הו קנדה!/דן רוזנבלום (מסר ממנחם לס: מומלץ ביותר לקריאה!)

צ‘חאההההה!! איזה אוויר צח.
לאורך כל השנה אפשר לנשום עמוק בטורונטו ולמלא את הריאות בקור נקי ומעורר.
זה בדיוק מה שהליגה הייתה צריכה.

איזה אוויר קר ונעים! משב פסגות! שקט… מסודר וכולם אדיבים ונחמדים אחד לשני.

אין כמו קנדה. שכנתה הכנועה והצנועה של ארה“ב היא דוגמת מופת למדינת העולם הראשון.
עם כמעט 38 מליון תושבים ושטח עצום, קנדה ממשיכה לבסס את עצמה כאחת המדינות האיכותיות בעולם.

אירוע הירי שהתרחש במצעד הניצחון העיב ולא התאים למדינה שבה איכות חיים היא במקום הראשון.

למרות האירוע החמור, ישנם הבדלים תרבותיים עמוקים בינם לבין שכנתם הגדולה מהדרום.
כמועדון, טורונטו תמיד התנהלה עם מודעות גבוהה. אני מקווה שהמסר הערכי שהמועדון תמיד שאף לייצג יזכה להדהד. על כל זלזול ולעג שקבוצת הכדורסל היחידה של קנדה בנ.ב.א העמיסה ונשאה לאורך השנים.

האליפות עוד טרייה. המחשבות והפירושים לזכייה שלהם עוד ירקמו גידים ויעמיקו.

אך לי עלו כבר הרבה מחשבות לאחר 0.9 השניות האינסופיות הללו וייתכן שבמירוץ הזמן לא יהיו רלוונטים ואם טועים… אך אשתף חלק מהם עמכם לבכל זאת.

עברו כבר הרבה שנים מאז שלא ראינו גמר עם לברון

תשע. שנים.

מדהים לראות כיצד עוד פרוייקט ”גלאקטיקוס“ נשבר לרסיסים. כמו גשם של מטאורים ראינו את קאזינס, דוראנט ותומפסון פורעים את השטר עבור הכדורסל המטורף שלהם. כדורסל של משחקיי ווידאו. זורקים מאמצע המגרש וזה פשוט נכנס חלק.

5 גמרים רצופים לא עשתה אף קבוצה ב-50 השנה האחרונות מאז בוסטון הגדולה של ביל ראסל, שהגיעה 10 פעמים.

גולדן סטייט יצרה קבוצה שתכנס לכל פנתאון שאפשר לתאר.

עם זאת, לא אשקר ואהיה פחות פופולרי מלומר שהכדורסל של גולדן סטייט הזיק למשחק.

לכל אורך ההצלחה, תמיד היו איבודים מחרידים, בחירת זריקות איומה והתנהלות ילדותית ובלתי מקצועית בסגנון המופלא הזה. בתחילת המסע שלהם, לא היו רבים שהאמינו שהסגנון הזה באמת יכול להצליח, אך השחקנים הוכיחו אחרת.

לברון והם שינו את המשחק לרמה כזו, שהשחקן הכתיב למאמן את הסגנון… באם היה מוכשר מספיק.

סגנון שהצמיח דור שלם של שחקני כדורסל. תודעת כדורסל שהתפשטה בליגה כמו תנועת חירות שבאה לשחרר את השחקנים המסכנים מן ידיהם החמדניות של כל האחרים.

אני מהמר היום שבסוף הקריירה של טריי יאנג, כולם ייזכרו בלברון וסטפן קרי. ”השולפים המהירים מן העתיד הישן“. אך אני לא נשמע בפי רבים ודווקא…

סטיבן אי. סמית‘ אמר לאחרונה מילים שנשמעו היטב עבורי: SHUT THE HELL UP

כאוהד מגיל 5, די נמאס לי מהשחקנים האלה. כבר כמה שנים שהם גרמו לי לחשוב עליהם יותר מאשר על המשחק.
שאבו את אהבתי למשחק אל מעוזם הפרטי, זהותם ומפעליי נפשם. אם כי אני מכיר אותם רק בזכות משחק.

משחק שאפשר לנצח ללא כשרון על, ללא תקציב מנופח, ללא סיקור תקשורתי מוגזם וללא אגו, מותגים ו“תנועות חירות“.
משחק פשוט שהומצא בלפני יותר ממאה עשרים שנה. הרבה לפניי לברון, המצאת הטלוויזיה והאינטרנט.
משחק פשוט ששוחק במשך זמן רב, ללא השפעה של השחקנים על הערכים של הספורט.
ערכים שהולכים ומתעוותים ככל שהטכנולוגיה מתקדמת

ככל שסכומי הכסף גדלים, החשיפה העולמית, ההזדמנויות החברתיות והעסקיות והשאיפות הפרטיות והאישיות של המעורבים.

בכל תקופת זמן מגיעה קבוצה שבאה ועושה סדר בכל העניין הזה של שיווק וממון.

דיטרויט, סן אנטוניו ועכשיו טורונטו.

קבוצות שמזעזעות את המערכת ובאות להזכיר שספורט הוא משחק שמתחיל ב 0-0 ובאמת שהכל אפשרי.

האליפות הזו היא יותר ממשב רענן לליגה.

היא מחזירה את ערכי המשחק לתלכיד שמורכב לא רק משחקנים. לא רק מכסף וחוזים.

בסגל של טורונטו ישנם 7 או 9 שחקנים שהגיעו מליגת הפיתוח. וואן ווליט, סיאקאם ועוד…

הם חתומים על חוזים קטנים, קצרים, ללא מענקים או תנאים מיוחדים והעבודה שלהם זה לשחק כדורסל!

”תנועת החירות“ של הדור הקיים, יצרה פרסונה אנוכית, חסרת סבלנות, עליתיסטית ומתנשאת.
כזו ששונאת מסיבות עיתונאים, שאלות צפויות ואי התאמה מוחלטת לתודעת הרוח של השחקן.

אך מה עם המשחק? מה עם האוהדים? מה עם המועדון? הבעלים?

האם כל אלה באמת לא חשובים כמו השחקן על הפרקט או שאילוא וכן…בעקבות האהדה לשחקנים…נוצר פה חוסר איזון מסויים אשר אינו סוגד למשחק…אלא לשחקנים.

באופן אישי, אני חש כבר שנים רבות שהשחקנים שמו את עצמם מעל הכדור. מעל המשחק ובפשטות כי הם שואפים להכריע את הליגה, הקהל ואת המשחק…

בעבור השקפת עולמם אשר התעצבה בעזרת ההיפ-הופ והמשקעים המיושנים של ניצול שחורים.

בין אם הם יכולים להבין שהם בני חלוף או לא, אני שמח שהאליפות הזו הגיעה. כי מעבירה מסר מנוגד ל“תנועת החירות“ ופועלת כמועדון ספורט חברתי-ציבורי ראוי. מסורתי. מועדון אשר נשען על מידות ערכיים לאומיים אמיתיים ועמוקים יותר מכל צביון נקמני, ארסי ואגרסיבי שאתלט מפונק יכול להעלות לעצמו על הדעת.

ה“כוכבות“ של המשחק מצויה ברעב של השחקנים. נקיון תודעתם והדרייב אשר מדריך אותם.
”תנועת החירות“ משכה יותר מדי לכיוון האישי. ניסתה לעצב את המשחק אל תוך מסגרת שחורה ונאבקת.

זו עונה של קטיפת דובדבנים מבחינת הליגה

קבוצת הפיתוח של טורונטו, ה“רפטורס 905“ זכו לא מזמן באליפות, תחת המאמן ג‘רי סטקהאוס.

לעוקבים אחר ליגת הפיתוח, זו הייתה שנה שבה טורונטו הפצירה שליגת הפיתוח חשובה לה לא פחות מאשר זו בנ.ב.א. כי מועדון חזק נבנה מלמטה וליגת הפיתוח עלתה רמה.

זכרו ש 7 או 9 שחקנים שיקבלו טבעת משובצת יהלומים בתחילת העונה הבאה…גויסו לקבוצה הבכירה בעקבות תצוגותיהם בליגת הפיתוח.

ההגנה של הרפטורס הייתה מעולה. לחץ אישי כל המגרש ונדמה היה שהם לא החסירו פעימה.
שמרו על יכולת ריכוז מרשימה לאורך כל הפלייאוף.

ניק נרס. בעונתו הראשונה כמאמן נ.ב.א. גם הוא מאמן מליגת הפיתוח.

תשאלו את R.J. Hunter שכיכב בקבוצתו הקודמת של נרס, שחקן שבכל ערב נתון יכול לעשות בדיוק את אותו הדבר שג‘יימס הארדן עושה.

הרוטציה של טורונטו הייתה קצרה. הם לא נזקקו לסגל רחב בכדי לקחת אליפות. ה“כח במספרים“ הוא לא בתלושי השכר, תהודת המדיה או האדרת אישים. הכח הוא בהיעדר האגו והכיבוש האישי עבור הישגיות והצלחה.

דירקטריון הליגה מזמן החביא עצמו בנרטיב הנכפה של “המפלצות הלבנות“ ע“י ”תנועת החירות“.
עם זאת ולכל אמת, לא ראויים לשפיטה ברגעייהם מלאי התשוקה למשחק…כפי כל שחקן אחר.

אם רון ארטסט יכול לזכות בטבעת אחרי שהוא דופק לאוהד אגרוף…למה בעלים לבן מורחק ומבויש לכל החיים כי קרא ליריב בשם גנאי?

בשאט נפש, בעלי ההון מאפשרים לאדם סילבר לפייט על כינור מוכנע וכרוע בכדי שמאגר הכשרונות של הספורט הנפלא הזה לא יידום. הם? לבטח לא יכולים להטביע.

אני מקווה שהאליפות הזו שינתה את הנרטיב המטריד של ”תנועת החירות“ בכך והוכיחה לה פעם נוספת…שהמשחק לא שייך להם.

כי מה אם כן היו שולטים במשחק? האם רק מן תוך עוני, מרירות, כאב, עוגמה ונחיתות רוח מגיעים לנצחון? האם בכדי להחשב אלוף אתה צריך להתלבש יפה? להיות ”מחובר“?

לא, כי טורונטו והליגה הוכיחו שהמשחק הזה לא שייך לשום דבר שחור או לבן. לא למוסיקה. תרבות, לאום או סוציו-אקונום.
אי אפשר לשייך אליו משקעים אישיים, פרטניים בעל הנפש.

כי המשחק ממשיך…

וכל הכוכבים הגדולים של הדור מוכרחים להבין ולעכל שגם ימשיך אחרייהם…
אך ייתכן גם שכל המילים האלו יהפכו חסרי משמעות, אם קוואי יחליט לעזוב.

כי להיות ”שחקן הכדורסל הטוב ביותר שאתה יכול להיות“ לא שווה ל“האדם הטוב ביותר שאתה יכול להיות“.

כי כדי לקחת אליפות…מספיק להיות "רק שחקן כדורסל"

מנחם לס

בעל האתר ועורך ראשי

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. יפה דן!

  2. שאפו בן שלי מוכשר

    1. Thanks Man!
      🙂

  3. תודה על המאמר

  4. דן, מי אתה? מהיכן הגעת?
    אחד מהפוסטים האמיתיים והנוגעים ללב שקראתי לאחרונה. אנא שלח לי למייל הפרטי מי אתה, גילך, מעשיך, ומקום מגוריך. אני מעוניין בכך לסקרנות האישית שלי בלבד. לא היה איזה עתונאי מפורסם בידיעות או מעריב בזמני בשם רוזנבלום, בשנות ה-80? אולי אפילו עורך העתון היש קשר משפחתי?
    meless1937@gmail.com
    אנא ציין גם מי היה איש הקשר שלך לאתר?
    אני מזיז את הפוסט שלך ימינה כדי שלא ייפול לשורה השנייה, ומוסיף משהו לכותרת כדי שלא ייפול בין הכסאות.

    1. נשלח לתיבה.
      הוד מעלתך.
      😉

  5. כתוב נהדר. אכן משהו הולך לאיבוד כשהכוכבים נהיים כאילו גדולים מהמשחק. מתחבר לגעגועיך לפשטות אנושית. עם זאת לגבי הדינמיקות הבין גזעיות בליגה ובעולם הכדורסל, נראה לי ששם הדברים מורכבים מאד ויש להם הרבה פנים. שאפו על הכתיבה!

  6. יפה כתבת.
    הייתי כל כך רוצה להאמין שקוואי יבחר להשאר. אפילו שקר ורחוק. אילו בטלים לעומת קבוצה מחוברת, עם עומק, ניהול מיקצועי, שחקנים רציניים וערכיים ואליפות. מה צריך שחקן כמו קוואי יותר מזה? תגידו לי אתם. מדוע לא להשאר, להמשיך להוביל, להשתפר עם כל הקבוצה ולהתמודד שנה הבאה על אליפות נוספת?
    לגבי גולדן סטייט – פשוט אין לי מילים על רוח הלחימה והמאמץ שהשקיעו השחקנים. המבט של סטף ושל דריימונד ב0.9 שנשארו למשחק 6, פשוט גרם לי להתרגש.
    כל כך חבל לי על דורנט כי הפציעה שלו היא אחת הקשות בספורט והסיכוי שיחזור לאותה יכולת הוא מועט. פשוט מבאס.
    אני כל כך מקווה שקליי יחזור ליכולתו המקסימלית כי הוא שחקן פשוט אדיר. אני פשוט מעריץ את השחקן הזה כשחקן ובן אדם.
    היה פלייאוף פשוט מדהים ומרתק. לדעתי האישית, כל עוד סטף ודריימונד בריאים, גולדן סטייט יחזיקו מעמד ואפילו יותר מזה.
    להתראות בעונה הבאה 🙂

    1. איזו תגובה נפלאה. כבר על זאת אוכל לכתוב 1200 מילה.

      כן. זהו התלכיד. כי "כל דבר אחר" שיכול להניא את קוואי מלהשאר קשור ל"מאבק אפריקאי" כלשהוא.
      עם זאת ממש לא, כי כל אדם על כדור הארץ תמיד מחפש את המשמעות הנעלה ביותר שלו. בכל רגע. בכל זמן.
      לב של אלוף לא שמור לספורטאים…מה אם כי האוהדים עובדים, פועלים, חושבים וצועדים באותו הדרך והמנטליות של ווינר.

      הקיץ הזה הוא הסתכלות אל נבחיי נפשו של שחקן הנ.ב.א.
      חהאהאהא!!! באופן מיידי! זה משחק ישר ל"תנועת החירות"! שסה"כ שואפת להכתיב את המשחק דרך רוחם.

      זהו ללא ספק השוק החופשי המתקדם והנגיש ביותר עבור השחקנים אי פעם.
      אם הסכמיי השחקנים החלו לפניי 15 שנה, היום הם באפקט מלא ולמרבה הפלא הליגה רק משלהבת אותם.

      "הכושים האלה צריכים להחליט מה הם רוצים".
      חבר.

  7. תודה טור מרגש ומדהים, כיף לראות אוהדים עם זיקה כזאת

    1. תודה ברוך.
      אתה גורם לדובי האיכפת שבתוך הלב שלי לחבק את קנדריק פרקינס.

  8. יפה, תודה

  9. תודה. טור נפלא ומרגש. אכן הראפטורס אלופה מרגשת ומרעננת, מזכירה את דאלאס 11

  10. קנדה "היא דוגמת מופת למדינת העולם הראשון".

    רק השבוע התבשרנו שבקוויבק התקבל חוק שאסור לעובדי ציבור לחבוש בעבודתם סממן דתי. כלומר – יהודים לא יוכלו לחבוש כיפה כשוטרים, מורים, פקידי ממשל וכו'. ממש מופת.

    זאת בהמשך לחוק המכונה C-16 האוסר על שימוש בכינויי גוף המנוגדים למגדר בו מזדהה האדם, והופך זאת לעבירה פלילית. כלומר אם גבר מחליט שהוא אשה ואתה פונה אליו "אתה" – אתה עבריין. "מדינת עולם ראשון".

    טוב, לכל אחד יש את החסרונות שלו, ואין ספק שקנדה היא מדינת מופת בהרבה תחומים (גם משום שיש לה כסף פנוי כי ארה"ב מספקת לה מטרייה ביטחונית של מיליארדים באופן טבעי כשכנתה מול רוסיה), אבל לא הכל ורוד.

    1. I feel you Bro.
      Thanks for Playing the Piper.
      One Love.

    2. קנדה היא גם אחת המדינות המזהמות ביותר עם זיהום (גזי חממה) פר ראש מהגבוהים בעולם. הכלכלה הקנדית מתבססת מאוד על כרית משאבי טבע ונפט מהטר סנדס בשיטות מזהמות מאוד. הם ממש לא דוגמא למדינות העולם הראשון ורחוקה שנות אור מהתדמית ה'סביבתית' שנוצרה לה.

      1. אבל כמובן שכל זה לא קשור לכדורסל – רק תגובה תומכת לקווין ג'ונסון – ונהנתי לקרוא את הטור שלך.

        1. Thanks.
          I was just about to Wransack you.

          🙂
          3>

      2. וגם קר שם. ממש קר
        🙂

    3. רק בגלל שג'ורדן פיטרסון אמר משהו לא הופך את זה לנכון.

  11. חחח את מי זה מעניין? מסכנים
    שנ הבאה קוואי בל.א והם בקושי פלייאוף

  12. פופוביץ על הכדורסל על סגנון המשחק שמתבסס על קליעות משלוש: still hate it, I’ll never embrace it. I don’t think it’s basketball. think it’s kind of like a circus sort of thing
    אמן.
    הצעה: להוריד את הערך שלה מ 3 ל 2.5.

  13. כתיבה נהדרת…כנה ונכונה.
    הליגה היא שלנו. לפני שהיא של השחקנים מדושני העונג.

    1. Peace Brah.

  14. פצצה. אהבתי ביותר.
    תיארת את ההרגשה שלי די במדויק
    🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט