דווין וויד ודירק נוביצקי: כשהאגדות מתנגשות / הגולש ינון בר שירה

ינון בר שירה, בן 32, מחזאי וסופר, נשוי+ילדה. אחרי קריירת כדורסל כושלת בחר להתמקד בכתיבה, עם הזמן הבין שאפשר לשלב. עורך וכותב בעמוד הפייסבוק (בקרוב גם האתר) "ג'אמפבול". מוזמנים לתת לייק: facebook.com/jumpball.il

**********

אומרים שהפכים נמשכים, כמו מגנט. אך לעתים כאשר יש שני שחקנים כל כך הפוכים וכל כך ממגנטים כמו דוויין ווייד ודירק נוביצקי השוני יוצר גם חיכוך ויריבות אדירה. שניהם הצטרפו לליגה בזמן שונה לחלוטין מהיום. נוביצקי הצטרף לליגה ב-1998, ווייד ב-2004. אז, עוד היו יריבויות אמיתיות גם מחוץ למגרש. מעולם לא הייתה הרבה אהבה בין השניים, כבר מן ההתחלה רגעי השיא העצומים של הקריירה של אחד היו גם השפל בקריירה של אחר.

נתחיל מהצגת הדמויות:

האחד גרמני ביישן שהגיע ל-NBA בלי לדעת יותר מדי אנגלית ומהר מאוד התחבב על כולם בזכות כנות יוצאת דופן וחוש הומור נפלא. השני אמריקאי מפוצץ ביטחון ואבק כוכבים שכבר מיומו הראשון היה רגיל ל"פלאש" של המצלמות ודיבר לתקשורת במיומנות שלא מביישת כוכבי בידור מקצועיים.

האחד גבוה וקלעי בחסד, חכם בהתקפה אך לחלוטין חסר מושג בהגנה. השני Shooting Guard שמסתמך בעיקר על חדירה ופחות על זריקה אך הוא אתלט יוצא דופן ואקספלוסיבי. האחד הוא השריד האחרון כמעט לדור בו היו נאמנים לקבוצה כל הקריירה. השני מסמל כמעט יותר מכל את עידן ה"סופר טימס" עם החבירה שלו ללברון ובוש.

אפילו בשנה האחרונה שלהם (כנראה), אחד עוזב בסיבוב הופעות מתוקשר של שנה מלא בזוהר וברגעים מרהיבים והשני בוחר להשקיט כמה שיותר את סיפור הפרישה הצפוי שלו למינימום גם כשכולם מסביב מנסים לעשות פסטיבל ממנה "ווייד סטייל".

אז בואו נזכר קצת הרגעים הגדולים באגדות המתנגשות האלו:

סיפור האגדה של 2006

הגיבור – דוויין.
האנטי גיבור – דירק.

גמר 2006 היה צריך להיות הרגע הגדול של דירק נוביצקי. הוא היה בעיצומו של פלייאוף נפלא כולל 35 נק' ו-15 ריבאונד במשחק 7 בחצי הגמר המערב מול הספרס וסדרת גמר מערב מופלאה מול פיניקס כולל 50 נק' במשחק 5. נוביצקי שבאותה שנה גם זכה בתחרות השלשות קלע נפלא מכל הטווחים והיה בדרך הבטוחה להיות האירופאי הראשון שלוקח MVP של סדרת הגמר. ביתרון 0:2 וביתיות מול מיאמי של שאק המזדקן ו-ווייד שהיה כוכב צעיר בשנה השלישית זה היה נראה בטוח כל כך.

אך אז ווייד בארבעה משחקים קסומים ובלתי נשכחים הפך את הקערה – הוא קלע בממוצע בארבעת המשחקים האלו 39.3 למשחק, והפך את הקערה בתצוגות עליונות ג'ורדניות, אליפות שלקח במי ידיו, ברגעי קלאץ' בלתי נשכחים ובקסם בלתי נגמר. נוביצקי חטף ביקורת אדירה על יכולת פושרת מאוד בגמר הזה- לא מנהיג, לא יכול להוביל ברגע האמת, לא עומד בלחץ. נוביצקי היה עד לסיפור אגדה בו ווייד הנסיך והוא …לא מצליח לשבור את הקרח.

הטרגדיה של 2007

הגיבור הטראגי – שניהם.

שנה אחריי לשני גיבורינו הייתה הזדמנות לשחזר את ההצלחה הגדולה. וויד, על גג העולם, היה עם הזדמנות להוכיח שהוא מהגדולים ביותר. מי יודע? אולי זאת התחלה של שושלת? לא ממש. סדרה חוזרת של פציעות בברך ובכתף השביתה אותו לחלקים גדולים של העונה, ווייד נאבק בהם ובחר שלא ללכת לשיקום כדי להגיע לפלייאוף רק כדי להיות מודח בסיבוב הראשון מול שיקגו שנה אחריי הפציעות המשיכו ומיאמי שרק שנתיים קודם לכן הייתה אלופה, סיימה עונה עם 15 נצחונות בלבד.

נוביצקי לעומת זאת היה פשוט נפלא לכל אורך העונה, והיה נראה שיחזור למעמד הגמר. דאלאס סיימו את העונה עם 67 נצחונות כשדירק הופך לאירופאי הראשון שלוקח MVP עם 25 נקודות למשחק ב-50-40-90 לצד 9 ריבאונדים. כל זה רק כדי להפסיד הפסד מביך בסיבוב הראשון למקום ה-8, גולדן סטייט ווריירס של בארון דיוויס. נוביצקי שבר כסא בעצבים באורקל ארינה (הכסא נשאר שם למזכרת שבור עד היום. שנים אחר כך כשהפצעים קצת התאחו דירק אפילו חתם שם, ויש דיבור על כך שיעתיקו את המקום ויעבירו את הכסא גם לאולם החדש).

בסיום העונה הוא התבודד באוסטרליה וניתק קשר לתקופה ארוכה עד שחלק מצוות המאבריקס חששו שיפרוש. נוביצקי נעלם, הרחק מההמולה הגדולה של הNBA שפשוט לא יכל להכיל יותר.

סיפור האגדה של 2011

הגיבור- דירק.
האנטי גיבור- דוויין.

לאחר "ההחלטה" של לברון והמעבר שלו יחד עם כריס בוש למיאמי, הקבוצה הלוהטת מפלורידה נראתה כמו שושלת לשנים. לא כוחות. מנגד נוביצקי שכבר הפסיד 5 שנים קודם לווייד נטול לברון ובוש ידע שההזדמנות שיש לו עכשיו לנקמה היא אולי האחרונה שנותרה לו.

במשחק מספר 4 דירק עלה לשחק למרות מחלה והשתעל ללא הפסקה, המאבריקס ניצחו והשוו ל-2-2 אך הסיפור המרכזי הייתה התגובה של ווייד ולברון שצולמו מחקים את ההשתעלויות שלו ומתפקעים מצחוק. נוביצקי טען שזה ילדותי כשנשאל על כך וניכר שהוא נפגע מכך עוד יותר ממה שהוא הראה. השילוב של הזחיחות שלהם וחוסר הכבוד של שניהם כלפיו דירבנו אותו לנצח גם את שני המשחקים הנותרים ולקחת את אליפות ה-NBA ואת האמ.וי.פי של הסדרה במיאמי.
בתום משחק 6, כשהוא עשה זאת סוף סוף, נוביצקי לא היה מסוגל להישאר על המגרש. הוא רץ במהירות לחדר ההלבשה, הסתגר שם במשך דקות ארוכות ובכה.

המעגל נסגר, הלוזר הגדול הפך לווינר ענק באחת ההפתעות הגדולות של כל הזמנים. ווייד ולברון, חוו השפלה שלא ציפו לה והשאירה להם כתם לא נעים במורשת, לפחות עד הגמר המופלא של 2012, שנה מאוחר יותר.

אפילוג או מחזורי הגאות והשפל 2019

הגיבורים – שניהם

בין כל חגיגות הסיום של הקריירות שלהם אפילו דירק ודוויין החליפו חולצות, הם עדיין לא ממש חברים טובים אך לעיתים השנים מקהות את האמוציות. רגע לפני שמכבים את האור על היריבות הנפלאה הזו, לשניהם ברור ששניהם אגדות ושללא השפל העצום שהביאו אחד לקריירה של השני לא היו יכולים גם לחוות את רגעי הגאות של האושר.

תודה, דירק. תודה, דוויין. אנחנו נתגעגע לשניכם. תודו שגם אתם תתגעגעו אחד לשני!

*נכתב בהשראת שיחה של הוארד בק (בליצ'ר ריפורט) וזאק לואו (ESPN) בפודקאסט הנפלא של לואו (The Lowe Post)

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  2. מאנו דה מאן לשעבר מיקי

    5 אפר 2019 12:01:34

    אין לי עוד רע לשיחה/ג'ואנג דזה
    .
    ג'ואנג דזה, שהיה מהלך במסע הלווייה, עבר על פני קברו של הואה דזה. הוא פנה אל מלוויו ואמר:
    "חתיכת טיח דקה ככנף זבוב דבקה באפו של רב-הטייחים. ביקש רב-הטייחים מרב-הנגרים שיסיר אותה. רב-הנגרים הניף את גרזינו, נשמע קול משב רוח. רב-הנגרים הנחית את הגרזן והסיר את חתיכת הטיח כולה בלי לפצוע את האף. כל אותה עת עמד רב-הטייחים בשלווה. שמע על כך חואן שליט מדינת סונג, שלח לקרוא לרב-הנגרים ואמר לו: 'נסה את כוחך ובצע זאת עלי'. אמר רב-הנגרים: 'אכן, בעבר יכולתי לחתוך כך. אבל החומר שעבדתי עליו מת מזמן'. חואה דזה! מאז שהלכת לעולמך שוב אין לי חומר לעבוד עליו. אין לי עוד רע לשיחה".
    .
    הלוגיקן הואה דזה היה חברו-יריבו של ג'ואנג דזה.
    .
    מתוך "קולות האדמה", קטעים נבחרים של החכם הסיני ג'ואנג דזה (צ'ואנג טסה), תירגם מסינית יואל הופמן
    .
    תודה רבה ינון ורועי.

  3. רועי ויינברג

    5 אפר 2019 12:30:48

    מצויין ינון, תענוג לקרוא. שני אגדות שנפגשו בהרבה צמתים לכל אורך הקריירה. הגמר של 2011 היה הרסני עבור מיאמי, אבל סדרה נהדרת שלו. 2006 אותו דבר בכיוון ההפוך. אחת היריבויות הגדולות ביותר של המאה ה-21 בליגה.

  7. צביקה

    5 אפר 2019 17:13:15

    כתבה נהדרת. ואיזה סדרות נפלאות אלו היו, 2006 ו2011. כל אחת מכיוון שלה. אני זוכר כמה התלהבתי ב2006 מוייד הצעיר. בדיוק הייתי בארהב וראיתי את הגמר בשעות נוחות עם גיסי וזאת הייתה הצגה פשוט פנטסטית.
    וב2011 נדמה לי שכל העולם נהנה לראות את השלישייה הזחוחה מפסידה להצגה האדירה של נוביצקי.

  9. Grifin

    7 אפר 2019 17:31:17

    יפה, נהניתי מאד לקרוא!
    רק חייב לציין שבקטע של זהות עם קבוצה אחת, גם דווין ווייד נחשב שחקן נאמן לקבוצה, למרות הפלירטוט הקצר והלא מוצלח עם שיקאגו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט