"על צרעות הרבה וסוס אחד" – והפעם מסע בעקבות אוהד השארלוט הורנטס / מולי

גופיית אוהד עם לוגו של שארלוט הורנטס

ג'ונאס באנדי הוא ילד שעוד כמה חדשים יחגוג את יום הולדתו העשירי. ג'ונאס הוא בנם של חבר שלי אלברט ואשתו פגי-לי. לפני שבועיים הם באו להתארח אצלי, בביקור הדו-שנתי שלהם בירושלים, וזו להם כבר הפעם הרביעית בישראל.

בביקור הקודם, לפני כמה שנים, ג'ונאס התלהב מהסל שבחצר ביתי ובילה אתי לא מעט שעות בזריקה לסל. שאלתי אותו מדוע רק בפעם הזו הוא התלהב מכדורסל, הרי הוא כבר היה אצלי גם שנתיים וארבע לפני, ואז ה"סל" לא עניין אותו כלל.

כך, בין זריקה לזריקה, עם ילד בן עשר (כמעט),  החל עוד פרק ב"מסע בעקבות אוהדים" שלי, מסע שתכליתו ניסיון להבין לעומק את תופעת אהדת הספורט על שלל גווניה וסודותיה.

"זה לא רק השנה," הוא ענה. "אני חושב זה היה קצת אחרי שהיינו פה אצלך לפני שנתיים, ההורים שלחו אותי ל'קמפ' לשבוע. אתה מכיר 'קמפ'?  יש לכם 'קמפ' בישראל?"

עניתי שמכיר אבל שאין לנו כמעט מחנות קיץ כאלו בישראל וביקשתי שימשיך בסיפור.

"אז ככה," הוא אמר, נזכר, זוכר שאני חושב שזה היה באיזה יום שלישי אחד ישר על ההתחלה של ה'קמפ', זה היה יום שלישי כי אני זוכר שהגישו דג בארוחת צהרים, ואני שונא דגים. אתה אוהב דגים?" נענעתי את ראשי לשלילה והוא המשיך, "אז ככה, הייתי אז בן שמונה והקמפ הזה היה הפעם הראשונה שהרשו לי להיות מחוץ לבית משך שבוע שלם, ואתה שם עם ילדים ומדריכים ואתם עושים כל מני דברים, אז ביום השלישי הזה, בהתחלה של ה'קמפ' 'קמפ ריצ'ארד' היה השם שלו, המדריך שלנו שקראו לו … רגע, איך קראו לו? כן, קראו לו ג'ים, אבל הוא אמר שאנחנו יכולים לקרוא לו ג'ימי, אז… הג'ימי הזה לקח אותנו בפעם הראשונה לאולם כדורסל חוקי, כזה של הגדולים, אתה יודע, עם סימונים של הקווים ו"סלים" חוקיים, נורא גבוהים אתה יודע, והיתה לו גם מן ריצפה כזו מעץ, ושמה הוא התחיל ללמד אותנו כדורסל. ושמה התחלתי לאהוב כדורסל."

"ואתה משחק כעת בקבוצה?" שאלתי.

"בטח, גם בקבוצה של הכיתה שלי וגם בקבוצה של השכבה שלי ואפילו בקבוצה של 'האריות' שאימא לוקחת אותי אליה כל יום שני אחרי הצהרים ויש לנו שמה מדים כתומים, ואפילו את ג'ים המאמן." לפתע הוא עצר כמגלה משהו ואז התלהבות ילדותית אמר: "קוּּּל, עד הרגע לא שמתי לב שגם למי שהתחיל ללמד אותי כדורסל קראו ג'ים כמו למאמן שלי ב'אריות'."

שמש הצהרים קפחה על ראשינו, סך הכול חודש יולי כעת ובהחלט היה חם. אז הצעתי לג'ונאס שנפסיק לרוץ ונשחק "חיובים".

אלברט, אביו של ג'ונאס, ישב בצל וצפה בנו משחקים, בוחן כל זריקה וזריקה של בנו. אלברט הוא מטיף מתודיסטי בקהילה קטנה בעיר מונרו, כארבעים ק"מ דרומית לשארלוט, אך כמו כל הורה מצוי, הוא חרד לביצועי בנו על המגרש.

"הו, אתה מתכוון ל HORSE?" הוא שאל אחרי שהסברתי לו את חוקי המשחק, ואמר שאצלם בארה"ב לא קובעים יעד מספרי כמו בישראל, אלא כל פעם שנפסלים מקבלים עוד אות מהמילה  HORSE, ומי שמגיע אליה, יוצא מהמשחק.

"לא יותר קל פשוט לשחק עד חמש?" שאלתי.

"אולי," צחק ג'ונאס, "אבל תודה שסוסים יותר מגניבים מסתם מספרים."

"מודה," חייכתי וקלעתי מנקודת העונשין.

ג'ונאס קלע בקלות אף הוא.

"ואיזו קבוצה ב-NBA אתה אוהד?" שאלתי אותו בעודי זורק ומחטיא מקו השלוש.

"ברור שאת ההורנטס," ענה ג'ונאס.

"למה ברור?" התעניינתי.

"זה קצת מצחיק, אבל זה בגלל 'קמפ ריצ'ארד'," חייך ג'ונאס וקלע קליעת וו.

"מה זאת אומרת 'קמפ ריצ'רד'? שאלתי. מחטיא את קליעת הוו שלי, "מה הקשר בין 'קמפ ריצ'ארד' להורנטס?"

"טוב, אז ככה," ענה ג'ונאס. "אחרי שג'ימי לימד אותנו כדורסל, שמה ב'קמפ ריצ'ארד', הוא חילק אותנו לקבוצות ואנחנו שיחקנו כל השבוע באותה קבוצה."

הקשבתי בשקט, סבלן, מהנהן מדי פעם. הוא נעמד על קו העונשין, הפנה את גבו לסל וזרק. הכדור קיפץ על החישוק ונכנס.

"אז מה שקרה הוא שהשם של הקבוצה שלי אז היה 'הורנטס'," חייך ג'ימי. אבל אתה צריך לזכור שהקבוצה של שארלוט בזמן ההוא  עדיין לא היתה 'שארלוט הורנטס', היא היתה 'שארלוט בובקאטס'."

החמצתי קליעה רביעית, מגיע ל S של ה HORSE.

"נכון," חייכתי, "זה היה כשבניו אורלינס, אהובתי, ויתרו על השם 'הורנטס' ועברו להיות "פליקנס". מי כמו אוהד ניו אורלינס שכמוני יכול לזכור את זה…"

מסוק משטרה נמוך עבר מעלינו, מושך את תשומת לבנו, יכולת ממש לראות  את הדמויות היושבות בו, בודקות את העולם ממעוף הציפור.

ג'ונאס חייך לעצמו, הלך למרכז המגרש, פנה בכדרור ימינה זרק ממרכז המגרש 'עין הפוכה' שנכנסה בצורה חלקה, בלי לגעת בטבעת… והמשיך: "אז בעצם, רק בעונה של 2014/15, שארלוט חזרה להיקרא 'שארלוט הורנטס',  ואני הרי הייתי 'הורנט' כמעט מהשניות הראשונות ששיחקתי כדורסל בקמפ ריצ'ארד…"

זרקתי את הכדור לאחור, הכדור קפץ פעם, פעמיים, שלוש פעמים על החישוק, ועוד פעמיים עד שבניגוד לזריקתו של קאוואי לינארד  במשחק השביעי מול פילדלפיה, סירב להיכנס… ואני החמצתי בפעם החמישית.

ג'ונאס עקב אחרי הכדור במתח, ומשהוחטא, נשף אנחת הקלה והשלים צוהל את משפטו: "ואני מתכוון להישאר 'הורנט' לנצח נצחים, בדיוק כמו שאתה תישאר HORSE  לנצח-נצחים."

כאמור, פוסט זה הינו פרק חמישי מהספר "מסע בעקבות אוהדים" שכולל שלושים פרקים, כמספר הקבוצות ב NBA.

שמונה פרקים מהספר מתפרסמים באתר הופס אחת לשבוע, בימי שלישי לפנות בוקר מתחילת הפגרה.

מי שרוצה לרכוש עותק דיגיטלי של הספר כולו (על שלושים פרקיו) או ספר אחר שלי, מוזמן לעשות זאת כאן

לקריאת הפרקים שפורסמו עד כה, נא ללחוץ כאן

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. תענוג מולי
    אני התחלתי לאהוב את הסיקסרס בגלל ז'קט אדום בוהק שקיבלתי בערך בגיל 10.
    הוא היה כל כך יפה שלא לבשתי אותו יותר מ3-4 פעמים כדי לא לבזבז/להרוס אותו.
    בחירה שלי.
    עם הזמן ומעברי הדירות הוא נעלם.
    אבל נשארתי אוהד הסיקסרס לעולמים (גם בתקופות שהיה ממש קשה לאהוד אותם)
    🙂

  2. נהדר מולי ! באמת בחירה קשה הורנטס…. אני התחלתי לאהוד לייקרס אי שם בגיל 8-9, זה לא היה מבחירה, אחי הבכור גדול ממני כמעט בעשור הודיע לי שזו הקבוצה שאני אוהד (כנ"ל גם הפועל ת"א בכדורסל+רגל בישראל) ואם אח גדול לא מתווכחים… עם השנים הכפייה התקבעה כבחירה .

  3. תודה מולי. אז רק שתדעו שלי היו 2 BASKETBALL CAMPS, אחד עם ננסי ליברמן האלוהית, והשני עם ברנרד קינג. בשני המקרים פשוט השכרתי להם את האולם ומגרשי אונ' אדלפי שהשכרתי בשנות ה-70 וה-80 כל קיץ לכל הקיץ למחנותצ הכדוארגל שלי, וכשהיו לי 'חורים', השכרתי חלק מהמקום לקמפים שונים: כדורסל, בייסבול, פוטבול, לקרוס, התאבקות, מרשיאל ארטס, קמפ לשחמט, קמפ לסטוק מרקט, קמפ ל-FASHION & DESIGN, קמפ למעודדות, ועוד כמה ששכחתי. פעם הייתי ENTREPRENEUR די רציני ועשיתי כסף טוב.
    אבל הפסדתי את הרוב אצל מדוף, ובשני משברי בורסה. אבל למזלי היה לי שכל להשאיר בצד כסף קדוש שאסור לגעת בו, רק לחיות ממנו, ועליו גייל ואני חיים כבר מ-1999 כשפרשתי מהוראה ללכת לדוג ולעשות גלישות ים בפלורידה. טעות גדולה, אבל נהניתי מכל רגע, ויש לנו מספיק לחיות בבית חמוד בגרינוויל (בקרוב באטלנטה) עם גיחות שנתיות לישראל.

    אני אוהב את הכתיבה הפשוטה, האנושית, של מולי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט