על מהויותיו של הספורט: ספיישל אלימות בספורט / מולי

BOX1

על מהויותיו של הספורט:

ספיישל אלימות בספורט / מולי

 "אלימות בספורט", כן יש בוויקיפדיה ערך כזה שמגדיר את האלימות בספורט כ"מונח המתאר ביטויי אלימות פיזיים ולא-פיזיים אשר מתרחשים באירועי ספורט, בין אוהדים של קבוצות יריבות, בין אוהדים לספורטאים ואנשי סגל ולעתים אף בין הספורטאים עצמם."

 בראש ובראשונה אני מבקש להקדיש מאמר זה לזכרו של מרדכי (מוטי) קינד (1951 – 6 בדצמבר 1975) , כדורגלן מכבי רחובות שנדקר למוות במהלך משחק ליגה ג' של קבוצתו מול מכבי כפר גבירול על ידי צופה אוהד כפר גבירול שפרץ למשחק, בתקווה שיהיה החלל האחרון של מלחמות הספורט.

 אני מאמין שיש לאלימות בספורט סיבה פשוטה: כל סוגי הספורט הם אמצעי להכנת הצאצאים לשרידות הן באמצעות מלחמה (שאין צורך להסביר עד כמה היא אלימה), הן באמצעות ציד (הרג אלים של חיות)  והן באמצעות תחרות שמהותה היא שאחד הוא  המנצח הזוכה בשלל, וכל האחרים הם המפסידים.

 יצורי האנוש הם טורפי-על החיים בחבורה שיש בה מדרג הן בתוך החבורה עצמה והן ביחס של החבורה לחבורות אחרות. ברמת המדינה אנו רואים זאת, בוודאי, בכל סוגי המדינות הרודנויות והמדינות מבוססות המלוכה, אך גם במדינות המבוססות על דמוקרטיה אנו מגלים שישנם שווים,  וישנם שווים יותר! אין זה משנה אם ה"שווים יותר" הם בעלי תפקיד (נציגי ציבור) , בעלי כסף (אילי הון), בעלי ייחוס (משפחות "מכובדות"), בעלי מוצא אתני (קל לומר אשכנזים, עדות מזרח, ערבים אבל אומר דווקא מילים כמו  WASP* וילידים) או כל מאפיין אחר, העובדה העצובה היא שהם קיימים ואפילו נפוצים.

 וכך, מחנכים אותנו לשנוא לרדת במדרג, ובמיוחד שונאים אנו להפסיד,  ועיקרון זה של שנאה להפסד הוא זה העומד, לפחות לדעתי,  בבסיס ובמהות האלימות שבספורט.

 ישנם ענפי ספורט שמהותם אלימות, אגרוף עולה לי לראש לפני כולם אולי מאחר ושמו נובע מפעולה אלימה: נתינת אגרוף". המטורף והמשונה הוא שהמשותף להם הוא שברובם המוחלט ישנם חוקים המגבילים את האלימות, למשל "חוקי המרקיז מקווינסברי", שהוא קוד חוקי ספורט האגרוף אותו פרסם בשנת 1867 ג'ון דאגלס, המרקיז התשיעי מקווינסברי.  כל אמנויות הלחימה המזרחיות והמערביות, מנסות בעצם לשלוט באלימות כדי לתעל אותה לשורת פעולות שמטרתן מוגדרת במסגרת הספורט, תוך שהם מלמדות אדם, במקביל, גם להגן על עצמו ולתקוף אחרים כשהחוקים משתנים ואת מקום הספורט תופסת מלחמת קיום של ממש.

 חושבני שניתן לומר שהאלימות האמתית בזירת האגרוף, היא בקהל עצמו. הרשו נא לי לצטט, למשל, בספר של עמוס קולק "הנה אחרי שתלו אותו" בעמוד 116 קטע המתאר את חוויותיו בקרב בין מוחמד עלי לגורג' פורמן:   "כשנסתיים הסיבוב הראשון נשאר עלי על רגליו, מחייך ומנפנף בידיו אל המון מעריציו האפריקאיים, שהחלו בשאגת הסיסמה, "ע-לי  מו-ב-ייה" עלי הרוג אותו."

 אך הבעיה האמיתית היא דווקא עם התלהטות היצרים עד כדי אלימות בענפי ספורט שהאלימות אינה חלק מהותי מהם. התלהטות יצרים זו יכולה להיות בין הספורטאים לבין עצמם, או בקרב הקהל.  אצל הספורטאים בזמן התחרות ישנן אולי נסיבות מקלות: האנדרנלין שזורם בעוז, הידיעה שהפסד אינו פוגע רק במורל אלא גם בפרנסה בהווה ו/או בעתיד, אובדן תחושת הערך העצמי ועוד ועוד סיבות בעטיין מתפרצת לעתים האלימות בלהט המשחק.

 ואולם, שימו לב שהאלימות  המתפרצת היא לרוב במקרים של משחקים קבוצתיים. כנראה שיש משהו בתחושה של "אנחנו" לעומת "הם" שמגביר את אובדן-השליטה וגורם ליותר התפרצות של אלימות לעומת מצב של אני" לעומת "הוא", ואפילו של "אני" לעומת "הם".      אין פלא, לכן שגזענות למשל היא כלפי מאפיינים של קבוצה  ולא  מאפיינים של אדם פרטי.

אני מניח שגם תחושת הכוח שאדם שואב מעצם היותו חלק מקבוצה תורמת לנכונותו להפוך לאלים פיזית מאחר והוא חש שיש לו גיבוי ותמיכה של הקבוצה מאחוריו, בזמן הפיכתו לאלים, כל עוד זה נעשה למען מטרות הקבוצה. לדעתי עיקרון זה מסביר היטב, למשל, את התגובות המתלהמות בטוקבקים לסוגיהם…

 גם אלימות הקהל נפוצה הרבה הרבה יותר במקרים של תחרות בין קבוצות לעומת תחרות בה המתחרים מייצגים את עצמם בלבד. לא לחינם, אגב, כלי העידוד הנפוץ ביותר בעולם הוא התופים לסוגיהם שמספקים מקצב הגורם לאוסף של אנשים לשאוג יחד כאילו הם גוף אחד, כאילו כבר אין "אני" ואת מקומו תופס ה"אנחנו", וה"אנחנו" הרי מוגדר בעיקר באמצעות המכנה המשותף היחיד כמעט שהוא: ש"אנחנו" זה בעצם אך ורק "לא הם".

 האלימות מקרב הקהל מתחילה כמובן באלימות מילולית. עם הכניסה לזירה העגולה או הסגלגלה (למי שתהה, ולא אזכיר שמות כדי לא להעליב כי אני הרי לא אלים, "סגלגלה" פירושה אליפטית, כלומר בצורת אליפסה ) נדמה כאילו הקהל משיל מעל עצמו את התנהגות היומיום ומקבל על עצמו קודקס חדש של חוקים. מדהים עד כמה המטמורפוזה (שינוי, גלגול) הזו דומה בין האוהדים המגיעים למגרש לבין אנשי המילואים המתחיילים: עם לבישת המדים (מדי הצבא או חולצות וצעיפי הקבוצה) וקבלת הציוד (רובים וקידבג או משרוקיות ודגלים) משתנה שפת הגוף, משתנות האנרגיות בגוף ובעיקר משתנה אוצר המילים שבפשטות ובמפורש מאפשר לגיטימציה לניבול פה ולגסות רוח.

 התופים רועמים, המחנות העומדים זה מול זה מעודדים את עצמם ואת עוצמתם במגוון סיסמאות, או שצורחים עלבונות לחנה השני. מדי פעם נזרקים חפצים ממחנה אחד לשני ובעצם כולם מכינים את עצמם לעימות אלים שלאמיתו של דבר נמנע ברוב הפעמים, אך ייתכן וזה ורק בגלל שיש משטרה שחוצצת בין המחנות.

 ממשיך וכותב עמוס קולק בעמוד  117 :" "עלי! עלי!" כושי מזוקן ניתב על המושב שלידי כשהוא מנופף באגרופו הקמוצה. "תהרוג אותו, בן-אדם, הרוג את הכושון המושתן הזה".

 הספורטאים שעל המגרש מקבלים כוח מן הקהל. פתגמים כגון "הקהל הוא השחקן השניים עשר שלנו" או "אנו שואבים כוח מן הקהל" נפוצים בענפי הספורט הקבוצתיים, וכשהקהל משתלהב יותר ויותר, גם הצופים השקטים לכאורה מוצאים עצמם חלק מהקבוצה. עוד כותב עמוס קולק:

 "עלי! עלי!"

לפתע התחוור לי שאני הוא הצועק. הבנתי פתאום את שיטת הלחימה שלו. שיטה מטורפת, אבל נראה שהיא נושאת פרי. הוא היה מתיש את כוחותיו של יריבו. פורמן התנודד ופסע בכבדות לאחור. עינו השמאלית נראתה נפוחה.

"עלי! עלי! הרוג את הדוד תום!"

הכושי המזוקן שלידי צעק כשהא שואף לתוכו ענני מריחואנה. לנה היתה שוב על רגלי, צווחת מילים שלא יכולתי להבין.

 ומה קורה אם הספורטאים מעודדים את הקהל לכלל טירוף, אם על ידי הנפות ידיים לקבל "שלהם" או אם על ידי התגרות בקהל של "ההם"? עמוס קולק מספר זאת נפלא:

"עלי החזיק בראשו של פורמן תחת בית-שחיו והעווה את פניו אל הקהל. התלהבות ההמון גבלה בהיסטריה. אי אפשר היה לשמוע את דברי הקריין. עלי חייך."

 למן שחר ההיסטוריה הקהל רוצה לחוות אלימות. זה לא שהם בהכרח רוצים להשתתף באקט אלים ולחוות כאב, אם כי יש בהחלט כאלו שמחפשים זאת ומנצלים את זירת התחרות כדי להחליף מהלומות עם אחרים כמותם.  הרוב רוצה "ללכת בלי ולהרגיש עם", רוצה לצפות באלימות החייתית מבלי שלו עצמו יארע כל רע. האם זה מפליא, לאור זאת, שתחרות המכוניות הנפוצות ביותר בארה"ב מערבות כמות גדולה של תאונות (נאסק"ר) שלא לדבר על מה שמכונה "דמולישן דרבי" שהוא מרוץ מכוניות שבו ניתן ורצוי להתנגש בכל האחרים כשהשורד האחרון מוכרז כמנצח.

 אני מעז להאשים את החברה עצמה בכך שהיא מעודדת אלימות בזירות הספורט מתוך שאיפה שהאלימות תישאר שם ולא תצא לחברה עצמה. הבעיה היא שיש כאן משחק של יחסי גומלין: כדי לנטרל אלימות מן הרחובות החברה מנסה להגביל את האלימות ברחובות על ידי כך שהיא מאפשרת הוצאת קיטור בתוך תחומי האצטדיון, אך אלימות תמיד תגרום לאלימות בעצימות רבה יותר.

ומה קורה במצב בו החברה אלימה מדי, והאלימות המרוסנת יחסית שבאצטדיון פשוט אינה מספיקה? אני חושב שכתוצאה מכך סף האלימות בתחומי האצטדיון עולה, לעתים קרובות מדי, מעבר למה שהחברה מוכנה לסבול.

 שהרי לעתים, לעתים גם גבר מאולף מאבד את חליפות הנימוס, ואת בגדי המוסכמות ומראה את טבעו האמיתי, האלים, התחרותי, השורד

כי בני אדם, כל כמה שינסו להימלט מכך, גם כשהם חיים בחברות מִדרגיות בעלות חוקים, הם בבסיס מהותם, לפני הכול,  טורפי-על אלימים המנסים להיות מספר אחד…

*White Anglo-Saxon Protestant  = WASP

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  2. Berch

    5 נוב 2014 09:19:16

    אנגלו-סאקסי לבן ופרוטסטנטי… כפי כתוב בשורה האחרונה.

    מאמר מצויין עם מחשבה יפה מאחוריו.

    אני מנסה להבין איך זה משתלב בעובדה שאנשים שעולים על הכביש הופכים להיות בהמות וולגריות עם פה ג'ורה…
    האם זה בגלל שהם רואים את עצמם בתחרות ?

    1. מולי

      5 נוב 2014 10:03:22

      הכרתי אינטימית מישהי שאם עקף אותה מישהו בכביש, היא לא נחה עד שעקפה אותו חזרה.
      חושב שזה מסביר את כל מהות האלימות: הצורך לא להיות "פראייר"/נחות/למטה ולעשות משהו עדי "להחזיר את הכבוד" 🙁

  3. יניב

    5 נוב 2014 14:12:31

    העניין שזה ספורט קבוצתי קשור גם מן הסתם לאמוציות.לא עולה לי בראש שום ספורט אישי שבו יכולים להיות אמוציות כמו ספורט קבוצתי אולי רק טניס שגם שם להזכירך הייתה אלימות שדקרו את מוניקה סלש כי רצו ששטפי גראף תנצח.מה שאני בא לומר זה שלדעתי הסיבה העיקרית לכך שזה ספורט קבוצתי זה עניין האמוציות והרגש.למשל לא תראה תחרות ריצה ל100 מטר שבו חצי אצטדיון מריע לבולט והחצי השני לגיי ומתפתחת יריבות בין האוהדים של בולט לאוהדים של גיי.אין דבר כזה.

  4. מנחם לס

    5 נוב 2014 16:14:23

    הדבר המפליא ביותר שבשני הספורטים האגרסיביים היותר בנמצא – פוטבול והוקי קרח, אין כל אלימות ביציעים. כי כל האגרסיה יוצאת סתם בחזייה עצמה של המשחק!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט