ספור ליום ששי: הכיתה נגד יוסי בלורה / יואב צורי (עגל)

 

כן. אפיקים של אז

 

הכיתה נגד יוסי בלורה

 

באתר הופס התפרסם טור מצוין של מתן גילור על משחק כדורגל מיתולוגי בין קיבוצי עוטף עזה [http://www.hoops.co.il/?p=30775]. אני רוצה לשתף אתכם בעוד משחק מיתולוגי הפעם בין שני קיבוצים אחרים. בדרך כלל איני חובב של צפייה בכדורגל אבל לשחק זה תמיד כיף. הסיפור הוא על המשחק של הכיתה נגד יוסי בלורה.

השנה היא 1980 או 1981 ואנחנו בכיתה ו'. בני קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. בכיתה ו' התחלנו קצת לרדת מהפסים, כלומר היינו ילדים טובים אבל התחלנו להתעסק עם כדורים, נפצים, להתמרד נגד המורות ולעשן את רהיטי הנצרים שהיו לנו במרכזון.

בתקופה ההיא היו לנו הפסקות גדולות אמיתיות, לא כמו היום. היינו פורצים מהכיתה לדשא ומשחקים כדורגל 40-45 דקות ברצף. זה לא היה כמו בכיתות א'-ב' שאז היינו משחקים שעה וחצי, אבל גם זה היה משהו. בכדורסל היו לנו מאמנים (בד"כ נער תיכוניסט) אבל כדורגל תמיד היה משחק שלא דורש התמקצעות, רק תן לנו כדור ויאללה יש משחק.

באותה תקופה גם היו טיולים שנתיים אמיתיים, של 5 ימים מלאים. היינו מתארחים בקיבוצים אחרים ומטיילים באיזורם. תמיד היה מתארגן משחק נגד המארחים. מכיוון שהיינו קיבוץ גדול היה לנו יותר מבחר ותמיד היינו מנצחים – את יגור, את גבעת ברנר, ואת מי לא. בזכות הנצחונות ובזכות השחצנות הטבעית התחלנו לפתח בטחון ולחשוב שאנחנו הגדולים מכולם, מעין בארסה קטנה, והתחלנו לחפש אתגרים חדשים.  

באפיקים קראו לנו הכיתה ב-ה' הידיעה. היינו כיתה חזקה בספורט, בארגון חגים וטיולים, בעבודה בגיוסים בבננות ובפרדס ובמה לא. זה היה ידוע 4 מחזורים מעלינו ו-7 מחזורים מתחתינו. את הכיתה שמעלינו היינו קורעים בכדורגל למרות שהיו גדולים מאתנו ומול הכיתות שמתחתינו בכלל לא היה מה לדבר, אז מול מי נתמודד ?

יום חורפי חד חזרנו ממשחק קטרגל במגרש הכדורסל. ירד גשם והיינו רטובים עד לשד עצמותינו. צעדנו בשני טורים שרים את המארש "חיל קוביות הקרח הנה הוא בא" עד למרכזון. ואז עלה הרעיון – משחק ראש בראש מול יוסי בלורה והכיתה שלו ! הם כ-נ-ר-ת-י-ם.

יש להבין מה זה מאבק בין אפיקים לכנרת. אפיקים הוא אחד משלושת הקיבוצים הגדולים בארץ, קיבוץ עם ספורט (באוהל של אפיקים ליד עפולה נוסד ארגון הפועל), תרבות (היתה בו התזמורת הראשונה בארץ), הנדסה (היתה בו מכונת שטיפת הכלים הראשונה בארץ), וסדר. עיר.

כנרת, למרות היותו ותיק יותר תמיד נראה כמו אח חורג ופושטק מול אפיקים. נעמי שמר ומשפ' ספיר הם גולת הכותרת שלהם. קיבוץ של אינבידואליסטים שעושים מה שהם רוצים ולא שמים קצוץ. פרובינציה קטנה, כפר. בגלל גאוות היחידה של הכינרתים התפתחה  עם השנים קנאה ויריבות. הכנרתים קראו לנו "אפיקופניקים" ושירם הידוע הוא "אפיקים בת** אפיקים, כמה טוב לשים בת** אפיקים". אנחנו לא המצאנו עליהם שירים כי הם לא היו שווים את זה.

נקבע המשחק – הכיתה נגד הכיתה של יוסי בלורה, שהיו אז בכיתה ז'. לצעירים בינכם אספר שבלורות הן ג'ולים, אותם חרוזי זכוכית שהיה מקובל לשחק עימם בחצר. יוסי היה עילוי. בכל דבר – כדורגל, כדורסל, ריצה שחייה ומה לא. הוא היה שילוב בין יוהאן קרויף בכדורגל, איבן לנדל בטניס, דוקטור ג'יי בכדורסל, אלברטו חואנטורנה בריצה ומארק ספיץ בשחייה. הדעות חלוקות על המקור לכינוי שלו – חלק אומרים שבלורה זה בגלל שהוא היה טוב גם בבלורות וחלק אומרים שהראש שלו דמה לבלורה כשהיה יוצא משחייה. הכנרתים היו בוגרים ואנחנו צעירים, אבל חצופים ובלתי מנוצחים עד כה. איך יגמר המשחק ?

המשחק נקבע להיות באפיקים, במגרשנו הביתי, "המסלול". שחקנינו עלו ובאו: הראשון, ניב "פינאטס" פינסקי. שחקן סופה ואיש סופה, קשוח ומשקיען, פרוע ולא זהיר, מספר אחת  בתופסת אופניים ואלוף הארץ בחציית הירדן הלוך חזור בריצה על צינור המים ליד בית זרע (19 שניות). כששאלה אותו חברה שלו "איך אזכור את שמך ?” ענה לה "תחשבי על פין עושה סקי".

שני – ערן "וואני" כהן. אשף משחקי כדור באשר הם. כשרוני כמעט כמו יוסי בלורה. אתלט יוצא דופן ושנים ספורות אח"כ שחקן נבחרת ישראל בכדורמים. שלישי – אורי "סם" סהר. בלם טכני ומדויק,  כמעט כמו יוסי בלורה. גם היה בנחרת ישראל בכדורמים. רביעי – אבנר "נשר" רפפורט. עוד עילוי במשחקי כדור רק פחות אתלטי מוואני. ג'ון סטוקטון קטן. בעל  קואורדינציה קרובה לזו של יוסי בלורה.

הבלורות של אז

חמישי – ירון  "מותק" כרמי. שישי – יובל "בגה" דגאי, שוערנו. שביעי – אנוכי, העגל, טוב בהכל אבל בזכות ההשקעה ולא בזכות הכשרון. מהיר כמעט כמו יוסי בלורה. שמיני – אורן " פז" הירשפלד, חלוץ שורף שטחים בעל השתטחויות מרשימות ודבקות במטרה. תשיעי – תמיר תירוש "מנעול שלוש שלוש", הפיקח והמחושב מכולם.

העשירי – אבנר "לולי" לולב, השוער המהולל שהשתעמם ויצא מהשער, גם כן שחקן נבחרת ישראל בעתיד. אחרון חביב –ניר "ניירות" רוט, שחקן הרכש שהצטרף מהכיתה שמעלינו. היחיד שידע אצלם מה זה כדור. חלוץ בנשמה שעתידו הגדול עוד היה לפניו בתור חלוץ ענף הבננות בטורניר הענפים המסורתי.

שחקניהם עלו ובאו. יוסי בלורה וכל השאר. לא נעים להגיד אבל באמת שזה לא היה משנה עם מי הוא היה בא. היה את שגיא השוער המצוין, היו רון כינרתי וינון גביש והיו עוד, אבל כולם היו יותר עגלים ממני. פושטקים אחד אחד כמו כינרתים טובים. Bad boys.

הקהל היה מצומצם מאוד. אז לא חשבנו על פרסום או על עידוד של הורים. בנות ? הן היו מוקצות, לא מבינות כלום, רק מרכלות והורידו לנו את הרמה של הכיתה. זה היה משחק של כבוד בין גברים. במשחק של כבוד גם לא צריך שופט. משחקים יחפים בלי כיסוחים ובלי לכלוכים. השער הוא שתי חולצות שסימנו את הקורות. כדור שעובר בין הקורות אבל גבוה יותר מידי השוער כשהן מושטות למעלה לא נחשב גול. קבוצה אחת משחקת בלי חולצות ונקראת "הערומים" והשנייה עם חולצות נקראת "המתים".

הגיעו לצפות ימי "החתול" שפירא, שעוד בכיתה ב' עשה ניתוח לב לראשן של צפרדע והיום הוא רופא בכיר, שי "שייבה" בהיר, ועידו "קוצי" לוי שעמד וחייך כהרגלו, חוש על סיגריה נובלס.

המשחק התחיל. הצעירים והאמיצים מול אימפריה של איש אחד, גוליבר. מה אספר לכם, חושך בעיניים. מה שגרמניה עשתה לברזיל במונדיאל האחרון קטן לעומת מה שיוסי בלורה עשה לנו. בעיטה, נגיחה, עוד בעיטה, גול עצמי, בעיטה, עוד גול עצמי . . .

הצלחנו להבקיע גול, אני חושב שהמבקיע היה שחקן הרכש ניירות. התעודדנו וחשבנו שאפשר לחזור למשחק. לא נגד יוסי בלורה, זה היה מאוחר מדי. המשחק נגמר 9-1. את הביטוי "אבלים וחפויי ראש" המציאו בדיוק כדי לתאר מה שהרגשנו.

שנים אח"כ ניסיתי להבין מה קרה שם.

היריבות בין שני הקיבוצים היתה כבר אז ב-1980 ישנה מאוד ושרדה רק ממניעי נוסטלגיה. בתור ילדים היה לנו קל לטפח את השנאה הכיפית הזאת. מבחינת יחסי כוחות בין הקיבוצים אנחנו היינו רומא והם היו יהודה הקטנה. הסתבר לי שאת הכינוי "בלורה" יוסי קיבל בכלל באפיקים. את הבטחון העצמי המופרז שלנו לא איבדנו אז אלא כמה שנים יותר מאוחר, בסביבות כיתה ח' או ט'. לא עשינו שום חשבון נפש ופשוט הכחשנו את הכשלון. מה שעזר לנו היה היכולת של יוסי בלורה – מי יכול עליו ?!

הגרעין הקשה של הכיתה היווה את קבוצת כדורמים נערים הגדולה בתולדות המדינה. קבוצה שלא הפסידה פעם אחת במשך שנה תמימה והיתה השיקגו בולס של התקופה. 5 חברה מהמוזכרים למעלה התגייסו לסיירת המובחרת, אחד לשייטת והשאר ליחידות קרביות אחרות. בניגוד לאתוס של סאן אנטוניו, למרות היינו מגובשים ומאוזנים הפסדנו לקבוצה של איש אחד. בר כוכבא. עילוי.

בכיתות ט' עד יב' למדנו בתיכון בית ירח יחד עם הכינרתים ושאר המשקים (חוץ מהשמוצניקים כמובן) והיינו כולנו חברים טובים. הקסם של יוסי התפוגג לאיטו. הכשרון היה שם בשפע אבל הוא לא מימש אותו. העילוי העדיף להיות איש של החברה, בילויים וכייפים, ולא להשקיע בלימודים או בספורט. אני משוכנע שהיום הוא אפילו לא זוכר שהמשחק הזה התקיים. ולמה שמישהו שלא ידע הפסד יזכור עוד נצחון שולי ? אבל אצלנו זה היה אחרת, ועובדה שעד היום העגל זוכר.

 

לרובכם היה בעבר משחק כזה ואולי גם לכם היה יוסי בלורה. אנא שתפו.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  3. Yavor

    10 אוק 2014 07:15:30

    עגל – יופי של פוסט.
    קצת הרמתם את האף לשחק מול כיתה מעל. אגב, אמרת שניצחתם אחרים כי הייתם קיבוץ גדול, אבל גם יגור וברנר זה לא איזה קולחוז קטן…
    אצלנו בעמק אין קיבוצים בגדלים כאלו. אנחנו היינו 8 בכיתה (כולל בנות), אז או שהיינו מתאחדים עם קיבוצים אחרים (בעיקר בבית הספר), או שהיו מאגדים כמה כיתות ביחד להילחם באחרים. יש לי משפחה רחוקה מכינרת אבל אני לא בטוח בשמם – אולי יבור, אולי ורבר, או משהו אחר. אחד האחים (המבוגרים) חזר בתשובה ועבר לטבריה. מישהו מהם שיחק מולכם?

    1. עגל

      10 אוק 2014 07:23:49

      ינון, השמות שהזכרת לא מוכרים לי אבל אני יכול לברר.
      נכון, הרמנו את האף, ככה זה בגיל הזה, והכיתה שמעלינו באפיקים היתה גרועה אז קיבלנו ביטחון. בשיאנו היינו 37 ילדים בכיתה, בכיתה ח' אחרי כמה עזיבות כבר ירדנו ל-30 ילדים. עדיין המון ביחס לקיבוצים אחרים ולכן היה לנו יתרון.

  8. ido moria

    10 אוק 2014 11:55:31

    מעולה עגל. אני חולה על סיפורי קיבוץ…

    הנה אחד של אבא שלי:
    סבא (שם החיבה של אבא, כי היו לו קרחת מגיל 25 אז אי אפשר היה לדעת אם יש או אין לו שערות שייבה..) ומריון ( שזה דווקא בחור שיצא עם אחת מתנדבת לפני 5 שנים) התרברבו שבשר דורבנים הוא הבשר הכי טעים.. אחרי קצת זמן ו-2 קופסאות נלסון רצה התערבות והשניים עלו ליער עם רובי צייד.

    למחרת כל החברה הוזמנו למנגל של דורבנים. היה המון בשר וכולם היללו את מריון וסבא ששיחקו אותו וסיפקו את הסחורה. פתאום סבא חוטף עמוק צחוק, ועוזב את המקום. שהוא חוזר הוא רגוע והערב נמשך כרגיל. בסוף הערב רבקה הולכת לפנות את המגשים ומגלה בפחים זנבות של 7 חתולים….

    1. עגל

      10 אוק 2014 13:37:35

      מצחיק מאוד, אבל זה אמיתי ? ובאיזה קיבוץ מדובר ?
      יש לי סיפור דומה על מישהו שיצא לטיול קיבוצי עם הכלב שלו. בערב הוא בישל את הבונזו של הכלב וכולם אכלו והיללו את הטעם . . .
      כן, סיפורי קיבוץ/מושב ישנם הרבה, רובם מצחיקים והשאר עצובים.

      1. ido moria

        10 אוק 2014 23:32:38

        אני חושב שזה אמיתי.. שאבא מת הושבתי את כל החברים על שולחן ארוך במועדון והעלנו סיפורים, סיפור הזנבות עלה פעם אחת.

        מי שחושב שהסיפורים מתו שיחשוב עוד פעם.. הנה עוד אחד כיצד החברה הנייה דרסה את עצמה.

        בקיבוץ שלי לשעבר (אני לשעבר הקיבוץ הפך לאימפריה מספר אחת בישראל) מחלק קלנועיות חופשי חופשי, למעשה מי שהולך שם ברגל הוא אורח או מתנדב. החברה הנייה כמובן התניידה בקלנועית שיום אחד הקלנועית נעצרה. הנייה ירדה לבדוק מה קרה. היא בדקה את הבטרייה, את הגלגל הקידמי ואז סובבה את הידית ונדרסה.

  10. מנחם לס

    10 אוק 2014 15:51:18

    לי ישנה פינה חמה בלב לקיבוצים אפילו שמעולם לא גרתי באחד.

    הסיפור הראשון פותח את ספרי 'חיצים ובונבונים' על המלחמה שהיתה ביני (ילד בן 15) לבין כל קיבוץ הראל ובני אדמורסקי בראשו, כשהייתי שם במחנה עבודה של 'השומר הצעיר' (אני, איש 'מכבי הצעיר' בלב ובנשמה, הולך למחנה של השומר הצעיר? זה הכל בגלל אתי אשכנזי – אחת החתיכות העליונות שהיו לי מאז ומעולם – שהייתי מאוהב בה מכף רגל ועד ראש. אני כבר אז הייתי מיו חולה מין כזה). לאלה שלא יודעים, 'הראל' היה הקיבוץ השמאלני ביותר בארץ, כמעט 'קיבוץ קומוניסטי'. בקיצור, זה היה בזמן אולימפיאדת 1952 בהלסינקי, כשהתפתח ויכוח גדול ביני לבין כמה מבני הקיבוץ (שבני אדמורסקי היה השרוף ביותר שלהם, עם מנהל העבודה ששכחתי את שמו, שנעלם לכמה ימים אחרי שהשפלתי אותו ואת כל בני הקיבוץ!!!). את הסיפור כתבתי במלואו בהקדמה לספרי. אולי אכניס אותו הנה באחד הימים.

    הסיפור השני הוא אחותי מרנינה ז"ל (מבוגרת ממני ב-6 שנים; נהרגה בתאונה מחרדת כשהיא וחברה צועדות צעדת בוקר לצד הכביש הראשי בין גבת ונהלל, ומכונית שטסה בסיבוב איבדה שליטה והרגה אותה על המקום) גדלה מגיל 3 בקיבוץ גבת, גידלה שם 5 ילדים, וכל ביקור בישראל כלל 3-4 ימים בגבת. ושרון עדיין גרה שם עם המשפחה שגידלה כולל בן שמשחק בנבחרת ישראל בכדורמים, ולכן בכל ביקור בישראל גבת היא עדיין נקודת ביקור.

    הסיפור השלישי הוא שלמרות שהייתי כאילו 'איש גבת' בגלל אחותי, לא לקח הרבה זמן והפכתי לאחר מ-"אוייבי הציבור מס' 1" בגבת בגלל משחק גמר גביע כדורסל מסויים בין נערי הפועל קרית טבעון וגבת, בגבת,כשאני בן ה-15 הפוינט גארד של קרית טבעון, ובסוף בגלל שיפוט עויין (במשחקים בין 'עירונים' וקיבוצניקים, השופטים היו תמיד עבור הקומוניסטים) שנתן לגבת נצחון חטפתי את הגביע וברחתי איתו ולא תפסו אותי. שבוע אח"כ אבי החורג נסע לגבת עם הגביע ונתן אותו למזכירות הקיבוץ. שווה סיפור שפעם בהזדמנות – אולי – אכתוב עליו.

    הסיפור הרביעי הוא של אחרי הצבא ולפני הטיסה לארה"ב ללימודים, כשהייתי שנה אחת מורה ההתעמלות בקיבוץ השמאלני ביותר הזה, וכל מה שאני עושה אחרי השעורים ובהפסקות זה להעצים בפני תלמידי (ביניהם שני אלופי ישראל בשחייה) את הקפיטליזם ועליונותו על הסוציאליזם.

    כרגיל, בסוף הדוק הזקן צודק, והעובדה היא ההפרטה בכל הקיבוצים, אבל שער העמקים עדיין לוחמת ולא מוותרת. כנראה שלא שיכנעתי מספיק טוב!

    2. עגל

      11 אוק 2014 17:11:08

      מנחם, אולי תרחיב על חלק מהסיפורים שלך? זה יהיה הצלחה כמו סיפורי אדלפי. ההורים שלי בגילך ויש להם סיפורים מצחיקים ברובם

  11. משה לניר

    11 אוק 2014 15:45:33

    מנחם, היית מורה ספורט שלי במוסד שער העמקים. מורה מצויין. זוכר את סיפוריך על החוג הסלוני בעיר… נעצבנו כאשר החלטת לסוע לאמריקה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט