פרויקט אגדות כדורסל II: ראסל ווסטברוק – טווס על קולי / קרע במיניסחוס

וסטברוק עולה לסל במשחק מול קליבלנד. מויקיפדיה

הבת בכורה שלי נולדה בתחילת 2012 ואני קיבלתי את משמרת הלילה, אז חזרתי לראות משחקים באופן רציף. בשמונה היא הולכת לישון ובשמונה וחצי אימא שלה. ואז, אבא, המרוסק מעייפות, מתיישב לצפות במשחק מלפנות בוקר כי ללכת לישון מוקדם זה לא מתאים ובמילא בשתיים עשרה מתחילה המשמרת שמסתיימת רק באחת-אחת וחצי ואז נשאר לישון שעות ספורות עד הבוקר שאליו כבר אתעורר עייף עם עייפות שאסחוב במשך כל היום. הורות, החיים במכונת כביסה, הסיפור הכי נפוץ והכי פחות קורע לב.

בכל מקרה, מ- 2012 אני עייף כרוני ואוהד אוקייסי. צ'יק צ'ק קפצתי על העגלה שלהם. דוראנט היה עילוי בהתקפה עם ניצוצות של גדולה, והם היו צעירים ומנצחים.

לאט לאט הבנתי שהתחברתי אליהם דווקא בגלל הפסיכי שאמור להיות סייד קיק אבל לא מיישר קו עם העולם שמתעקש להזכיר לו זאת כל הזמן. היה בו משהו אמיתי עד כדי כאב, והדבר הזה, רמת הנחישות שלו. איזה שחקן מטורף, תשוקה אינסופית לכדור ואתלטיות של ברדלס, תאווה לעיניים. כמות האנרגיה שהוא משקיע במשחק היא בלתי נתפסת והוא עושה זאת בכל משחק.

לא פלא שהוא מצפצף על עיתונאים ולא מתנצל, הוא שלם עם עצמו כי הוא נותן הכול. הוא לא משחק כל משחק כאילו הוא האחרון שלו, כי מבחינתו כל פוזשן הוא האחרון שלו. כוכב עם אתלטיות חריגה, שלפחות פעמיים שלוש במשחק מבצע איזושהי פעולה (בדרך כלל דאנק, לפעמים מסירה) שגורמת לך לצהול (בשקט, בלי להעיר את הילדה) ולהודות ליקום שסידר לך זוג עיניים ו-LEAGUE PASS.

ומעבר לכך, הוא לא מפחד ללכלך את הידיים, לצלול אחר כדורים אבודים, להתנגש בשחקנים גדולים ממנו, ובאופן כללי לשחק כמו מתאבד שיעי. מה שקוראים 'שחקן נשמה'. תמיד אהבתי שחקנים כאלו: דניס רודמן, דריק שארפ ועוד, אבל אצלם בד"כ ההשקעה המוגזמת באה בשביל לחפות על משהו (יכולת בינונית בהתקפה, גובה מתחת לממוצע או משהו אחר) בעוד שאצלו זה בונוס. גם בלי זה הוא כוכב, אבל מגיל צעיר (מכיוון שהיה LATE BLOOMER) הוא פשוט התרגל להשקיע הרבה יותר מאחרים. ואני, דרך עיניים טרוטות ובדרך כלל גם אדומות, נעדר כיוון מקצועי ברור ותשוקה לעשייה, כשריחם של מגבונים לחים כבר מעורר בי בחילה, אני יכול למשך שעתיים כל יומיים, לא רק לברוח מהמציאות אלא גם לראות איך זה נראה כשאמן מטורף עושה, נושם וחי את מה שהוא אמור לעשות בכל הכוח. בלי חרטות, בלי גינונים, בלי התפתלויות, פשוט כוח טבע בפעולה.

תמיד זה יפה? לא, אבל תמיד מרשים.

 

קיצור תולדות קריירת הצ'יטה עד כה –

שלושת הנתונים שהרביתי להתבונן בהם בבואי לנתח את החיה הזאת הם כמות זריקות למשחק (הנתון שבגינו ראס תמיד קיבל את רוב חיצי הביקורת), USG% (כמות מהמהלכים שהיו לקבוצה ונוצלו ע"י שחקן ספציפי, שגם קשור באופן ישיר לביקורת על ראס שהוא BALL HOG) ואחוז הניצחונות. ביצעתי השוואה לשחקנים רלוונטיים בעמדה דומה או שהיוו מין סמן בליגה. האחוז שלו מהשדה הוא 43.5 בממוצע לאורך הקריירה שלו עד עתה עם תזוזות קטנות למעלה ולמטה לאורך השנים. בהחלט לא נתון מרשים אבל זה הסגנון של השחקן הזה.

 

2008-09 – עונת הרוקי של ראס במועדון החדש שהעתיק את עצמו מסיאטל לאוקלהומה סיטי. הוא מגיע שנה אחרי דוראנט. סקוטי ברוקס מגיע לאמן 13 משחקים לתוך העונה (הפסידו 12 מתוכם). USG% – 26 בעונה זו (הכי נמוך בקריירה שלו ויותר גבוה מהממוצע של כריס פול לאורך הקריירה שלו).  אחוז ניצחונות – 28%

"כנראה השחקן הכי אתלטי ששיחקתי נגדו".  קובי

2009-10 – הארדן ואיבקה מצטרפים, זהות הקבוצה מתגבשת – קבוצת הגנה (עם שחקנים ארוכים, צעירים ואתלטים, חוץ מפרקינס) שיודעת גם לתת בראש בצד השני. אחוז ניצחונות – 61%. הפסד בסיבוב ראשון ללייקרס (שלקחו אליפות) בשישה משחקים.

"בשלושים שנה לא ראיתי שחקן שנותן מאמץ מירבי כל לילה". בארקלי

2010-11 – קפיצת גדילה משמעותית לקבוצה. לראשונה ראס (31.6) עובר את דוראנט (30.6) ב- USG% (תם עידן הבושה). אחוז ניצחונות – 67%. הפסד בגמר המערב לדאלאס (שלוקחת אליפות) בחמישה משחקים.

"הוא הארנב של אנרג'ייזר, הוא לא מתעייף ויש לו את התשוקה למשחק". לברון

 

2011-12 – עונת שיא. הכל מתקתק, ה-USG% של ראס ממשיך לטפס (32.7). ראס עדיין לא החמיץ משחק אחד מאז שנכנס לליגה. אחוז ניצחונות – 71%. הפסד בגמר למיאמי. הרכז הצעיר בן ה-23 זוכה לקיתונות של בוז מרוב כתבי הספורט בגלל סגנון המשחק ה"לא אחראי" (RECKLESS) שלו, הרבה בגלל כמות הזריקות שלו (בסדרת הגמר דוראנט עם 57/104 מהשדה וראס עם 52/120 מהשדה מתוכם 3/22 מהשלוש).

"זאת הייתה ההופעה הכי גרועה של רכז בסדרת גמר שאי פעם ראיתי". מג'יק אחרי משחק מספר 2

 

2012-13 – NO HARDEN, NO PROBLEM. הארדן "מוטרד" אבל עדיין הכול בסדר כי השלושה שנשארו ממשיכים להשתפר. ראס שומר על אותו USG% מהעונה הקודמת ובו זמנית קופץ בשני אסיסטים למשחק. אחוז ניצחונות – 73% (שיא קריירה). ואז במשחק השני בסיבוב הראשון נגד יוסטון, פטריק בברלי תוקף בזמן שראס ניגש לבקש פסק זמן וראס מסיים את הפלייאוף ולראשונה בקריירה שלו נפצע אחרי ששיחק 439 משחקים רצופים.

"הוא הסתכל עלי ואמר אף אחד לא יכול לשמור עלי יש לי 40 נקודות, אמרתי זה נחמד, לקחת 34 זריקות בשביל להשיג את זה". פטריק בברלי

 

2013-14 – עונה רוויית פציעות ולא פשוטה עבור הברודי. משחק רק 46 משחקים עם ממוצע דקות הנמוך לקריירה (30.7). בכל מקרה ה- USG% ממשיך לטפס ובעונה זו הוא עומד על 34.4 (יותר גבוה מממוצע הקריירה של מייקל ג'ורדן). גם כמות הזריקות לשלוש בשיא מקומי (4.7 למשחק, ריי אלן סיים קריירה עם 5.7 למשחק) מה שגורם לאוהדים רבים לתלוש שיערות מהאף. את העונה הרעמים מסיימים עם אחוז ניצחונות – 72%. בפלייאוף הם מפסידים בגמר המערב לסן אנטוניו רותחת בשישה משחקים (איבקה מחמיץ את השניים הראשונים). מה שנחרט לי במוח מהעונה היא התמונה שצולמה במהלך טקס הענקת פרס ה-MVP לדוראנט.

"הכוח והאנרגיה שאיתם הוא משחק זה הכישרון עצמו עוד לפני שמדברים על היכולת". דוויין ווייד

 

2014-15 – דוראנט נפצע אחרי שליש עונה וראס מגלה מה זה לזיין בלי קונדום לראשונה בחייו ומן הסתם הוא מת על זה. ראס תקוע בהילוך חמישי ועף על עצמו כאילו אין מחר. מה שהזיין הצעיר עוד לא למד הוא שלפעמים בסקס, כמו בניהול משחק, צריך לדעת לשנות קצב לפי הצורך אחרת העונה נגמרת מוקדם מדי. USG% של 38.4 (לג'ורדן הייתה רק עונה אחת בקריירה עם נתון יותר גבוה, 38.6) ו-22 זריקות למשחק (נתון דומה לכמות זריקות למשחק לאורך הקריירה של אייברסון).  למרות מאמץ הירואי ושורה בהחלט מרשימה (28.1 נק', 8.6 אסיסטים, 7.3 כ"ח, 2.1 חטיפות) הרעמים מסיימים עם אחוז ניצחונות של 55% וראס לא מצליח להביא את הקבוצה שלו לפלייאוף לראשונה מאז שנתו הראשונה בליגה. בעונה זו אוהדי אוקלהומה בפרט, ושאר הליגה בכלל, מתחילים להיחשף למלוא כוחה של הצגת היחיד של ראס. בנוסף, קיבלנו את הרגע הבלתי נשכח בו ג'רמי לאמב ניסה לייבש את ראס וכמעט נרצח באמצעות מבט.

"מה אתה מוציא לי MVP במשחק אולסטאר? מה אתה ילדה בת 12? בוא תיקח MVP של סדרת גמר נראה אותך". אוהד מתוסכל

 

2015-16 – בילי דונובן נכנס לנעלים של סקוטי ברוקס, כולם בריאים ובגיל המתאים והכל שייק תמרים.  ראס מוריד את הנתונים המוגזמים שלו מהעונה הקודמת (ארבע זריקות פחות ו-31.6 ב-USG%) ולראשונה חוצה את רף ה-10 אסיסטים למשחק (מה שהופך לסטנדרט עבורו) ונראה שאולי זאת העונה לה חיכינו. אחוז ניצחונות נמוך יחסית לעונה של הצמד – 67% אבל נראה שיש בשלות.  בפלייאוף חולפים על פני דאלאס וסן אנטוניו ועולים ל- 3-1 בגמר המערב נגד האלופה, זאת שניצחה 73 משחקים בעונה. במשחק החמישי גולדן סטייט מנצחת ואז קורה הרגע הזה במסיבת העיתונאים שאחרי המשחק:

עיתונאית שואלת אם קארי לא מספיק מוערך בתור מגן (לאחר חטיפה שלו במאני טיים) וראס, שבשלב זה מוביל 3-2, במקום לענות תשובה דיפלומטית, מגחך. את שני המשחקים הבאים הוא מפסיד (17/48 מהשדה, 2/11 מהשלוש ו-8 איבודים בשני המשחקים הנ"ל).

"הוא לא בשליטה, באופן טוב. זה כיף לראות". פופ

 

2016-17 – דוראנט ואיבאקה בחוץ. ראס הוא היהלום האחרון שנותר, אז נותנים לו לזרוח. אם לפני שנתיים הייתי אומר לכם שבעונה הקרובה שחקן אחד בליגה הולך לסיים את העונה עם ממוצע טריפל דאבל הייתם חוסמים אותי מהאתר ולא נותנים לי לחזור לעולם והייתי מקבל זאת בהבנה. אחרי הכול, חונכנו להאמין שזה לא יכול להתקיים. הדבר בלתי אפשרי. נכון, היה אחד פעם, 0 או O, לא יודע בדיוק, שעשה את זה לפני מאתיים שנה, בטח חבר ילדות של מנחם,  אבל זה היה בימים ההם, לפני הכול, כשהיתה בליגה רק קבוצה אחת והיא שיחקה רק נגד הספסל שלה, ולכן איכשהו זה התאפשר. נקודה סינגולרית שהתפוצצה סביב הקריירה של O ורק שם, ולא תחזור לעולם.

אז נחשו מה, יש איזה פסיכי אחד שכל פעם שהוא עולה לסל הוא צועק: "AND ONE!!" מתוך הרגל, הוא אוהב להתחיל משחק בחטיפת הכדור מהרכז שמולו ותרגום החטיפה לנקודות בצד השני. שיש לו הזדמנות לקחת את הכדור לא מעניין אותו אם אתם בקבוצה שלו או בקבוצה שמנגד, הכדור הזה אצלו אז כדאי שפשוט תתנו לו אותו.  אם הוא מאמין בך הוא ימסור לך המון אבל לא במאני טיים, שכח מזה. בקיצור, הבחור הזה, מספר 0, האחוז דיבוק, הפנאט, אתלט העל, עשה את זה כמו ענק, ממוצע ט"ד לעונה, he ReWrote history וקטף את ה-MVP שעליו זמם כבר תקופה. אה, הוא גם היה מלך הסלים באותה עונה (!!!). חייבים כמה היילייטים…

הנה הוא מטביע על קאפלה וחותם ניצחון על יוסטון:

הנה הוא מוסר מסירה מחצי מגרש דרך הרגליים של קורי ג'וזף:

הנה הוא מבצע מה שכונה כ-THE SHAMGOD:

והנה הוא חוסם את האקסית שלו:

ומילה על הריבאונדים (השיחה האהובה על המבקרים). מה שקרה עם העלייה בכמות הריבאונדים הוא כך: מהרגע שדוראנטולה עזב וראס קיבל את המפתחות ללשכת ראש העיר, הרבה יותר נטל נפל עליו בהתקפה. בהגנה יש לו את רוברסון ואדאמס שיחפו עליו והוא מתרכז רק במציאת הנקודה המיטבית ללכידת הכדור החוזר וליצירת הזדמנות בהתקפה. הוא גם מהמר ה מ ו ן. מאותה תפיסה  שמחפים עליו. זה NO LUSE מבחינתו אז למה לא. בעצם, מהרגע שהפך להיות האלפא המוצהר הוא הפסיק לתת הכול בהגנה ובכך שמץ הזהות שעוד היה לקבוצה אבד, וזהותה הפכה להיות מ: "קבוצת הגנה שיודעת לקלוע" ל: "הכדור אצל ראסל". בעונה הסדירה זה עוד איכשהו עובד, וזה כיף וזה דרמה ותמיד צמוד, אבל בפלייאוף (כבר פעמיים) בכלל לא. אי אפשר להחליט לא לשחק הגנה כל העונה ואז בפלייאוף להפעיל את זה. הגנה זה תרבות של מאמץ ועבודה קשה, זה לא כפתור.  זריקות למשחק – 24 (הכי הרבה בקריירה שלו), USG% – 41.7 (גם שיא קריירה), הגנה – לפרקים במקרה הטוב, מישהו שבאמת אכפת לו מהנתונים המוגזמים האלו – מאוננים בלבד. שורה תחתונה – יציאה מהירה בסיבוב הראשון מול יוסטון.

בהקשר זה, למה קשה לי מול אנשים שקוראים להטריד את ראס? כי בשביל אוהד (אלא אם כן אתה אוהד מכבי) אליפות זה חלום רחוק ולא הדבר הכי חשוב ביום-יום. אוהדים רוצים ליהנות מהדרך, רוצים לראות את הכוכבים שלהם נותנים הכול, רוצים הצגה.    העונה הזאת הייתה הצגה אחת גדולה ובלתי נשכחת ובעיקר סופה. דנבר היו חייבים לנצח בשביל לשמור על סיכוי העפלה לפלייאוף, ראס היה צריך עוד טריפל דאבל בשביל לשבור את השיא של ביג O של 41 ט"ד בעונה (ממוצע כבר היה לו מובטח). אז מה הצ'יטה עושה? טריפל דאבל עם 50 נקודות וסל ניצחון נפלא.

בשביל רגעים כאלו אתה אוהד קבוצה ושחקן וזה היה מתוק.

"זאת אולי העונה הטובה ביותר בכל הזמנים של שחקן אחד" טי מאק

 

2017-18 – כנגד כל הסיכויים, הקבוצה מקבלת חיזוק בצורת PG, ובשביל לאזן מקבלים גם את שמנמלו. עונת מעבר ולמידה עם עליות וירידות ובעיטה חזקה בישבן בפלייאוף. אם לפני שנה הייתי אומר לכם שאחד משחקני הליגה יסיים את העונה עם טריפל דאבל הייתם אומרים לי, ברור, ווסטברוק. עכשיו זה ברור, אה? אז מה הוא עשה? קצת כמו העונה שהקאפקייק (שהרס את הליגה) חזר מהפציעה. פחות שלוש זריקות למשחק וירידה ב-USG% ל-34%. לרגעים, במהלך העונה, היה נראה שראס ממש מאושר, לעיתים הוא נצפה פחות כועס ואפילו מחייך. כאילו הגעתם של השניים היא אישור לצורת המשחק שלו (שניהם ציינו שהם לא רוצים שאופי המשחק שלו ישתנה). הוא ניסה כמיטב יכולתו לחבר אותם אבל כמו לאורך כל הקריירה שלו, על פי רוב, במאניטיים, קרא את המספר של עצמו (כמו שאומרים בניכר). הוא ניסה מידי פעם למסור לשמנמלו ולא קיבל את התוצאה הרצויה ולעיתים מסר גם לג'ורג' אבל כאמור, על פי רוב חזר לתבניות הישנות.

מול יוטה, הרעמים נתפסו במערומיהם. שיטה, קבוצה, לוחמים שמאמינים אחד בשני ובלי כוכבי על (חוץ מאיזה רוקי אחד שעוד מעט יהיה). הם פשוט קרסו. בעונה הקודמת בה ראס הפסיק לעשות הגנה, כל השחקנים המשלימים שהיו סביבו קיבלו את זה כי הם ידעו שהוא גם ככה משקיע יותר מכולם, והם צריכים אותו בהתקפה,  ולכן הם דאגו לתת יותר בהגנה. העונה הגיעו חדשים, שלא הכירו את חולה הדיבוק שהוא בטירוף על כל המגרש. וכך, החל מהפציעה של רוברסון (שהוא ואדאמס לקחו על עצמם את רוב הנטל בהגנה), ההגנה הלכה והתדרדרה באשמת האלפא הבלתי מעורער שקובע את הטון.

בפלייאוף זה היה מביך. ראס נכנס לקרב מיותר ואינפנטילי עם ריקי רוביו, מבטיח לשתק אותו ואולי הצליח, אבל מה עם הניצחון? את סוף העונה הוא מסכם בערך כך: " אתם כאן (העיתונאים), אנשים שבבית, אנשים ברחבי העולם לא באמת חשובים. אני כאן בשביל הבחור שלמעלה, בשביל המשפחה שלי, חבריי הקבוצה והמועדון שלי, וכל מי שלא ברשימה הזאת? שילך להזדיין עם גמל". דקה 4:30

ברטרוספקט כנראה שמטרת העונה הוגשמה כי ג'ורג' החליט להישאר.

 

"במשך שנים אמרנו, הוא זורק יותר מידי, הוא אנוכי, הוא צריך לגרום לחברים שלו להיות טובים יותר, (עכשיו) הוא עושה את זה". שאק

 

סיכום –

עד היום ראס הסתמך בהתקפה על הג'אמפ הקטלני שלו מהפינה של הצבע, על מהירות מופרזת וכוח מתפרץ ועל אתלטיות על, ואפשר להגיד שזה עבד לו לא רע בכלל למרות שהוא טרם הגיע לארץ המובטחת. עכשיו הוא בן 29. יש באמתחתו כבר MVP של העונה הסדירה, אבל רגשי הנחיתות עדיין שם. לאול סטאר האחרון הוא נבחר לקבוצה של לברון וכשהרשימה פורסמה שמו היה אחרון בקבוצה, בגלל שהשמות היו מסודרים בסדר אלפבתי. הוא אשכרה חשב שהוא הופיע אחרון כי הוא נבחר אחרון (אחרי וול, אולדיפו, קמבה ווקר, ביל, דראגיץ'). לברון סיפר לעיתונאים שהתקשר אליו לשאול אותו אם באמת נראה לו שהוא בחר אותו אחרון. רגשי נחיתות יכולים לעבוד לטובת שחקן, אבל נראה שהמינונים של הבחור מוגזמים, והביאו אותו למצב שהוא לא יכול לשחרר בשיט.

מעניין לראות איזה התאמות ראס יבצע כשגופו ידרוש להאט. האם הוא ילמד לשנות קצב? האם הוא יוסיף לארסנל שלו finger roll (ויצליח לקלוע מעל רודי גובר)? האם הוא יצליח להפוך להיות סולידי מהשלוש? האם הוא ילמד לתת לג'ורג' (או לקלע אחר שיותר מדייק ממנו) לקחת את הזריקה האחרונה על בסיס קבוע? האם הוא יבין שלא כל פוזשן זה 'הקרב על מצדה'? האם יביאו לו מאמן שיבין שאי אפשר לאלף את הבחור וידאג להגביל את הדקות שלו, ולדאוג בו זמנית שיש קבוצה שלא קורסת שהבן אדם יורד לנוח?

אסיים עם ברכת האוהדים,

ה' יקר, אני לא חמדן, לא צריך ג'ורדן, קובי או דנקן עם שבעים אליפויות. תן לי נוביצקי/פירס ואהיה למאושר באדם, רק אל תיתן לי עוד אייברסון/יואינג כי זה יפה אבל מתסכל. ואם כבר, אז גם אשמח לשלום כולל במזה"ת.

 

 

 

 

 

 

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 79 תגובות

  1. תודה רבה למולי על כל העזרה.

    להלן הטבלה של מובילי USG% לעונה אחת משנת 1977
    1. Russell Westbrook
    41.65 2016-17
    2. Kobe Bryant
    38.74 2005-06
    3. Russell Westbrook
    38.37 2014-15
    4. Michael Jordan*
    38.29 1986-87
    5. Allen Iverson*
    37.78 2001-02
    6. DeMarcus Cousins
    36.50 2016-17
    7. Dwyane Wade
    36.22 2008-09
    8. Jermaine O'Neal
    36.22 2004-05
    9. James Harden
    36.07 2017-18
    10. Michael Jordan*
    35.99 2001-02
    11. Allen Iverson*
    35.92 2000-01
    12. Allen Iverson*
    35.78 2005-06
    13. Kobe Bryant
    35.67 2011-12
    14. Carmelo Anthony
    35.60 2012-13
    15. DeMarcus Cousins
    35.41 2015-16
    16. Allen Iverson*
    35.34 2003-04
    17. Tracy McGrady*
    35.24 2002-03
    18. Jerry Stackhouse
    35.16 2000-01
    19. Dominique Wilkins*
    35.16 1987-88
    20. Kobe Bryant
    35.08 2010-11

  2. אחלה פוסט, אגדה בכל מובן. אחד השחקנים המלהיבים בהיסטוריה והאהובים עליי. הכישלון היחיד שלו בקריירה היה עונה שעברה בהפסד ליוטה. עד אז הוא היה רק הצלחה מסחררת, 3 שנים היו פציעות שלו של KD ואיבאקה שמנעו אליפות. אח,כ היו 7 משחקים מול גולדן שהסתיימו בהיחנקות שלו ושל KD בגיים 6 הידוע לשמצה. אחרי זה הביאו את אולדיפו שביל קו אחורי הגנתי אימתני אבל דוראנט ברח וראס נשאר עם נגרים ונתן את אחת מ-5 העונות הכי טובות של שחקן בודד בהיסטוריה בכל הזמנים.

    כל המזלזלים בעונת TD הם אותם אנשים המזלזלים בקובי, באייברסון, המזלזלים ב-81 נק של קובי, ב100 הנק של ווילט, ב70 הנק של בוקר, ב25 נק ממוצע למשחק של בוקר וכל מיני כאלו כי הם מעולם לא שיחקו כדורסל ואין להם מושג מה זה דורש ואלו נתונים שהם לא היו משיגים מול ילדים בכיתה ה ב82 משחקים, הם חושבים הם במשחק מחשב ובאים עם כל מיני שטויות.

    יותר מזה 99 אחוז משחקני הליגה לא היו משיגים את הנתונים האלו אפילו מול שחקני מכללות בליגת הNCAA.

    יש סיבה לזה שאיש לא עשה עונת TD מאז ביג או, כי זה כמעט בלתי אפשרי. ראס עשה 2 כאלו, זה כבר לבד מבטיח HOF. ואחד מהם זה טריפל דאבל עם מעל 30 נק!!

    הבעיה שלו שהוא זלזל בהגנה בעונה שעברה ומקווה שזה לא יחזור העונה והמאמן, אף פעם לא אימן אותו מאמן טוב. כמו כן אוק לא מצאה לו מחליף נורמלי שהוא יורד לנוח והם קורסים שהוא על לא על המגרש ובקושי מקפיצים כדור.

    אני צופה לו עונה נהדרת העונה הן אישית והן קבוצתית.

      1. מסכים אבל מלתחילה הם לא היו פייבוריטים מול הלוחמים אז זה אמנם יותר כואב אבל פחות נורא לעומת הציפיות מההפסד ליוטה ששם הוא פשוט היה חייב לנצח והכשלון היה גם יתום.

        ההפסד שלהם שם מאד מזכיר את ההפסד של יוסטון בגיים 7. יוסטון עם 0 מ27 מה3. שם הוא ודוראנט ב5 דק אחרונות נחנקו לגמרי שניהם עם איבודי כדור סתמיים ודוראנט לא פגע בכלום, מאד מאד מזכיר את גיים 7 של יוסטון.

  3. הרגת אותי עם " בימים ההם, לפני הכול, כשהיתה בליגה רק קבוצה אחת והיא שיחקה רק נגד הספסל שלה"…. זה שלך או של ביאליק ?
    טור ענק על שחקן שכמו שאמרת – תענוג לראות.
    נראה לי שזה שחקן שמאפשר להבדיל בין אוהדי הצלחות לאוהדי קבוצה.
    אוהדי הצלחות יעבירו ביקורת על הסוליסטיות שלו
    אוהדי הקבוצה יתענגו על זה….

  4. בואנה אני נהנה מקריאת הפרוייקט הזה הרבה יותר משציפיתי.
    פשוט עונג של פוסטים, אחד אחד.
    ווסטברוק בהחלט חווית צפייה מרטיטה. לא הcup of tea שלי, אבל לחובבי סרטי האקשן והcliffhangers הוא הדבר האמיתי.
    ייפי קיי איי מאדרפאקרס

  5. מעולה!
    הכתיבה, האהדה שבכתיבה, הכאב שבאהדה, הכל בפנים.
    ווסט הוא פאקינג מניאק עם לב טוב, נוצרי אדוק שהולך עם עם האל ועם הלב שלו בתמימות של דת.
    הוא מקשה אחת כדורסל. מכך רגל ועד ראש.
    הנתונים הסטטיסטיים הורגים אותו,אני מודה.

  6. פוסט מעולה, תודה רבה קרע.

    האהדה והאמפטיה ניכרות בכל מילה, ובצדק – אין הרבה שחקנים שנותנים הכל על הפרקט כמו ראסל, ואי אפשר שלא לאהוב מישהו שעושה כל כך הרבה עבור הקבוצה.

    כמו כמה מקודמיו לסדרה, גם האגדה של ראסל עוד נכתבת, וגם אם הדפים שכבר נכתבו מרתקים, אני מאחל לו, ולאוקלהומה, שיצליחו להגיע לרמה הבאה – אליפות. זה לא יהיה קל, אבל בניגוד לרוב המוחלט של השחקנים בליגה אצל ראסל זה תלוי בעיקר בו.

    עם זאת, לדעתי הדרך לשם לא מצריכה שיפור אלא שינוי. זה לא עניין של לקום שעה קודם, לקלוע עוד סל או לעשות עוד טריפל דאבל. זה עניין של לעשות התאמות, כנראה לא פשוטות, באופן שהוא הוא משחק, אישית וקבוצתית. במובן זה, ירידה ביכולת האתלטית עשויה דווקא לשחק לטובתו ולדחוף אותו לעשות שינויים שהיו נכונים גם כשהיה צעיר יותר.

    האם זה יקרה? לא יודע, אבל אם כן, לדעתי זה יהיה הדף החשוב ביותר באגדה על ראסל ווסטברוק.

    1. מסכים איתך לחלוטין, צריך התאמות ולא שיפור. מצד אחד זה מרגיש שהוא חייב לעשות פחות מצד שני שהוא משיג ט"ד הם בדר"כ מנצחים. מציאת האיזון הזה (או אי מציאת) זה יהיה הסיפור של הקריירה שלו.

  7. טורבו על-קולי. בחור שבשבילו קונים כרטיס ואז יוצאים מהעולם ולא הטוחים במה בדיוק חזינו… לטוב ולרע…
    עילוי שלפעמים נראה כמו תאונת של שתי רכבות משא עם כל החומרים המסוכנים והדליקים…

    אף אחד לא יקח ממנו את שתי עונות ה-TD (ולמרות שכמות הפוזישנים עלתה וכמות הזריקות זה הישג יוצא דופן), MVP, מלך הסלים, מדליה אולימפית ומדליה באליפות עולם.

    עכשיו צריך להתאים את העולם לראסל (ולא שראסל יתאים את עצמו…)

  8. אפשר לשנות עכשיו את שם הפרויקט לשחקנים שהיו רוצים להיות אגדות.

    אחרי עונה כזאת ועוד הדחה מביכה בסיבוב ראשון קשה לקרוא לראסל אגדה.

  9. הדומיננטיות שלו בסוףלא מובילה להצלחה קבוצתית.

    לא רחוק היום שהוא ישבור את השיא השלילי של בריאנט להחטאות שדה
    רק שלקובי יש יותר מטבעת אחת.

      1. אני מוכן לא להחשיב את הטריפיט עם אוניל.

        מקווה בשביל ראסל שלא נצטרך להוריד את הטריפיט של דורנאט.
        זה הרבה יותר מציאותי מאליפות של אוקלהמה.

  10. עם כל הדברים הטובים והרעים שאפשר להגיד על ווסטברוק יש דבר אחד שבולט כמעט אצל כולם – אתה פשוט לא יכול להפסיק להסתכל עליו כדי לראות מה הוא יעשה עכשיו.

  11. ה-shammgod אגב הוא על שם השחקן המיתולוגי: God Shamgod שלמרות שכיכב בפרובידנס בשנות ה-90 בכלל ל א היה פריאר. זה היה הסיגנצ'ר מוב שלו ומאז קרוי על שמו.

    1. ואם כבר שחקנים שחייבים להיות בליגה רק בגלל השם שלהם אז אני מאד מקווה שהספרס יחתימו את ג'רון בלוסומגיים ואני ממש מחכה לראות מי יקח בשנה הבאה את ג'יילן הנדס.

  12. ההרגשה שלי לגביו מאוד אמביוולנטית.
    מצד אחד ד"ר ראסל שגורם לך להישאר בפה פעור גם רבע שעה אחרי דאנק חולני, מצד שני מיסטר ווסטברוק שגורם לך לתסכול נוראי אחרי עוד זריקה קשה כשלידו שחקן פנוי.

    כתוב מעולה, תודה רבה.

  13. פוסט מושקע ומעולה!
    ווסטברוק הוא דיוק ניוקם של הכדורסלנים: בא להציל את העולם עם נשק כבד. לצד התועלת שהוא מביא כנגד האויב נוצר גם לא מעט נזק, כולל חפים מפשע שנפגעים…
    אפשר להגיד הרבה דברים עליו אבל מה שכן אפשר לקחת ממנו (ולא רק בכדורסל) זו הטוטאליות, המחויבות לבאר ממנה הוא שותה וההאסל. שחקן מיוחד במינו.

  14. וואו סחתיין על הפוסט,מושקע וכתוב מעולה.
    מאוד מזכיר לי את דומניק ווליקנס לא מבחינת סגנון המשחק אלא יותר הצורה,הספקטלריות,העובדה שכמו שעידו כתב קשה להוריד ממנו את העיינים אבל בסוף לא יוצא מזה כלום

  15. לי ישנה סימפטיה מיוחדת לשחקנים כמו ג'ון סטארקס, לטרל ספריוול, אלן אייברסון, ועתה ראסל ווסטברוק. אבל הוא ואייברסון היו גם בין הטובים בדורם.
    כיף של פוסט!

    1. הכי טובים בלהרוס קבוצות₪₪

      אייברסון הוא כישרון טהור מהרחוב. +
      ווסטברוק הוא תוצר של חומרים אסורים ואסטרואידים

  16. ראס יהיה כתוב בספרי ההסטוריה. ללא ספק.
    מעולם לא היה שחקן עם תשוקה כל כל חזקה למשחק.
    אבל השאלה באיזה פרק. בפרק של בארקלי או בפרק של נוביצקי.

    מעולם גם לא היה ברור יותר מה דרוש ע"מ ש- OKC יעשו את קפיצת המדרגה לעבר הטבעת.
    הטבלאות מוכיחות בצורה חד משמעית, עד כמה אסונית לקיחת הזריקות של ראס בדקות האחרונות של המשחקים, בטח לעומת היכולות האגדתיות בשאר הדקות והיכולת של החברים לידו.

    ב- NBA, ואפילו ב- OKC, יודעים לעשות את ה – 1+1
    ולכן נראה בשנה הבאה את OKC טובה יותר (נטולת ארס השמנמנלו),
    OKC תדבר בשנה הבאה קונטנדרית שוטפת.
    אני מפחד לומר אליפות, כי זה לא נשמע הגיוני.
    אבל בהינתן שגולדן סטייט מסריחים (והם יסריחו, כי באמת כמה אפשר ועוד עם קאיזנס), יש מצב שראס ינצח גמר מערבי נוסף

  17. מכירים את החלק הזה באנימה שמנסים לחסוך בתקציב בסצנת קרב, אז משתמשים באותה הנפשה של מכות שוב ושוב?
    היה יכול להיות לנו "מקס הזועם: כביש הזעם". סרט שכל כולו פעולה ללא הפסקה, עם עולם שלם שבתוכו דמויות רבות וברורות שמקבלות את הזמן שלהם, קצב, עריכה ויצירתיות שיודע איך להקפיץ כשצריך, להדהים בזמן אחר ולהשאיר אותך במתח בכל רגע. (לא קשור להשוואה, אבל חייב להחמיא לסרט על האנטי-דאוס-מכינה שהוא עושה כל פעם. בראבו)
    במקום כל הטוב הזה, קיבלנו את זה:
    https://media.giphy.com/media/wiaoWlW17fqIo/giphy.gif
    בלופים.
    תהנו, אוהדי אוקלהומה.

  18. שכונתי, אגו מניאק, קשה לשחק לידו,לא בשליטה ואם כל אלה אני מת עליו, על העובדה שהוא אף פעם לא מוותר, על העובדה שנשאר למרות שכמו הקאפקייק יכול היה לעזוב והעובדה שלטוב ולרע אף פעם לא בורח מאחריות

    1. הוא נשאר בין השאר כי הוא קיבל חוזה סופר-מקס. מצחיק איך את אותם דברים בדיוק אמרו על דורנט כשהוא חתם על ההארכה בזמן שלברון עבר למיאמי.

  19. פוסט נהדר!!
    ראס הוא השחקן האהוב עלי ולא מעניין אותי כל רעשי הרקע של המדיה אשר קוטלת אותו על ימין ועל שמאל…
    השנתיים בהם נפצעו ראס ודוראנט אחד אחרי השני מנעו מהם אליפות אבל אני מאמין בכל ליבי שהוא יסיים עם טבעת ,

  20. תודה מולי
    כיף גדול לקרוא על שחקן גדול ונפלא.
    כאוהד בוסטון ראיתי לא מעט משחקים של קבוצות אחרות העונה ומי שהכי נהניתי לראות חוץ מהסלטיקס היתה אוקיסי בזכות מלך הטריפלים העולמי.

  21. פוסט משובח ! עוד פוסט אגדה שהתענגתי על קריאתו . וסטברוק שחקן מעולה אנרגטי ומטריף הבעיה שלו שלא כל הברגים במוח מוברגים טוב .

    מקווה שיזכה בכל זאת באליפות אבל אני לא רואה איך זה קורה .

    הוא שחקן HOF ודאי

  22. פוסט נהדר, באמת אחד הטובים. גורם לי להזדהות עם שחקן שהוא לא מחביביי ביום יום (זה מדהים לראות אותו משחק, כמעט כל המשחק, עד שמגיע הראסל טיים, והוא לא רואה כלום חוץ מסל). מקווה שתמצא עוד סיבות לכתוב לנו

  23. מבחינתי הקטע החשוב ביותר במאמר הוא:

    "כי בשביל אוהד (אלא אם כן אתה אוהד מכבי) אליפות זה חלום רחוק ולא הדבר הכי חשוב ביום-יום. אוהדים רוצים ליהנות מהדרך, רוצים לראות את הכוכבים שלהם נותנים הכול, רוצים הצגה."

    אמרת זאת בצורה מושלמת, חבל שרוח הדברים, בעיקר נראה שעבור הכוכבים בליגה היום, היא אחרת (להלן המעברים והתתאגדויות).

    כתוב נהדר, כפי שאמרתי בעבר, חסר לי קצת משהו מחוץ למגרש, לא רק הביצועים עליו, כדי שהתמונה תהיה עשירה ומלאה יותר.

    1. אה ועוד דבר. אחרי תיאור ההורות הטריה שלך דאז.

      בגיל 41 אשתי בשרה לי (ממש ביומולדת), כי היא בהריון – ילד רביעי.
      זאת כאשר הבכור היה בן 9 והתאומות בנות 7.
      הרגשתי שעולמי חרב עלי, אחרי כל כך הרבה שנים מאז החיתולים האחרונים, ועל סף ההצמאות של הבוגרים, החלום של רגליים על הספה עם ספר ביד אחרי העבודה פה ושם, עמד להתגשם. והנה שוב חזרנו לנקודת ההתחלה.
      היום אני יודע שהייתי אידיוט כשחשבתי כך. כשאתה חוזר מהעבודה וצוציקון עם גומות רץ אליך עם חיבוק בעוד אחיו הגדולים ממלמלים איזה שלום מאולץ תוך בהיה בדברים אחרים…אין על זה…אפילו שהוא רץ עם חיתול מלא הפתעות…

      בקיצור, דבר איתי כשיהיו לך ארבעה 🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט