ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 7 – טורונטו ראפטורס 2016

ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 7 – טורונטו ראפטורס 2016

מהשלבים המאוחרים של פלייאוף 2016 זכורים הקאמבק של גולדן סטייט נגד אוקלהומה בגמר המערב ו-11 השלשות של קליי במשחק 6 ובעיקר הקאמבק של קליבלנד בגמר נגד אותה גולדן סטייט, ומהסדרה עצמה השלשה של קיירי על הפנים של סטף והגג של לברון על איגי, אבל על אוקלהומה וקליבלנד כבר כתבתי, ועל גולדן סטייט אני עוד אכתוב, ולכן הכתבה השביעית בסדרה "ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות" תעסוק בקבוצה הרביעית שעלתה לגמר האזורי, שהיא הטורונטו ראפטורס של 2016.

מאזן: 56 – 26 מקום שני במזרח.

חמישייה: קייל לאורי, דמאר דרוזן, דמארה קארול, פטריק פטרסון/לואיס סקולה, יונאס ולנצ'יונאס/ביסמאק ביומבו. שחקנים מובילים מהספסל: קורי ג'וזף, טרנס רוס, נורמן פאוול, ג'יימס ג'ונסון.

מאסאי יוג'ירי נכנס לתפקיד הג'נרל מנג'ר של טורונטו בקיץ 2013 וזיהה שהכוכבים של הקבוצה צריכים להיות לאורי ודרוזן, ולא החורים השחורים האחרים שהיו בקבוצה, ולכן הוא העביר את אנדראה ברניאני לניקס ובמהלך עונת 2014 את רודי גיי לקינגס. באותה עונה דרוזן נבחר לראשונה לאולסטאר והראפטורס סיימו עם שיא מועדון של 48 ניצחונות, והפכו לקבוצה השנייה ברציפות, אחרי גמר המערב של ממפיס ב-2013, שרושמת את עונת השיא של המועדון מיד אחרי שרודי גיי מועבר על ידיה בטרייד. טורונטו סיימו במקום השלישי במזרח, אבל הודחו בסיבוב הראשון נגד ברוקלין, כאשר לארי נחסם על ידי פול פירס בזריקה האחרונה. גם ב-2015 הראפטורס שברו את שיא הניצחונות של המועדון, והעמידו אותו על 49, אבל שוב הגיע פול פירס, הפעם במדי וושינגטון, ושלח אותם הביתה בסיבוב הראשון, הפעם בסוויפ.

בעונת 2016 המשיכו טורונטו את ההתקדמות, בעיקר בזכות שיפור נוסף ביכולות של צמד הגארדים שלהם, והעמידו את השיא החדש של המועדון על 56 ניצחונות, מה שהספיק למקום השני במזרח, כלומר שני סיבובים עם ביתיות. היריבה בסיבוב הראשון הייתה אינדיאנה, בראשות פול ג'ורג', אבל עם סגל לא כל כך ברור לידו. בכל זאת, רבים סברו שפול ג'ורג' יוביל את אינדיאנה לניצחון בסדרה, בעיקר מכיוון שטורונטו לא עברו סיבוב פלייאוף מזה 15 שנים. במשחק הראשון ג'ורג' קלע 33 עם 6 אסיסטים ו-4 חטיפות וביחד עם 5 חסימות של הרוקי מיילס טרנר זה הספיק לניצחון חוץ, בזמן שלאורי, ולנצ'יונאס ודרוזן, שלושת השחקנים המובילים של טורונטו, קלעו ביחד 37 נקודות ב-12/46 מחרידים מהשדה, אבל ההגנה של טורונטו השתפרה ב-2 המשחקים הבאים, ספגה רק 87 ו-85 נקודות בהתאמה וטורונטו עלו ל-2 – 1 בסדרה, אם כי את משחק 4 הביתי אינדיאנה לקחו בקלות והשוו את הסדרה.

משחק 5 היה משחק השיא של פול ג'ורג' שרשם 39 נקודות, 8 ריבאונדים ו-8 אסיסטים, אבל דרוזן קלע 34 משלו וקאמבק ברבע האחרון סידר לטורונטו ניצחון. את משחק 6 אינדיאנה ניצחו שוב בקלות, ונדמה היה שאנחנו מתקרבים לשחזור של 2014 מבחינת טורונטו, כלומר הפסד שלהם במשחק 7 של הסיבוב הראשון, אבל בגלל או למרות דרוזן שלקח את המשחק על עצמו בצורה מוגזמת וקלע 30 ב-10/32 מהשדה ודקות טובות שלו הובילו את טורונטו לבריחה במחצית השנייה. קאמבק של אינדיאנה וריצת 15 – 2 ברבע האחרון הורידה את ההפרש ל-3 בלבד 2:30 לסיום, אבל טורונטו הצליחו לשמור על הביתיות ולעבור סיבוב בפלייאוף, לראשונה מאז 2001.

בסיבוב השני היריבה הייתה מיאמי בהובלת וויד, וויטסייד ודראגיץ', לאחר ששארלוט הובילה כבר 3 – 2, אבל וויד העלה כמעט לבד את ההיט לסיבוב השני. גם כאן סברת הרוב הייתה שמכיוון שלמיאמי יש כוכב על מהסוג שאין לטורונטו זה יספיק לניצחון בסדרה. את המשחק הראשון סיימו 2 הרכזים עם 10 החטאות מהשדה, אבל דראגיץ' עם 10/20 ו-26 נקודות, לעומת 3/13 של לאורי ו-7 נקודות ומיאמי לקחו את הביתיות. המשחק השני היה צמוד לכל אורכו ושלשה של דראגיץ' כפתה הארכה, אבל מיאמי לא הצליחו לקלוע עד הדקה האחרונה של ההארכה, וטורונטו השוו את הסדרה שעברה למיאמי בשוויון 1.

משחק 3 היה דו קרב בין קייל לאורי, שקלע 33 נקודות, ובין דווין וויד, שקלע 38, אבל כמה החטאות של ההיט במאני טיים הספיקו לניצחון צמוד נוסף של טורונטו. הצד השלילי של המשחק מבחינת הקנדים היה הפציעה של יונאס ולנצ'יונאס ומתן המקום בחמישייה לנגר העל ביסמאק ביומבו, שיצא המנצח הגדול של הפלייאוף הזה בסופו של דבר, אבל עוד חזון למועד… במשחק 4 וויד שוב היה הקלע המוביל, הפעם עם 30. לאורי לעומת זאת, חזר לסורו עם 2/11 מהשדה, ודווקא ביומבו הרשים בטורונטו עם 13 נקודות, 13 ריבאונדים והפלוס מינוס הכי גבוה של הקנדים, אבל המשחק היה צמוד. החטאה של דרוזן ושתי החטאות של ג'וזף אפשרו לוויד להשוות ולכפות הארכה. מיאמי הובילו ב-2 כשנותרו 40 שניות להארכה והורידו את השעון עם התקפה ארוכה שהסתיימה בסל ועבירה של דראגיץ', ומיד לאחר מכן חטיפה ודאנק של וויד סגרו את המשחק.

בשלב הזה לאורי ודרוזן נכנסו סוף סוף לעניינים. במשחק 5 דרוזן היה זה שקלע 34 נקודות, ולאורי קלע 36 במשחק 6, אבל 30 של דראגיץ' הובילו את מיאמי המאוזנת יותר לניצחון בית נוסף, ולקיומו של משחק 7, בו טורונטו הביסו 116 – 89, בעזרת 35 של לאורי, ועלו לגמר אזורי ראשון בתולדות המועדון, והפעם נגד קליבלנד של לברון וקיירי.

קליבלנד הגיעו לגמר המזרח אחרי 2 סוויפים קלילים על דטרויט ואטלנטה ושיא שלשות למשחק פלייאוף והייתה הסכמה די רחבה שטורונטו ששום דבר לא הולך להם בקלות בוודאי לא יהיו אלה שיקשו על קליבלנד בדרך לגמר נוסף, וכל משחק צמוד יהיה מפתיע. 2 המשחקים הראשונים הוכיחו בדיוק את זה כשנגמרו בהפרשים של 31 ו-19 בהתאמה, ולברון אפילו נתן לקיירי להיות הקלעי המוביל ב-2 המשחקים. הסדרה עברה לטורונטו כשההתלבטות הגדולה בקליבלנד הייתה מי תהיה אלופת המערב אליה צריך להתאים את תכנית האימונים.

טורונטו לא ויתרה. במשחק 3 דרוזן קלע 32 ב-12/24 מהשדה, לעומת 13 ב-3/19 של קייר, אבל לברון קיזז את זה עם 24 נקודות ו-8 ריבאונדום משלו. מי שניצח לטורונטו זה היה ביסמאק ביומבו עם 7 נקודות, 4 חסימות ו-26 ריבאונדים, וכמובן גם שליטה מוחלטת בצבע, וטורונטו השיגו ניצחון ביתי 99 – 84, במשחק שבדיעבד סומן כמשחק מנוחה של קליבלנד רגע לפני הגמר, ולא רבים לקחו אותו ברצינות. משחק 4 באמת הלך צמוד יותר כאשר לברון קלע 29 ב-11/16 נהדרים מהשדה וקיירי 26 ב-11/21, אבל בצד השני לאורי קלע 35 ודרוזן 32 וביומבו המשיך לשלוט בצבע עם 5 נקודות, 3 חסימות ו-14 ריבאונדים. החטאות בקלאץ' של ג'יי אר סמית וקיירי הכריעו את המשחק לטובת טורונטו ו-2:2 בסדרה.

הרגע בו היה נדמה שזה אפשרי. וגם הרגע בו נגר על סידר לעצמו חוזה ענק…

אם לרגע נדמה היה שצמח כאן איום, לברון ושותפיו החליטו להעלות הילוך ומשחק 5, בו טורונטו התחילו לנפול מהרגליים מריבוי המשחקים, כיבה את כל ההתלהבות של טורונטו עם 116 – 78 קליל בעזרת 25 נקודות של קווין לאב ו-23 של לברון וקיירי כל אחד, והבשורה החיובית היחידה מבחינת טורונטו הייתה החזרה של ולנצ'יונאס מהפציעה. במשחק 6, בו טורונטו האמינו ביכולתם לשמור על הביתיות ולכפות משחק 7, טורונטו הצליחו להישאר בעניינים במשך רוב המשחק, עד שלברון החליט להכתיר עצמו לראשונה בתואר "לברונטו", והשתלט על המשחק בדרך ל-33 נקודות, 11 ריבאונדים, 6 אסיסטים ו-3 חסימות, וכמובן גם ניצחון 113 – 87 ועלייה לגמר שישי ברציפות מבחינתו.

בקיץ ביומבו זכה לחוזה הזוי מאורלנדו וההגנה שלו חסרה לראפטורס שלא ניצחו מאז אף משחק פלייאוף נגד לברון וקליבלנד, בזמן שלאורי ודרוזן המשיכו לפשל וחטפו עוד שני סוויפים מלברון בשנתיים הבאות, מה שהפך את "לברונטו" לשליט העיר הקנדית, אבל לריצה הזאת של טורונטו 2016 הייתה משמעות רבה לעתיד, הן בהקמת הבסיס לקבוצה שבסופו של דבר לקחה אליפות בסך הכל 3 שנים אחרי זה, והן בריצת פלייאוף האיכותית בתולדות טורונטו שלפני האליפות, ריצה בה הקנדים עברו את אינדיאנה ומיאמי הקשוחות ב-2 סדרות מאוד צמודות ומשחקי 7, וגם נגד קליבלנד הם הוכיחו אופי מתאים למעמד לפרקים. חשוב לציין גם שבגלל ריבוי המשחקים שעברו הקנדים – 20 כשהודחו בגמר האזורי – לעומת 21 של קליבלנד האלופה לאורך כל הפלייאוף, או 17 של גולדן סטייט שנה אחר כך – יצא שטורונטו שיחקו המון משחקים בקצת זמן, כולל תקופה של 15 משחקים ב-29 ימים (תודה לעידו גילרי על העובדה הזאת). בניגוד לשנתיים שלפני הריצה הזאת, וכמובן גם לשנתיים שאחרי, טורונטו היו על תקן הקבוצה הלא מספיק איכותית שעושה כל מה שהיא יכולה בדרך כדי להתקדם בפלייאוף, וגם הולידה את אחד מגיבורי הפלייאוף הבלתי צפויים של כל הזמנים – ביסמאק ביומבו.

לפוסט הזה יש 27 תגובות

  1. בפלייאוף 2016 יש את גמר המערב, הטיפוס להר אברסט. סדרה מדהימה מכל בחינה, שנגמרה הכי דרמטי שיש, והמשיכה גם עונות קדימה.
    ואת הפינאלס, הנחיתה על הירח. הסדרה הגדולה בתולדות ה NBA. תודה שזכינו להיות שם.
    בחרת דווקא (מסיבות ברורות) את העליה בשביל הנחש, טיול שנתי כיתה ו', עם המורה עליזה. עליזה ביומבו. מי בכלל זוכר, ולמי איכפת?

    1. 1. אני לא מבין איך אפשר להכתיר את הגמר של 2016 בתואר הסדרה הגדולה אי פעם אם היה רק משחק אחד שנגמר בהפרש חד ספרתי, וחוץ מזה אחד ב-11 הפרש, אחד ב-14, עוד שניים ב-15 ושניים נוספים ב-30 ו-33, כלומר רק משחק 7 היה צמוד. הוא היה מאוד צמוד ואפשר אולי לקרוא לו "אחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה", אבל כסדרה היה חסר לזה מתח ודרמה רוב הזמן, בטח ביחס לסדרות אחרות שעברו כמה משחקים צמודים בדרך למשחק 7.
      2. טורונטו הזאת נשכחה אחרי הכישלונות בשנים שאחרי, ובמיוחד אחרי האליפות שהגיעה דווקא כשהקבוצה השתנתה לגמרי, אבל לדעתי זה צריך להיות אכפת דווקא בגלל שזה נשכח, כי אני חושב שזה סיפור שצריך לקבל מקום של כבוד.
      3. אם אתה מנסה לייחס לי שיקולים שהם לא ענייניים לבחירת כתבות אז הבהרתי את העניין מספיק ואין לזה קשר למציאות. כמובן שיש דמויות שאני אוהב יותר או פחות, אבל אין לזה השפעה על הבחירות שלי.
      4. אני בהחלט מעדיף את שביל הנחש על פני האוורסט או הירח, ולו בגלל שמצדה נמצאת בארץ.

      1. אחת הסדרות הגדולות שהיו ללא ספק. עם זאת היו סדרות גדולות יותר כמו גמר 84 בין בוסטון ללייקרס וגמר 2013 בין מאימי לסאן אנטוניו ששם כל משחק היה דרמה. עם זאת משחק 7 בגמר 2016 היה המשחק הכי טוב והכי מותח שראיתי. כל כך הרבה דרמה הופעה של גרין חסימה של לברון וסלים הזויים של קיירי.

      2. 1. ואני לא מבין איך אי אפשר לא להכתיר אותה כסדרה הכי גדולה אי פעם. קרא בפוסט הקודם שלך. לכל הפחות, איך אתה לא מכתיר אותה כריצה ההיסטורית של שנת 2016 – זו לכל הפחות, הסדרה הגדולה של העשור. לא תעזור הלוליינות החשבונאית שלך – היה אחד ככה, השני ככה (אגב: זו סדרה שהגיעה לשוויון משחקים ונקודות מוחלט לפוזשן האחרון), אלה נסיונות ילדותיים לתרץ בכוח. יא חביבי, כשאתה רואה נחיתה על הירח, זו נחיתה על הירח.
        אין מה לעשות, חיים, הכל נשלט אצלך מכוח השנאה ללברון. אני אפילו חסתי עליך ולא עשיתי לקט ציטוטים שלך עליו מפוסטים בהופס – קיצוניות כזו אין פה, ויש כאן חתיכת הייטרים, כן. אתה ליגה אחרת. זה חזק ממך כנראה. שינאה מכל הלב, שמכתיבה כל דבר שלך. אולי עשה לך משהו כשהיית קטן, לא יודע למה. אז ה"בחירה" המצחיקה הזו היא עוד אחד המקרים המובהקים.
        2. את הבחירה דווקא בטורונטו 2016 אתה מנמק ב: "לדעתי זה צריך להיות אכפת דווקא בגלל שזה נשכח". זה בסדרת כתבות שהכותרת שלה היא: "ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות". rofl.
        כך או אחרת – היא דלוחה, מעופשת, ונשכחת בהחלט. היא אולי תיזכר בשאלת הטריוויה בהופס: "את מי הכתיר חיים כסדרה הבלתי נשכחת של פלייאוף 2016?" – ואפילו גילרי לא יידע.
        3.אין כמעט בן אדם שמעיד על עצמו שהוא גזען, אלים, משוחד, בעל אינטרסים, רקוב, וכו'. זה טבע האדם. תשאל את בצלאל סמוטריץ' – הוא בוודאי לא גזען בעיני עצמו. אבל, לומדים דברים כאלה ממה שאנשים עושים ואומרים. אז האמת? לא כ"כ משנה מה אתה אומר על עצמך. ברור שתגיד, "אני בעצם מחשב-על, לקחתי מספרים, ותראו מה יצא לי". שזה בערך קו הנסיגה שלך. אבל המעשים שלך, הכתיבה שלך, הבחירות שלך, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, מעוותים ומוטים באופן קיצוני.
        גם האמירה "ברור שיש דמויות שאני אוהב, אבל זה לא משפיע על הבחירות שלי" – לא הגיונית. אין בנאדם שאין לו פייברויטים, תמיד זה ישפיע. באמירה הזו שלך, אתה אפילו, מה שנקרא, "מרחיק עדות". תלמד משהו קטן להמשיך: כשבנאדם מכחיש יותר מדי, גם את מה שלא הגיוני בכלל להכחיש – חזקה שהוא מסתיר משהו.
        4. כן, למה לנו הסדרות הכי מדהימות שיש, או המקומות הכי מדהימים שיש? תביא לי את שביל הנחש! הכי אהבתי שם את הקטע הזה בסוף, אפילו לפני ההתאבדות ההמונית, כשהקנאים נכנסים ראש בקיר נגד רומא, המעצמה ששולטת בעולם, בשם אללה הוא אכבר. ואז הם גוזרים שואה חסרת תקדים על עם היהודי ואלפיים שנות סבל.
        רגע: אולי אתה מעריץ נסתר של אלעזר בן יאיר, מנהיג הקנאים? וואלה, עכשיו הכל מתחבר:)

        1. שחרר אחינו, זה מתחיל לגבול בטרוליות, שחרר. אתה חושב אחרת ? אחלה בחלה, תכתוב פוסט שאומר את מה שאתה חושב. נפרסם בשמחה. אבל אין שום טעם במתקפות האישיות הארסיות האלה, הן לא מוסיפות דבר וסתם מעכירות את האווירה.

          1. סבבה שככה זה בעיניך. בעיני הלא-חות-קבועות, חיים הוא טרול והייטר, במסווה של כותב אובייקטיבי. לכותב יש אחריות כלשהי, זה לא עוד טוקבק. והתחפושת גרועה שבעתיים מסתם שינאה ספורטיבית קלאסית.
            בסדר, שיהיה. שחררתיהו. טלאק טלאק טלאק!

            1. קח אחריות ותכתוב על הסדרות הראויות מבחינתך, במקום לקשקש את עצמך לדעת

  2. לדעתי זה עוול לעונה הזאת שבחרת לכתוב דווקא על טורנטו. 2016 היא אחת העונות הכי טובות בתולדות הnba עם אחד הפליאופים הגדולים שהליגה הזאת ידעה. לכתוב דווקא על טורנטו הלא מעניינת והלא רלוונטית זה פשוט אבסורד. היה אפשר לכתוב על אוקלהומה על גולדן סטייט על קליבלנד. כמובן שגם שכותבים ב2019 על פורטלנד זה מבאס כי הם לא באמת עשו משהו הסיפור של פליאוף 2019 זה טורנטו משחק 7 מול פילי הקאמבק מול מילווקי והניצחון בגמר על גולדן סטייט.

    1. ב-2016 הסיפור של טורונטו הוא בעל מאפיינים ייחודיים, בעל חשיבות עתידית ולא זכור מספיק.
      ב-2019 הסיפור של טורונטו עדיף על זה של פורטלנד, כי הוא הסתיים עם טבעת, אבל עד המפגש עם גולדן סטייט היו המון מאפיינים דומים, ושם ההבדל בין פורטלנד לטורונטו היה יותר תלוי בגולדן סטייט ובעמידות שלה. הסיפור של טורונטו סוקר בהרחבה וזה של פורטלנד נשכח כמעט לחלוטין.

  3. בריצה הזו טורונטו הורידו את תווית הלוזרים. לא משנה כמה הם יהיו טובים העונה הרגילה, כמו שכתבת, בפלייאוף אף אחד לא פחד מהם.
    רק על זה מגיע פוסט
    🙂

  4. נהדר שבחרת בהם.
    יש נקודה שלא מוזכרת בקשר לפלייאוף הזה: טורונטו שיחקו משהו כמו יותר מחודש, יום-כן-יום-לא. בגלל שתי סדרות ראשונות שהגיעו לשבעה משחקים, פלוס הסוויפים של קליבלנד, אז גם גמר המזרח התנהל בנוהל קרב חפוז. יצא שהם שיחקו בלו"ז רצחני ומטורף, ורק על זה מגיע להם כל הכבוד. בשני המשחקים האחרונים מול הקאבס הם כבר נפלו לחלוטין מהרגליים

  5. אני לא מסכים עם השפה של סתם, ואכן זה כותב אישי שיכול לעשות כרצונו, אבל –
    אם הכותרת היא "ריצות פלייאוף בלתי-נשכחות", אין שום קשר לטורונטו 2016. none.
    אפילו מה שברץ׳ אמר – שבסדרה הזאת היא ניפצה את תדמית הלוזרית – לא נכון, שכן הסוויפים אחכ נגד לברון עברו באין מפריע, וגרמו להם לפוצץ את השלד.
    חוץ מזה, השאלה במה היא התחרתה – איך מהשנה האחרונה של ווסטברוק ודוראנט יחד, מעונת 73 הנצחונות של גולדן, ומהקאמבק הגדול בהיסטוריה של הפיינלס כשdude a מוביל את שתי הקבוצות בכל הקטגוריות וdude b קולע שלשה לדורות, שעולה אפילו על זו של ריי אלן – מה ש"בלתי נשכח" זה דה-רוזן (למה? כי הוא יהודי??), לאורי (אולסטאר או לא, נשאר לא מעניין) וביומבו.
    C'mon Man, אפילו אתה בעצמך לא מאמין בזה..

    ועדיין לא הבנתי מה הקשר לכך שכבר כתבת על קבוצה? לא יכולה להיות אותה קבוצה םעמיים בעשור שתהיה 'בלתי נשכחת'? טורונטו 16 היא "שחקנים שאסור לשכוח" יותר מהכותרת הנוכחית.

  6. הייתה כאן ריצה נחמדה , במיוחד בזכות ההבלחה של ביסמרק ביומבו שקנה את עולמו אחרי המשחק שבו קטף 26 ריבאונדים (ומאז עקבותיו נעלמו),
    אך באופן כללי עד שהגיע קוואי ונבנתה הקבוצה הזוכה באליפות, לדעתי , טורונטו לא בנו כמו שצריך את עצמם – קרי: לואיס סקולה, דמארה קרול (פוסט עידן אטלנטה) ,קורי ג'וזף ועוד כמה שחקנים נחמדים אך לא מעבר לכך (כמובן מבלי להזכיר את דרוזן והבעיות ההתקפיות שלו ) שלא איפשר להם באמת להתקדם ולעבור קבוצה שבנויה היטב כמו הקבאלירס של קיירי ולברון. כמובן שצריך להזכיר את דווין קייסי שהיה מאמן מעולה לעונה הרגילה אך כנראה שלא מספיק עבור השלבים הקריטיים של העונה.

    1. לדעתי הסיפור מסתכם בזה שלטורונטו לא היה כוכב מספיק גדול. הקבוצה שנבנתה סביב לאורי ודרוזן הייתה נחמדה מאוד, אבל לא יכלה להתמודד נגד לברון כי לא היה לה כוכב מספיק גדול (גם לא נגד פול פירס). כמועדון, לטורונטו אין כל כך אפשרות להביא כוכבים מבין השחקנים החופשיים, והייתה להם רק בחירת טופ 10 אחת בעידן יוג'ירי – ג'ייקוב פולטל שהועבר לספרס בטרייד של קוואי. ניתן בדיעבד לומר שהראפטורס עשו את המקסימום ללא סופרסטאר, ולראיה – יש סופרסטאר = יש טבעת.

      1. כנראה שאתה צודק. הבעיה הייתה רק שבזמן אמת האמנתי שדרוזן הוא סופרסטאר, והאמנתי שהוא יכול בקונסטלציות מסוימות להתעלות ולנצח גם את לברון . כמובן שטעיתי ושהטרייד על קוואי היה הדבר הכי טוב שקרה לרפטורס מאז ייסוד הפרנצ'ייז.

  7. תודה על הפוסט המושקע וסדרת המאמרים המעניינת
    יש מצב שחלק מהביקורות הן בגלל שיש פה בקטנה קצת פיצול של הכיוון
    האם אלה סדרות פלייאוף בלתי נשכחות, או סדרות שנשכחו ושווה להזכיר אותן, או הסדרות הכי חשובות של העשור וכדומה?
    בכל אופן, השני סנט שלי לריצות ההסטוריות שהיו בחלק מהשנים הללו הן:
    2015, גולדן סטייט המיתולוגית, זה כמו לכתוב על הולנד של קרויף זוכה במונדיאל (אם היתה זוכה) או נגיד ברזיל 82
    2016 קליבלנד האגדית – האליפות הראשונה לעיר אחרי 50 שנה או משהו כזה בכל הענפים, על ידי שחקן שחזר הביתה וכנגד כל הסיכויים, זה מזכיר את הניצחון של מוחמד עלי בזאיר על פורמן, שהוכתר לארוע הספורטיבי הגדול של המאה (הקודמת)
    2017 – אין שום בעיה לכתוב שוב על גולדן, זו קבוצה אחרת, אבל אם לא אז, נגיד סן אנטוניו הטרגית
    2018 – אפשר פעם שניה גולדן (לא פעם שלישית) ואם לא אז, יוסטון או בוסטון
    2019 – טורונטו!

    1. תודה.
      אני מקבל את ההערה והביקורת, ולכן אני מנסה להסביר את השיקולים שלי, אבל ייתכן שבאמת הכותרת שבחרתי והשיקולים שלי לא הולכים ביחד.
      2017 – אני אכתוב על גולדן סטייט
      2018 – יוסטון
      2019 – בלי להוריד או לפגוע באליפות של טורונטו, אני חושב שהיא הייתה מדוברת מאוד על גבול היותר מדי לאחרונה, ולכן אני מעדיף לכתוב על קבוצה אחרת – פורטלנד.

      כשאני כותב על ריצת פלייאוף חשוב לי משהו שהעניין לא מרוכז בסדרה אחת, אלא קיים לאורך כל הפלייאוף. לדוגמא – ברור שהחלק העיקרי בסיפור של יוסטון של 2018 היה היריבות והסדרה נגד גולדן סטייט, אבל לא הייתי כותב עליהם אם שאר הפלייאוף שלהם לא היה מעניין, ובמקרה שלהם דעתי היא שגם הסיפור שקדם לאותה סדרת גמר המערב מספיק מעניין כדי לקבל מקום, בניגוד נגיד לאליפות של קליבלנד, שכל מה שקדם לסדרת הגמר, או למשחק 5 של הגמר, לא ממש מעניין או מיוחד או מפתיע, ולכן דעתי היא שהמקום לזה הוא בכתבה על הגמר ולא על הפלייאוף בכללותו. באותו אופן, גולדן סטייט של האליפות הראשונה היא מרתקת מבחינת סגנון משחק ומבחינת הרבה דברים אחרים, אבל סיפור הפלייאוף שלה הוא במקרה הטוב בינוני. שלשת שוויון של סטף, סדה נחמדה נגד ממפיס, שלשת 3/4 מגרש של סטף, שיא איבודים למשחק פלייאוף של הארדן וסדרת הגמר – במצב הזה העדפתי לכתוב על קליבלנד.

      כתבתי בתגובות לפוסט קודם שמכיוון שלא התייחסתי מספיק לאלופות וגמרים מסוימים, אחרי הסדרה הזאת אני מתכנן לנסות לדרג את סדרות הגמר של העשור, שם ידובר כמובן גם על האליפויות של קליבלנד וטורונטו, או כל אלופה אחרת, שאני בחרתי שלא להכניס לסדרה הזאת.

  8. תודה רבה על פוסט מצוין כמו שאר הסדרה שלך. אני הייתי נוכח במשחק 1 של גמר המזרח כשטורונטו התארחו בקליבלנד. נשלחתי ככתב הופס והסתובבתי על הפרקט בין השחקנים עד שריקת הפתיחה. ראו על שחקני טורונטו שהם הולכים לחטוף. נראו בהלם קרב. כאילו הגיעו לתקרה. זה עדיין לא גורע מההישג הגדול והנחת אבן הפינה לקבוצה שלקחה אליפות ב-2019.

  9. ריצה משעממת ביותר, ובכלל כל 'ריצה' שמושגת בקונפרנס החלש והמשעמם שנקרא המזרח לא ראויה לאזכור (אולי חוץ מבוסטון 18', או אורלנדו 09'). קבוצה חסרת אופי וכישרון שעשתה חצאי גמר וגמרים איזורים רק בגלל חולשת הקונפרנס וכל פעם התפרקה לחתיכות מול לברון. הקשר היחיד בינה לבין האלופה הנוכחית הוא לאורי, כל השאר פורק ונעלם ובצדק לטובת שחקנים איכותיים ווינרים (קוואי, גאסול, סיאקם, ואנווליט). חבל שדווקא בפלייאוף וגמר מדהימים שכאלה נבחרה הקבוצה היבשה והלוזרית מכולן- גם אם לא קליבלנד היה אפשר לבחור בגולדן סטייט או באוקלהומה

  10. דווקא ב2015 לא הייתי בוחר בקליבלנד. האליפות הראשונה של גולדן, והריצה של אטלנטה הבינונית לגמר ראויות לאזכורים משמעותיים יותר

    1. גולדן סטייט היו די בינוניים בפלייאוף, למרות האליפות. אטלנטה היו גרועים בפלייאוף וזאת אחת מקבוצות 60 ניצחונות היחידות בהיסטוריה שהודחו בסוויפ.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט