So Meta / הגולש עידו רבינוביץ'

****************

עידו רבינוביץ', בן 18, אוהד את ההיט וכל הקבוצות של מיאמי. ישן עם פוסטר חתום של פט ריילי מעל המיטה.

****************

מטה וורלד פיס היה דמות צבעונית, תרתי משמע, ב-NBA לאורך 17 שנה. השבוע לפני 12 שנה, הוא חזר לשחק אצל האינדיאנה פייסרס לאחר שריצה את השעייתו בעקבות קטטת פייסרס – פיסטונס (או בשמה המוכר יותר, The malice at the Palace). לציון המאורע, סקירה על חייו של האיש המחליף שמות כמו סוכן מוסד שגר מעל משרד הפנים.
מטה וורלד פיס, או בשמו המלא והמפונפן רונלד וויליאם ארטסט ג'וניור, נולד ב-13 בנובמבר, 1979.

הוא גדל בשיכונים של קווינס ואת רוב זמנו הוא בילה במשחקי כדורסל, מה שעזר להתנתק מהעולם החיצון ופשוט לעשות מה שאהב. אולם, הבועה שהיא משחק הכדורסל לא הייתה איתנה במיוחד, במיוחד לא בשיכונים והשדים מהעולם החיצון גרמו לרון טראומה מוקדמת. ב-1991, כשרון היה בן 12 בלבד, הוא חזה ברציחתו של לויד ניוטון בן ה-19. בטורניר בימק"א המקומי החלה קטטה שהסלימה במהרה, אחד מהמשתתפים שבר רגל משולחן שהיה בקרבה מקום ושם אותה ישר בליבו של ניוטון, שמת על המקום. רון טען כמה פעמים כי זה אחד מהמקרים שגרמו לו לשחק את המשחק קשוח כפי ששיחק. הקשיחות שלו הייתה תכונה ניכרת כבר בתיכון, רון שיחק ב"לא סאל אקדמי", תיכון פרטי לבנים בלבד בו שיחקו כוכבי NBA לעתיד כגון אלטון בראנד ולאמאר אודום. כשסיים את לימודיו בתיכון, הוא החליט להשאיר קרוב לבית והצטרף למכללת סט. ג'ונס. רון הגיע למכללה שלא העמידה מאזן חיובי בארבעת השנים האחרונות והעלה אותה לגבהים חדשים, הוא היה העוגן ההגנתי של הקבוצה וביחד עם כישרונות שגויסו ל-NBA לאחר מכן כגון פיליפה לופז, זנדון המילטון ולאבור פוסטל, הם עלו ל-68% ניצחונות לערך בעונה הראשונה של רון ויותר מ-72% בשנייה, עונה בו הגיעו לשמיניית הגמר אך הודחו מול אוהיו סטייט.

השורה הסטטיסטית של ארטסט מזמנו במכללה לא מנקרת עיניים, אך כל מי שראה אותו משחק הבין שהוא הרבה יותר מזה. ארטסט נבחר בבחירה ה-16 של דראפט 1999, אותו דראפט בו חברו לנבחרת התיכון, אלטון בראנד, נבחר ראשון. למזלם, שניהם נבחרו על ידי השיקגו בולס. רון קיבע את עצמו בהרכב במהרה, הוא שיחק 175 במדי השוורים מעיר הרוחות ונתן תפוקה יפה וקונסיסטנטית ביותר לאורך השנתיים וחצי ששיחק באילינוי, שכללו בחירת לנבחרת הרוקיז השנייה. באמצע עונת 01/02, ארטסט הועבר לאינדיאנה בטרייד מאסיבי שכלל גם את רון מרסר, בראד מילר וקווין אולי שעברו לפייסרס בתמורה לג'יילן רוז, טראוויס בסט, נורמן ריצ'רדסון ובחירת סיבוב שני. ארטסט פרח במערכת החדשה שלו, בעונת 03/04 הוא נבחר לאולסטאר ולשחקן ההגנה של השנה. רכבת ההרים שהיא החיים שלו הגיעה לגג העולם, אמנם כולם יודעים כי רכבת הרים כזו צריכה גם לחזור למטה, ובמהרה.

התאריך: 19 לנובמבר, 2004. הפייסרס מגיעים למשחק קשה בעיר המכוניות נגד הפיסטונס המאוזנים. פחות מדקה לסיום, האורחים הובילו בפער דו ספרתי, גארבג' טיים. ארטסט ביצע עבירה על בן וואלאס, הסנטר חמום המוח לא העריך את העבירה הזו ודחף את ארטסט כתגובה.

הפורוורד של הפייסרס הלך והתיישב על שולחן השופטים בניסיון להרגיע את עצמו. בו זמנית, אוהד פיסטונס אחד אתגר את חברו, ג'ון גרין, לזרוק על ארטסט את הכוס שהייתה לו ביד בתמורה לחמישים דולר. בניגוד לפיסטונס, גרין דווקא פגע בזריקה שלו. ארטסט נדלק ועלה לקהל באימפולסיביות והחל לריב עם מי שחשב שהיה זורק הכוס. הביטחון כמובן בלם את ארטסט והוליך אותו מחוץ למגרש. הפורוורד ניסה להתנצל אך זה היה כמו לשים ליפסטיק על חזיר. ארטסט הושעה להמשך העונה כולל הפלייאוף, 86 משחקים בסך הכל שהפכו את ההשעייה הזו לארוכה ביותר בהיסטוריה של הליגה. ארטסט וגרין יישרו את ההדורים כמו שנים לאחר מכן ואף הפכו לחברים, אך בתקופה הזו הוא היה האדם שהרס לו את החיים. בעונה הבאה ארטסט הרגיש שהוא היה חייב לשנות אווירה ודרש מהנהלת הפייסרס טרייד. הבקשה יצרה קרע בין רון לחבריו לקבוצה, כל שחקן שנשאל לגבי תחושותיו על ארטסט בעת הזו השתמש במילה אחת "נבגד". המבקר החריף ביותר של רון היה ג'רמיין אוניל, שגם היה חלק מהקטטה בעונה הקודמת ואף הושעה למספר משחקים גם הוא.

הפייסרס החליט לשלוח את רון לקינגס בתמורה לפג'ה סטויקוביץ', מקום בו ארטסט ביקש באופן מפורש להימנע ממנו. ארטסט התרגל לשחק בבירת קליפורניה, החששות לגבי האישיות שלו וההתנהלות שלו מול חברי קבוצתו התפוגגו במהרה. ארטסט הוביל בגאון ריצה של 14-5 ב-19 המשחקים הראשונים שלו במדים הסגולים. בזכות הריצה הפנטסטית הזו, הקינגס הצליחו להגיע למאזן חצוי ולהשתחל לפלייאוף. המלכים נתנו פייט בסדרה, אך עפו בשישה משחקים כאשר ארטסט לא שיחק במשחק השני בשל הרחקה בעקבות מרפק לפניו של מאנו ג'ינובילי. בסוף העונה, כל חבריו הטובים עזבו את הקבוצה. בונזי וולס, חברו הטוב ביותר של ארטסט, עזב ליוסטון רוקטס. גם מאמנו ריק אדלמן, איתו החל לצבור אמון, החליט להיפרד מהארגון.

לאחר שנתיים לא משמעותיות, ארטסט הועבר בטרייד לרוקטס יחד עם בנו של פטריק יואינג ושון סינגלטרי תמורת בובי ג'קסון, דונטה גרין, בחירת סיבוב ראשון וכסף. לאחר עונה מלאת מהמורות במדי הטילים, הוא חתם על חוזה של 5 שנים בשווי של 33 מיליון דולר בצהובים-סגולים של עיר המלאכים. רון היה חלק אינטגרלי באליפות האחרונה של הלייקרס עד היום, הוא צלף סל ניצחון במשחק חמש בגמר המערב נגד הסאנס ושם 25 נקודות במשחק שש המכריע ששלח את הלייקרס לגמר מול היריבה המרה ממסצ'וסטס.

הלייקרס הכניעו את הסלטיקס בשבעה משחקים כאשר ארטסט שם את הפיגיון בליבם של הסלטיקס עם שלשה אדירה שקבעה את תוצאת הסיום. לאחר המשחק פיל ג'קסון התחייס למשחקו של רון ואמר שהוא היה השחקן הכי חשוב במשחק 7. משם המוטיב של הקריירה של רון, גבהים אדירים ונפילות קולוסאליות, המשיך לרדוף את ארטסט. הוא הורד לספסל על ידי מאמן הלייקרס דאז, מייק בראון, גרם לג'יימס הארדן זעזוע מוח עם מרפק לראשו, עבר ניתוחים בברכו ולבסוף שוחרר בסעיף האמנסטי ב-2013. לאחר מכן ארטסט חתם בניקס, שוחרר, עבר לאיטליה וסין ובסוף חזר ללייקרס, נתן תפוקה נאה לשחקן בגילו ואפילו הצליח לעבור את רון הארפר בטבלת החטיפות בכל הזמנים במשחקו האחרון בקריירה. לאחר פרישתו הוא קיבל תפקיד בצוות האימון של קבוצת הבת של הלייקרס, הוא בילה שם שנה לפני שעבר לשחק בליגת ה"ביג 3" של אייס קיוב.

כיום רון בעיקר מחפש לשחק או להופיע בטלוויזיה כמה שאפשר. הוא שיחק ב-81 סרטים וסדרות עד היום שבמצטבר עשו מיליארדי דולרים יחדיו. הוא גם עוזר לאמן את בנו, רון ארטסט השלישי, שישחק במכללת קאל-סטייט החל מהעונה הבאה.

רועי ויינברג

סגן עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. מאמר בכורה נהדר. האישיות הבעייתית קצת משכיחה את זה שהיה שחקן כדורסל עצום וממש לא מוערך מספיק. מאוד אהבתי את יוסטון שלו, קבוצה עם לב.

  2. שחקן שמאד אהבתי עד שנכנס לרשימה השחורה שלי במשחק 5 בגמר המערב של 2010 (קשה לקרוא למה שהוא עשה "צלף", יותר כמו רצח)
    בנוסף היה לו קטע עם מספרי חולצות לא שגרתיים: 51, 93, 37, 96, 91

    1. יש איזה הסבר למספרים?

      1. 91 בגלל רודמן אני מניח. עידו העלה אחלה רעיון עם הרשימה השחורה של כל אוהד. בפניקס אני מניח שיש גם את טים דונהי, ג'ורדן, דאנקן וברוס בואן. במיאמי יש את מרקו בלינלי, דשואן סטיבנסון, ג'ייסון טרי, ריפ המילטון, גארי ניל, דני גרין וטוני פארקר.

        1. מסכים מאוד! אולי באמת צריך להכין פוסט כזה

      2. 51 – המספר של אבא שלו בתיכון
        91 – לכבוד רודמן
        93,96 – לכבוד השכונה שלו, בניו יורק
        37 – לכבוד הלהים של מייקל ג'קסון ת'רילר שהיה 37 שבועות בראש המצעד

  3. פוסט בכורה נהדר, תודה רבה

  4. פוסט מצוין על שחקן מאוד מיוחד וצבעוני

  5. אחלה פוסט על שחקן יחודי מאד. תודה רבה עידו

  6. פוסט נהדר.שחקן שבקלות נכנס לטופ 5 משוגעים אבר. ההופעה שלו מול בוסטון ב-2010 עדיין צרובה לי בראש, קלאץ בהגדרה.

  7. מעולה. תודה. אני זוכר את הראיון ההזוי אחרי האליפות וכמה שהוא היה נרגש עם המשפחה צוחק על זה שקובי לא מוסר לו ופיל ג'קסון מדבר לו באוזן לא לזרוק את השלשה

  8. פוסט מעולה, תודה רבה

  9. תודה עידו אחלה פוסט

  10. אחלה פוסט עידו. הייתי ממליץ להוריד את הפוסטר 🙂

  11. ממש נהניתי מהקריאה. דברתי איתו פעמיים או שלוש ובשיחת אחד-על-אחד הוא נשמע שקט, ענוו, והייתי אומר אפילו עדין. אני זוכר כמה הופתעתי בפעם הראשונה. כששמע שאני למעשה 'ניו-יורקי' (טוב, לונג איילנד, אבל עם לב במנהטן) הוא מיד התנהג אלי כמו ל-BUDDY. מין שכן מאותה עיר.

  12. הוא דפק שלשה בגיים 7 מול בוסטון שהביאה את הניצחון לליקרס
    בראיון לאחר המשחק הוא הודה לפסיכיאטרית שלו זה היה רגע עצום מצחיק מרגש ומרומם

    1. נכון, אחד הראיונות המיתולוגים.

  13. פוסט נהדר על שחקן עם מועמדות להר ראשמור של השחקנים שהוסיפו צבע לליגה 🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט