הערה – תכננתי לפרסם פוסט אחד גדול ומושקע לאחר הסופ״ש אולסטאר אבל לבקשת העורכים אני משנה תכנית ומשגר חומר. פוסט זה נכתב על הרצפה ליד דוכן הפרצלים בווינטרסט ויתפרסם בחלקים!

מצאו להם סופ״שׁ לערוך אולסטאר, אני עומד מחוץ למלון שרתון ומחכה להסעה לאולם ווינטרסט. אני מסתכל בטלפון, מינוס שבע עשרה מעלות בחוץ, אבל מרגיש כמו מינוס עשרים וארבע. מהמלון הסמוך אני רואה אוטובוס יוצא עם לווי משטרתי מכל הכיוונים. זה האוטובוס של הכוכבים העולים בדרך להיום המדיה הראשון, שכנראה עלו מספיק כדי לקבל טיפול אח״מ. 

אני מטפס לאוטובוס ואיתי מטפסים כמה צרפתים וכמה סינים שגורמים למבטי אימה לשניה קטנה אבל אז כולם מיישרים מבט כי סך הכל לא נעים.  

סופ״ש האולסטאר נפתח עם יום מדיה עם הכוכבים העולים, שלאחריו אימון פתוח לתקשורת. משם מפוצלים השחקנים לפעילויות קהילתיות, וארועים לאוהדים ברחבי העיר, ולאחריו משחק הסלבריטים שנערך באצטדיון וווינטרסט ולאחריו משחק הכוכבים העולים ביונייטד סטדיום. 

אני מגיע מוקדם יחסית ליום המדיה, והנה המראה שמקבל אותי:

אני עושה סיבוב קצר, להכיר את את המקום, משנן את השמות, קורא על שחקנים שאני לא מכיר. לאט לאט המקום מתמלא בעוד ועוד עיתונאים, בליל של שפות, ערוץ הספורט (5?) נראים בסביבה

מהר מאד מתחוור לי שיחסי המדיה שחקנים שאני רגיל אליהם להם, לא קיימים כאן. במשחקים רגילים, למרות האווירה המוזרה שזה יוצר, האוהדים, המדיה, והשחקנים די מתערבבים באופן כזה או אחר. המדיה נמצאת בחדר ההלבשה ומסתובבת במסדרונות, השחקנים יוצאים לקהל ומדברים איתו בנקודות זמן שונות, העובדים מתייחסים אליך באדיבות יחסית. הרמוניה. באולסטאר המצב קצת שונה – הכל מתוכנת, מגודר וסטרילי. וככה לא יצא לנו ממש לראות את השחקנים או את הדינמיקה בינהם עד שהם יצאו לשולחנות.

השולחנות הם בעצם במות מוגבהות עם הגברה שעליהם יושבים השחקנים השונים, לכל קבוצה (ארה״ב נגד העולם) יש חצי שעה לשבת על הבמות בזמן שהעיתונאים נגשים אליהם ושואלים שאלות.

טפיחה כל הכתף, עתונאית בחליפה ורודה, תוקעת לי מצלמה בפרצוף ושואלת אותי מה אני מתכנן לעשות לולטיין דיי. היא מרשת על ערביה מהמפרץ. אני, מסתיר את התג, לא יודע למה, ועונה שבהתחשב שאני כאן, וולנטיין זה היום כנראה שלא הרבה. 

לֹוקה טים נכנסת למגרש. יחסי הכוחות לא משתנים ומרכז הכובד הוא עדיין סביב לוקה אז אני מחליט להסתובב קצת בין האחרים. מוריס ואגנר נראה די בהלם מכל המעמד ומדבר בפתיחות על כמה כיף לו להיות בדי סי שאף אחד לא מכיר אותו. ג׳וש אוקגי מתגלה כצעיר פיקח ורהוט שמדבר בחיוך על הקשר שלו לאפריקה, מדבר על מוזיקה שהוא אוהב מניגריה, ואיך ההסתגלות שלו לליגה עוברת.

מפה לשם אני סוף כל סוף מוצא את עצמי לצד דונצ׳יץ. הוא נראה כמו ילד גמלוני מקרוב אבל גם מפתיע אותי לגלות שהוא מקרין שקט פנימי ועצמה לא רגילה. כתבים צועקים לו שאלות (די מטומטמות אם יותר לי להגיד) בשלוש שפות והוא עונה לכולם בחיוך, ובמן טבעיות ורוגע. 

אחרי טים לוקה עולה טים יאנג לסבב הראיונות. שוב אותו קרקס אבל הפעם קצת יותר מאוזן. השיער של טריי יאנג שווה פוסט נפרד, אבל על הבמה יושב בחור צעיר עם קול צפצני וצחוק של נער. קשה לי לחשוב על שחקן שנראה פחות סופרסטאר ממנו אבל הכשרון שם. ג׳ה מוראנט הוא אופרה אחרת. כמו לוקה, מוראנט גם מקרין מן עצמה שלא מתאימה לבחור בגילו.

אני די נהנה לשמוע את השחקנים הצעירים האלו, וחושב לעצמי שהם הרבה יותר רהוטים ובוגרים משחקנים צעירים אחרים שפגשתי.

משם האירוע ממשיך לאמון קצר. קבוצה לוקה עולה ראשונה. אני מסתכל באימון וחושב לעצמי שהאימון מזכיר לי באופן חשוד את שיעורי ההתעמלות של המורה להתעמלות רובי. אבל זה מהנה לראות והשחקנים אוהבים לשחק אחד עם השני וזה כיף לראות. משם אני יוצא מהר להתחיל להתכונן לקראת משחק הסלברטיס ומשחק הכוכבים העולים!