שחקנים שאסור לשכוח: מחמוד עבדול ראוף – הכוכב שהופל / אשך טמיר המקורי

מחמוד עבדול ראוף היה אחד השחקנים המיוחדים בהיסטוריה של הליגה.
הן מבחינת משחקו, והן מבחינת סיפורו.

הבחור שיחק רק 9 עונות בליגה (ועוד 6 מעבר לים), אבל בהחלט השאיר את חותמו, ולהלן הציוץ הבא של פיל ג'קסון, מ-2016:

הוא היה סקורר מטורף מעמדת הפוינט-גארד, בימים שהדגם היה עדיין בחיתוליו.
(עוד על אחד מפורצי הדרך האחרים- מארק פרייס – כתבתי כאן)
למרות מספר עונות טובות, הוא מעולם לא הצליח לממש את הפוטנציאל העצום הטמון בו.
הסיבה לכך הייתה פחות קשורה לכדורסל, ויותר לאופיו המיוחד והבלתי-מתפשר ולסיפור שלו.

אז כדי שתתרשמו בעצמכם התרשמות ראשונית (או לאלה שזכו לראותו תיזכרו), ולפני שנתחיל בסיפורו, הנה סרטון קצר המדגים את המובים שהם סימני ההיכר של ראוף, שאכן כמו שג'קסון אמר, דומים מאוד לאלה של קארי:

Steph Curry before Steph Curry

"Never seen anything like Curry? Remind you of Chris Jackson/ Mahmoud Abdul-Rauf, who had a short but brilliant run in NBA?" – Phil Jackson Happy 50th to Mahmoud, one of craftiest players ever…and he played with Tourette syndrome!📼 Hoopmixtape

Posted by Ballislife on Saturday, 9 March 2019

אז בואו נתחיל את סיפורו בעובדה הבאה: הוא נולד תחת שם אחר – כריס ג'קסון.

הוא נולד לאם יחידנית, במשפחה ענייה מאוד באיזור רע במיסיסיפי, וסבל מתסמונת טורט שאובחנה רק בגיל 17 (ממאפייני התסמונת – טיקים גופניים או קוליים בלתי-נשלטים, וקווי אישיות אובססיביים-קומפולסיביים, עם נטייה לבעיות התנהגות וחרדות).

תחילת דרכו ככדורסלן אף היא הייתה מיוחדת, והוא התגלה בידי מאמנת כדורסל של בי"ס יסודי, בעת ששיחק בהפסקה במגרש הבית-ספרי. היא שמה לב לכישרונו המיוחד ושיכנעה את אימו לתת לו לשחק כדורסל מאורגן בבית-הספר.
במשחקו הראשון במסגרת זו, ולמרות שעדיין לא ידע את החוקים, הוא קלע 24 נק' – סימן לבאות.

בקולג' התסמונת המשיכה – הן הטורט, והן הסקורריות המופלאה והטבעית.

במשחקו השלישי במכללת LSU הוא קלע 48 נק'.
בהמשך עונת הפרשמן שלו שבר את השיא לנק' לפרשמן, עם 53, ובהמשך העונה שבר אותו שוב עם 55 (10 שלשות!).


את עונת הרוקי הוא סיים עם שיאי NCAA לפרשמן בנק' (965), ונק' למשחק (30.2).

לאחר שתי עונות בקולג' (מר מיסיסיפי פעמיים) הוא העמיד את עצמו לבחירה ב-NBA.

הוא נבחר במקום ה-3 המכובד בדראפט 1990 ע"י דנבר, אחרי דרק קולמן וגארי פייטון.
בעונתו הראשונה הוא העמיד ממוצע של 14.1 נק' באחוזים רעים, ב-22.5 דק', אחרי הרכז הפותח והקלע המוביל של הקבוצה, מייקל אדאמס, אשר התפרס על 1.78 מרשימים.
בתום עונה זו נבחר לחמישיית הרוקיס השנייה.
בעונה השנייה הוא שיפר את אחוזי הקליעה, אך נפל בדקות למשחק ובנקודות, כשאדאמס עזב אבל לפניו הועדף וינסטון גארלנד האלמוני.
ג'קסון חווה פציעה והעלה הרבה במשקלו, והחל לקבל תווית של באסט.
בשנה זו (91') הוא אף התאסלם, בעקבות השפעה ממלקולם X (עליו קיבל ספר ממאמנו ב-LSU).

הפריצה הגיעה בעונה השלישית.
לאחר שפתח ב-11 משחקים בלבד בעונה הקודמת, בעונה זו המאמן החדש דן איסל נתן לו את המושכות וכריס ג'קסון דהר.
הוא הוריד המון ממשקלו, פתח בכל 81 המשחקים בהם שיחק, היה הקלעי המוביל של הקבוצה עם 19.2 נק' למשחק, שיפר את קליעתו משלוש ל-35.5%, ודייק באחוז פסיכי מהעונשין של 93.5%.
הוא נבחר לשחקן המשתפר של העונה, ולקינוח נשלח לתחרות ההטבעות למרות שלא הטביע אפילו פעם אחת במשחק ליגה בקריירה הקצרה שלו עד אותה עת, לאחר ש-GM הקבוצה שלח לליגה לקט מביצועיו באימונים.

בתום עונה זו הוא אף שינה את שמו למחמוד עבדול ראוף.

ב-94', בעונתו הרביעית בקבוצה, עבדול ראוף המשיך להיות הרכז הפותח של הקבוצה ולהוביל אותה בנקודות, אך הסיפור הגדול היה בפלייאוף, שם הדיחה דנבר הצעירה והמלהיבה, המדורגת 8, את סיאטל האימתנית של פייטון וקמפ, הפייבוריטית הברורה והמדורגת ראשונה, ועוד לאחר שחזרה מ-0-2 לנצח 3-2.
הסינדרלה מדנבר לא נכנעה גם מול יוטה של סטוקטון ומלון, וחזרה מפיגור 3-0 ל-3-3, לפני שכשלה במשחק המכריע והודחה לאחר פלייאוף מזהיר ומלא השראה.

את העונה הוא סיים עם 95.6% מהעונשין – העונה השלישית בטיבה בהיסטוריה של הליגה בתחום הזה.

במהלך שתי העונות הבאות שלו, החמישית והשישית בדנבר, הוא המשיך לפרוח, להוביל את קבוצתו בנקודות, לתת מדי פעם תצוגה פסיכית (30 נק' ו-20 אסיסטים נגד פיניקס, 51 נק' נגד יוטה), ולמצב את עצמו בתור קלע-סקורר מיוחד ביותר בליגה, אשר עדיין בעלייה.
ב-96' הוא נתן את עונתו הסטטיסטית הטובה ביותר, עם 19.2 נק', 6.8 אסיסט, 39.2% מהשלוש, ו-93% מהקו.

אבל באותה עונה החל גם המפנה הגדול אשר יסמן את דרכו החוצה.

כי מחמוד עבדול ראוף היה הקולין קפרניק הראשון.
הכל החל כשסירב לעמוד במהלך ההמנון. הוא היה נשאר בחדר ההלבשה ועולה על המגרש לאחריו, או מעמיד פנים שמתמתח תוך כדי. כך זה התנהל במשך זמן מה, בשקט.
לאחר אחד המשחקים, עיתונאי מקומי הבחין בעניין ושאל אותו על כך.
מחמוד ענה על כך בפתיחות, ותיבת הפנדורה נפתחה.
בהמשך התראיין שוב על הנושא וטען כי הדגל האמריקאי עבורו הוא סמל לדיכוי, שלארה"ב היסטוריה ארוכה של עריצות, ושהוא בתור אדם דתי השואף למוסר מוחלט ועולמי לא מסוגל לתמוך בכך.
הדבר לא התקבל טוב אצל מאמנים, שחקנים, עיתונאים ובמיוחד אצל דייוויד סטרן הקשוח.
הוא הושעה ללא הגבלת זמן וללא שכר בשל סירובו לעמוד בזמן ההימנון.

ההשעיה לא נמשכה זמן רב – משחק אחד למעשה – מחמוד התייעץ עם אנשי דת מוסלמים והגיע לפשרה עם הליגה – הוא יעמוד, אך בעיניים עצומות, כשראשו מופנה לקרקע והוא ממלמל פסוקים מהקוראן למען הנדכאים באשר הם.

לדנבר זה הספיק.
הכיוון החדש של כוכבה, התעקשותו הבלתי-מתפשרת על דרכו הדתית והמוסרית, והפוקוס ששם על כך, לא התאימו לראשי הקבוצה והוא הוטרד בסיום אותה שנת שיא סטטיסטית לסקרמנטו.

שתי העונות שלו בסקרמנטו היו עגומות למדי – הוא צנח בהתמדה בדקות המשחק ובמספרים, סבל מפציעות ומיחס עוין בליגה, החל לאבד עניין בכדורסל ובגיל 28 עזב את ה-NBA לטובת פנרבחצ'ה הטורקית.
את העונה שם הוא לא סיים, והודיע על פרישה מכדורסל עקב אובדן עניין, כשהוא עוד לא בן 30.

לאחר עונה בה לא שיחק כלל, מחמוד ניסה לעשות קאמבק.
הוא חתם בונקובר גריזליס, אך לא הצליח לקבל דקות משחק ולהשאיר חותם.
בסיום אותה עונה הוא חזר אל מעבר לים.

מחמוד החל בנדודיו ברחבי העולם, כשהוא משחק ברוסיה, איטליה, יוון, ואפילו ערב הסעודית ויפן.
במהלך שנים אלו הוא אף קרע את האכילס, וחזר לקאמבק נוסף לאחר עוד שנה בחוץ, כשהוא מספיק עוד לקלוע 18 נק' למשחק ביפן לאחר הפציעה.
ב-2011 הוא פרש – והפעם סופית.

הנה סרטון קצר שמסכם את סיפורו של הסקורר המפוספס:

מחמוד עצמו טוען שהוא מעולם לא איבד עניין ב-NBA, אלא נדחף החוצה בגלל דעותיו, דתו, ואורח חייו.
הוא טוען שמאז שהפך למוסלמי ומאז הסערה התקשורתית סביב ההימנון הוא הפך תמיד ל"שעיר לעזאזל" בדנבר, שסימנה לו את הדרך החוצה, למרות שתמיד שמר על מקצוענות בכל הקשור לכדורסל.
"שנותי הטובות ביותר נלקחו ממני, אנשים לא נתנו לי צ'אנס בגלל דברים שמעבר לכדורסל, i've been blackballed (הוטל עלי חרם סודי)".
הנה הוא מספר על הצד שלו:


מספר תצוגות שיא מהקריירה הקצרה של ראוף ב-NBA:

ראש בראש נגד הגדול מכולם, 32 לראוף, 39 לג'ורדן, דנבר קוטעת לשיקגו 96' רצף של 18 נצחונות:

39 נק', 10 אסיסטים ו-8 שלשות נגד ג'ייסון קיד:

מוריד 51 נק' על הראש של סטוקטון ומלון:


הטורט של מחמוד שיחק אף הוא תפקיד חשוב בקריירה שלו.

הוא סיפר בריאיונות שונים, כי האובססיה המלווה לתסמונת דחפה אותו לקלוע מאות קליעות עונשין כבר בתור ילד, מתוך שאיפה לשלמות.

ישנו סיפור, כי פעם, בקבוצתו בתיכון, הילדים היו מתוגמלים על קליעות עונשין, ומסיימים את האימון מוקדם אם דייקו היטב.
מחמוד יום אחד ניגש לקו וקלע 283 קליעות עונשין רצופות, וכל הקבוצה השתחררה באותו רגע מהאימון.


הוא למעשה הקלע המוביל באחוזים מהעונשין בליגה בהיסטוריה עם 90.5%, שיא אותו אין הוא מחזיק (קארי מקום ראשון, ואחריו נאש ופרייס) משום שחסרות לו 39 זריקות לסף הזריקות שהליגה קבעה – 1200.

את האובססיה לשלמות בזריקה ניתן לראות אף בסרטון הבא – מחמוד מלמד ילדים איך להתאמן בזריקה מנקודות שונות במגרש, תוך שהוא מקפיד לומר בלהט, שוב ושוב – "אם זה נכנס אבל פוגע בטבעת זה לא נחשב! אם הכדור לא חוזר אליך זה לא נחשב!" על זה נאמר – גיא, מאחוריך.

רוצים עוד דוגמא?
ראוף קולע 102 מתוך 104 זריקות בחימום, בגיל 43 (אתם מוזמנים לספור). שימו לב כמה מתוך קליעותיו זה רק רשת, כמו שהוא מלמד:


כיום עבדול-ראוף משמש כקפטן-המשנה בקבוצת "-3headed monsters", בליגת ה-BIG-3 לשחקני עבר.
הוא אחד מכוכביה הבלתי מעורערים של הליגה, מרביץ הופעות כמו פעם למרות שנראה כמו הדוד דרו עם השיבה שזרקה בשיערו וזקנו, נותן ווינר שוטס, ותענוג גדול לראות אותו. מומלץ.

והנה כמה הופעות שלו בליגה זו.
בסוג של סגירת מעגל, הוא סוף סוף כוכב בין בני דורו.

לפוסט הזה יש 34 תגובות

  1. היה כשרוני אבל זה שקר מוחלט מה שהוא אמר בזמנו שהוא נדחף החוצה בגלל דתו ואמונתו.
    הוא נדחף החוצה בגלל דעותיו הקיצוניות.
    ארה"ב היא סמל לדיכוי? איך בדיוק? זו לא במקרה המדינה שהצילה את העולם ב-2 מלחמות עולם?

    כריס ג'קסון עצמו הוא מי שדחף את מחמוד אבול ראוף אל מחוץ לליגה.

    1. מה קיצוני בדעותיו או במעשיו?
      הוא לא עשה כלום, חוץ מלציית למצפונו ולא לעמוד בהימנון.
      לא פגע באף אחד.
      לא הביע שום דעה קיצונית חוץ מסוג של מוסר מוחלט וצדק לכל.
      ארה"ב היא המדינה אשר משקיעה מאז ומעולם הכי הרבה בצבא שלה, וזה למרות שאין לה אויבים טבעיים.
      היא פלשה למדינות רבות, התערבה באחרות, והרבה מזה, אם לא הכל, מונע מאינטרסים כלכליים שלה.
      לאוס היא המדינה המופצצת בהיסטוריה, וזה רק בגלל שארה"ב זרקה עליה את כל הפצצות שנותרו במטוסים לאחר יעפי ההפצצות בויאטנם.
      הסיפור עם היחס של המשטרה לשחורים במדינה ידוע, גם היום.
      זאת מדינה שיש בה קטבים מנוגדים רבים. זהו בהחלט דיון ארוך ומורכב.
      .
      בנוגע להוצאתו מהליגה – אני לא יודע מה היה יותר, אם נדחף כפי שאמר או איבד עניין כפי שכתוב בוויקיפדיה.
      אנחנו יכולים רק לשער, והבאתי את שני הצדדים.

      1. אני מקווה שמה שכתבת על ההפצצות בלאוס היה בדיחה.
        מה שהופצץ בלאוס היה הו צ'י מין טרייל – עורק החיים של הוייטקונג. אני בספק אגב אם את לאוס הפציצו פחות מאשר את וייטנאם אבל זה באמת לא קשור לראוף (שחקן אדיר)

        1. מתוך ויקיפדיה:
          .
          Massive aerial bombardment against the Pathet Lao and invading People's Army of Vietnam forces were carried out by the United States to prevent the collapse of the Royal Kingdom of Laos central government, and to deny the use of the Ho Chi Minh Trail to attack US forces in the Republic of Vietnam.[citation needed] Between 1964 and 1973, the U.S. dropped two million tons of bombs on Laos, nearly equal to the 2.1 million tons of bombs the U.S. dropped on Europe and Asia during all of World War II, making Laos the most heavily bombed country in history relative to the size of its population; The New York Times noted this was "nearly a ton for every person in Laos".[35] Some 80 million bombs failed to explode and remain scattered throughout the country, rendering vast swathes of land impossible to cultivate and killing or maiming 50 Laotians every year.[36] Due to the particularly heavy impact of cluster bombs during this war, Laos was a strong advocate of the Convention on Cluster Munitions to ban the weapons, and was host to the First Meeting of States Parties to the convention in November 2010.
          .
          מכיוון שביקרתי בלאוס (מזמן אמנם), אני זוכר את פרט הטריוויה של "המדינה המופצצת בעולם" וכן מזכרוני ממה שקראתי אז, הרבה מהפצצות הוטלו רק כדי להיפטר מהן לפני הנחיתה.
          בלאוס הפצצות שלא התפוצצו נמצאות בכל מקום, הן חומר גלם. אנשים משתמשים בהם לבנות גדרות וכו'.

          1. העניין של להיפטר מפצצות שלא השלכת הוא שטותי בעליל, המטוס ממריא מוייטנאם, מפציץ מוייטנאם ונוחת בוייטנאם, למה לטוס עד לאוס כדי להיפטר מפצצות? זה כמה עשרות/מאות קילומטר, לא 200 מטר הצידה. איזה יתרון יש לזה? למה שלא יפטר מהפצצות העודפות שלו, ובכן, בוייטנאם?
            .
            ואגב, גם בציטוט פה מוויקיפדיה, לאוס היא המדינה המופצצת ביותר ***ביחס לכמות האוכלוסין***, מדד משונה מעט אם לדעתי תשאל.
            שתי המדינות די דומות בשטח (וייטנאם גדולה בכ 30%) אבל בוייטנאם יש כמעט 100 מליון תושבים, בלאוס 7 (פחות מישראל) ככה שגם אם הורידו על וייטנאם פי 10 יותר פצצות לקמ"ר מאשר בלאוס, עדיין לאוס תהיה יותר מופצצת/נפש.

            1. מה?
              קמבודיה גובלת רק בדרום וייטנאם ואין שום סיבה לנחות שם

    2. Barry ,
      אתה (לדעתי) צריך לשנות פרספקטיבה בשביל להבין את מחמוד עבדול ראוף.
      הוא גדל בשנות ה-70' במיסיסיפי. הוא גדל כילד שחור עני.
      תקופת המחאה שלו? שנים בודדות אחרי המהומות ב-LA. אנחנו מדברים על התקופה בה שאלת היחס בין האוכלוסייה השחורה בארה"ב לבין הממסד (בדגש על האכיפה המשטרתית) הרימה את ראשה.
      תתבונן על הסיטואציה מנקודת מבטו. מחאה כנגד סמלי השלטון אותו הוא תפס כמדכא, זו מחאה לגיטימית. לא הייתה פעולה אלימה מצדו.
      השורה התחתונה היא שהוא נפל קרבן לשמרנות של ה-NBA בעידן שטרן.

  2. נתן הבזק בליגה.
    הסיפור הקלאסי על בחור שעשה שינוי אישי, מדבר עליו הרבה, מזיין לכולם את המוח ואח"כ חושב שלא אוהבים אותו כי הוא דתי/טבעוני/שחור או מהעדה הרומנית.
    זה לא בגלל זה יא אהבל… זה בגלל שאתה לא סותם את הפה בנושא ורק מנסה להסביר לנו למה אתה צודק.
    שחרר אותנו. לך תנאם ותסביר למישהו אחר.
    תופעה נפוצה מדי לצערי
    חוצמזה טור משובח
    🙂

      1. זו בדיוק הבעיה !!!
        כולם חושבים שהוא זיין מוח
        הוא חושב שכולם שונאים אותו
        כל צד חושב שהוא צודק
        כל צד צודק קצת
        ויאללה בלגאן של קצרים בתקשורת…..

  3. אי אז ב-96', כאשר עבדול ראוף נשלח בטרייד לסקרמנטו (תמורת מרצ'ולניס), ה-GM של הנאגטס אמר שלסקנדל ההימנון, ולפציעה ברגל (השביתה את ראוף בשליש האחרון של העונה) היה חלק בהחלטה על הטרייד.
    (מפתיע ומשעשע לקרוא על תקופה בה ה-GM יכל להרשות לעצמו להודות על תהליכי קבלת החלטות שכאלו)
    .
    תודה, טמיר.

  4. האמריקאים רגישים נורא ל"מסביב" (ההמנון, הדגל, איך מבטאים מחאה – אפילו שקטה) במקום לתכלס (הבעיות בחברה שמביאות למחאה). מזכיר לי את אשתי שאם אני מתעצבן זאת הבעיה ולא משנה הסיבה 🙂

  5. Rauf is on fire.
    אולי השחקן האהוב עליי שלא ראיתי אותו בזמן אמת.
    אין ספק שהאחוז האפקטיבי של הבחירה שלו לשבת כדי לעמוד על שלו היה הרבה יותר גבוה היום מאשר בשנות התשעים.

  6. ראיתי אותו בביג 3 כשחיפשתי סרטונים של נייט משם וזה מדהים. הוא היה מבוגר בהרבה מהשחקנים לידו וזה לא הפריע לו לככב

  7. חבל עליו. היה בין הראשונים ובתקופת סטורן זה היה טאבו.
    בסופו של דבר ילד טוב דשניזרק בין הכסאות. לדעתי הוא לא ביקש ליצור 'תנועה' אלא רק להביע את דעתו. תמימותו עלתה בעוכרותיו. הוא היה שחקן מאד לגיטימי.

  8. מר טמיר כתבה מעולה שוקראן. מתבייש להודות שלמרות גילי המופלג פספסתי אותו לגמרי בזמן אמת (כמו נתניהו עסקתי כנראה בחיים עצמם במקום בדבר האמיתי). ואיזה פספוס! ראיתי אותו בביג3 ונדהמתי. אמרתי לעצמי זה לא סתם שחקן, הוא קולע כמו שמים זורמים. אחרי הפוסט הזה אני מבין את גודל הפספוס. שחקן מדהים ונראה גם אישיות מרשימה. יישר כח אשך.

  9. בעולם הפאנקי היפהופ האלטרנטיבית אבדול אחים הוא כוכב. בתחיחת המאה ווילפריד ז'אן ועוד כל הזמן הזכירו אותו.

    הסטירה באורך החיים הליברלי שאומר עשה כל מה שבא לך כל עוד אינך פוגע באחר . לבין הלאומנות אינה נתפסת בעייני. אולי מי מהאמריקאים יסביר .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט