על מהויותיו של הספורט – סיכום של דמיון ומציאות (27) / מולי

write sport
write sport

על מהויותיו של הספורט –  סיכום של דמיון ומציאות (חלק עשרים ושבעה) / מולי

נו טוב, אחרי עשרים וששה פרקים הגיע זמן הפרק העשרים ושבעה במספר שיהיה פרק סיכום של פרוייקט הכתיבה שלי על מהויותיו של הספורט, לפחות עד הודעה חדשה.

יש הטוענים שספורט הוא אולי הפעילות האנושית המאומצת השנייה המענגת ביותר.  אני אכן חושב שעל הראשונה אין עוררין והיא אינה ספורט טהור, וגם טניס שולחן – כשאני יכול לשחק בו הוא פעולה מהנה. ואולם,  לפחות עבורי, קריאה על ספורט מענגת אותי יותר מהספורט עצמו, ולא ממש חייבים לרוץ בה אם כי לעתים כן חייבים להתאמץ.

בנערותי, הכדורגל, טניס השולחן והכדורסל היו רוב עולמי.  פחות ללכת למשחקים (אם כי עשיתי גם את זה) ויותר לשחק בעצמי. רק לעתים נדירות יכולתם לשמוע אותי "מקריין" את פעולותיי כאילו אני פלה, למרות שאני מודה שבתקופה בה כינו אותי "ראש  הפלטינה" במשחקי הקט-רגל בבית הספר היסודי גם זה היה קיים.

מעולם לא אהבתי כדורגל על מגרש מלא, המשחק הזה היה כרוך ביותר מדי ריצה ופחות מדי נגיעה בכדור, עד היום אני מאמין שקטרגל שווה פי מאה מכדורגל. העיקרון הזה של ריצה מרובה ופחות מדי כדור הוא הסיבה בעטייה מעולם לא פיתחתי את יכולות הכדורגל שלי. כדורגל הוא משחק משעמם כאשר אתה ברוב המשחק רק רץ קדימה אחורה ימינה ושמאלה. טניס שולחן למשל, משחק בו אתה עסוק במשחק עצמו כל הזמן, (וכמעט ולא רץ) התאים לי הרבה יותר.

וכל כמה שאהבתי כילד לשחק, הרי  אפילו כילד אהבתי לקרוא על ספורט הרבה יותר. אחת הטרגדיות של חיי היתה בעיניי כילד היא שהיה לי רק אח אחד ולא עשרה וכך לא יכולנו לפתוח קבוצת כדורגל משפחתית כפי שעשו אחד עשר האחים למשפחת בנקוצֶ'ק מהספר "אחד עשר האלופים" של אדוארד בס (עדיין מומלץ למי שיוכל להשיג עותק ישן נושן שלו).

הקריאה על ספורט לא היתה מוגבלת לספרים. מדורי הספורט בעיתונים למיניהם הם אולי הדבר היחיד הקבוע המלווה אותי מאז כתה בית או גימל, כמעט כל השאר התקדם, השתנה או החליף פנים, ורק התאווה למדורי הספורט בעיתון, רצוי בזמן ארוחה, נשארה מוטיב קבוע בחיי.

למרבית צערי מדורי הספורט השתנו מהתקופה בה הייתי ילד. כמות הצבע עלתה, הן בצבעי הגופנים שהיו שחור עם כותרת אחת אדומה במקרה הטוב וכעת הם בשלל גוונים וצבעים, הן במבנה העמוד שפעם היה ברובו כתוב, מעורר דמיון, וכעת הוא ברובו תמונות, לרוב צבעוניות, העוסקות פחות בספורט עצמו ויותר במה שמסביבו. גם אורך הכתבות הממוצע השתנה ועומד לדעתי ביום על עשירית ממה שהיה. חשבו: כמה מאמרים ראיתם לאחרונה במדור הספורט של העיתון היומי שאורכם זהה למאמרים שמנחם לס פרסם לראשונה לפני הרבה עשורים?

ואז הגיעה הטלוויזיה. היא הפכה את סוגי הספורט השונים בראש ובראשונה למובנים יותר. אני מתבייש לומר מה דמיינתי כשקראתי בעיתון על "קפיצה במוט" מספיק שאומר שהייתי בטוח שהיא לרוחק ולא לגובה… הכידון דמה לזה של סרטי האבירים (הו, כן, היה אז קולנוע) והאמינו לי שראיתי דיסקוס לראשונה בגיל 12 באולימפיאדת מינכן  מאז ועד ימינו, אגב, אני עדיין לא מבין למה מכנים את זריקת הכדור המשונה הזה שמחובר לשרשרת וידית "יידוי פטיש".

אבל, במקביל, הטלוויזיה העלימה את הנסתר, את המסתורי  ואת המדומיין מן הספורט. יצורים אגדיים כמו בובי צ'רלטון או פלה הפכו לאנשים "סתם" על חשבון יצירי הדמיון האגדיים שהם היו במוחי כשקראתי עליהם.  אגב, אני סקרן אם אהבתי לקרחות בגיל כל כך מוקדם (ואז זה לא היה באופנה כבימינו!) נבעה מכך שהגיבור שלי, בובי צ'רלטון, היה קירח.

וגרוע יותר, גם פעולות אגדיות קבלו מימדים ארציים. כולם מדברים על הגול של מאראדונה מול אנגליה, לא זה שנכבש עם היד אלא השני, זה בו הוא עבר ארבעה שחקנים וחצי מגרש לפני שכבש. הגול הזה אינו אגדי בעיני, הוא נחמד ויפה, אבל כשראיתי אותו ממש לא הבנתי ממה כל כך התלהבו כי אני, הרי,  ראיתי את עודד מכנס כובש גול שאם היה נכבש במסגרת המונדיאל, היה הופך לגול המדהים ביותר בהיסטוריה!  שמעו את התיאור שלי מהזיכרון: "מכנס מקבל שנבעט לכיוונו ליד עיגול האמצע, עוצר אותו בחזה מתקדם, והכדור מקפץ, ואז הוא מקפיץ את הכדור מעל המגן הראשון, ורץ קדימה, נוגח את הכדור שהוקפץ מעל המגן השני ושוב רץ קדימה, מעביר את הכדור עם ברכו מעל למגן השלישי,  מגיע מול השוער על סף רחבת השש עשרה ובאמנות מקפיץ את הכדור מעל השוער  ולתוך השער." הבעיה האמיתית והמהותית ביותר שלי עם ספורט היא שכל כמה שהגול הזה מדהים בצפייה טלוויזיה – והוא אכן מדהים – הוא לעולם לא יהיה מדהים כמו בדמיון שלכם, אם קראתם עליו כאן עכשיו לראשונה ולא ראיתם אותו בעבר.

ספורט הוא המון מהויות, עקרונות, תרגול, מיומנויות, מאמץ להגעה למירב ולמיטב…  אבל לפני הכול ויותר מהכול הספורט הוא משחק: הפעילות האנושית בה לדעתי הדמיון פועל במינון הגבוה ביותר.

אחרי שהספורט הופך למקצוע, לשגרה, רמת המיומנות והבנת המשחק אולי עולות, אך התאווה לדמיון שבמשחק, לעשיית ה"כאילו", מוחלפת בתאווה לנצח, בכורח להשיג, בשאיפה למצות את המרב והמיטב,  וזה בא כמעט תמיד על חשבון ההנאה והדמיון.        צר לי, אך אני לא רואה את כרמלו, קובי או להברון מקפיצים כדור בימים אלו ומקריינים את עצמם שהם, כשבדמיינם ובחצי המציאות,  מאג'יק ג'ונסון, וולט פרייזר או מייקל ג'ורדן. כשהם היו ילדים הם עשו זאת, אך כעת, כשהם מקצוענים, זו אחת היכולות שאבדה גם להם, כמו לרוב המבוגרים…

חלק מאיתנו מכורים לספורט, ואם קראתם את הפרסום הזה כאן, סביר שאתם אוהבים אותו יותר מהממוצע. עבור המכורים הספורט, יהא סוגו אשר יהא,  הספורט הוא מהות, הוא סוג של מנה עיקרית. ואולם, עבור רוב האנשים, אם תוציא את אלמנט המתח שבשידור החי, נגלה שהם יתייחסו לספורט (במקרה הטוב) כאל קינוח שני או שלישי.

את הספורט שלי אני מעדיף לחוות דרך העיניים ולא דרך הרגליים,  דרך הדמיון ולא דרך המציאות כלומר שאת הספורט שלי אני מעדיף לצרוך דרך האותיות מלאות הקסם ומפעילות הדמיון (ורצוי כמה שיותר מהן) ולא דרך התמונות הקפואות או הזזות במציאות או באמצעות מסך.

את הספורט שלי, אני מעדיף לחוות באמצעות הכתיבה שלי ושלכם, צוות הכותבים וצוות המגיבים כאן באתר ובמקומות אחרים,  ולכן חשוב לי כעת להודות לכל מי שכותב ולכל מי שמגיב כאן באתר.

אני לומד מכם, אני נהנה מכתיבתכם, ובעיקר, בעיקר, כשאני קורא אתכם  אני מדמיין…

ירושלים 2014

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. הטלוויזיה פגעה ברמת הכתיבה ושדורי הרדיו בספורט.
    כשראיתי ב-1961 את הסלטיקס נגד הניקס, הייתי באקסטזה ממש. הגעתי הביתה, לקחתי בלוק מכתבים וכתבתי את מה שראיתי או מה שחשבתי שראיתי.
    ההתלהבות היתה אדירה וכמוה הכתיבה.
    כשאני רואה היום משחק כדורסל גדול, ויודע ש-80% מהקוראים אותי ראו אותו משחק, כל רמת ההתלהבות והאנרציה שבכתיבה נעלמת או פוחתת, כי אין טעם לתאר דברים שראיתי, וכולם ראו איתי.
    לכן עדיין הכיף הגדול ביותר שלי בכתיבה הוא "מאמרים מהתיבה", או מאמרים על הקורות אותי כשאימנתי. ספורים שרק אני יודע והייתי עד להם.
    לתאר היום משחק שכולם חוזים בו הוא הדבר המתסכל ביותר. כל הכיף שבפרוזה נעלם.
    הטכניקה לקחה את הכיף שבכתיבה, ובהרבה לקחה גם את הדמיון מהמשחק.

  2. הכל כך נכון מולי.
    כדורגל לדוגמא זה ספורט שאני יכול 'לראות' רק ברדיו או מתיאורי אנשים, כי החוויה יותר מעניינת מהמשחק עצמו.
    אנשים כמו מנחם, שכתבו וכותבים על ספורט כמו שירה או פרוזה, אפילו מיתולוגיה, היום לא יקבלו במה כי יגידו, 'הלו מה אתה מגזים? כולה סבסב את השחקן ועלה לדאנק', כאילו זו פעילות רגילה של צחצוח שיניים, או התיאורים של קרבות האגרוף שאותם אני הכי אוהב שעל הכתב נראים גדולים מהחיים ועל המסך נראים כמו משהו הלקוח מהשוליים של החיים.
    אבל- יש שחקנים, נדירים, שלראות אותם גורם למוח להפליג בדמיון. כאלו שגורמים לך לחשוב שהכל אפשרי, ושעוד לא ראית הכל.
    כמו ג'ורדן, אולג'ואן, כמו מסי (או מראדונה) וכמו טייגר וודס בשיאו. אלו השחקנים שבשבילם הטלוויזיה נוצרה, ובשביל הגיבורים האלו, כשאתה קם ב-4 בבוקר כדי לראות בלייב מהלך אגדי שקורה ממש עכשיו בצד השני של העולם ויחרט בזכרון לעד, זה שווה את הכל .

  3. מה שמנחם ומולי מדברים עליו הוא מקצוע שפס מן העולם ושמו היה "סופר ספורט". העיתונאי לא יכל להסתמך על כך שראית את סיכום המחזור בטלוויזיה או היום שתראה את התקציר במרשתת. לפיכך, הוא היה צריך לגרום לך להבין מה בדיוק הוא ראה. במקום כתבי דימיקולו, היו אנשים בעלי יכולות של סופרים מן השורה לכל דבר ועניין.

    מולי, תודה רבה על סדרת כתבות מעשירה, מעניינת ורהוטה.

  4. נראה לי שברוב המקרים אפשר לראות ספורט בהנאה רק אם ניסית אותו ואתה מבין כמה זה קשה או יפה ואלגנטי מה שעשו הרגע מולך בטלוויזיה או האצטדיון..
    פתאום בשנה האחרונה אני צופה בתחרויות שחייה מהופנט..
    תודה על סדרת הפוסטים..

  5. מולי תודה על סדרה נהדרת שכיוונה אותי (ואני מניח שגם את שאר הגולשים) לנקודות מבט חדשות על הספורט ועל החיים בכלל.
    באמת חבל שנגמר…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט