על ווינריות ומנהיגות / ישראל קרמר

(ישראל קרמר הוא גולש ותיק, המגיב כאן בכינוי "הציפור הנדירה")

כמו חוכמת משחק, גם מנהיגות ווינריות הן תכונות שנולדים איתן, ומי שלא נולד איתן לא ירכוש אותן. מה אפשר לעשות, כדי להיות מהשחקנים הטובים ביותר חייבים כישרון מולד ותכונות מולדות, וכמובן שצריך גם עבודה קשה והשקעה רצינית ביותר. מנהיגים הם השחקנים היודעים להרגיע שחקנים במתח, יודעים להעיר על דברים שצריך להעיר ולתת מילה טובה כשהיא נדרשת. הם יודעים לסחוף אחריהם את שחקני הקבוצה שירצו להתאמץ מעל ומעבר כדי שחס וחלילה המנהיג לא יכעס עליהם, וכן הם כאלו שמילה טובה שלהם חשובה יותר מהרצאה של המאמן על עד כמה שהם היו טובים.  ובכך גם מוסיפים להפיכת השחקנים שסביבם לטובים יותר, ולגרום לקבוצה להיות שלם הגדול מסכום חלקיו.

אחת הדוגמאות הבולטות למנהיג משכמו ומעלה הוא לארי בירד. טייני ארצ'יבלד ששיחק עם בירד בחצי הראשון של שנות השמונים והיה הרכז הפותח של הקבוצה התייחס לאימון הראשון של בירד בסלטיקס וכה אמר: "לאחר 30 דקות באימון הראשון, ידעתי שהגיע אלינו אחד מהשחקנים הגדולים ביותר שראיתי. בלי להוציא מילה הוא הפך כמעט מיד למנהיג ללא עוררין שלנו. הוא שוחח איתי ולא התביישתי ללמוד מהצעיר, כי ידעתי שהשחקן הטוב בעולם מנסה לשפר את משחקי. למרות גילו הצעיר הרגשתי מין צורך לשחק טוב ולא לאכזבו. הוא בבת אחת הפך אותנו לקבוצה מצוינת."

דני איינג' ששיחק עם בירד בשיא של הקבוצה באמצע שנות השמונים אמר על בירד: "אני לא יודע איך זה, למה, ומדוע, אך כששיחקתי איתו, פתאום הרגשתי שאני משחק ביתר מאמץ, שכל ואחריות, כאילו אסור לי לאכזב אותו. איתו עשיתי דברים שלא עשיתי מעולם. כשהוא היה טופח לי על הגב ואומר 'משחק טוב', אפילו רבע שעה הרצאה של רד על שהייתי טוב, ואפילו מאמר בספורטס אילוסטרייטד, לא היו שווים כמו טפיחה על הגב ממנו."

בירד עצמו אמר על המנהיגות: "מנהיגות היא לגרום לשחקנים להאמין בך. אם אתה אומר לחברך לקבוצה שאתה מוכן לשחק הכי קשוח שאתה יכול, מוטב שתעשה זאת. שחקנים יזהו מיד מי שמזויף, והם יכולים לספר מתי לא נתת כל מה שיש לך." ובהזדמנות אחר אמר: "מנהיגות היא לצלול לכדור אבוד, לגרום לקהל להיות מעורב, לגרום לשאר השחקנים להיות מעורבים. זה יכול להיות לקחת אותה ובאותה מידה להתחלק בה. זו הדרך היחידה לקבל כבוד מהשחקנים." ונאים הדברים למי שאמרם!

לעתים השפעת המנהיגות יכולה להיות אף בלי יכולת משמעותית על המגרש כשמנהיגותם דוחפת את כל הקבוצה להתעלות מעל ומעבר, והמקרה הבולט ביותר הוא של ויליס ריד, שחקן הציר של הניקס, שהיה פצוע בגמר 70' וכשהוא עלה למגרש כשהוא מדדה, כל הקהל במגרש הביתי של הניקס עמד על הרגליים והריע והעלייה שלו למגרש הכניסה ביטחון בשחקנים שמנצחים את המשחק והקבוצה ניצחה את הלייקרס וזכתה באליפות כשריד קולע באותו משחק רק 4 נק'. המצטיין של המשחק היה בכלל הרכז וולט פרייזר, כשה-MVP של הגמר, ולא רק בגלל המשחק הזה, היה ויליס ריד.

המנהיגים הגדולים ביותר כג'ורדן, מג'יק ובירד הם גם ווינרים מופלאים. שחקנים רבים, ואף כוכבים גדולים ביניהם, רועדים ומשקשקים ברגעי ההכרעה ולא מתפקדים כפי שהם יודעים. לבם דופק כמו פטיש מאה קילו על הראש, והם היו מעדיפים להיקבר חיים מתחת לפרקט. להיות מוּלָכים ביגון שאולה רק לא להיות בסביבה באותן דקות או באותם משחקים מכריעים. אך השחקנים הגדולים ביותר כג'ורדן, מג'יק ובירד, רק תאמר להם "דקות מכריעות", "משחק חשוב", והם קופצים על זה בשמחה. שחקנים כאלו מתעלים בדקות ובמשחקים כאלו וכמה שהם טובים, במצבים כאלו הם אף טובים יותר ומתפקדים בקור רוח בלי שלכובד האחריות המוטלת עליהם תהיה השפעה. בין השחקנים בולטים היו גם מנהיגים וגם וינרים היו (חוץ מהשלושה שהוזכרו בראש הפסקה): ראסל, הבליצ'ק, ווילט (לא ברמה של ראסל בזה, אך עדיין הוכיח זאת ב-67' ו-72'), כארים, אוסקאר רוברטסון, ווסט, ביילור, ריד, קאונס, דה-בושר, פרייזר (שני האחרונים היו לעזר לריד במנהיגות הניקס אך ריד היה המנהיג הראשי), אנסלד, הייס, דניס ג'ונסון, אייזיאה, דומארס, שאקיל, דאנקן, קובי, ווייד, גארנט, פירס.  

יכולים להיות שחקנים שאמנם לא נולדו עם אופי של מנהיג, אך נולדו גם נולדו עם ווינריות מרשימה. בין הווינרים הראויים לציון שלא בלטו במנהיגותם היו סם ג'ונס, הצלף בסלטיקס של ראסל, שהוא "מר קלאץ' " המקורי (כשג'רי ווסט מהלייקרס בתקופתו מקבילה בחלק לג'ונס ידוע בכינוי זה), ג'רי לוקאס בניקס של תחילת שנות השבעים, רוברט פאריש מהסלטיקס של בירד וג'יימס וורת'י מהלייקרס של מג'יק.

בנוסף, ישנם ווינרים שלא רק שאינם מנהיגי קבוצתם, אלא יכולתם בינונית ואינם נמנים על הכוכבים, אך הם מהווינרים הגדולים ביותר, כמו רוברט הורי ודרק פישר.

ההצלחה המרשימה של הסלטיקס והלייקרס לאורך השנים (ללייקרס יותר יציבות לאורך השנים עם אחוזי הצלחה גבוהים יותר והשתתפויות רבות יותר בפלייאוף ובגמרים) הייתה בגלל ריבוי השחקנים המנהיגים והווינרים, לא פחות מריבוי השחקנים בעלי יכולת משחק מהוללת. הקבוצות הגדולות ביותר שלהם, מלאו ווינרים גדולים מהכוכבים הגדולים ביותר ועד קצה הספסל ולכן הן יכולות היו להגיע להישגים האלו. לאף מועדון אחר לא היו קבוצות כאלו לאורך שנים כפי שהיו לשני המועדונים האלו.

בירד עצמו אמר על ווינרים: "ווינר הוא מי שמזהה את כישרונות מתת־האל שלו, מפתח אותם למיומנויות ומשתמש במיומנויות האלו להגשים את מטרותיו." הדברים נכונים ביותר לבירד עצמו, אך יש להוסיף שכל זה יכול להתקיים רק כשהשחקן יכול לשמור על קור רוח ברגעים המכריעים, כי בלעדי זה, דבר לא יכול להצליח

.

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. תודה ישראל כתוב מעניין ובטח שכיף ללמוד על שמות שכאדם בן 34 הם נשמעים בערך כמו דוד בן גוריון.
    .
    אני לא אכנס לענייני סטט וכדומה על ענייני מהו לוזר ומהו ווינר כי אין לזה סוף (אישית אני חושב שאם קליעה כזו או אחרת קופצת על הטבעת מכאן ועד לקבוע גורמי אישיות זה רחוק מדי)
    אבל מה שהכי רחוק לי זה הדטימיניזם – האם ניסיון והתחזקות מנטליות לא יביאו אותך בסוף גם ללהיות יותר קר רוח, לקחת אחריות רבה יותר וכו?
    לדעתי העניה הרבה יותר קשה לשפר קליעה מאשר ללמוד איך לוקחים אחריות במשחקים חשובים.

  2. סאם ג'ונס אוחז עד היום בשיא של 47 נק' למשחק 7 בגמר nba (ויש לו גם 10 אליפויות, שני רק לראסל)
    אלג'ין ביילור אוחז בשיא של 61 נק' למשחק בסדרת הגמר (משחק 2 בגמר 62' אם אני לא טועה), ובמאזן של 8 גמרים ו0 אליפויות. ואף על פי כן אני מסכים עם מקומו ברשימה של הווינרים והמנהיגים (ווסט, אגב, שעל מקומו ברשימה זו לא ניתן להתווכח, עומד על 1 מ9)
    אהבתי את ההפרדה בין ווינריות למנהיגות- הגדולים באמת שהוזכרו בתחילת הכתבה היו גם וגם, אבל יש שחקנים שיש בהם רק תכונה אחת מהשתיים (פישר והורי הוזכרו בהקשר הווינריות, בהקשר המנהיגות הייתי מציין נניח את צ'ארלס אוקלי- לא עומד באותה שורה עם שלל כוכבי שנות ה90', לא השם הראשון וגם לא ה20 שחושבים עליו בהקשר של קלאץ' ו-ווינריות, אבל כן היה המנהיג שבדמותו עיצב את האופי לניקס של שנות ה90').

    לא יודע אם הייתי שם את וילט צ'מברליין ברשימה של הווינרים והמנהיגים, לאורך השנים עלו טענות כלפיו שהוא עסוק בעיקר במספרים שלו ומעדיף אותם ע"פ הצלחה קבוצתית, טענה שהופרכה חלקית באליפות של 67', שאז היה מלך האסיסטים. באליפות של 72' הוא כבר שימש כינור משני לווסט. ואפשר לראות זאת גם בהערכת השחקנים כלפיו- בשנים ההן הMVP נבחר ע"י השחקנים. בעונה שווילט קלע 50.4 למשחק ב48.5 דק' למשחק, התואר האישי הלך לביל ראסל, שהעריכו את המנהיגות והקבוצתיות שלו ע"פ המספרים המטורפים של צ'מברליין (והאופי של ראסל תורגם בסוף לאליפויות).

    ולגבי המשפט הראשון בפוסט, שחוכמת משחק היא דבר שנולדים איתו ואינו נרכש- אני פחות מסכים. אינטלגנציית כדורסל היא דבר שמתפתח, שחקן חכם הוא שחקן שלומד להתפתח ולהשתנות לאורך הקריירה שלו, ולפתח סטים של יכולות וכישורים בהתאם למה שדורש ממנו המשחק. לברון ג'יימס כדוגמה- הגיע לליגה על תקן כישרון על עם גוף ויכולות פיזיות שהן מתת אל, אבל הוא לא היה מחזיק כ"כ הרבה זמן בטופ ובסיטואציות משתנות אם לא היה לומד ומתפתח ומשדרג עצמו מבחינת חוכמת משחק. לברון של 2019 הוא לחלוטין לא לברון של 2003 מהבחינה הזו, גם לא של 2012.

    1. לסם ג'ונס ממוצע של 27 נ-' במשחקי שביעי והוא הצטיין בכולם וכמובן הוא לא היחיד סלטיקס שהצטיין בכולם…

    2. אפשר לפתח חכמת משחק על בסיס חכמת משחק מכובדת. אך כשאין מלכתחילה חכמת משחק כזה לא יהיה שיפור בחכמת המשחק.

    3. וילט ממש לא היה כינור שני לווסט אלא אחד משני הכוכבים המובילים ווילט אף זכה בתור ה-MVP של הגמר.

  3. לדעתי המושג "מנהיג" הוא אוברייטד. יש קבוצות שמנצחות ויש קבוצות שמפסידות, ומה קבוצות שמנצחות אנחנו בוחרים, הרבה פעמים כמעט רנדומלית, אחד שהוא ה"מנהיג".

    1. מנהיגות זה דבר ברור ולא בחירה רנדומלית אלא מי שמוביל את הקבוצה והשחקנים האחרים מצפים למוצא פיו ונשמעים לו כמו מייקל ומג'יק ולארי.

    1. תיקון לקל לשורה שמינית מלמטה בפסקה שבין הסרטונים על ריד ובירד: "בין השחקנים הבולטים שהיו… :"

    1. בהחלט מעניין, תודה רבה.
      אני מאוד אוהב את המאמרים שלך, אתה מעלה נקודות פילוסופיות שנותנות לקורא חומר למחשבה מעבר.
      תודה לך.

    1. לברון ודוראנט וקאווי. אולי יש עוד מספר וינרים כמוהם, אך הם הבולטים וגם כמנהיגים ואין יותר מהם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט