באתי לכתוב למה ואז נזכרתי שמישהוא אחר כבר כתב את זה וטוב ממני. על פי פוסט של מישהוא מהפייסבוק :

"בואו נדבר על הקרב על וינטרפל, או כיצד אנשים שאין להם שמץ של מושג בהיסטוריה צבאית מבזבזים אלוהים יודע כמה מיליוני""ם על כלום. (תמונת האילוסטרציה המצורפת: "הקרב על וינטרפל" מאת קזימיר מלביץ', 1915)

נתחיל בנוהל הקרב – כל התכנית המבצעית הורכבה, בעצם, מסעיף בודד: הבה נמתין עד שמלך הלילה יבוא לחורשה של בראן, ואז, בע"ה, נדפוק אותו שם. בסופו של הלילה, זה באמת מה שקרה, אולם מלוא התודה על כך מגיעה לתסריטאים, שכן שום-דבר בניהול הקרב לא נתן יסוד להניח שהמגנים האוויליים של וינטרפל אשכרה יצליחו לשרוד עד לשלב הזה.
אגב, עד עכשיו, טרם הבנתי, מה חיפש המלך בחורשה – המעשיה שבראן הוא כונן הגיבוי של הזיכרון הווסטרוסי נשמעה לי מצוצה מאצבע לחלוטין, הרי עד שהוא נתקל ב"עורב התלת-עיני" (וגם לאחר-מכן) איש בווסטרוס לא חשד בקיומה של היישות הזאת, כך שמכל הבחינות – no one cares. לא מובנת לי האובססיה של מלך הלילה לגבי בראן ומגיע לו למות רק על עצם ההחלטה האומללה להגיע לחורשה לפני שחייליו גמרו לשחוט את כל התכולה החיה של הטירה.

עדיין בנוהל הקרב: מי לעזאזל פיקד על אוסף האידיוטים הזה?! כאילו, ברור שלאגפים השונים היו "מפקדים" משלהם, כמו סר בריאן הטרייה, שניסיון הפיקוד המצטבר שלה שווה לאפס עגול מאוד (בעוד שג'יימה, המפקד הוותיק ועתיר-הניסיון, משרת תחתה כטוראי), או סר ג'ורה, שהוביל את הפרשים הדוטראקיים לדהירת התאבדות ואז שב משם פחות או יותר לבד, או "התולעת האפורה", שהפקיר את החיילים הטובים בעולם להישחט, בעודו נסוג אל ביטחון החומות, אבל אני חוזר על התהייה – מי הוא המפקד העליון, שאמור לתאם את התנועה של הכוחות המתמרנים, להנחות את סיוע האש והאוויר, לפקד על הלוגיסטיקה, החימוש, השלישות והרפואה?

מי אמור להישפט במשפט השדה אחרי הקרב בעוון חוסר מוכנות מוחלט, העדר טוטלי של מודיעין, המנעות פושעת מחבלת גרילה בכוחות הזומבי המתקדמים, העמדה של מרבית הכוחות מחוץ לביצורים ומעבר לקו המגן של הלהבות, על הפרישה המטורפת של מתקני הירי בקו העוד-יותר-קדמי מן הכוחות הנדונים לכלייה, על השימוש המשוגע לחלוטין בפרשים הקלים, שכל מטרתם בחיים היא תמרון מאגף ומפתיע, ובוודאי שלא דהירה מופרעת אל תוך המוות הוודאי (הם לא קשטים מונגוליים, שנעים בלי סוף על שדה הקרב, אגב המטרת אלפי חצים על האויב, והם לא אבירים כבדים שמנחיתים מהלומה מתואמת וקטלנית על האויב, הם פרשים קלים!!!); מי הוא אותו המפקד הכללי שמחמש, לדוגמה, את הפלנגות המסורסות שלו בקסדת פרשים (שמונעת שדה ראייה רחב וכושר שמיעה מוגבר, הדרוש לחייל רגלי על-מנת לבצע תמרונים מורכבים מהר ובאופן מדויק), מגן פרשים קטנטן (ולא איזו גרסה של אספיס גדול ורחב, המסוגל להגן עליך ועל שכנך לפלנגה), שריון עור דקיק ומטופש, שלא מכסה דבר, וחנית קצרצרה (במקום חנית באורך מטרים רבים, שיוצרת מרחב גואל בינך לבין יריביך צמאיי-הדם, ומאפשר גם לאנשים שעומדים שבע שורות מאחוריך לתרום משהו להגנתך)?

מילה נוספת על חשיבות המגננה מאחורי ביצורים – אילו מישהו בתולדות האנושות היה חושב שכדאי להגן על ביצורים מבחוץ, הוא לא היה בונה אותם. כל הסיפור של הטירות המבוצרות (עסק יקר ומסובך להחריד לבנות אותו) לאורך ההיסטוריה, ובייחוד – באירופה הפיאודלית שעליה נשען כל עולם ספרי הפנטזיה הוא שטירות הן דבר נורא-נורא קשה לכיבוש. כלל לא פשוט להתקרב אליהן, לא כל שכן לטפס במעלה חומותיהן או לפרוץ את שעריהן ואז לשחוט את המגינים. כיבוש טירות היא עסק מייאש, שברוב המקרים הוכרע באמצעות כיתור ומצור ממושכים עד שהמגנים יירעבו למוות, ורק במיעוט זניח של המקרים – באמצעות מכונות מצור יעילות וכיבוש פעיל. כמעט כל מצביא העדיף לא להתעסק כלל עם ביצורי אויב, כי הם נורא-נורא-נורא יעילים במה שהם אמורים לעשות. ומה אנחנו רואים פה?!

מרבית הצבא עומדת בחוץ, נשחטת בתוך רגעים ספורים ואז השורדים המעטים בכל-מקרה רצים אל תוך הטירה. למה עמדתם בחוץ, אידיוטים?!

נו, וההגנה על החומות זה בכלל שירת יגון צרופה – איפה השמן הרותח והזפת הבוערת?! איפה השרשראות הכבדות שנועדו לנקות מן החומה את כל הסולמות והמטפסים האומללים? איפה מערומי הבולדרים שמונחתים על ראשיהם הרכים של הצרים?!

ומה לגבי תכנית הנסיגה ההדרגתית מקו ביצורים חיצוני לקווים הפנימיים יותר?! בשביל מה בניתם את כל מגדלי האבן היפים האלה, שאפשר לאטום אותם מבפנים ולהמשיך לכתוש מן הגובה את הצרים גם כשהם משתלטים על החומות הנמוכות יותר?! אני אומר לכם, עזבו את המגדלים הגדולים של אצולת סן-ג'מניאנו, שהקנו לבעליהם שליטה מוחלטת על כל הרובע העירוני שנפרש תחתם, עזבו את זה. אפילו המגדלים הקטנים שצמודים לבתים בכפרים הסוואניים – אפילו הם, כשמושכים פנימה את הסולם ומתחילים לצלוף מלמעלה בשכנים שמבקשת לקיים בכם את נקמת הדם העתיקה שלהם, – מבטיחים שרידות כמעט מוחלטת למגנים. ומה פה?! הפקרות.
במקום לטוס ללא הרף ולשרוף את הזומבים ואת מפעיליהם, ג'ון ודני הסתפקו בגיחות ונשיפות ספורות, המיני-טרבושטים ירו מטח בודד ונרמסו, בראן העביר את כל הפרק בצפייה פרטית ב"נוקמים" האחרון וים של אנשים מתו לגמרי לשווא, קמו לתחייה מפוקפקת ומתו שוב."