היסטוריה של כתיבה, וקצת היסטוריה של כתיבת הספורט במדינה (מאמר 2 בסדרה) / מנחם לס

פורסם ב - 16. אוג, 2018 ע"י ב - כללי

היסטוריה של כתיבת ספורט / מנחם לס

לאחרונה הרביתי לחשוב על העולם בו גדלתי, וכמה הוא שונה היום מהתקופה בה נולדתי בשנת 1937, ב-17 לאוגוסט, ברח' חוף התכלת 31 בת-גלים. עם מותו של אלישע שוחט חשבתי על עיתונאי הספורט של העיתון 'חדשות הספורט' שגדלתי תחת 'פיקוחם' – אלכסנדר אלכסנדרוני, ישראל פז, יעקב אפלויג, יהודה גבאי, יחיאל ארזי, נחמיה בן אברהם ויזהר ברנר. אלה היו חלוצי עיתונאות הספורט של ישראל. אני מאמין שהיו גם לפניהם כי בפלשטינה-א"י היה קצת ספורט  אחרי העלייה הראשונה, ויותר אחרי העלייה השנייה, אבל זה היה יותר עניין של התעסקות כדי להיות 'עם כמו כל העמים' מאשר עיתונאות וכתיבה.

עיתונאות הספורט כפי שאנחנו מכירים אותה התחילה עם עיתון 'חדשות הספורט' שיצא לאור לראשונה בשנת 1954 (העיתון נסגר רשמית באמצע שנות ה-70) והופיע רק ביום ראשון. עד אז עיתוני היום ('הארץ', 'דבר', ו'על המשמר' – עיתון הדתיים 'הצופה' לא כיסה ספורט ) ועיתוני הערב ('ידיעות' ו-'מעריב') כללו שני טורי ספורט, וכמעט רק ספורט ישראלי מקומי. 'חדשות הספורט' היווה מהפכה של ממש. עיתוני הערב נבהלו מהפופולריות של 'חדשות הספורט' ומיד הגדילו את השטח שהקדישו לספורט, והתחרות עשתה טוב לכתיבת הספורט בארץ.

טובי עיתונאי הספורט היו עיתונאי 'חדשות הספורט', ובשנים הראשונות לא הייתה להם כלל תחרות. מי שרצה לקרוא ספורט בנוסף לחדשות היום קנה גם את אחד מעיתוני הערב וגם את חדשות הספורט. התפוצה של העיתון היתה מדהימה ממש: 47,000 עותקים בשנת השיא, 1964, למיליון יהודי ישראל.

בשנת 1961 אני הייתי הצעיר בחבורה – ילד ממש בן 24 בין כל המכובדים הללו שהיו ב- 30 שנה מבוגרים ממני. לכן אני מרגיש גאה שכאשר מדברים על כתביו החשובים של העיתון בשנות ה- 60, שמי מופיע ביניהם.

אחרי כמה שנים העיתון החל להופיע בשני ימים: ראשון ורביעי. העיתון זכה לפופולריות גדולה בישראל כי הוא היה העיתון  היחידי שהיה אובייקטיבי, ולא מזוהה עם מרכז מסויים. הוא לא היה עיתון הספורט היחידי אז: היה מין עיתון בשם 'עיתון ישראל' שהיה מזוהה עם מכבי. 'ספורט לעם' היה כמובן מזוהה עם הפועל, ועיתון 'הספורט הלאומי' זוהה עם בית"ר (הם היו יותר בטאונים מאשר 'עיתונים' והם חולקו חינם).

בשנות ה-50 המאוחרות כל 'עיתוני הספורט' (בטאונים) נעלמו מלבד 'חדשות הספורט', כי 'חדשות הספורט' כבש לחלוטין את השוק בגלל האובייקטיביות והעצמאות ממפלגה שלו. גם העיתונים היומיים שהחלו לכסות ספורט ביותר משני טורים, היו מן עיתוני מפלגות: 'הארץ' היה מזוהה כעיתון הציונים הכלליים ולכן מזוהה עם מכבי, ועיתוני 'דבר' ו- 'על המשמר' כיסו ספורט עם הזדהות עם הפועל (ו'על המשמר' עם בריה"מ, אם מותר לי להוסיף).

גם בשנות השבעים 'חדשות הספורט' נחשב  לעיתון פופולרי מאוד. הוא היה הראשון והיחידי שהעניק ציונים לשחקנים, והוא היה היחיד – בגללי – שכיסה באופן קבוע ודי מפורט את ה-NBA. מי שרצה לדעת NBA, היה חייב להיכנס ל'חדשות הספורט'. אז לא היתה כמובן טלוויזיה, ואני הרגשתי משך שנים – למעשה מאז 1961 עד  תחילת שנות ה-70 (כשאשתי רינה חלתה בסרטן דם ונאלצתי לפרוש מכתיבה לכמה שנים) – שאני המקור היחידי לסיפורי NBA עם פרטי-פרטים, והרגשתי אחריות גדולה שרבצה עלי. לקראת שנות ה- 80 אהרון בכר ואדם ברוך כתבו מעט בעיתוני הערב על ה-NBA, אבל לא היה להם את הקשר האינטימי שלי היה עם הליגה, והם היו ישראלים שגרו בישראל כשהקשר היחיד שלהם עם ה- NBA היה כנראה דרך סוכנויות הידיעות (כי האינטרנט לא החל לפעול ביעילות שניתן היה להשתמש בה עד שנות ה-90 ), בעוד שאני התחלתי לחיות במדיסון סקוור גארדן עם הסטודנטים שלי שרובם עשו שם את האינטרנשיפ (סטאז') שלהם משנות ה- 70 המאוחרות.

כתיבתי אז היתה כה שונה. הרגשתי צורך לתאר דברים שרק אני רואה, והיה זה ג'וב לא קל כשבעיתון מקציבים לך רק 400 מילה. לפעמים לא יכולתי להתגבר – כמו במאמר על 100 הנקודות של ווילט צ'מברליין, המאמרים הראשונים על קסיוס קליי (מוחמד עלי) או הקרב בין ג'ו פרייזר ומוחמד עלי במדיסון סקוור גארדן, ואז ישראל פז הכניס 1,000 ואפילו 1,500 מילה בעיתון של 4 עמודים עם 'אזהרה' שלא אעז לעשות זאת יותר.

כיצד זה התחיל? כיצד התחלתי לכתוב?

לעולם לא אשכח את הפגישה הראשונה שהיתה לי עם עורכי הספורט של עיתון "חדשות הספורט". עוד רגע אחזור אליה. את סיפורי אתם יודעים, ואם לא, אז בקיצור נמרץ אחזור עליו: אף פעם לא חשבתי על קריירה ספרותית/עיתונאית, ומעולם לא תכננתי להיות עיתונאי ספורט. מה שכן הייתי תמיד זה 'חולה ספורט' (מקום שני באליפות 'חידון הספורט' של ישראל, 1959 והפסדתי בשובר-שוויון למקום ראשון שהיה מצריך פלייאוף בגלל שאלה שהייתה מוטעית בעצם הצגתה, ומי שמעוניין לדעת מה קרה שישאל בתגובות!). אני גדלתי עם רקע ריאלי/מספרי/ מדעי – כל בני דודי ז"ל המבוגרים ממני ב-10-15 שנים (4 מהם) למדו בבי"ס 'ריאלי' בהדר ואז הפכו למהנדסים בטכניון, ולי הוכנס לראש מגיל רך ביותר שאני הולך לטכניון בסיום התיכון.

בתקופת ילדותי בה גדלתי ללא אבא, הספורט היה הבריחה שלי לחברות, למציאת אהבה, והערכה, כי תמיד הצטיינתי בכל ספורט שעסקתי בו כילד וכנער. כבר בתיכון התחלתי לחשוב כיצד אני יכול לחבר את הנטייה והכישרון המתמטי שלי עם אהבת הספורט. זה מה שרציתי אבל עדיין לא ידעתי כיצד לשלב בין השניים…

 

מה שעוד ידעתי היה שבבית הספר העממי היה לי מורה בשם קווינט שאהבתי/שנאתי מאה פעמים ביום, והוא היה זה שבגיל רך עודד אותי לכתוב. סיפרתי כבר על "יום הורים" אחד, כשהוא אמר לאמי (אב לא היה לי מגיל 3): "הדסה, אני מרחם עליך שיש לך בן כמנחם, אבל דבר אחד איני יכול להכחיש: יש לו כישרון מיוחד לכתיבה". המשפט הזה נחרט במוחי כמו איזה אלף 'פניני לשון' ו-'חידודי לשון' שלו (של קווינט) שהרבה מהם כבר ציטטתי, והרבה יותר "ציטטתי" כאילו באו ממנו כי א) זה התאים לו לומר אותם לילדים בכיתה ב' ו- ג' שלא הבינו את כוונתו (וברוב המקרים הוא גם לא הסביר; הבנו – טוב. לא הבנו – לניבון הבא) ו- ב) ניבים שידעתי אותם בע"פ כי שמעתי אותם כל כך הרבה פעמים והם נשפכו מהעט או מהמקשים. וכך, עשיתי מן מנהג להשתמש ב"מורה שלי קווינט שלימד אותנו בכיתה ג'…". או קומבינציה של קווינט ודיימון רניון, כמו "איך לימד אותי המורה שלי קווינט כבר בכיתה ב'? שעליך תמיד להחמיא לנערה לפני שאתה מרים לה את השמלה."

אני לא מבין כיצד עם כל הבריחה שלי לספורט סיימתי את בסמ"ת בחיפה בציונים טובים מאד, ומסתבר שעברתי את בחינת הכניסה לעתודה האקדמאית בצבא טוב מספיק להתקבל אליה כי הכניסה לעתודה האקדמאית הייתה קשה מאד. אני לא יודע אם 'העתודה האקדמאית'  עדיין קיימת, אבל בשעת גיוסי ב- 1955 אחרי טירונות, אנשי העתודה האקדמאית למדו בטכניון מקצועות הנדסה על חשבון הצבא כשכל שנת לימודית חייבה שנת קבע בצבא בסיום הלימודים.

בעתודה האקדמאית בצה"ל התחלתי ללמוד הנדסה מכנית בטכניון. סיימתי שנה וחצי, ופתאום "מבצע סיני" של 1956 הוציא אותנו מהלימודים, ואני נשלחתי ליחידת טנקים  שהתקיפה את רפיח ואז דהרנו לעבר אל-עריש בתור טכנאי אלחוט ורדיו. כשמבצע סיני הסתיים כבר איחרנו את לימודי אותה שנה. במקום לחכות 7 חודשים לשנת הלימודים הבאה החלטתי לצאת מ'העתודה' (כמעט כולנו יצאנו מהעתודה כי הפסדנו שנת לימודים) ולסיים את השירות הצבאי. אני התאהבתי ביחידת הטנקים ששירתתי בה במבצע סיני והתנדבתי לשריון. עברתי קורס טנקיסטים, והייתי טנקיסט בצה"ל משך שנה עד השחרור.

בזמן השירות בשריון החלטתי: "אני לא חוזר לטכניון. אני הולך ללמוד במכון וינגייט, ואז אולי אמשיך לימודי ביומכניקה בארה"ב ". המשיכה והאהבה לספורט לא היתה קטנה מאהבת הפיזיקה, ובעיקר המכניקה.

כתיבה? לא זכור לי אף מאמר או סיפור שכתבתי אי-פעם בתיכון או בצבא, מלבד מכתבי אהבה לרינה ז"ל שהפכה לאשתי. היא היתה 'הומניסטית' בעיקרה, וכשקיבלתי ממנה מחמאה על כתיבתי הסמקתי והייתי אדום כעגבניה.

אחרי נישואינו החלטנו להמשיך את לימודינו בארה"ב כי אז לא היה מקצוע  לימודי 'ביומכניקה' בישראל (גם היום אין למעשה דרך להשיג Ph.D בביומכניקה בישראל). ב- 1961, בעודי סטודנט ב-NYU, קניתי כרטיס למשחק הניו יורק ניקס – בוסטון סלטיקס, ויצאתי ממנו המום, מכושף, ושפוט לנצח נצחים. עד אז, בישראל, ה- NBA הייתה לא יותר משמועה. חשבו שהכדורסל העליון הוא ההארלם גלוב טרוטרס, או כדורסל המכללות (שניגלה בכל רמתו באולימפיאדת רומא 1960, אע"פ שהסרטים על המשחקים הגיעו לישראל בשחור-לבן רק כמה שבועות אחרי).

לא יכולתי להירדם בדירתנו הקטנה ברח' 77 בין הברודוויי והשדרה השמינית. בשעה 1 בלילה הוצאתי גִליון ניר, כתבתי כותרת "כדורסל מעולם אחר" ושלחתי ל"עיתון חדשות הספורט" ת"א, ISRAEL" סיפור מלא צבע על המשחק. כעבור חודש הגיעה אלי חבילת עיתונים מגולגלת ובתוכה המאמר שלי, "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס". לא שאלו אותי, לא דיסקסו משכורת איתי, העיקר שאני כתב 'חדשות הספורט'. המשכתי לכתוב עד סוף חודש מאי (כולל הפלייאוף שהמנצחת האוטומטית בהם אז היתה הבוסטון סלטיקס) וכך הגענו בתחילת יוני לחופשת מולדת ראשונה בישראל..

 

העיתון שכן אז באיזה שהוא חור בקומה שנייה מאובקת ברח' תושייה בת"א, ואיך שהוא הגעתי לפגישה עם עורכי העיתון. הם היו שמות שרק קראתי עליהם: אלכסנדר אלכסנדרוני, יזהר ברנר, יהודה גבאי, יחיאל ארזי, ישראל פז (גולשמידט), ועוד שניים שלושה. הם היו אז התותחים הכבדים ביותר של כתיבת הספורט של מדינת ישראל.

אני זוכר את הפגישה הזאת כאילו היתה אתמול.

-מנחם, הפכת לאחד העיתונאים הפופולריים ביותר בספורט, ואנחנו שמחים שאתה כתבנו!

-אני מרגיש ממש מאושר לכתוב.

ואז שאל אותי יזהר ברנר (לדעתי גדול עיתונאי הספורט בארץ של שנות ה-50 וה-60): "אנחנו יכולים לשלם לך רק 20 לירות למאמר, אז מה עושה אותך כה 'מאושר'? הפופולריות שלך? העובדה שהפכת לשם ידוע במדינה הקטנה שלנו?"

חשבתי לרגע, ואז עניתי במלוא הרצינות ומלוא האמת: "מה שעושה אותי מאושר זאת הכתיבה עצמה. אני אוהב לכתוב!"

שוחחנו עוד קצת. ההוראה היחידה שקיבלתי היתה: "כתוב בדיוק כפי שאתה כותב, וכתוב על מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, רק תזכור שמאמר של 2,000 מילה הוא עמוד שלם בעיתון ואתה מוגבל לאחד או מקסימום שניים כאלה בחודש". מאחר וכתבתי בעט על גיליון נייר צהוב עם שורות ולא עמדתי להתחיל לספור את מילותי, כתבתי שני מאמרים 'ארוכים' ושניים יותר קצרים בחודש. אז כמובן לא היתה טלוויזיה, וכל מאמר היה סיפור שלם שכתבתי לציבור עכברי ספורט החייבים לעצום עיניהם ולהיכנס (ולתאר לעצמם) אל העולם עליו כתבתי.

*

(כתבי, עורכי, ובעלי 'חדשות הספורט'. היינו נפגשים לישיבות מערכת בבתי קפה, כולם "אנשים גדולים" בני 50 ו-60: אלכסנדר אלכסנדרוני העורך הראשי, שני משמאל, התקרב כבר אז לגיל ה- 70, ואני הייתי הילד שבחבורה כשהגעתי לביקורים בארץ).

בסיום הפגישה  הגעתי לקרית טבעון בנסיעת אוטובוס לחיפה, ואז מס' 74 לטבעון (גם הוריה של רינה, וגם אמי ואבי החורג גרו בטבעון)  כשהפגישה עם עורכי 'חדשות הספורט' עוברת כסרט נע בראשי ופתאום קלטתי שכשהם שאלו אותי מה עושה אותי 'מאושר' בכתיבה להם עניתי "אהבתי לכתיבה" לפני שאמרתי ו"אהבתי לספורט".

הסתבר לי אז – ואת השיעור הזה לא שכחתי אף פעם, ולא אשכחו עד יום מותי – שאני נהנה לכתוב ספורט כבר 57 שנה ראשית כל בגלל שאני אוהב לכתוב, ושנית, בגלל שאני מטורף לספורט, ואין כל מקריות בסדר שכתבתי "כתיבה" ו-"ספורט". מצאתי לי אחלה 'סידור': "אני אוהב לכתוב, והנה, יש לי עולם ספורט מלא לכתוב עליו!"

רוצים לדעת את האמת לאמיתה?

אילולא האתר הזה לא הייתי מצליח לכתוב יותר. היכן הייתי כותב? וואלה? ב'מעריב'? מי מעוניין היום ב-'מאמרי תיבה' המלאים צבע? למי ישנה סבלנות לסיפורי אנוש, טרגדיות, ניסים ונפלאות?

כיצד הכל החל?

את זה אף אחד לא יודע כי לא דיברתי על זה אף פעם. כבר מגיל 12 אני קורא בקביעות את ספורטס אילוסטרייטד. בן דודה של אמי, ג'ייקוב טרוביק, היה אדם אמיד (בעל בית חרושת גדול מאד לנעליים לפני שהכל עבר לסין) בוילקס-ברי, פנסילבניה, שהיה גם ציוני אמיתי, וכמו אמי הגיע מליטא, ולכן מדבר וקורא עברית (כמו כל יהודי ליטא) אבל התיישב בארה"ב. הוא הגיע לביקור ראשון ב- 1950 ושאל איזה מתנות אני רוצה "מאמריקה". עניתי: "אני מבקש אם אפשר ספרי ספורט, ואם ישנו איזה שבועון ספורט". הוא רק חייך.

כעבור  חודשיים מגיעה חבילת ספרים. "SWEET SCIENCE" של אייג'יי ליבלינג, אחד מטובי ספרי הספורט שאי-פעם קראתי. "BANG THE DRUM SLOWLY" של מארק הארפיס. "THE LONG SEAS  ON" של ג'ים ברוסמן. "THE NATURAL" של ברנרד מלמוד.  "THE PROFESSIONAL" של היינץ. "DOWN THE FAIRWAY" של בובי ג'ונס האגדי. "FAREWELL TO SPORTS" של פול גליקו. הסיפור הענק על בייב רות', ג'ק דמפסי, ובובי ג'ונס. הספר הענק, של זוכה פרס פוליצר "THE HARDER THEY FALL" מאת באד שולברג, או סיפור שלימד אותי מה זה אגרוף מקצועני: הספר האלמוותי של גדול עיתונאי הספורט של אז גרנטלנד רייס, "TUMULT AND THE SHOUTING".

הייתי ילד בן 12, תלמיד ממוצע באנגלית, וקראתי כל ספר בשקיקה ובטראנס מוחלט, בתחילה, עם מילון על כל מילה חמישית, ולאט לאט התחלתי לקרוא די חופשי. כמה ספרים קראתי 2 ו- 3 פעמים. כמה מהם עדיין נשמרים בביתי למזכרת-עד. כמה פעמים חשבתי האם היה בכל מדינת ישראל אחד שידע על ההיסטוריה של הספורט האמריקני יותר ממני, ילד בן 14-15 (כמובן שקראתי גם את SI כל שבוע, ועל זה עוד מעט)? לדעתי לא היה אחד כזה, אבל לך תדע. אולי היה עוד איזה ילד מטורף כמוני באיזה חור. 

אז ג'ייקוב החל לשלוח לי את ספריו של או' הנרי, עד שהגיע הסם שגרם לי לסימום מחלט: ספרו של דיימון ראניון "From First to Last" ספר שקראתי כמה פעמים וידעתי חלקים ממנו בע"פ!

אני לא יודע בדיוק מה עשה לי ספרו הראשון של דיימון ראניון הזה, אבל הוא הפך אותי לג'אנקי, והשפיע על סגנון כתיבתי יותר מכל אחד אחר. היום, השפעת הסגנון פחות מורגשת, אבל השנים הראשונות לכתיבתי – לפחות ב-20 השנים הראשונות – הושפעו מבלי ששמתי לב מדיימון ראניון הזה. מה לא קראתי? "ברנשים וחתיכות". "THREE WISE GUYS"…Trials and Other Tribulations"…The Bloodhounds of…

קראתי לפחות 10 ספרים שלו.

בלי ששמתי לב התחלתי להשתמש בכתבותי ב'חדשות הספורט' הרבה בשפת הווה, כמו ראניון (שאצלו כמעט אין עבר או עתיד). כאילו הכל קורה עתה לנגד עיני. ממנו למדתי לסרס מילים, להמציא כינויים, ולהידבק לכמה ניבי לשון. (לדוגמה, "איך אומרים החברים שלי מאור יהודה?…"). ממנו למדתי (לא 'העתקתי'; זה פשוט נכנס לשפתי) להמציא מילים, כינויים, והגזמות. מה שאתה יותר מגזים בבדיחות, יותר מאמינים שזה אולי באמת כך. למשל, "הוא לא היה סתם ענק. הוא היה ע-נ-ק. איזה 2.50 מ' ורק עם גרביים".

וממנו למדתי (או הושפעתי) יותר מכל אחד אחד בלכתוב בשפה פשוטה, כפי שאני מדבר.

 

מאמר משנת השנה שווילט עבר ללייקרס (העורכים – ללא מושג מה זה NBA – הכניסו לכותרת "נמכר" כי זה מה שהם ידעו מכדורגל אנגלי)

 

ממנו למדתי גם כמה דברים שליליים. אצל דיימון ראניון אין "נשים" (WOMEN). זה תמיד "BROADS" או "DOLLS" (בובות) לכן הרבה פעמים אני מתאר נשים כ-"נקבות". זה העליב כמה וכמה אנשים אז אני מנסה למעט להשתמש ב'נקבות' (אם כי מעולם לא הבנתי מה רע בזה!).

למזלי ספורטס אילוסטרייטד בשנת 1953 לא נראה כך, כי אז הייתי ניכנס לבית שימוש ולא יוצא ממנו עד למחרת היום…

כך הכרתי כבר בגיל צעיר את העיתונאים (והסופרים) הגדולים רוברט קריימר, צדיק גורדון, דן ג'נקינס, פרנק דיפורד, טקס מאול, וויטטני טאור, הרברט וורן וינד  וכל הגדולים האחרים מספורטס אילוסטרייטד. למדתי וידעתי בייסבול, פוטבול, הוקי-קרח, גולף… אבל לא היה לי עם מי לדבר על כך בישראל. אפילו בשנותי בוינגייט (1958-1959), איש לא ידע או הבין על מה אני מדבר.

הקשבתי בריכוז, ולמדתי מכל אחד, והרבה ממורי היו בין הגדולים ביותר. למשל הדבר החשוב מאד (עבורי! לא מציע לאף אחד ללמוד ממני, או מרד סמית'…) שלמדתי מרד סמית', עיתונאי הספורט הדגול של הניו יורק טיימס, היה לא לקרוא את מה שכתבתי. הוא אמר לי בפעם הראשונה שהוצגתי בפניו כעיתונאי ספורט צעיר מישראל: "כתוב לאט. חשוב על מה שאתה כותב. הקש על המקש (של מכונת הכתיבה כמובן)  רק באצבע אחת כדי שתוכל לחשוב ולא לשגות באיות. אבל כשסיימת, שלח את מה שכתבת ואף פעם אל תקרא זאת שנית, כי בפעם השנייה לא תאמין איזה PIECE OF JUNK זה עתה כתבת". אז אני עוקב אחרי המשפט שלימד אותי הגדול מכולם באדיקות, ואם לפעמים מתגלגלת שגיאה, האשם הוא ברד סמית'.

דבר נוסף שתמיד היה חשוב לי זה לכתוב מאמרים כל כך מעניינים וכיפים לקריאה בהם ה-SUBJECT MATTER כלל לא חשוב. אני כמעט לא עושה זאת יותר כי האתר הוא אופרה אחרת, אבל ל'חדשות', 'ידיעות', ומעריב כתבתי על הכל. על גולף, על אקווסטריאן, על קליעה למטרה, ובמכביות השונות על באולינג דשא, טניס שולחן, הרמת משקולות, וצלחות חרס.

אם נהניתי ממה שראיתי אני מנסה להעביר את ההנאה לקוראים, ובדרך כלל די הצלחתי בעבר.

אני התחלתי לכתוב ב'חדשות הספורט' בעט. איזה 20 שנה של נייר ועט. אח"כ ב"חדשות" הם קנו לי וורדרייטר של "RADIO SHACK" שהיה לו זיכרון של 20,000 קרקטרס. בערך 300-400 מילה. הייתי שולח הכל ב-טלקום דרך הטלפון כשאני רואה את המילים רצות. מאמר של 2,000 מילה הייתי שולח ב-5, 6 פעמים של 300-400 מילה. כל 400 מילה היו עוברים בטלפון באיזה 3-4 דקות. ב'ידיעות' המשכתי עם הרדיו שאק, אבל באיזה שהוא שלב עברתי ל-MAGNAVOX (וודפרסור). כמובן שאז לא היה גוגל או כל מנוע חיפוש אחר וכל חתיכת אינפורמציה שאז היה לוקח לי איזה שבועיים למצוא אני מוצא היום בעשרים שניות.

דבר נוסף: היום, כל מה שאני כותב, וכל חתיכת אינפורמציה שאני כותב עליה, כל ילד בן 14 כבר שמע עליה לפני מהסמארטפון. אני לא מחדש שום דבר חדש לאף אחד. אז ידעתי כל מה שקורה ימים ממש, או לפחות שעות, לפני שהגיעו לישראל ולכן הייתי חייב להיזהר שאני לא כותב על דברים שלאנשים אין מושג מה הם.

ONLINE WORK? לכתוב מהאולם או המגרש כפי שהיום אי אפשר בלי? זה היה אז חלום.

אז כמובן שהכתיבה השתנתה. הדברים אותם כותבים השתנו. הסגנון השתנה. אוצר המילים קטן לאט-לאט עם מיתת תאי מוח נוספים בכל רגע שאני חי.

מה שעזר לי – וכנראה שרק בגלל זה אני עדיין כותב – היתה העובדה שאף פעם לא הייתי זקוק לכתיבה למחייתי. לכן זה תמיד היה – ונשאר – הובי, ולא מקצוע. ואולי בגלל שזה נשאר הובי עד היום אני מצליח עדיין לשאת את משקלי באתר, וכשאני שוכח מילה בעברית אז אני כותב אותה באנגלית, או מסתכל במילון, או מנסה לתארה בעשר מילים כדי שאובן כהלכה.

אני מאמין שישנה לי ביקורת עצמית די ריאליסטית ואובייקטיבית. איש לא יצטרך להודיע לי כשאפסיק להיות רלוונטי – – אני אדע זאת אולי אפילו לפניכם.

אבל עד אז אמשיך לבעוט בכמה וכמה טוסיקים.

 

73 תגובות ל - “היסטוריה של כתיבה, וקצת היסטוריה של כתיבת הספורט במדינה (מאמר 2 בסדרה) / מנחם לס”

  1. אלי לס

    16. אוג, 2018
    01:27

    מרתק, אתה והכתיבה שלך.
    לפעמים אני מהרהר כמה הייתי צריך לשלם למסי ג'ורדן קובי או פדרר
    אם הייתי מחשב את כל ההנאות והרגעים הגדולים שהם גרמו לי, לא הגעתי לתוצאה ועכשיו כשאני חושב על זה גם אותך אני צריך להכניס לחשבון…

    Reply to this comment
  2. גיא א

    16. אוג, 2018
    01:42

    איזה כיף.עוד!

    Reply to this comment
  3. Berch

    16. אוג, 2018
    01:52

    גדול מנחם…. גדוללללל 🙂

    Reply to this comment
  4. אורי

    16. אוג, 2018
    02:23

    מה השם של הבלונדינית הנאה אני צריך לחקור עליה קצת 😉

    Reply to this comment
  5. אלכס דוקורסקי

    16. אוג, 2018
    03:04

    מרתק. ממש פיסת היסטוריה. תודה רבה, מנחם.
    נדהם כל פעם מחדש לגבי מעמדו של רב הטבחים סטלין בחלקים מסוימים במדינה, עד 1956.

    Reply to this comment
  6. דיוויד בירד

    16. אוג, 2018
    03:23

    מנחם אתה ענק! מרתק!

    Reply to this comment
  7. המשגיח

    16. אוג, 2018
    06:03

    תודה דוק

    Reply to this comment
  8. מנחם לס

    16. אוג, 2018
    06:09

    הכיף כולו שלי, רון. תודה

    Reply to this comment
  9. שמעון

    16. אוג, 2018
    06:16

    מנחם ענק. כיף לשמוע על ההיסטוריה של פעם על זמנים אחרים לחלוטין עם טלגרף. אתה כותב מדהים וצורת הכתיבה שלך היא תענוג מצחיקה ושנונה. האתר הזה הוא הכי טוב בארץ ובכלל הכי טוב שאני ראיתי ובניגוד לרוב האנשים כאן נחשפתי אליו לא מזמן.

    Reply to this comment
  10. מנחם לס

    16. אוג, 2018
    06:18

    שאלה: בצילום של עיתון 'על המשמר', למה ישנה נקודה בתוך האות "מ"

    Reply to this comment
    • גיא רוזן

      16. אוג, 2018
      06:37

      למיטב הבנתי,
      זה דגש חזק אחרי ה"א הידיעה.

      ועל הדרך –
      נפלא, גם בפעם השנייה.
      תודה.

      Reply to this comment
      • מנחם לס

        16. אוג, 2018
        06:42

        הי גיא,
        מה מטרת הדגש החזק? הרי לא שומעים אותו, אז מעניין למה צריך אותו.

        תודה על המחמאה. אבל, זהו מאמר די מקורי. כתבתי פעם מאמר קצת דומה, ולקחתי ממנו כמה חלקים פה ושם.

        Reply to this comment
        • גיא רוזן

          16. אוג, 2018
          06:52

          אני ממש צריך לפשפש בזיכרון,
          אז מראש –
          ט.ל.ח

          אבל אני חושב שהניקוד מלמד שהאות שלפני האות המנוקדת היא אות שימוש (מ', ש', ו-ה').

          כאמור –
          אם זה ממש מעניין, צריך או להיוועץ עם מישהו שמבין/זוכר יותר לעומק.
          קרמר, למיטב זיכרוני, שולט בחומר היטב.

          Reply to this comment
          • פאקו

            16. אוג, 2018
            10:53

            זה אכן דגש חזק. אחד המקרים שיש אותו הוא באמת לאחר האותיות האלה, אבל לא רק. למשל באות האמצעית של השורש בבניינים הכבדים (למשל האות פ' במילה שיפד). לא שומעים אותו, חוץ מאשר באותיות בכ"פ, אבל זה בגלל ההגייה הנוכחית. ההגייה בעבר הייתה שונה, והבדילה בין אותיות והדגשות (כמו ת עם ובלי דגש).

          • נתנאל

            16. אוג, 2018
            17:31

            אבל רק באותיות בגד כפת יש הבדל הגיה בין היום לפעם, באות מ זה אותי דבר

  11. Yaniv Knoll

    16. אוג, 2018
    06:50

    מדהים. תודה לך מנחם

    Reply to this comment
  12. קלמנטה

    16. אוג, 2018
    07:34

    תמיד נהנה לקרוא אותך… הפעם אפילו יותר. במילותייך… אמי מכושף והמום.

    Reply to this comment
  13. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    16. אוג, 2018
    07:36

    מעולה מנחם, תודה רבה, ומסכים עם כל מילה של אלי לס בתגובה הראשונה.

    Reply to this comment
  14. סיוו

    16. אוג, 2018
    07:47

    הרבה אהבה מנחם. תודה על החשיפה ותמשיך לבעוט בישבנים.. :)(גם ללטף:))

    Reply to this comment
  15. ראובן בראל

    16. אוג, 2018
    08:01

    אדיר מנחם , קראתי בלי לעצור . צדק המורה שלך קווניט באמת יש לך כישרון מיוחד לכתיבה .

    Reply to this comment
  16. no funny shtuff

    16. אוג, 2018
    08:16

    אחד, יחיד ומיוחד.
    מעולה דוקטור

    Reply to this comment
  17. שעיה

    16. אוג, 2018
    08:21

    תודה לך מנחם על אין ספור רגעים מרתקים שהענקת לי בילדותי. אני ושני אחיי היינו קוראים כל כתבה שלך. באיזה שהוא שלב היית בידיעות
    אחרונות ואז נעלמת. חלפו שנים עד שמצאתי אותך כאן באתר הנפלא הזה. נהנה לקרוא כל כתבה שלך גם היום. זה גורם לי למחשבות נפלאות על הילדות שלי. תודה לך.

    Reply to this comment
  18. שעיה

    16. אוג, 2018
    08:23

    לעניין המאמר מנחם, באיזה תקופה היית מעדיף להיוולד – 1937 או 2018 או מתישהו ביניהם?

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      16. אוג, 2018
      16:15

      שאלה טובה. אני אוהב את החיים אז כנראה שהייתי מעדיף להיוולד מאוחר…

      Reply to this comment
  19. ולדי קוגן

    16. אוג, 2018
    08:37

    הרגע הזה שאתה מגלה שמנחם היה שריונר,פרייסלס. תודה על פוסט נהדר מנחם.מזל שכתיבה זה תחביב שלך ולא מקצוע וככה אתה מצליח לכתוב בתשוקה כזאת.

    Reply to this comment
  20. משה פ

    16. אוג, 2018
    08:50

    הכתיבה שלך היא צירוף של סיפור עם דיבור.
    התוצאה מרתקת, מעניינת וסוחפת.

    תודה לך !

    Reply to this comment
  21. יהלי אולמר

    16. אוג, 2018
    09:55

    דוק, צריך לכתוב ספר על הביטויים של קווינט המורה ובפרט על הכתיבה שלך. למרות שאתה אומא שאתה לא מחדש שום דבר אתה משתדל להרחיב על הכל ברמה שכבר לא עושים בארץ וספק אם תהיה.

    Reply to this comment
  22. Dr.Faisel

    16. אוג, 2018
    10:27

    תודה מנחם של שנים של כתיבה, אפילו שאישית הכרתי אותך רק בשנים האחרונות אתה ללא ספק כתב הספורט שאני הכי מעריך כיום.
    בזמן האחרון אני קורא את פרוייקט 50 האגדות המקורי שלך בשביל להעביר זמן בעונת המלפפונים ואני רוצה להגיד גם תודה עליו – פרוייקט מדהים עם כתיבה יותר ממדהימה.

    Reply to this comment
  23. דוד

    16. אוג, 2018
    10:34

    Wow! You are a absolute Legend! reading your posts are the first thing I do in the morning

    Reply to this comment
  24. פאקו

    16. אוג, 2018
    10:54

    אשרינו שזכינו.

    Reply to this comment
  25. צביקה

    16. אוג, 2018
    10:54

    את עיקרי הדברים האלו שלך כבר קראתי ממך בכתבות קודמות, אבל אתה מצליח לכתוב את זה שוב מחדש, מרענן ומעניין ומרתק ושונה, וכיף לקרוא את הכתיבה שלך, כל פעם מחדש. משהו מאוד ייחודי. תמשיך ותמשיך, אנחנו לגמרי מכורים לזה!

    Reply to this comment
  26. אשך טמיר המקורי

    16. אוג, 2018
    11:04

    תודה מנחם. כתבה מענגת, היסטורית תרתי משמע. אין כמוך

    Reply to this comment
  27. ברלה

    16. אוג, 2018
    11:11

    תמיד כיף לקרוא אותך. אתה ניצב לבד בהר ראשמור של עיתונות הספורט הישראלית
    *בדירוג כל הזמנים החל משנת 1990… 🙂

    Reply to this comment
  28. Dani din

    16. אוג, 2018
    11:15

    וואו. אתה פשוט אדיר. איזה כתיבה נפלאה
    פאקן קראת ספורט אילוסטריטיד בשנות ה 50? מדהים. כמו ביל גייטס שהיה לו גישה למחשב שנים לפני כל הילדים בדורו.

    Reply to this comment
  29. אבי

    16. אוג, 2018
    12:00

    מנחם תודה רבה.
    עשיתי קורס באוניברסיטה על תקשורת המונים.
    יש שם התייחסות לכל נושא התקדמות העיתונים בארץ ועד לערוצי הטלויזיה כיום.
    אני חושב שאתה יכול בהחלט לתרום המון חומר בהתאם לידע האדיר שלך ולזכרון המצויין שלך.
    שתמשיך לכתוב עבורנו עד 120

    Reply to this comment
  30. Carmel

    16. אוג, 2018
    12:10

    LESS IS MORE

    Reply to this comment
  31. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

    16. אוג, 2018
    12:56

    מצוין מנחם. תמשיך לכתוב כל עוד אתה יכול. פטנט לעוד 20 שנה כשכבר יהיה לך קשה לכתוב – להקליט ולתת למחשב לתרגם את הדיבור לטקסט כתוב.
    לגבי Ph.D. בביומכניקה – אין דבר כזה, באופן רישמי Ph.D. זה דוקטורט בפילוסופיה. מתחת לזה כתוב נושא התואר.
    אז במגבלות האלה, יש ועוד איך חוקרים בתחום זה בארץ, אפילו מצוינים. הנה אחד מהם
    http://www.bgu.ac.il/~rriemer/ScientificPub.html

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      16. אוג, 2018
      16:19

      ברור שאני יודע. אבל המועמד לדוקטורט צריך פרופסור בשטח שיפקח ויאשר את המחקר. לזה התכוונתי.

      Reply to this comment
      • עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

        16. אוג, 2018
        16:32

        הנה תסתכל על הבחור הזה (רימר), הוא עדיין לא פרופסור אבל הוא עושה מחקר מאוד מעניין שרובו עוד לא פורסם ועובד עם הצבא האמריקאי על רובוטים. ישנו מחקר אדיר ומאוד מעניין על ביומכניקה והחיבור שלה עם מכונות.

        Reply to this comment
  32. Avri

    16. אוג, 2018
    13:10

    +1000

    Reply to this comment
  33. ינתי

    16. אוג, 2018
    13:33

    הדחת את יזהר ברנר

    Reply to this comment
  34. אהרון שדה

    16. אוג, 2018
    13:49

    איזה כיף לקרוא
    מנחם אולי תוציא ספר על תולדות כתיבת הספורט בארץ…תייחד להופס את הפרק האחרון .
    פשוט נהדר ולמרות שקראתי את סדרת המאמרים לפני שנתיים זה עדיין מרתק ומחדש כל פעם מחדש.
    נהדר.

    Reply to this comment
  35. תומש

    16. אוג, 2018
    14:23

    נפלא. אתה ציפור נדירה, מנחם. אני מתקשה להבין למה אין מקום לכתיבה רחבה וצבעונית היום. זו סתם דעה קדומה ומבוהלת שגורסת שהכל חייב להיות קצר ושטוח בגלל האינטרנט ושלל הגירויים. ב"גרנטלד" של סימונס היו מאמרים באורך גלות קטנה. אגב, רק עכשיו הבנתי בזכותך את מקור השם…

    Reply to this comment
    • עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

      16. אוג, 2018
      16:34

      אני מסכים איתך שישנו איזה בון טון מטופש כזה שלקהל יש פתיל קצר וכל מה שהוא רוצה זה לאכול ולסבוא מול האח הגדול. וכל פעם מוכח שזה לא נכון – לקהל הרחב ישנו צמא אדיר לדברים אחרים.
      (בתחום שלי אנחנו רואיםכל פעם "בליל המדענים" ובאירועים דומים שכשאתה מעלה את הרמה הציבור נענה)

      Reply to this comment
    • קוין ג'ונסון

      16. אוג, 2018
      17:18

      כתיבה רחבה וצבעונית – בימינו ?
      קומיקאים בארה"ב מתלוננים שכבר אי אפשר לצחוק על כלום כי כולם נפגעים מכל דבר. סיינפלד לא מוכן להופיע לפני סטודנטים יותר.
      בכל מאמר נפלא של מנחם יש עילה לכמה מחאות, הפגנות ותביעות של אנשים שנפגעותם אומנותם.

      Reply to this comment
  36. אסף

    16. אוג, 2018
    14:24

    מנחם תודה רבה. התקשורת לסוגיה השונים בהחלט השתנתה ,
    בטח ובטח התקשורת הכתובה אבל אתה וסגנונך הייחודי ממשיכים לבלוט באתר שהקמת.

    Reply to this comment
  37. MBK

    16. אוג, 2018
    14:30

    מנחם
    אתה אגדה בימיו חייך
    משפט כמו – לא הייתי יוצא מהבית שימוש עד למחרת היום אפשר למוצאו רק אצלך
    לדעתי הצנועה מה שמייחד את כתיבתך היא כייף אחד גדול
    אתה משמש השראה גדולה לרבים וטובים

    Reply to this comment
  38. אפלטון

    16. אוג, 2018
    14:55

    תודה מנחם על הכל.
    על הכתיבה כל השנים ועל האתר הזה שמספק לנו הרבה רגעים של אושר, עצבים, חיוכים ואמוציות כמו שרק ספורט יכול לתת

    Reply to this comment
  39. Ori88

    16. אוג, 2018
    15:12

    הציטוטים "מהמורה שלי קווינט" – זה כל כך נפלא.
    פעם מנחם כתב על המושג "ממוצע"

    "כמו שהמורה שלי קווינט היה אומר, אם תשים רגל אחת במים רותחים ורגל שניה במים קפואים, אז בממוצע אתה מרגיש בסדר"

    מנחם, אין כמוך !

    Reply to this comment
  40. דני האדום

    16. אוג, 2018
    15:55

    מנחם אתה לא כותב היסטוריה של ספורט אתה ההיסטוריה..כמו כסנופון כמו ברק שאף אחד כבר לא זוכר איזו היסטוריה הם כתבו והפכו בעצמם להיסטוריים..קראתי אותך כילד כנער בחייל באיש כאזרח ישראלי בכל מדיה בה כתבת וכן אתה הדיימון ראניון שלנו אבל לא רק
    אתה שינית את כל הפרספקטיבה העיתונאית לספורט בארץ
    אתה שמת אותה במקום הנכון ,הראת לנו את הספורט במלוא תפארתו
    מיקרוקוסמוס רציני שאפשר גם לצחוק ממנו
    מקצוענות שלא בזה לחובבים
    מקום של עשירים שגם העניים יכולים לזכות בו
    גברים ונשים שנשארו קצת ילדים וילדות

    איי דונט קר לס{סליחה על משחק המילים} אם הזיכרון עובד על ניוטראל בימים מסוימים או שניסתתמה ממך הנבואה מי ייקח את האליפות. זה לא מעניין . מעניינת הפרספקיבה שלך המיוחדת שלך על כל עניין ועניין
    בשבילי ובשביל אלפי אחרים
    אתה לא צריך להתנצל על כלום
    פשוט תכתוב
    יש מי שקורא

    Reply to this comment
  41. מנחם לס

    16. אוג, 2018
    16:22

    תודה גדולה לכולם. אני מעריך מאד את התגובות. זה מחמם את הלב.

    Reply to this comment
  42. Captain Beefheart

    16. אוג, 2018
    16:43

    אני מעריץ ותיק של כתיבתך ורואה זכות גדולה לקרוא כל מה שאתה כותב. עם כל הכבוד לדברים שפירסמת בעיתונים, לדעתי האתר הזה הוא הגדול במפעלים שלך, ולו בזכות הכותבים והעורכים שמשתתפים בו בעקבותיך ובגללך.

    בהזדמנות זו הצעת קריאה לאלה שעדיין מוכיחים אותך על טעויות או סתירות – רדו מזה. לפניכם אדם שמציף אתכם כבר חמישים שנה באינפורמציה על דבר שאתם אוהבים, ועושה זאת בסגנון וינטג' של שדרי הספורט של פעם, בהתלהבות ובקצב של מכונת ירייה, עם עקיצות פה ושם וכמובן הגזמות מכוונות ודם ואש ותמרות עשן. זה בכלל לא משנה אם מה שאמר היום שונה ממה שהכריז אתמול. באנו להנות, לא להנדס טילים לירח.

    התשתית הראניונית חיברה אותי לכתיבה של הדוקטור מהרגע הראשון. לפעמים אני רואה אותו כדמות שמשתלבת היטב בקהל של מינדי או ליד מסלולי הסוסים. שרק יהיה בריא עד 130 וימשיך לבעוט כמו סייח צעיר.

    Reply to this comment
  43. ד"ר רזי הופמן

    16. אוג, 2018
    18:54

    מנחם

    כיף גדול לקרוא כל מה שאתה כותב. אתה מנכסי התרבות של החברה הישראלית ואנחנו קהילת הופס זוכים מן ההפקר לקרוא את הגיגיך כל בוקר.

    Reply to this comment
  44. אלכס רבינו

    16. אוג, 2018
    19:59

    כמי שגדל כילד על חדשות הספורט וכמי שמכיר את מנחם מ 1970 בשיא הקריירה שלו בחדשות הספורט אני יכול להעיד שכול מילה שכתב היא נכונה. אני לא בטוח שקוראי האתר מעריכים מספיק את הכתיבה של מנחם. לחיות במדינה זרה משמע לחשוב בשפה של אותה מדינה ולכתוב תרגומים של משפטים שלמים באנגלית בעברית. מנחם ידע לשמר את העברית שלו לא רק בדיבור אלא גם בכתיבה.

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      16. אוג, 2018
      20:05

      אלכס היה שוער של קבוצת הכדורגל שאימנתי באדלפי. הוא וחברי קבוצתו הייוו למעשה את ההתחלה של בניית אימפריית כדורגל באונ' אדלפי. משך שנים הוא ניהל חברת תעופה יוונית בישראל.

      Reply to this comment
  45. zivovivo

    16. אוג, 2018
    20:44

    כמורה וכאדם שהנושא של להיות משמעותי מאד בנפשו, כל פעם מדהים אותי מחדש כמה המורה שלך קווינט היה משמעותי עבורך,
    הוא השאיר חותם שחזק אותך וסלל לך תדרך, מעורר השראה איך הוא עדיין חיי אצלך בלב.

    Reply to this comment
  46. שמול

    16. אוג, 2018
    21:52

    מרגש ומהנה לקריאה!!

    Reply to this comment
  47. Max

    21. אוג, 2018
    11:12

    מנחם תודה רבה!
    מזה שנים שאני מכור לאתר שלך ולכתבות שאתה מעלה לכאן. בזכותך ובזכות כתיבתך גיליתי דברים מעניינים והיסטוריים על השכונת בת גלים שבה גדלת, על הספורט כמובן ועל דרך חיים.
    אני נהנה מאוד לקרוא את ה"כתבות מהמגירה". גם כי לא קראתי אותן בעבר, וגם כי זה תמיד מרתק ומעניין לקרוא את כתיבתך.
    מאחל לך המון בריאות ושתמשיך לעשות את מה שאתה אוהב.
    שוב, תודה רבה

    Reply to this comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *