירוויחו מהסיפור גם הסלטיקס ואוהדייה, גם השחקן עצמו , גם חובבי ה-NBA וגם אנחנו, קוראי הופס הרוויחנו כתבה נהדרת לקריאה.

    תודה רבה ושבוע טוב !

  10. זיו

    11 נוב 2012 05:55:20

    לפי הלילה, הכותרת מתאימה למ.ק.ג שהראה שהוא שייך בגדול לליגה.
    אני ראיתי אותו פעמיים , פעם בליגת הקיץ מול סקרמנטו ופעם בתחילת העונה ובמשחק השני הוא נראה כמו צל ואני שמח שהוא טוב.

    לגבי סלינגר, לדעתי בתווך של עשר שנים הוא לא יראה כגניבה. בדראפט יש לא מעט שחקנים שיותר מתאימים לליגה ממנו.

  12. קופיקו

    11 נוב 2012 13:39:31

    נהניתי לקרוא, תודה רבה.
    בינתיים, מבחן התוצאה – חוץ מאשר את וושינגטון, בוסטון לא הצליחו לנצח אף קבוצה עם סאלינג'ר בחמישיה. במשחק האחרון הוא כבר נזרק מהחמישיה, כמעט נמחק מהרוטציה, ובוסטון ניצחו.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט