'חדשות הספורט' הולך לעולמו. אני עובר לכתוב ל"חדשות" (מאמר 3 בסדרה) / מנחם לס

כש'חדשות הספורט' הלך לעולמו היו לי שבע-שמונה שנים ללא כתיבה וזה היה אידיאלי כי אז גם סיימתי את המחקר לדוקטורט, גם אימנתי את קבוצת הכדורגל של 'אדלפי יוניברסיטי': אליפות המכללות NCAA דיביזיה II ב-1974, ומקום שלישי ב-1973 ו-1975, ואז אליפות ניו יורק כשעברתי ל-DIV I ב-1976, ואז החלטתי לפרוש מאימון ולהקדיש יותר זמן לאקדמיה. באותן שנים אשתי רינה גם חלתה בסרטן דם ב-1970 וניפטרה בשנת 1973. כתיבה היתה ממני והלאה.

יום אחד אני מקבל טלפון כשאני נמצא עם גייל במלון 'טל' ברחוב הירקון בת"א. עמוס שוקן על הקו. הוא מספר לי על עיתון חדש שהוא מוציא לאור והוא מציע לי להיות כתב ספורט של העיתון מארה"ב ומישראל. הוא מסביר לי שהעיתון עומד לשנות את כל צורת הכתיבה של המדיה בישראל, ושהסגנון שלי מתאים בול לסגנון שהוא מחפש בעיתון.

קבענו שאני ניפגש עם עורך הספורט הצעיר שהוא זה עתה הביא לעתון, בחור ישראלי-תימני בשם אבי רצון.

*****

עיתון חדשות נולד ב-1984 שנה וחי כמה שנים בודדות עד 1993. לגבי הדור שהיה אז בשנות העשרה של חייו הוא זכור כחוויה מעצבת. עיתון ששבר את כל הטאבואים של העיתונות הגדולה ("הארץ", "ידיעות", "מעריב" ) . הוא היה העיתון הצהוב הראשון בישראל כפי ששום עיתון ישראלי לא היה לפניו ויחד עם זאת היה גם שמאלני שנתן לקוראיו את ההרגשה שהם חלק מהחברה הישראלית.

העיתון כלל כותרת צבעונית גדולה, עמודי צבע, ושימוש בשפה חדשנית יותר ורשמית פחות. קהל היעד העיקרי של העיתון היה קוראי "ידיעות אחרונות", והמאבק בין שני העיתונים השפיע מהותית על שניהם.

עד מהרה נקלע העיתון לשערוריה, כאשר פרסם, בניגוד להוראות הצנזורה הצבאית ידיעה על הקמת ועדת חקירה לבדיקת אירועי פרשת קו 300. צלם העיתון אלכס ליבק הוא שצילם את התמונה המפורסמת המראה את חוטפי האוטובוס בעודם בחיים (כאשר נטען כי נהרגו במהלך ההשתלטות על האוטובוס). העיתון נסגר לשלושה ימים ב-29 לאפריטל, 1984  הייתה זו חציית קו אדום מבחינה עיתונאית, אך הפרשה והפרסום שהעיתון קיבל בעקבותיה יצרו לעיתון תדמית אנטי-ממסדית וזה בדיוק מה שחיפשו אז צעירי ישראל והאינטיליגנציה של יושבי בתי הקפה בת"א.

ראוי לדון בסיפורו של "חדשות" לא בגלל העבר אלא בגלל ההווה. כי "חדשות" היה מעין מחלה ויראלית, שהפיץ את הוירוסים שלו לכל אמצעי התקשורת. הואיל והייתי עד קרוב למאבק שבו הביס "ידיעות אחרונות" את "חדשות" אספר את הסיפור, כפי שנראה מן העבר השני של הרחוב. ידיעות ניצח, אך כולנו הפסדנו. מי שרוצה לדעת מדוע העיתונות הישראלית צהובה כל כך ויחד עם זאת שמאלנית כל כך חייב ללמוד את הלקח של "חדשות".

אבל היתה בעייה ארגונית ב-'חדשות'.התרבות הארגונית של "חדשות", כמו של רשת המקומונים של שוקן עד היום, היא היפוכה הגמור של התרבות הארגונית ששררה בידיעות אחרונות של אז שבה אם התחלת – גם סיימת. דב יודקובסקי העורך הנפלא של העיתון אמר פעם ש"מ'ידיעות' אפילו לא נכנסים לפנסיה. מידיעות הולכים ישר לחולון (לבית הקרבות…). 'ידיעות' היתה מאד נאמנה לכתביה. ב'חדשות' הכל היה הפוך: בתשע שנות קיומו עברו בחדשות כ-800 עיתונאים. מספר זה מעיד על רמת תחלופה שהיא ממש סרטנית מבחינה ארגונית. אחד מבכירי חדשות אמר פעם כי "עיתונאי רעב מביא תוצרת". זו כמובן שטות גמורה. לא מתרגלים לרעוב. זה לא נכון לגבי סוסים וגם לא לגבי אנשים, אפילו כשהם עיתונאים. זאת היתה סיבה נוספת לנפילת העיתון.

*****
אז זהו. כך זה התחיל, ואני כתב הספורט של עיתון "חדשות". רק שבועיים לפני זה הייתי בגארדן סיטי, לונג איילנד, MINDING MY OWN BUSINESS ולפתע אני כתב בעיתון שלגבי היה רק שם – "חדשות".  רק אח"כ התברר לי שאני חבר צוות בעתון הרבולציונרי ביותר שידעה המדינה, עיתון צהוב כפי שלא היה שום עיתון ישראלי לפניו, ובאותו זמן אדום – שמאלני בגלל כמה מהעיתונאים המובילים שבו (ומשום מה אותו דבר קורה בארה"ב כשרוב העיתונאים הגדולים ביותר הם ליברלים ונוטים שמאלה) שנתן לקוראיו את ההרגשה שהוא חלק מהחברה, שעומד לבצע לא רק מהפכה בכתיבה העיתונאית, אלא, אולי, מהפכה חברתית וכלכלית בישראל של אז.

ישנם כאלה שהיום מאשימים את העתון שהפיץ וירוסים לכל עבר, ובמו ידיו גרם להתדרדרות של 'ידיעות' ו'מעריב' שחייבים היו לשנות בעצמם את הדרך שעיצבו פעם יהודה מוזס ואחריו נוח מוזס ב'ידיעות', ועזריאל קרליבך ב'מעריב'. 'חדשות' הכריח אותם לשנות את הפורמט, להכניס צבע, ולהצהיב את עיתונם ברמה שהיתה גורמת למוזס'ים ולקרליבכי'ם לחטוף צהבת ולמות על המקום. אבל הרבה אחרים טענו שהעתון היה הדבר הטוב ביותר שקרה לישראל, וחלק מהתרומה שלו היתה שהוא היא מוות סופי לעתונים "דבר" של מפא"י, "על המשמר" של מפ"ם, וה"צופה" של הדתיים.

אבל התרומה שלו גם היתה – לצערם של רוב תושבי ישראל – שהוא גרם גם לידיעות' וגם ל'מעריב' להפוך לצהובונים לא קטנים יותר מאשר חדשות' היה עד שנפח את נשמתו, וכשאתה "צהובון" , אתה כבר לא יכול לחזור להיות עיתון בעל משמעות וחשיבות ארצית ובינלאומית.

מה שמאד גירה אותי בעתון היתה העובדה שהוא היה בעל תדמית צעירה ואנטי ממסדית. השפה של כולם – ואני רק הייתי חלק מהמכונה – היתה עברית משוחררת, צעירה, ועל גבול הסלנג ממש, בדיוק השפה שכתבתי והשתמשתי בה ב'חדשות הספורט'. נאמר לי ששוקן אמר להרבה מכתביו "תכתבו כמו לס מ'חדשות הספורט'", וזו הייתה מחמאה גדולה. זה היה שינוי דרסטי מהשפה השמרנית, הרצינית, והמשעממת של כל העיתונים, כולל 'ידיעות' ו-'מעריב', שעד ש'חדשות' הופיע לא היו שונים בהרבה מ-"דבר" ו "על המשמר" מלבד היותם צהרונים עם שטח קטן ופורמט שונה.

'חדשות' העתיק מהצהובונים הבריטיים והניו-יורקים את הגישה הטבלואידית מבחינה גרפית עם צבע, כותרות בומבסטיות שלפעמים כיסו עמוד שלם. כל כותרת היתה אמורה להיות סקסית, מגרה, מפחידה, או קוראת תיגר. העיתונאים שם התחרו על הכותרות הרעשניות והצווחות ביותר. כוחי אף פעם לא היה בכותרות בומבסטיות, ונתבקשתי לכתוב ללא כותרת ו"העורכים כבר ימצאו כותרת מתאימה". לשמחתי גרתי בלונג-איילנד ולא ראיתי את הכותרות (או את רוב מאמרי שאבדו) כי שוקן היה קמצן מדי לשלוח לי את העיתונים לארה"ב. אפילו היום אני חושש להיכנס ל'בית אריאלה' בת"א ולראות מה עשו עם כתבותי בשנים ההן. מוטב שלא אראה.

הרבה לא יסכימו איתי, אבל לדעתי העיתון השפיע – ואפילו שינה – את כל עיתונות בישראל באופן הכתיבה, בגישה, ובתבניות. שוקן הכניס עוד חידוש כשהוא נתן לנו חוזים אישיים במקום ההסכמים הקיבוציים והקביעות שהיו בכל העיתונים האחרים. בתחילה – שנתיים ראשונות – הכל היה אחלה סידור, אך כשהעתון החל להפסיד כספים, החוזים האישיים הירשו לשוקן לפטר עיתונאים על ימין ועל שמאל. 800 עיתונאים עברו שם כסרט נע. בסופו של דבר זה גרם לגוויעת העיתון.

אבל בתחילה הרגשתי  שאני נכנס בדיוק למגרש המשחקים שלי.

בפגישה עם שוקן הוא סיפר לי על כל העיתונאים שהוא גייס לעתון: אמנון דנקנר. נתן זהבי. דן בן אמוץ. חנוך מרמרי. רונית ורדי. יגאל סרנה. רינו צרור. רון מיברג. ירון לונדון, דורון רוזנבלום. דודו גבע. אהוד אשרי. עירית לינור. מנחם שיזף. גדעון קוץ (שחתם 'דן גלעדי'). היחידים שהכרתי בשם היו דן בן אמוץ ואמנון דנקנר, ואת נתן זהבי הכרתי אישית כי הוא היה קולגה ב'חדשות הספורט', אבל נענעתי בראש כמתרשם מאד מהרשימה.

אבי רצון הציג בפני את אנשי הצוות שלו: כולם ילדים ממש – צעירים בני 21-28 – שאיש לא שמע ולא ידע עליהם: עמיר פלג…נדב יעקבי…אבי מלר…יעקב זיו…אשר גולדברג…אלישע שוחט…מוסיק לוי...היו עוד כמה שאני כבר לא זוכר שהפכו לכוכבים בעיתונות הספורט הישראלית, אבל נעלמו לי ב15 השנים האחרונות.

אבי עשה ממני מין "דוד מבוגר" שכולם צריכים ללמוד ממנו, והיה לי כיף אמיתי לעבוד עם הצעירים המוכשרים האלה. אבי רצון היה העורך האידיאלי לחבורת הצעירים הזאת ולעיתון, כי הוא לא חשש מלהושיט את צווארו בלקיחת צ'אנסים, ולצאת עם כותרות בומבסטיות ששיגעו אז את כל ישראל. לי הוא אמר " GO ALL OUT", ולהרביץ אותה. לי תמיד היה רושם שאבי מרשה לכתביו לעקם את האמת, ולמתוח סיפורים ימינה או שמאלה, כל זמן שזה מביא כותרות ודיסקוסים ברחוב. העסק עבד על הכיפאק. "חדשות" הפך למוסף הספורט הטוב בישראל כשאנחנו עושים אז בית ספר לכל העיתונים האחרים.

הבעייה שהייתה לי ב'חדשות' היה חוסר המקום לכתיבה. שוקן לא רצה ספורים ארוכים וזאת ההוראה שנתן לעורכים, וכמובן שגודל הכותרות גזל שליש מהעמוד לפני שכתבת "ניו יורק ניקרבוקרס". לפחות ביקשו ממני שוב ושוב לכתוב למוסף ששי, ושם כתבתי כמה ממאמרי הטובים ביותר.

אז ב'חדשות' רוב מאמרי היו קצרים הרבה יותר מהרגיל, אבל אז החלטתי שהגיע הזמן לשנות את השפה, וככה ב'חדשות' נבראו המילים הבאות (כמה מהם היו פשוט תרגום מהעגה האנגלית):

* חיצים (וגם: תקיעות, תרועות, סכינים) – נקודות. בדרך כלל השתמשתי באחד מאלה כששחקן השיג מספרים יוצאי דופן, אך לא תמיד: "ברנרד קינג סיים את הערב עם 53 חיצים בלבם של הסלטיקס". "מייקל תקע 63 סכינים בפרקט של הבוסטון גארדן".

* זכוכיות (וגם: קטיפות, הורדות, ניקויים, אשכוליות) – ריבאונדים, כדורים חוזרים. בעברית תקנית, "קרל מלון ניקה 18 זכוכיות";  "קארים קלע 28 והוריד 20 אשכוליות"; "לשאקיל או'ניל היו 19 ניקויים נגד הגבוהים של הספרס". (GLASS או BOARD הן המילים המשומשות בכינויים בארה"ב)

* בונבונים (וגם: סוכריות, מתנות) – שם כולל לאסיסטים, מסירות לסל. "סטוקטון סיים את המשחק עם 17 בונבונים"; "בוב קוזי חילק הערב 18 מתנות לפרונט-ליין של הסלטיקס".

* גניבות (וגם: שדידות, כיוסים) – שם כולל לחטיפת כדורים, הגניבות הגדולות שיש בכדורסל. מקור הכינוי הוא שדרי הכדורסל האמריקאים שצרחו למיקרופון, "האבלצ'יק גנב את הכדור והוביל את הבאקס לניצחון". או, "סטוקטון כייס את מרק ג'קסון ארבע פעמים", או "חמש שדידות של הבולס על הניקס ברבע האחרון הביאו לתשע נקודות, וזה היה המשחק". (STEALS  היא המילה המשומשת הרבה בארה"ב)

* לבנים (וגם: בלטות, קורות, בצלים) – כינוי לזריקות איומות ממרחק, כאלה שנזרקו ללא כתובת, כאלה שהסתיימו כ"אייר בולים" (לא נגעו בטבעת כלל). "מג'יק עוד ניסה לעשות משהו ברבע האחרון, אבל זרק לבנים"; "הניקס זרקו רק בלטות במשך כל הרבע השלישי". (BRICKS היא המילה האנגלית בשימוש)

* תקרות (גגות, מטריות, כיסויים) – שם כולל לביצוע חסימה. השתמשתי בביטוי כששחקן עשה חסימה אדירה, יוצאת דופן על יריב, או כשהשיג חסימות רבות במשחק; "מי שלא ראה את חסימתו של ביל ראסל על דרל אימהוף לא ראה תקרה מימיו"; "מנוט בול שינה את זווית הזריקה של כל שחקני אזור הצבע כשהוא מסיים עם שבעה גגות".

* "החברים שלי מאור יהודה" – יום אחד אכלתי צהריים במסעדת הדגים 'אנטבה' הטוניסאית בכניסה לעיר. המלצר ניגש ושאל אם אני מנחם לס. אמרתי "כן". מתברר שהוא היה עכבר כדורסל, חולה סלטיקס ושונא הלייקרס כמוני. מיד התאספו כמה אנשי מסעדה אחרים ודיברנו "הופס" במשך שעה. למחרת כתבתי ב"חדשות": "איך אומרים החברים שלי מאור יהודה? 'אם אתה שונא חתולים ואת הלייקרס אתה חייב להיות אדם רגיש נפש ואינטליגנטי'". קיבלתי על הראש בגלל המשפט הזה, כי עשרות מכורי חתולים צלצלו לעמוס שוקן ודרשו את הדחתי. מאז השתמשתי ב"חברים שלי" בכל זמן שהיה לי דבר אינטליגנטי לומר ובכל פעם שרציתי לעלות קצת על הלייקרס.

* טיקים – הכינוי שהשתמשתי בו לתיאור שניות, כמובן בשל הדמיון לתקתוק השעון; "שבעה טיקים לסיום ורודמן עושה צעדים". (משום מה טעיתי באיות, מה שצריך היה להיות "תיקים" מהמילה 'תקתוקים' אבל ככה זה נשאר)

כמה מהכינויים הללו לא תפסו, אני יודעכפי שתפשו "עונת המלפפונים" ("חדשות ספורט" 1962) או "עכברי כדורסל" ("חדשות הספורט", 1964), אבל בשנים שכתבתי ב"חדשות" השתמשתי בהם 75% מהזמן, ובתקופה ההיא הם די נכנסו ללקסיקון הכדורסל הישראלי, עד שבגדול נפחו נשמתם.

ל"חדשות" היה גם מוסף ששי מצויין, ושם פרסמתי כמה מסיפורי הטובים ביותר, כולל המאמר אגדת ספורט שהטריפה אומה שלמה על הפיצ'ר סיד פינץ' שהיה מאמר המבוסס על סידרת כתבות שכתב  פלימטון בספורטס אילוסטרייטד בימים ההם הסתובבתי בת"א ואנשים עצרו אותי ברחוב (ב'חדשות' הופיעה תמונת העיתונאי לצד הפוסט שלו) ואמרו לי כמה הם נהנו מהמאמר הזה או האחר. "חדשות" פרח, ואיתו מוסף הספורט שעשה בית ספר ממש ל'ידיעות' ו-'מעריב' שהמשיכו לכסות ספורט בסגנונם המשעמם והשבלוני.

ב'חדשות' נאסר עלי לכתוב מילים אנגליות באותיות אנגליות (אני לא מאמין שהייתה שם בעייה פילוסופית בנידון; כנראה שהמדפסות שם היו רק לאותיות עבריות), אבל התחלתי לכתוב בחופשיות מחלטת מילים לועזיות באותיות עבריות. דאונטאון, פלייאוף, סולד-אאוט, בק-קורט, אופנסיב פאול, גול טנדינג, איירבול, ועוד ועוד עד שזה הפך לחלק טבעי לחלוטין מכתיבתי. הכל התחיל ב'חדשות' ואני מאמין שלאט לאט שאר כתבי הספורט הישראלים נדבקו במחלה והחלו לכתוב מילים טכניות לועזיות באותיות עבריות.

ב'חדשות' קבלתי גם את מעבד התמלילים הראשון שלי, ומאמרי נשלחו לעיתון דרך מין שיטת טלקום. הבעייה היתה שהעברת מאמרים הוגבלה ל-300-400 מילים במכה, וכך היו מאמרים (בעיקר למוסף) שנשלחו בכמה רונדלים.

קצת היסטוריה על עתון 'חדשות':

הגיליון הראשון של "חדשות" הופיע ב-4 במארס 1984. באותה תקופה היה "ידיעות אחרונות" בשיא כוחו – "העיתון של המדינה", כמעט ללא מתחרה. תפוצתו היתה בסביבות 600 אלף בימי שישי ועלתה משבוע לשבוע. "מעריב" נמצא בתהליכי גסיסה, כשתפוצתו יורדת מיום ליום.
המחזור השנתי של ידיעות הגיע באותה תקופה לכמאה מיליון דולר וערכו נאמד בכמיליארד דולר.

למרות עוצמה זו של העיתון עוררה הופעתו של "חדשות" חששות לא מעטים בידיעות. ותיקי העיתון זכרו כי עשרים וחמש שנים קודם לכן היה מעריב העיתון הנפוץ במדינה ו'ידיעות' השתרך אחריו במרחק גדול. החשש היה כי "חדשות" יעשה ל'ידיעות' מה ש'ידיעות' עשה בדור הקודם ל'מעריב'.

ההופעה של 'חדשות' שברה ממש את השוק בשבועות הראשונים.

אבל הבעייה היתה שהאווירה שלו היתה של DOG EATS DOG עם תחרות לא הגיונית ממש של חבורות עתונאים צעירים ששוקן שילם להם משכורות רעב, עם בונוסים על סקופים וכו'. התחילה תחרות פרועה שהחלה לפגוע באמינות ובאתיקה של העתונאים. למשל הכותרת הבאה, כאילו היה פיגוע בקונסוליה בבואנוס איירס, וכאילו הכתבת היתה שם ושמעה את הקונסול מדבר אל 'אליקה'. להוסיף מכת-מוות לסיפור, הסתבר אח"כ שכל הסיפור היה בדוי.

 

עמודי החדשות של "חדשות" היו מתחת לכל בקורת, אבל מוסף הספורט, מדורי הרכילות, וכל העמודים הפנימיים המשיכו לעניין קוראים רבים, בעיקר סטודנטים בקמפוסים, ויושבי בתי קפה בדיזינגוף ובן-יהודה. בשנים ההן עשיתי שנת שבתון במכון וינגייט, ורוב הסטודנטים היו מגיעים בבוקר עם עיתון 'חדשות'. היתה זו כמעט בושה בין הסטודנטים במכון וינגייט או אוניברסיטת ת"א לקרוא 'ידיעות' או 'מעריב'. 'חדשות' היה ה-IN של האינטיליגנציה הצעירה ויושבי בתי הקפה באבן גבירול ובן-יהודה.

"ידיעות" החליט לצאת במלחמה בכל הכוח ולחסל את "חדשות". לכל מאורע ש"חדשות" שלח אליו צלם, "ידיעות" שלחה לשם 4 צלמים. ואז באה מכת המוות של נוני מוזס – שעשתה רעש גדול בציבור אבל לא מנעה את הנזק – כשהוא אסר על קיוסקים המוכרים את "ידיעות" למכור את "חדשות". היתה תקופה ש'ידיעות' שלחה נערים שהיא שכרה שיקנו את כל עיתוני 'חדשות' מהקיוסקים עד שלא נשאר עיתון 'חדשות' אחד לקנייה לרפואה. ואם מכת המוות לא הרגה, אז נוני יצא עם נשק קטלני חדש: הוא החליט  לחטוף מ'חדשות' את כל כתביו הטובים ביותר.

שלוש שנים אחרי ששוקן שכר אותי – ועלי להודות שהיו אלה שלוש שנות כתיבה מהנות ביותר – אני מקבל טלפון שנוני מוזס חפץ לשוחח איתי.

-כמה שוקן משלם לך?

-$500 לחודש

-מה תאמר אם אציע לך פי שלוש? $1,500 נקי, שיגיעו חודש-חודש לבנק אמריקאי לחשבון שלך?

בלעתי את רוקי. הרגשתי חובה מסויימת לעמוס, אבל לפני כבר דנקר, לונדון, ודן בן אמוץ (והרבה אחרים) עברו ל'ידיעות' ואני הרגשתי ש'חדשות' גווע. זה היה הרבה כסף אז לכתיבת טור או שניים לשבוע – גם היום אין כסף כזה לעיתונאי ספורט על טור או שניים לשבוע – כסף כזה משלמים אולי לכותב טור שהוא מגה-עיתונאי פוליטי. לא רק זאת, אבל אני אף פעם לא כתבתי לקהל כזה גדול כמו שהיה אז לידיעות שהיה בשיאו, עם 600,000 עותקים ליום.

בקשתי יום לתשובה כי רציתי לומר קודם לעמוס שוקן שאני עוזב.

בקשתי ממזכירתו כמה דקות עם שוקן. היא שאלה "גם אתה עוזב?", ופרצופי נתן לה את התשובה.

אני לא זוכר בדיוק את תגובתו של שוקן, אבל נדמה לי שהוא אמר שהוא מעריך שהוא לא צריך לקרוא על כך בעיתון.

וכך הפכתי ב-1986 לעיתונאי הספורט של 'ידיעות אחרונות' עם קהל קוראים של 600 אלף ביום ששי ואיזה 400,000 בכל יום מימי השבוע.

 

הוצאת העיתון האחרונה: 

 

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 40 תגובות

  1. הייתי מחכה כל יום לארוחת הצהרים בבסיס ואחריה לשקם לקנות עיתון חדשות במחיר מוזל לחיילים וסנאק מתוק, אגוזי או טעמי או פסק זמן. קורא כתבות של רצון על הליגה האיטלקית ומחפש קודם כל כתבות של אחד מאמריקה שמזכיר קצת את שון קונרי עם חיוך ממזרי… ממזרי מאד!
    הממזרון הזה כתב בשקיקה על לארי בירד הגדול….

      1. ד"ר לס, אני שמח לראות שיש פה וותיקים ממני שעקבו אחרי הרפתקאותיך עוד מימי חדשות הספורט. זה רק מראה לך כמה אנשים שגדלו על כתיבתך מעריכים אותך. בינינו, זו המחמאה הטובה ביותר ואתה ראוי לה.

        1. אהה ועוד דבר, שום דבר לא יפתיע אותי לגבי ארנודניק מוזס (יש קרבת משפחה רחוקה ביננו). החיסול של חדשות אולי לגיטימי משפטית אבל מסריח….. מסריח מאד ולא קוליגלי. השיחות עם נתניהו לשם פגיעה בישראל היום הן על גבול הפלילי. לדעתי לא יצא מזה כתב אישום ואם כן אז רק נגד נוני. ההקלטות היו בידי נתניהו (הורה להקליט אותן וזה יהיה לזכותו במשפט כשיטען שזה תרגיל שעשה למר מוזס כדי שיהיו ראיות שניסה לשחד אותו בתקשורת אוהדת….)

    1. ,תודה סלים. כן, היו ימים. את רוני שניידר הבאתי שנה אחרי האליפות. היו לי חמישה ישראלים בקבוצה: רוני שניידר (הפועל כ"ס), נימי דרייפוס (אחרי 'אדלפי' הפועל ת"א) ישראל גולדשטיין (הפועל ת"א) שי פרויליק (הכוח ת"א) וצבי שרף (הפועל אילת). הפסדנו בחצי הגמר לסיאטל פסיפיק שהיתה רובה ככולה נבחרת קנדה הצעירה. במשחק על מקום שלישי ניצחנו את אונ' ויסקונסין 1-7.
      שנה אחרי העברתי את הקבוצה ל-DIV I, ניצחנו את אליפות ניו יורק, ואז הפסדנו עלייה ל'פיינל פור' 0-1 בגלל שיפוט אנטישמי ואנטי ישראלי ממש. שנה אחרי פרשתי כדי להקדיש יותר זמן לקריירה האקדמאית שלי.

  2. מזל טוב בריאות ואושר רב מנחם.
    אלכס ליבק הוא שכן. האיש צלם בחסד עליון עדיין מתפקד כצלם וחמד של אדם .

  3. זאת בדיוק התקופה שגדלתי עליך דוק!
    הייתי קורא אדוק של חדשות וכשעברת לידיעות דאגתי לקרוא אותך גם שם.

  4. דוק, מזל טוב ועוד שנים רבות ומאושרות.
    גם אני התוודעתי אליך בתקופת עיתון חדשות, עת הייתי מביאו לתיכון וכולם היו קופצים על הספורט.

  5. מנחם מזל טוב .
    אני זוכר אותך כותב בחדשות הייתי ממש ילד.
    אני זוכר פעם אחת בפסח באיחור של איזה שבועיים קיבלתי במקרה עיתון חדשות ישן (שבועיים אחרי התאריך) ובעלתי הכל בשקיקה.
    זה הגיע לכך שכילד הייתי קורה תמיד את חדשות (רק את הספורט…) עם ידיעות (ולפעמים גם מעריב).
    לא היה אינטרנט אז לא היה יום שהייתי מוותר על עיתון כולל בחופשות עד שההורים שלי קראו לי הפרופסור (מיותר לציין שלמעט הספורט כמעט לא קראתי את היתר).

    בשורה התחתונה הייתי ייחודי ביותר בכתיבה.
    גרמת לנו לאהוב מאד משהו שלמען האמת לא כ"כ הכרנו אז (כדורסל נ.ב.א)

  6. מזלטוב מנחם
    אני לא התלהבתי ממך בחדשות
    פשוט גדלתי עם זה וזה היה החלק הכי טוב בעיתון
    סימפל 🙂
    עליבות התוכן בשאר העיתונים (כולל מוספי הספורט) חסכה ממני את הזמן שהייתי יכול לבזבז עליהם

  7. מזל טוב Mנחם!
    הרבה שנים לא הגבתי פה אבל המשכתי לקרוא מעורבים.

    המורשת שלך בהופס מגיעה לרמה של המלך בנבא.

  8. מזל טוב מנחם המופלא. שנפתח את היום עוד המון שנים עם הבונבונים של הופס, עם חוכמתך, הממזריות והשנינות ותשוקת החיים שלך

  9. מזל טוב מנחם. כתבה נפלאה.
    גם אני גדלתי על הטורים שלך בחדשות בכלל ועל הנ.ב.א ו"הציפור" בפרט. אני זוכר שהתחילו להגיד שמייקל ג'ורדן הוא השחקן הכי טוב בעולם ואני ידעתי מהטורים שלך שזה הציפור והתווכחתי עם כולם 🙂

  10. מזל טוב!!

    לגבי הטור הנפלא, מה שקפץ לי שזה דווקא שוקן מי שהכניס חוזים אישיים לענף העיתונות. מעניין מה חושבים על זה היום במערכת הארץ.

  11. עיתון חדשות היה ללא ספק אבן דרך בעיתונות הישראלית. שאני קורא היום את מדורי הספורט בעיתונות הישראלית ומשווה אותם למדור הספורט של עיתון חדשות זה כמו להשוות קוויאר לחומוס. אם אני לא טועה חדשות היה העיתון הראשון שהכניס צילומי צבע בגליונות אמצע השבוע וכמובן גם במדור הספורט. יורשה לי להוסיף לרשימת השחקנים הישראלים ששיחקו אצל מנחם באדלפי בתחילת שנות ה – 70 את רובי יאנג (נבחרת ישראל והפועל חיפה), שוקה פלגי (הפועל חיפה) ואמנון אהרונסקינד (מכבי תל אביב).

    ולבסוף מזל טוב ליום ההולדת מנחם !!!

  12. מזל טוב מנחם לשנינו יש היום יום הולדת בהפרש של 40 שנה 🙂
    מיותר לציין שגם אני זכיתי לגדול על הכתבות שלך והפכתי בזכותך לאוהד NBA מושבע, אז תודה וכל טוב.

  13. מנחם – לפני ידשות היו רק בטאוני שלטון ודובר צהל. חדשות השתין על כל זה בקשת.
    מה שהרג אותו בעיני זו סיבה פצפונת ולא טריוויאלית.
    לא היו סיכות בין העמודים במוסף. אחרי דפדוף אחד הדפים היו מתפזרים לכל עבר. בנוסף הדפים עצמם היו גדולים מידי. פיסית זו היה כמו לאכול מנה פלאפל אחרי הרדמה של חצי פה. שם זה נפל. סיכות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט