פרויקט אגדות כדורסל II: פול פירס – האמת, כל האמת, ושום דבר פרט לאמת / עומר מזיג

וידאו הייפ לפני שנתחיל:

ההתחלה:

פול אנתוני פירס נולד באוקלנד שבקליפורניה ולמד בתיכון באינגלווד (פרבר של לוס אנג'לס – ולא האחד הכי טוב שלה). הוא היה השחקן הבולט בנבחרת הכדורסל של בית הספר, השתתף במשחק הAll Americans המסורתי של מקדונלד'ס ב-1995, והספיק גם להפסיד בגמר תחרות ההטבעות לוינס קרטר (בהחלטה מוצדקת מאוד, בלי להעליב את מר פירס):

אחרי 3 שנים מוצלחות אך נטולות הישגים בקנזס, פירס נרשם לדראפט 1998 – 20 שנה וחודש מהיום – כשהוא מצפה ומצופה על ידי פרשנים להיבחר באחד משלושת המקומות הראשונים. אך לגורל היו תכניות אחרות, ולאחר שראה את חברו לקנזס ריף לפרנץ נבחר ע"י הנאגטס במקום השלישי, פירס היה צריך לחכות עד לבחירה העשירית כדי לשמוע את שמו נקרא ע"י הקומיש, וכמו שהוא סיפר לביל סימונס לפני כמה שנים – הוא לא אהב את זה:

בוסטון – השנים הראשונות:

כבר מהשנייה הראשונה היה ברור שלא מעט קבוצות בלוטרי עשו טעות גדולה כשוויתרו על פירס, והוא סיים את העונה המקוצרת של 98-99 עם שורה סטטיסטית מרשימה של 16.56.42.41.71.0 (נקודות, ריב', אסט', חטי' וחסי' בהתאמה), ועם מקום שלישי בהצבעות לרוקי השנה (שהלך לוינס קרטר). כרוקי, הוא סיים שלישי ברשימת הקלעים של הקבוצה לעונה אחרי אנטואן ווקר ורון מרסר, אבל ראשון במדד ה- WS שמודד את התרומה של שחקן לניצחונות לקבוצה שלו – הישג אותו ישחזר עבור הסלטיקס בכל אחת משמונה העונות הבאות. בעונתו השנייה החל לקבל יותר זריקות והמספרים השתפרו בהתאם, כשהוא מבסס עצמו ככוכב משני לאנטואן ווקר.

ב- 24 בספטמבר בשנת 2000, פירס הגיע עם שני חברים למועדון הBuzz בבוסטון, ותוך דקות הותקף ע"י קבוצה מבאי המועדון. פירס – שעל פי דיווחים מעדים במקום ניסה להפריד קטטה – נדקר 11 פעמים באמצעות בקבוק שבור, כשהדקירה העמוקה ביותר מגיעה לעומק של שבעה אינצ' (כמעט 18 סנטימטרים). פירס הובהל על ידי טוני באטי חברו לקבוצה לבית החולים ונכנס לניתוח חירום של כמה שעות, שבסופו יצא מסכנת חיים, ויצא מבית החולים עוד באותו השבוע. בשנת 2003 פירס תרם 2.5 מיליון דולרים לבית החולים שהציל את חייו, באומרו שזו "הייתה הזדמנות לתרום חזרה למקום שהיה שם בשבילי כשנזקקתי לו".

דווקא אחרי האירוע הזה, פירס שיחק שתי עונות מלאות של 82 משחקים, והעמיד בהן שורה סטטיסטית מרשימה של 25.76.63.11.80.9, עם 2.2 שלשות למשחק ב- 39.5%, ו- 8.4 זריקות עונשין למשחק. בעונתו הרביעית הוא גם הוביל את הליגה בנקודות, זכה להיבחר למשחק האולסטאר, והכי חשוב – הגיע לפלייאוף לראשונה בחייו. מהמקום השלישי במזרח (49 ניצחונות), הסלטיקס הפתיעו את כולם ולראשונה מאז 1988 (לארי בירד בשיאו), העפילו לגמר המזרח שם הפסידו לנטס בשישה משחקים.

פירס ביסס עצמו ככוכב הקבוצה לצד ווקר, וחתם על הארכת חוזה מקסימלית של 79 מיליון דולר לשש שנים (פעם זה היה נשמע הרבה..). אחרי שלוש עונות בהן חווה יחד עם הסלטיקס בעיקר הפסדים, נראה היה שהוא הגיע אל הארץ המובטחת, ותחת ג'ים אובראיין (שסוף סוף החליף את פטינו המאכזב בעמדת המאמן), הוא עומד להיות הכוכב שיוביל את הסלטיקס לעוד תקופה מפוארת בהיסטוריה של המועדון.

בוסטון – השנים במדבר:

רק שלא כך היה. פירס המשיך לספק את הסחורה למשך ארבע העונות הבאות – בהן שיחק לפחות 79 משחקים בכל עונה ונבחר לאולסטאר בארבעתן – אבל הסלטיקס הצליחו לעבור סדרה אחד בלבד בפלייאוף בכל ארבע השנים הללו. לצד ווקר הדועך שהועבר לבסוף בטרייד, ה- GM המתלמד של בוסטון (שעוד נחזור אליו בסוף הסיפור), לא הצליח להביא לפירס את העזרה לה היה זקוק ועשה כמה טעויות קריטיות בדראפט ובשוק השחקנים החופשיים, שהשאירו את הסלטיקס בדיוק איפה שאתה לא רוצה להיות ב- NBA: קצת מתחת לממוצע.

בעונת 2006-07 סבל פירס לראשונה בקריירה מפציעה רצינית (שלא מערבת 11 דקירות מבקבוק בירה), ובילה 35 משחקים מחוץ לסגל. בלעדיו, הסלטיקס סיימו עם המאזן השני הגרוע בליגה, אך לפחות יכלו להתנחם באפשרות לבחור בגרג אודן או בקווין דוראנט – שני הפרוספקטים המובילים של אותו הדראפט. גם בבחירות 3-4 עמדו פרוספקטים יפים בדמות אל הורפורד ומייק קונלי, אך במימוש הסתברות של 12.3% – הסלטיקס קיבלו את הבחירה החמישית בדראפט של ארבעה שחקנים.

*קטע בונוס – הלוטרי מאז. שימו לב להבעת הפנים של סילבר – אז סגנו של דיוויד סטרן – כשהוא רואה את ההגרלה של הסלטיקס.

פירס סיפר לאחרונה בראיון לסקלבריני שאחרי ש"הפסידו" בלוטרי, הוא היה משוכנע שהוא עומד לעבור בטרייד, וניסה לשכנע את הסלטיקס להעביר אותו לדאלאס.

אבל לגורל (ול- GM המושמץ ממקודם) היו תכניות אחרות.

בוסטון – הקאמבק:

והנה אנחנו מגיעים סוף סוף לחלק הכיפי 🙂

הסלטיקס מגיעים לדראפט 2007 עם רוסטר שקצת מזכיר את הקינגס של היום: מלא צעירים עם פוטנציאל, אבל אף נכס גדול מלבד פירס שיכול להנחית לבדו שחקן בקליבר משמעותי. זה הרגע המושלם ללכת בו על כל הקופה – אם נקרית בדרכך ההזדמנות – ולנצל קבוצות בסיטואציות דומות עם טריידים של כמה צ'יפים אדומים על צ'יפ שחור אחד.

ב- 28 ביוני (יום הדראפט), הסלטיקס מעבירים את וולי שרביאק ודלונטה ווסט יחד עם הבחירה החמישית (שהפכה לג'ף גרין) ובחירת סיבוב שני לסוניקס, בתמורה לריי אלן (וגלן דיוויס). ב- 31 ביולי, הסלטיקס מעבירים את – תחזיקו חזק – אל ג'פרסון ריאן גומס ג'ראלד גרין, תאו ראטליף, סבסטיאן טלפייר ושתי בחירות סיבוב ראשון, עבור קווין גארנט. אלן וגארנט – 7 ו- 10 הופעות אולסטאר בהתאמה – מצטרפים לפירס ויוצרים את השלישייה החזקה בליגה, אבל גם כזו שבה פירס הוא הצעיר ביותר בגיל 30.

וזה מוביל אותנו לחלק השני בקריירה של פירס – חלק מהBIG3:

פירס רואה את השורה הסטטיסטית שלו מאבדת מנפחה ובעיקר בכמות הנקודות: מ- 25 ל- 19.6 – אבל מסתמן שזה לא מפריע לו. הבחור שתמיד רצה רק לנצח, מגשים את השאיפה הכי גדולה שלו ומצליח לעשות את זה בבוסטון ולא בקבוצה אחרת. הכימיה בינו לבין גארנט ואלן עובדת נהדר על המגרש ומחוצה לו, ואחרי עונה של 66 ניצחונות (שיפור של 42 מהעונה הקודמת – שיא ליגה של כל הזמנים), הסלטיקס פוגשים בגמר המזרח את את לברון שכבר החל לבסס עצמו כשחקן הטוב בליגה, ונמצא בדיוק לפני תקופה של 4 MVPים ב- 5 השנים הבאות.

פירס מצליח לשמור על המאצ'אפ מול המלך שקול בעזרת מאמץ אדיר (בעיקר בהגנה), ומספק לנו דו-קרב אגדי בין השניים במשחק 7 של אותה הסדרה, בדרך לגמר NBA ראשון מאז 1987:

משם הסלטיקס הולכים כל הדרך לאליפות עם ניצחון בשישה משחקים בגמר על היריבה הגדולה מ- LA, כולל חזרה מ- 24 הפרש לניצחון במשחק ארבע שהפך את הסדרה. היום אולי זוכרים מפול פירס של הגמר ההוא בעיקר את הרגע הזה:

אבל הוא היה אדיר לאורך כל הסדרה עם שורה סטטיסטית של 21.8-4.5-6.3-1.2-0.3, וגם זכה בתואר ה- MVP של סדרת הגמר.

בעוד שהרגע הטלוויזיוני הזכור מאחרי משחק האליפות הוא זה של גארנט מזכיר לכולנו שהכל אפשרי, הגיבור המרגש יותר של האליפות הוא פירס, שאחרי עשור לא קל שלא כלל הרבה הצלחות ורגעי נחת, הצליח להחזיר את בוסטון למפת הכדורסל לראשונה מאז תקופת לארי בירד – הבצורת הגדולה בהיסטוריה של המועדון.

חמש השנים הבאות היו טובות לפירס ולסלטיקס, וכללו חמש הופעות פלייאוף נוספות – כולל הופעה נוספת בגמר מול LA, והפסד בשבעה משחקים בגמר המזרח ללברון ומיאמי. פירס היה מעולה לאורך כל התקופה ולא הראה שום סימנים של האטה – אפילו כשאלן עזב להיט והעביר אליו עוד מעול ייצור הנקודות. באופן נדיר, סטטיסטיקות הפלייאוף של פירס היו טובות מסטטיסטיקות העונה הרגילה שלו כמעט בכל שנה בקריירה שלו, והוא נחשב לאחד משחקני הקלאץ' הגדולים של דורנו.

בגיל 35, אחרי שפירס הוביל את הסלטיקס יחד עם גארנט בן ה- 36 לעונה של 50% ניצחונות והפסד בסיבוב הראשון לניקס, איינג' החליט שהגיע הזמן לשינוי. לאחר שהעביר את דוק ריברס בטרייד לקליפרס (כן – מאמן עבר קבוצה בטרייד בתמורה לבחירת דראפט), הוא הינדס את הטרייד המפורסם ששלח את פירס וגארנט (יחד עם ג'ייסון טרי) לנטס בתמורה לכמה חוזים רעים ובערך כל השלד הצעיר שאתם רואים בסגל של הסלטיקס היום. זה כמעט פואטי שגם בעצם לכתו, פירס שלח את הסלטיקס לדרך חדשה של מצוינות – שאולי תוביל אותם להישג השיא שהוא הצליח להשיג לפני עשור.

הסוף:

בגיל 36, ואחרי מעבר קבוצה ראשון בקריירה, פירס סוף סוף החל להראות האטה משמעותית. בשתי העונות הבאות בברוקלין ובוויזארדס המספרים כבר ירדו ל- 13.5 ו- 11.9 נקודות למשחק בהתאמה, ולמרות שבשתי הקבוצות הוא היה חלק חשוב מעונות של 44 ו- 46 ניצחונות, לצד כמה רגעי קלאץ חשובים בפלייאוף (בעיקר מול הראפטורס. כפרה עליהם):

הוא לא הצליח להעפיל חזרה לגמר המזרח. את שתי עונותיו האחרונות בליגה בילה כשחקן ספסל עמוק בקליפרס עם ריברס מאמנו הישן, ובסוף עונת 2016-17 פרש בגיל 39.

הישגי קריירה מרכזיים:

אליפות ותואר מצטיין הגמר

10 הופעות אולסטאר

ארבע בחירות ALL-NBA

משחקים – 1343 משחקי עונה רגילה – מקום 17 בהיסטוריה

נקודות – 26397 – מקום 18 בהיסטוריה

שלשות – 2143 – מקום שישי בהיסטוריה

קליעות עונשין – 6918 – מקום שמיני בהיסטוריה

חטיפות – 1752 – מקום 22 בהיסטוריה

שאלות חשובות:

  1. מיצה את הפוטנציאל? – "כן" גדול ודי משמח. תמיד צפה לי שאלה שתמיד עולה כשמדברים על כוכבי NBA "מאכזבים": כמה מה- Legacy שלהם מושפע מהיכולות שלהם וכמה מהסיטואציה? רוצה לומר: איך היינו זוכרים את פירס אילולא הטרייד שהביא לידו שני HOFים בשיאם? מדובר בשחקן ענק שהיה נכנס לפרויקט הזה ככה או ככה, אבל לפני הטרייד פירס הוביל את הקבוצה לתקופה שלא תיזכר לדורות – עם 45% ניצחונות לאורך השנים האלה, ואף עונה עם מעל ל- 50 ניצחונות. אם מסתכלים על סטטיסטיקות של תשע השנים הראשונות בקריירה שלו, כמעט ולא ניתן להבדיל בינו לבין שחקנים כמו וינס קרטר, טרייסי מקגריידי וכרמלו אנתוני – שנחשבים לקריירות מעט מפוספסות.
  2. האם המשחק שלו עומד במבחן הזמן? – כן אפילו יותר גדול. לפירס היו גם יכולות מדהימות מהמיד ריינג' ורוב סלי הניצחון שלו באו משם, אבל חלוקת הזריקות שלו לאורך כל השנים כאילו נלקחה מהעידן החדש של הכדורסל. סטטיסטיקות בונוס – הוא השחקן היחיד ב-ה-י-ס-ט-ו-ר-י-ה של הליגה שמדורג בטופ 10 גם בשלשות וגם בקליעות עונשין, וזה בדיוק מה שקבוצות מחפשות היום. בעוד שלאורך כל הקריירה שלו בבוסטון ראינו אותו בעמדות 3 ו- 2, בארבע השנים האחרונות מחוץ לבוסטון ראינו אותו משחק בהצלחה בעמדה 4, ונותר רק לחשוב כמה שחקן ורסטילי כזה (שבשיאו היה יכול גם לשמור 2-4), היה מצליח בליגה שמוכוונת לכך.
  3. מחוץ למגרש? – בסדר גמור. הקטטה שבה נדקר לא הייתה באשמתו, אין שום סיפורים מכוערים או ילדים מחוץ לנישואים. תמיד היה מודל טוב לחיקוי (ולקראת הסוף אפילו השראה). מאוד אהוב ברחבי הליגה וניסה כמה פעמים לגשר את המחלקות בין הסלטיקס לריי-ריי אחרי שהאחרון עזב למיאמי. נכון להיום הוא מפרשן ב- ESPN בהצלחה לא רבה (בעיני), אבל עם הזמן אולי ישתפר גם בזה.

 

 

לפוסט הזה יש 61 תגובות

  1. פוסט נהדר.

    היה שחקן גדול, היה כיף לצפות בו, די הזכיר את הארדן באיטיות ובקטלניות שלו. אצלי הוא בין 50 הגדולים בכל הזמנים ולא רק בפרוייקט הנוכחי.

    1. אחד מהשחקנים האהובים עלי מכולם, והיום הפך לאנליסט כדורסל בין הטובים!

  2. א) אמנם פול פירס במקום ה8 עם 6918 נק' מהקו, בסדר, זה מראה על כישרון. מה זה כבר כישרון ? אדם בוחר בזה ? זו מתנת שמיים.
    אבל במבחן מספר הזריקות שסחט מהקו – הוא רק במקום 13 עם 8578,
    לעומת דוויט הווארד במקום 9 עם 8837. הקרבה ותיחכום נטו.

    ב) אמנם פול פירס במקום ה18 בנקודות ודוויט במקום ה70 עם 17999,
    אבל באחוזי קליעה מהשדה – דוויט עם 58.3% ופול פירס עם 44.5%.
    איזה כישרון יש לדוויט ! ממש מתנת שמיים ! לעומת פול פירס שהחטיא והחטיא ותסכל את קבוצתו.

    1. 44.5% לשחקן שזורק הרבה מרחוק זה כמו 54.5 לשחקן שזורק מקרוב לסל.
      להשוות אחוזי קליעהבין שחקן שזורק הרבה מרחוק (ולא רק שלשות מרחוק אלא גם פחות מזה אך יותר מחצי מרחק) לאחוי קליעה של שחקן ציר שזורק מקרוב לסל ואף מטביע הרבה זה ממש לא להבין בכדורסל!!!

      1. די נו קרמר, תתבגר קצת

    2. מה אתה מנסה להגיד?

      1. הוא לא באמת מנסה להגיד משהו. יש לו יציאה פבלוביאנית תומכת סלטיקס בכל פעם שהמועדון מוזכר.
        בקיצור – קח את בליל השטויות שיוצא לו מהפה בעירבון מוגבל. קרקר נגד קרקר.

        1. הוא לא פנה לקרקר. קל להבדיל ביניהם כי רק אחד מהם מתנהג כמו אנס לכאורה.
          הוא שאל לגבי היציאה הפבלוביאנית של החרדי העיוור האחר שיוצאת בכל פעם שלא מזכירים את חביבו מכה הילדים.

  3. מצוין. תודה רבה.
    לדעתי, אם משהו טוען שאין לו מקום בפרויקט יש למחוק את תגובתו, לחסום אותו לאלתר ולהשליכו לבור.
    בנוסף, בטור הסיום שאמור לדרג את הפרויקט יש לשריין לפירס את המקום הראשון ולהמשיך משם.

    1. 🙂 )))))

    2. 🙂
      ככה מתבטא אוהד סלטיקס אמיתי….

  4. מעולה! תודה רבה עומר.
    שחקן אדיר. שחקן "נשמה". שחקן שהיישיר את עינייו ללברון, ולברון השפיל מבטו (לפחות בחלק מהשנים). סלטיק פרייד. בטריידו ציווה לנו את אליפויות העתיד. מהמוצדקות שבאגדות הסדרה.

    1. שאלת המאצ' אפ בין לברון לפירס היא שאלה מעניינת,
      בגלל שהיא ממפה יפה את הקריירה של ה-2.

      זו גם שאלה רלוונטית היות וה-2 שיחקו באותו הקונפרנס, ונפגשו פעמים רבות, כך שיש מדגם גדול מאוד.
      בנוסף, ה-2 שמרו אחד על השני באחוז גבוה מהמפגשים בין הקבוצות.

      בבסקטבול רפרנס יש אופציה של בדיקת מאזן head to head.

      לטעמי, יש 2 דברים שצריך לבדוק בשביל לנסות להראות האם מי מה-2 "השפיל מבט" במפגשים בין 2 הקבוצות.

      א. להשוות מאזן בין ה-2 בעונה הרגילה, למאזן בין ה-2 בפלייאוף.

      ב. להשוות את הסטטיסטיקה האישית של הצמד לסטטיסטיקה שלהם במפגשים ישירים, בעונה הרגילה, ובפלייאוף.

      https://www.basketball-reference.com/play-index/h2h_finder.cgi?request=1&player_id1_hint=Paul+Pierce&player_id1_select=Paul+Pierce&player_id1=piercpa01&idx=players&player_id2_hint=LeBron+James&player_id2_select=LeBron+James&player_id2=jamesle01&idx=players

      שלא במפתיע, יש דמיון גדול בין הסטטיסטיקות של ה-2 בעונה הרגילה, לבין הסטטיסטיקות שלהם במפגשים ישירים.
      בפלייאוף, להבדיל, שם פירס מראה נסיגה מסוימת ביכולת, בהשוואה לנתוני הפלייאוף המצטברים שלו.
      אבל יש לכך סיבה הגיונית –
      פירס הספיק לשחק נגד לברון בפלייאוף גם בדמדומי הקריירה, כאשר שיחק במדי ברוקלין נגד ההיט (54 משחקים בהם קלע בממוצע 14 נק' למשחק).
      אחרי שמחסירים את נותם משחקים מהחישוב, מגלים שלפירס בפלייאוף נגד לברון יש 17.6 נק' למשחק, בעוד שממוצע הפלייאוף שלו הוא 18.7 נק'.
      אחרי שמחסירים את הסדרה מול ברוקלין מהמאזן של לברון, מגלים שמול הסלטיקס ופירס בפלייאוף הוא קלע בממוצע 28.9 נק' –
      זהה לממוצע הפלייאוף של לברון בקריירה.

      השורה התחתונה –
      אני לא חושב שמי מה-2 "השפיל מבט", בסיכום המאבקים בין הצמד לאורך הקריירה.

      1. תודה רבה גיא, על הנתונים.
        התכוונתי יותר לכך שפירס, והסלטיקס, הצליחו לעבור את לברון (08, 10) ולהקשות את חייו (2012, אם אני זוכר נכון), מבלי לתת את ההרגשה שהם מפחדים ממנו או מרגישים נחותים ממנו. יחסית לקבוצות אחרות במזרח (טורונטו, אינדי, אטלנטה) הם נתנו לי את ההרגשה שהם מסתכלים עליו בגובה העיניים, ללא מורא וללא צ'וקינג. ראוי להערכה בעיניי.

        1. אם מה שכתבת כאן, אני מסכים ב-100%

          פירס והסלטיקס תמיד ראו עצמם פייבוריטים כאשר הם פגשו את לברון.
          ב-2008 הם אכן היו הפייבוריטים הברורים,
          אבל גם ב-2010, וגם ב-2012, הפרשנים צפו לניצחונות של הקאבס/מיאמי.
          זה לא הפריע לסלטיקס לעלות לפרקט עם מנטליות של ווינרים,
          מנטליות שלפירס מניות רבות בהטמעתה בסלטיקס של אותה תקופה.

          (אם כבר באגדות עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר שוב את רונדו, שב-2010 היה השחקן המצטיין של הסלטיקס באותה סדרה מול הקאבס)

        2. Did you check with whom lebron James played in 2008?

  5. פוסט ענק על שחקן ענק.
    לדעתי ממוקם גבוה ברשימת האגדות פה. יש לו:
    1. יכולת אישית מעולה בפרט בקלאץ'.
    2. ברמה הקבוצתית/הישגית לקח אליפות ואם.וי.פי גמר.
    3. אישיות והשפעה גדולה מחוץ למגרש.

  6. מי שאוהד את בוסטון, כמוני, לא יכול שלא פשוט לאהוב את פירס. הוא לגמרי המייצג של רוח בוסטון במשך למעלה מעשור, כאשר הוא גם מוביל אותנו לאליפות ועוד גמר וגמר מזרח. תמיד נותן הכל, תמיד נאמן לקבוצה. אגדה אמיתית.

    1. + מליון

  7. פרופורציות. בוסטון עשתה אליפות אחת בלבד ב-30 השנים האחרונות. וגם זה רק בעונת הסופר-טים, מושג שהפך כל כך מושמץ, כשמדובר בשחקנים אחרים.
    פול פירס שחקן נשמה אמיתי, שלמרבה הצער זיקנתו מביישת את נעוריו, כשהוא מנסה להתחרות בסטיבן איי סמית', מלמטה.

    1. הייתה רק אליפות אחת בגלל הפציעה של גארנט. ואף ב-2010 כשגארנט םחות טוב וגם אלן ופירס לא ממש תפקדו בגמר, הםציעה של פארקינס מנעה כנראה אליפות שנייה. ועדיין היה סיכוי לאליפות ללא הטרייד האומלל ב-2011 על פרקינס שלפניו הסלטיקס היו ראשונים במזרח ואחריו הידרדרו למקום שלישי והובסו בסיבוב השני בידי מיאמי. וסיכוי נוסף היה בעונה שאחריה כשבגמר המזרח הסלטיקס נובילו 2-3 והמשחק השישי אצלם בבית אך הפסידו בו ב-19 נק' הפרש כשהם לא ממש נכנסו למשחק והפסידו גם במשחק השביעי.
      כך ששנות השלישיייה הגדולה השנייה של הסלטיקס, למרות האליפות והגמר, היו החמצה גדולה של שושלת.

      1. תגיד
        מדוע אתה מתדיין עם טרולים מצויים?

  8. האמת
    מהשחקנים המעולים והמתוסכלים שהאליפות לקחה אותם 10 צעדים קדימה באיך שייזכרו 🙂

    1. בדיוק, מה היה קורה אם לא היה לוקח אליפות? הוא היה מין כריס וובר כזה

  9. מעולה מזיג!
    וואללה לא ידעתי על הדקירות, סיפור מופרע.
    שחקן אדיר אבל בוא נחמם קצת את האווירה.
    אני שואל אותך בתור אוהד בוסטון, מי היה רובין ומי באטמן בינו לבין גארנט? מי היה המוביל של הקבוצה הגדולה ההיא, וחייבת להיות תשובה אחת לא מתחמקת.

    1. שניהם היו שותפים להנהגת הקבוצה, אך גארנט היה השחקן החשוב ביותר שהוביל את ההגנה הטובה בליגה והדבק של הקבוצה יותר מכל אחד אחר והגורם המשפיע ביותר שעשה את הסלטיקס למה שהייתה.

      1. אבל נוביצקי טוב יותר

    2. גרנט היה שחקן טוב יותר, אבל פירס היה הלידר של הקבוצה.

    3. לי ככה מיידית מהראש אין לי ספק שזה פירס, וזה לא מקרה שהוא היה הFMVP.

      1. יותר מזה. ניתן להגיד שלפירס יש חלק עצום, קריטי, בהצלחה של הטריו הזה. הוא היה מספר אחד, האולסטאר והפנים של בוסטון, שגם הביא אותם לגמר המזרח 5 שנים קודם – ההצלחה החברתית ועל המגרש של הוספת שני כוכבים כאלו לתלכיד – בעיקר הייתה תלויה בו. והוא עשה את זה בענק!

    4. בפלייאוף 2008, עד לפיינלס, גארנט היה הכוכב של הסלטיקס.
      גם בהתקפה –
      הוא קלע 21 נק' למשחק באחוזים מצוינים, והוא גם היה העוגן ההגנתי שהיה מה שניצח עבור בוסטון את משחקי 7 מול אטלנטה והקאבס.

      אבל בפיינלס?
      הוא היה פחות טוב מפירס. הוא גם היה פחות טוב מריי אלן (שלדעתי היה צריך לזכות בפיינלס MVP).
      פאו גאסול ולאמר אודם מררו לו את החיים, והשאירו אותו בפיינלס על 18 נק' למשחק ב-43% אפקטיבי.

      לצורך השוואה, ריי אלן סיים את הסדרה עם 20.3 נק', 65.8% אפקטיבי.

      בצד ההגנתי, זה היה רונדו שהפעם היה העוגן של הקבוצה, כאשר הוא עושה עבודה יוצאת מן הכלל על קובי, שסיים את הסדרה עם רק 25.7 נק', 44% אפקטיבי.

      השורה התחתונה?
      זו הייתה קבוצה שאי אפשר באמת לסמן שחקן אחד שאותה קבוצה "הייתה שלו". קצת כמו מיאמי של 2011.

      1. האמת שהיא הייתה תלכיד אדיר. עברתי על הנתונים עכשיו: חלוקה נפלאה בין כולם, בנקודות, (גארנט ופירס כ20, אלן 15.6, רונדו 10 – ביחד 70% מהנקודות של הקבוצה) ובריבאונדים (גארנט 10.5 ופרקינס 6.6, צפוי, אבל פירס 5 ואלן ורונדו בערך 4 כל אחד) באסיסטים (גם גארנט וגם אלן, כ3 אסיסטים למשחק – פירס 4.6 רונדו 6.6) בחטיפות (לרונדו היו 1.7 למשחק, לגארנט 1.35 למשחק, לפירס 1.1 למשחק, לאלן 0.9 למשחק – זה ממוצע לכל 26 משחקי הפוסטסיזן ב2008).
        קבוצה גדולה!

      2. יכולתו של גארנט הייתה תלויה בו ולא בשחקן כלשהו ששמר עליו ולראיה, במשחקים 6-4 גארנט קלע 18 נק' ב-50% מהשדה (לעומת 36 בשלושת הראשונים) ובכ"ח הוא שלט בסדרה עם שלושה-עשר למשחק.
        כך שההסתכלות על כל הסדרה מטעה.

        1. קרמר,
          המשמעות של ממוצעים היא בדיוק הסתכלות על כל הסדרה.

          אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל באותה סדרת פיינלס, גארנט היה רע מאוד ב-3 המשחקים הראשונים.
          למיטב זיכרוני, בהצבעה על הפיינלס MVP, התחרות הייתה בין ריי אלן לפול פירס. גארנט לא היה בכלל בתחרות.

          יותר מכך –
          תסתכל על הגיים סקור הממוצע של שחקני הסלטיקס לסדרה (כזה שלוקח בחשבון את כל הנתונים, כולל הריבאונדים) –
          גארנט שלישי אחרי אלן (ראשון) ופירס (שני).

          השורה התחתונה –
          גארנט היה השחקן השחקן ה4 בתפוקתו באותו הפיינלס (אחרי אלן, פירס, ובראיינט). הניסיון להפוך אותו לשחקן החשוב ביותר באותה זכייה, זה ניסיון שלא נאמן למה שהתרחש על הפרקט, אי אז ב-2008.

        2. נקודה אחת אחרונה, ומהותית לדיון על ה-PF.

          אתה יכול לכתוב המון דברים נהדרים על גארנט.
          את המשפט –
          "יכולתו של גארנט הייתה תלויה בו ולא בשחקן כלשהו ששמר עליו" –
          לא.

          וזה ההבדל בין גארנט לנוביצקי. את נוביצקי, כאשר הוא רתח, אי אפשר היה לעצור.

          גארנט?
          לו הייתה ירידה משמעותית בתפוקה כאשר פגש שחקני פנים ארוכים.
          לכן, בניגוד למה שכתבת, צמד הגבוהים של הלייקרס עשו עבודה נהדרת בלעצור את גארנט.

          מספיק לראות את ההבדל, כאשר רואים איך גארנט הצליח להיות אפקטיבי יותר מול הקו הקדמי של הקאבס (19.6 נק', 54.5% אפקטיבי).
          אותו שחקן, מול הגנות שונות.

      3. זאת היתה הקבוצה של פול פירס !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    5. אז הנה תשובה לא מתחמקת:
      Fuck Batman. אליטיסט מליארדר שהיה יכול לפתור את כל הבעיות אם הוא היה קצת פחות אדרנלין ג'אנקי עם תחושת גדלות. באטגירל, נייטווינג ורובין יכולים להסתדר ביחד בלעדיו.

    6. אין תשובה "לא מתחמקת" – לא היה מוביל קלאסי כמו שיש בהרבה קבוצות. סורי.

  10. היה הסלטיקס בתקופתו. קיוויתי שיסיים את הקריירה בסלטיקס בלי לעבור בטרייד אבל למציאות חוקים משלה.
    אחד השחקנים הטובים בליצור לעצמם מצבי זריקה (וללא אתלטיות מרשימה).

  11. I don't think there's a big difference between great shooters like Pierce, Bryant, Durant and rozen

    They all tried to be better than LeBron but never succeded.

    1. גיא, שודרגת לדרגת "כמעט לברון".

  12. לטעמי שניהם היו באותה חשיבות או די קרוב. גארנט החזיק את ההגנה ופירס את ההתקפה. במשחק 7 מול לברון ב2008 הוא זה שנהנה לדו קרב וניצח ולכן בקרב צמוד נקודות אני עם פירס.

  13. תודה רבה לא רק אגדה גם סיפור
    יש את המייקלים והלברונים אלו שברור שיגיעו "לגאולה"
    יש את הדאנקנים שנפלו על קבוצות על וככה "הגאולה די מובטחת"
    אבל יש כאלו שהלכו שנים במדבר ולא היה בטוח שיגיעו למשהו ואז התעלו על עצמם כל הדרך "לגאולה" ופירס הוא מאלו אולי הסממן של האלו ולכן הסיפור שלו כזה יפה

    1. +1
      אם כי.. נוביצקי לא סממן בולט יותר?

  14. מצויין עומר. אגדה בכל רמ"ח.

  15. Top.
    Men.

  16. על הדקירות לא ידעתי. פירס הוא אחלה טיפוס. תמיד מוכן לקשקש ותמיד עם חיוך על פניו. אני אוהב אותו עתה מאד מאד בתור האיש של ESPN במשחקים חשובים כאנליסט. הוא מבין כדורסל וקולע בול למטרה.
    תודה עומר

  17. Partly because of his huge involvement in a number of charities, he topped the list of the most favourite French personalities according to a joint survey of Ifop and Le Journal du Dimanche in 2007.

  18. תודה עומר פוסט מצויין על פירס

  19. שאק וקובי מקום 33!!!
    איזה דירוג מפגר
    אחת הקבוצות החזקות בהיסטוריה
    מיאמי של לברון לא שם והקאבס של לפני שנתיים כן?
    וואוו
    רפי הבנה לחלוטין

  20. תנקס על הכתבה העברת לי את ה שיעמום 🙂

    הייתי מוסיף איזכור שהוא פרש במדי הסלטיק
    אז הנה עשיתי את זה

  21. תודה מזיג
    פול פירס אגדה בחייו.
    התבזבז עם ווקר ומאמנים לא טובים וכמעט ברח לסלטיקס אחרי עונה נוראית בה רציתי לתלות את דוק ריברס על עץ גבוה אבל לאיינג היתה תכנית אחרת.
    הלוואי והיה נפטר מריברס ומביא את הילד סטיבנס במקומו.
    סביר שהרביעייה (פירס גארנט אלן ורונדו) היו עושים יותר מאליפות אחת.
    פול היה הנשמה של הקבוצה הזו במשך כל השנים וסחב אותה על גבו. לחשוב שהיה משחק עם רגי לואיס ווקר ומאמן טוב לא עוזר כבר לאף אחד.
    שמחתי כשאיינג נפטר מריברס, מטיבס קצת פחות אבל היום בדיעבד טוב שעזב.
    הטריידים שזרקו את פירס וגארנט היו כמו סכין בלב וגרמו לי לדיכאון מה שקורה לאוהד אמיתי. אבל זו דרכו של עולם ואיינג כבר אמר שהיה מטריד אפילו את לארי בירד בזמנו 🙂
    מה שנשאר זה להסתכל על העתיד ויש עתיד נפלא בבוסטון.
    אולי סוף סוף הבעלים של היונייטד יזרקו את מוריניו ויביאו את פרגי בחזרה לעונה אחת אחרונה כמו שבאיירן עשו השנה עם היינקס???
    הלוואי

    1. ימיו של מוריניו שם ספורים. מה אתה אומר יגיע לחג המולד?

    2. בדיוק רציתי להתייחס לזה, בהשוואה שבין בוסטון לספרס:
      האם מותר ל- GM לטיירד את סמלי המועדון.
      איינג' אומר שכן, אבל הוא תמיד היה חרא של בן אדם (וזאת גם רוח המועדון)
      ביופורד אומר שלא (אבל משחרר קצת עם פארקר).
      איינג' הרוויח בגדול וקוצר את פירות הטרייד שנים קדימה.
      ביופורד תקוע בבינוניות לשנים הקרובות.

      השאלה אם למות יפה אך צעיר?

  22. תודה על המאמר. התפרסם לאחרונה שבעקבות הרוטב במועדון פירס נכנס לחרדות

  23. תודה, כמובן קראתי הכל 🙂

  24. פירס אחד השחקנים האהובים… האליפות של הסלטיקס אחת המרגשות של השנים האחרונות….שחקנים גדולים שלוקחים סופסופ אליפות אחרי שנים ארוכות בליגה זה כיף ומרגש…
    גארנט בוכה זה תמונה שלא תישכח…
    רג'ון רונדו בצעירותו ובגדולתו היה ענקקקקק …חבל שלא ראינו ממנו עוד עונות כאלה , אבל כנראה הברגים אצלו לא מהודקים עד הסוף וחבל .

  25. שחקן מרגש לפעמים עדיף משחקן מוכשר!

    בהחלט אגדה בשבילי, תודה!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט