פרויקט אגדות כדורסל II: גארי פייטון – "הכפפה" / יונתן גזלה

פרויקט אגדות כדורסל II: גארי פייטון – "הכפפה" / יונתן גזלה

מוקדש לזכרה של דודתי לורה לי קוטלייר ז"ל שידעה למצוא שמחה גם בפינות אפלות.

אין דרך לדרג את גיבורי ילדותך. סיאטל הייתה קבוצתי והיא לא התחילה אצלי עם פייטון. היא התחילה עם ה-X MAN קסוויאר מקדניאלס. שחקן כל כך כיפי וקשוח במציאות, אך בעיקר במשחק המחשב של ה-NBA מ-1989. אך כמו שלכל אהבה יש מוצאי אהבה, כך קרה לי עם מקדניאלס, שהמשכתי להעריכו מרחוק בשנותיו בסלטיקס והניקס, אך תוך כדי, בשקט, התגנבה לה אהבה חדשה, גארי פייטון היה שמה.

עשר (פלוס אחד) עובדות רנדומאליות על גארי פייטון:

  1. בעונתו האחרונה באורגון סטייט הוביל את הפאק 10 בנק', אסיסטים וחטיפות ואף גם סיים מקום 17 בחסימות!
  2. לפני שג'רמי "לינסניטי" לין פרץ ב-2012, הוא בילה זמן רב כאורח בביתו של פייטון במפרץ והאחרון עזר לו לפתח ולשפר את משחקו.
  3. הוא השחקן היחיד עם יותר מ -20,000 נקודות, 8,000 אסיסטים ו -2,000 חטיפות בהיסטוריה של ה- NBA.
  4. כמעט כמו כל ילדי שכונות אוקלנד (גם לילארד…) גם פייטון ניסה את מזלו כראפר חובב. והוא ממש לא היה רע!
  5. גולדן סטייט, שיכלה להשאירו בבית ילדותו, סחרה בבחירה שהניבה אותו לסיאטל תמורת אלטון ליסטר (מי זה? בדיוק!).
  6. הוא מעולם לא קלע יותר מ-80% מהעונשין לעונה. הוא חיכה לעונתו ה-11 כדי לעבור 35% מהשלוש.
  7. הוא הפוינט גארד היחיד בהיסטוריה שזכה בפרס שחקן ההגנה של השנה DPOY. חבר חמישיית ההגנה בכל עונה בין 1994-2002.
  8. הוא שחקן טופ 25 ב-Win Shares בכל הזמנים.
  9. מייקל ג'ורדן קלע מולו ב-47% מהשדה במדי הבולס לקריירה, כאשר בקריירת הבולס מייקל סיים עם 50.5% מהשדה. בגמר 96 מייקל קלע מולו ב-41.5% מהשדה.
  10. הוא הספיק להיות בורג קטן בקבוצה אלופה ב-2006 עם מיאמי בשלהי הקריירה.
  11. בנו, גארי פייטון השני, הביא את OSU לטורניר ה-NCAA בפעם הראשונה מאז 1990 כש… אביו הביא אותם לשם.

פתיח:

אז נניח שאתם מנהלים קבוצה מערבית עולה. נניח שבבחירה השנייה מחכה לכם הפוינג גארד של החלומות שלכם. הוא גבוה, ארוך, פוינט גארד במלוא רמ"ח אבריו. יש לו הכל: קליעה מבחוץ, הגנה, יכולת מסירה מופלאה. יש לו גם אב קשוח עם מבט זועף שאימן את בנו כל חיו ויודע מה טוב עבורו. נניח שקבוצתכם המערבית לא עומדת בפיתוי ובוחרים את שחקן המכללות המעוטר, רק כדי לקבל ממנו עונת רוקי פרווה מינוס. הקליעה מבחוץ מזעזעת ורק הגנתו איכשהו עברה הלאה לרמה הבאה. טוב נו, עליתם עליי, מנסה לדחוף לכם הקשר לונזו בולי למאמר בו הוא כלל לא קשור. מה לעשות חברים, צריך להתפרנס… קליק, קליק! אבל ברצינות, הסיטואציה הזאת מתארת בדיוק את כניסתו של גארי פייטון לליגה.

השנים המוקדמות:

אז בואו נחזור טיפלה אחורה. גארי פייטון, נולד ביולי 1968 באוקלנד, קליפורניה. הוא שיחק כדורסל בבית הספר התיכון Skyline, באוקלנד קליפורניה, לפני שבחר באוניברסיטת אורגון סטייט. מי שליווה אותו בשנים אלו היה אביו אַל, שכּוּנה Mr. Mean. האגדה על המאמן והמנטור הזועף אל פייטון הייתה גדולה יותר מן הדמות המציאותית, הדי, איך לומר, ממוצעת שהטילה צילה על הפרקט במהלך משחקי הנעורים שאימן. "בכל מקום שהוא הלך, כולם הכירו אותו", אמר פרד נואל, המאמן של גארי פייטון בבית הספר התיכון סקיליין. "לאל פייטון היה פרצוף זועף ואכזר… אף אחד לא רצה להתעסק עם משפחת פייטון" הוסיף חבר לקבוצה. פייטון האב למד בבית ספר תיכון בכפר במיסיסיפי (עצם היותך שחור במיסיסיפי בשנות ה-50 הצריך גידול של עור פילים עבה). הוא שיחק כדורסל באלקורן סטייט לפני שעבר לאוקלנד קלפורניה, שבמפרץ שם הקים את משפחתו. פייטון האב היה שף במקצועו, אך שאף לשמש כמורה, כמגן ומאמן לילדי שוליים שהיו חסרי כיוון באזורים מוכי העוני שבעיר הקשה שבמפרץ. הוא הרכיב קבוצות AAU באזור עם כישרונות שאסף מהמפרץ, ובזמן שנותר היה הדמות הדומיננטית בחיי בנו. "בבית היית צריך להיות ממושמע ולדעת לציית לסמכות" אמר עליו גרג פייטון, אחיו הבכור של גארי.

גארי על אביו: "אבא שלי היה הסיבה העיקרית שהגעתי לאן שהגעתי. הוא היה המאמן שלי עד שהגעתי לקולג'. כשהייתי בן שש או שבע, אבי ראה שיש לי את זה. אז הוא אמר לי שאני אצטרך לעבוד קשה מאוד אם ארצה להגיע לאן שהוא. הוא עצמו היה עובד בפרך, ניהל שלוש מסעדות ועבד כשרת בבניין משרדים. היה לו גם שירות קייטרינג עצמאי. הוא עבד מ-8 בבוקר ועד-1 לפנות בוקר על בסיס יומי. ראיתי מוסר עבודה מהו ממקור ראשון".

 

אל פייטון – פרצוף זועף, לב גדול

 

שנות המכללה:

את הקשיחות והמשמעת הביא גארי פייטון בנו של אל, למכללת אורגן סטייט. במשך ארבע שנות הקריירה שלו ב- OSU, הוא הפך לאחד משחקני הכדורסל המעוטרים ביותר בהיסטוריה של OSU. במהלך השנה האחרונה שלו, פייטון הופיע על השער של מגזין ספורטס אילוסטרייטד בתור שחקן המכללות הטוב ביותר לשנת 1990. הוא היה All-American בשנת 1990, שלוש פעמים All-Pac-10. הוא היה ה-MVP של הטורניר המערבי שלוש פעמים. הוא הביא את OSU לטורניר הגדול 3 שנים ברצף (אך עף בסיבוב הראשון כל שלושת הפעמים). עם סיום הלימודים, הוא החזיק את שיא המכללה בנקודות, סלי שדה, שלשות, אסיסטים וחטיפות.

הדראפט:

דראפט 1990 היה מתוכנן להיות אחד הדראפטים הטובים מבחינת שחקני החוץ. המכללות לראשונה זה זמן רב, נשלטו על ידי גארדים שקרעו רשתות. חוץ מפייטון, פיארו את הדראפט כוכבי ענק ככריס ג'קסון מ-LSU (אותו השווה אשתקד פיל ג'קסון לסטף קרי), דניס סקוט מג'ורג'יה טק, קנדל גיל מאילינוי (קלעים ענקיים במושגים של אז) ובו קימבל מליולה מרימוונט (35 נקודות למשחק). מדובר על אותה ה'ליולה מרימוונט' המהפכנית של פול ווסטהד ששיחקה בקצב מטורף וחסר תקדים, אך חוותה טראומה כאשר שחקנה השני שאמור היה להגיע ללוטרי באותה השנה, האנק גאת'רס, נפח את נשמתו על המגרש מול פורטלנד. ואולם, היהלום של הדראפט ההוא היה דריק קולמן. אומנם לא גארד אלא PF של 2.08 אך עם סט יכולות של גארד שהשמיים היו הגבול עבורו, והוא אכן נבחר ראשון. ובמקום השני בדראפט 1990, הסיאטל סופרסוניקס בחרו בגארי פייטון.

בדיעבד, הדראפט הזה כנראה היה אחד הגרועים בהיסטוריה. אבל הוא סימן מגמה משמעותית שהחלה שנתיים קודם לכן, של כניסה לליגה של קלעים שחומי עור ואתלטים שיכולים לשמור על שני עמדות הגארד ביעילות אך גם להשחיל שלשות בהתקפה כמו קודמיהם הלבנים והסטטיים שאיישו תפקיד זה. המשחק עמד להפוך בשנים הבאות לאתלטי יותר, קשוח יותר והגנתי יותר, כשהפעם זה כלל לא היה קשור לסנטרים אימתניים. הליגה הייתה גם בפתחה של מהפכה תרבותית. פייטון היה חלק מדור שהגיע לליגה ללא רגשי נחיתות בקשר לתרבותו ולבושו: דור של "חוצפנים", מלאי 'בלינג' ו'סוואג', שלא פחד לדבר על עולם השכונות ועל תרבות ההיפ הופ שצמחה סביבם בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. לפייטון אפילו יש תפקיד קטן בסרט האייקוני של ספייק לי White Men Can’t Jump. המפכה התרבותית הגדולה בעולם הכדורסל התגברה עם הופעת ה'פאב פייב' של מישיגן שנה לאחר מכן, ושל אלן אייברסון באמצע שנות ה-90, אך היא החלה עם הדור של פייטון וחבריו.

 

שנת הרוקי ה"כפפה" מגיעה לליגה:

פייטון החל את הקריירה שלו עם הסיאטל סופרסוניקס כשחקן למשימות הגנתיות. הוא נישא לגובה של 1.93 עם מוטת ידיים של 2.05. הוא היה אינטנסיבי, חלום בלהות בכל פוזשן. הוא עלה בכל משחק בחמישייה בעונת הרוקי שלו במטרה אחת: לאמלל את הגארד המוביל של היריבה ולהניע כדור לכוכבים בהתקפה. הכינוי שדבק בו היה: ה"הכפפה" בגלל יכולתו "להתלבש" על יריבו.

הסוניקס החלו את עונת 90 בצורה אטית בהדרכתו של קיי סי ג'ונס ולאחר פתיחה של 5 ניצחונות ו-10 הפסדים שלחו בצעד דרסטי את הכוכב הבלתי מעורער דאז, קסוויאר מקדניאל (ה-XMan), לפניקס תמורת הקלעי השקט אדי ג'ונסון. גם צעד זה לא הביא את השקט התעשייתי המבוקש, ואז, בצעד נוסף, מלווקי והסוניקס החליפו כוכבים כאשר דייל אליס הקולני והכוכב השני של הסוניקס נשלח לקבוצת פלייאוף (מלווקי) שחיפשה את קליעתו האנוכית תמורת ריקי פירס –  שהיה תאום כדורסלני שלו אך עם יכולת טובה יותר בכניסות לצבע – שהגיע במקומו. דמיינו ב-2018/19 שלאחר 30 משחקים, הבלייזרס והוויזארדס עושים טרייד בו לילארד ומקולם עוברים לוויזארדס תמורת וול וביל!

טרייד של שני כוכבי הקבוצה לאחר כשלושים משחקים ראשונים נחשב חריג גם אז, אך זה השאיר את הסוניקס עם שדרת שחקנים ממושמעת ומוכשרת שכללה גם את שון קמפ שכבר החל לפרוץ בעונתו השנייה, יחד עם עם דרק מקי ומייקל קייג' כחיות האדם בצבע, עם סיידל ת'ריט שהיה סוג של ג'מאל קרופורד מהספסל שנתיים לפני שיהפוך למחליפו של מג'יק ג'ונסון בלייקרס, ועם הכוכבים החדשים: אדי ג'ונסון וריקי פירס שהגיעו בטריידים ההם. החבורה הנ"ל בעצם חיפשה רק תכונה חשובה אחת שהייתה חסרה להם בשביל לפרוץ: מנהיגות. הסוניקס סיימו את העונה המבולגנת עם מאזן חצוי של 41-41. זה הספיק להם למפגש פלייאוף עם אלופת המערב מפורטלנד שקפצה והובילה 2-0. אך אז, בהפתעה גמורה, אדי ג'ונסון וסידל ת'ריט סחבו את הסוניקס לשוויון זמני לפני שהבלייזרס סגרו עניין בבית במשחק החמישי והמכריע. פייטון נתן פלייאוף לא טוב, אך החל לצוץ כמנהיג קולני על המגרש יחד עם חברו הצעיר קמפ.

הסוניקס בעלייה:

בעונת 91/2  הסוניקס כבר קבעו 47-35 מכובד וסיימו במקום הרביעי במערב. פייטון עדיין לא נראה כבחירה שנייה מוצדקת בדראפט אך לפחות הראה שיפור באגרסיביות בהתקפה והחל לתקוף יותר את הסל. הסוניקס, במהלך מבריק, הורידו את כוכבם אדי ג'ונסון לספסל ונתנו לריקי פירס את ההזדמנות להוביל את הקבוצה מהחמישייה, כאשר שון קמפ הצעיר החל להראות שזמנו כבר קרב ובא והפך לסוניק המוכר והמצליח ביותר. הפריצה הגדולה של פייטון הגיעה באמת בעונת 1992-93, כאשר ג'ורג' קארל הגיע ופשוט הניח את מפתחות הקבוצה בידיהם הצעירות של פייטון וקמפ. הוא לא הבין מדוע הסוניקס 'מתבחבשת' עם התקפות מיושנות של בידודי קלעים. הוא רצה כדורסל שמח, מהיר ופיזי. הוא רצה אגרסיות דם ותימרות עשן! ההגנה הרכה של קיי סי ג'ונס, ששמה את תפקידי ההגנה בידי מומחים כפייטון מקמילין ומייקל קייג', הפכה תחת קארל להגנה לוחצת וקבוצתית שהכריחה את היריבות לאיבודי כדור שהפכו למתפרצות של פייטון את קמפ (עם קלעים בכל מקום). בהתקפות עומדות, פייטון ניצל את גובהו וחוזקו כדי להוריד חלשים תחת הסל ומשם לשחרר מסירות או כניסות חזקות לצבע (13.5 נק' ו-5 אס' 2.2 חטיפות). החמישייה סביבו כללה קו קדמי ענק, אתלטי וקולע עם סם פרקינס ושון קמפ (למרות שהאחרון שיחק לא מעט SF)

ב- 92/93 עם פייטון וקמפ בתפקידים גדולים יותר, הסוניקס עפו לעונה של 55-27, והיו במרחק של משחק אחד בלבד מלעלות לגמר ה-NBA לאחר שגברו על הג'ז של מלון וסטוקטון, על הרוקטס של אולג'ואן (שנה לפני האליפות) אך נכנעו לפיניקס הראשונה של בארקלי במשחק שביעי  לפנתאון (44 נק ו-24 ריב' לאציל מול ה-34 של ג'ונסון מהספסל) ששלח את האציל לקרב מול מייקל.

בעונה הבאה, הסוניקס רשמה את עונתה ההיסטורית הטובה ביותר דאז (63-19), וכולם הבינו שכבר לא ניתן יהיה להאט אותה בדרך לגמר ואפילו לדהירה אל עבר אליפות ה-NBA. ב-94 ההזדמנות הגדולה הגיעה: מייקל היה עסוק במאבקים במחבטי בייסבול, הסאנס החלו להראות עייפות ופציעות, והרוקטס נראתה כקבוצה שהסוניקס כבר די פתרו. קארל עשה עוד שינוי מהותי בחמישייה כאשר החמישייה הפותחת כללה את פייטון, קנדל גיל, המגן הנהדר בעל הקליעה היפיפייה שהגיע משארלוט, את הרכש הנוצץ דטלף שרמפף הגרמני (והאב הרוחני של נוביצקי), שון קמפ וסנטר ברוטציה (קייג' להגנה, פרקינס להתקפה). ריקי פירס הורד לספסל בכדי לעלות כמיקרוגל. הסוניקס שיחקו את הכדורסל היפה והיעיל בליגה. פייטון גם הוזמן למשחק האולסטאר הראשון שלו. נראה כי הכל היה ורוד בסיאטל!!!

ההפתעה:

בפלייאוף, הסוניקס הגיעו לסדרת סיבוב ראשון מול הדנבר נאגטס הצעירים במטרה לדרוך עליה בדרכה מעלה. המשחק הראשון היה נראה פשוט לא כוחות, כאשר פייטון שורף את הנאגטס עם 20 נק', 7 אסיסטים, 4 חטיפות וחסימה. הסוניקס ניצחו ב-24 הפרש. גם המשחק השני היה דומה, אך הסוניקס החלו לשים לב לשתי עובדות מעניינות: שון קמפ לא מצליח להגיע לסדרה מסיבה כלשהי והגנת הנאגטס עם דיקמבה מוטומבו הצעיר דאז (תלוי את מי שואלים) מצליחה לאטום לה את הצבע, ולהקשות עליה.

אף על פי כן, על פניו לסוניקס לא היה שום סיבה לדאגה. הם היו עמוקים כמו סיר בישול תעשייתי והנאגטס בעיקר השליכו לבנים בהתקפה עם קבוצתם המוגבלת. ואז קרה הבלתי יאמן: הנאגטס הפכו את הסדרה!!! המקום השמיני במערב שלא החזיקו שחקן אחד שנחשב אפילו קרוב לאולסטאר למעט סנטר הגנתי מרשים, החלה לחשוף ולהשפיל הגנה שבעונה הרגילה החשיבוה לבין הטובות בליגה. הנאגטס עלו בהרכב סמול-בול עם מוטומבו ו-4 קלעים, שהחלו לחדור לצבע, לקלוע מבחוץ ולגרום לסוניקס להיראות כבדים וגדולים. פייטון פתאום התקשה מול גארדים ננסיים ומהירים כרוברט פק ומחמוד עבדול ראוף (לשעבר כריס ג'קסון שנבחר עם פייטון בדראפט). שון קמפ בשלב זה כבר נראה שבור מנטאלית בסדרה וכלום לא הלך לו. פייטון לא הצליח לפגוע גם הוא, אף שנתן 100% מאמץ. משחק 4, היה צמוד בהרבה ונגמר בניצחון הירואי נוסף של הנאגטס בהארכה. למשחק החמישי והמכריע כבר הגיעו הסוניקס עם משקל מנטאלי כבד מנשוא על הכתפיים ולמרות שהקוליסאום בסיאטל היה המבצר הטוב בליגה בשנים הללו (לפני ששופץ והפך ל'קי ארנה'), השחקנים קרסו תחת הלחץ, נחנקו ויצאו בצד הלא נכון של ההיסטוריה: גם בזה שהפסידו כמדורגת ראשונה לשמינית וגם באיבוד יתרון 2-0. תמונות החגיגה וההלם של הנאגטס חקוקות היטב בתולדות הליגה. בנוסף, אוהדי הסוניקס צפו בחלחלה בחגיגות של הרוקטס את אליפות 1994, כאשר האחרונים נחשבו ברמה של סיאטל והסוניקס החזיקו מצ'-אפ טוב מולה. הקיץ הבא היה קשה בעבור פייטון, בן למשפחה עם 'כבוד' ומוסר עבודה שאין שני לו. הרבה הוא לא נח בקיץ ההוא.

לעונת-94/95 הגיע פייטון בטירוף מוחלט והשתלט סופית על הקבוצה. הוא קבע שיאים אישיים בנקודות (20.6), אסיסטים (7.1), חטיפות (2.5) ואחוזים מהשדה (50.9%). פייטון הפך לשומר המושלם. הוא היה מסוגל לצלול לכדורים חיים ולעבור דרך חסימות. הוא כבר נחשב לאחד הרכזים הטובים בליגה. קמפ נתן עוד קפיצה וגם נחשב לכוכב גדול בליגה, אך נחשב לשחקן שלא ניתן לסמוך עליו במעמדים חשובים. אבל הסוניקס כקבוצה, לא המשיכה את המומנטום וספגה כמה פציעות שעזרו לסאן אנטוניו, יוטה ופיניקס להשתלט על הפסגה. הרוקטס האלופה המכהנת של 94' אף היא נדחקה למקום הששי, והסוניקס הרביעית הייתה צריכה להתמודד עם הלייקרס המפתיעים שניצבו במקום החמישי בסיבוב הראשון במפגש 4-5 מערבי קשה. הפעם, הסוניקס לא באו זחוחים. הלייקרס עשו להם לא מעט צרות בעונה הרגילה עם גארדים זריזים כמו ואן אקסל ועם סנטרים חזקים כדיוואץ' ואלדן קמבל. הכוכבים של הסוניקס הגיעו לסדרה הפעם כשקמפ, פייטון ודטלף שרמפף נתנו את המקסימום. אבל כל שאר הסוניקס לעומתם היו חושך. זה פשוט לא הספיק מול תצוגות הענק של ואן אקסל וחבריו שהיו עמוקים יותר וטובים יותר (למרות מאזן חלש יותר), ושלחו את הסוניקס שוב הביתה בסיבוב הראשון.

95/6 עונה מיוחדת

1995/6 הייתה כולה בסימן חזרתו המלאה של ג'ורדן לתפקיד ה-GOAT והתוספת של דניס רודמן לקבוצתו. הבולס דהרו לעונה הטובה בהיסטוריה כך שהעונה המדהימה של הסוניקס ופייטון (64-18) קצת הלכה לאיבוד תקשורתית. לאחר עונת 94' בה הראשונה במערב הודחה על ידי השמינית והקבוצה במקום הששי במערב (יוסטון) זכתה באליפות, קשה היה לסוניקס לגייס את ההתלהבות הראויה בליגה ממאזנה בעונה הרגילה. הרשי הוקינס, הצלף הנהדר, החליף את קנדל גיל בתפקיד הגארד הראשי הקולע לצידו של פייטון. אבל הקרם הגיע בפלייאוף. הסוניקס שיחקו הפעם סוג אחר לחלוטין של כדורסל. זו הקבוצה ההיסטורית המזכירה קבוצה טיפוסית ב-2018 יותר מכל קבוצה אחרת. הם זרקו כ-22 שלשות במשחק וקלעו 8 מהם כאשר שני הגבוהים הם מעיין 'סטרץ' 4-5'. הם שיחקו סוג של מושן אופנס בדומה לווריורס היום בתוספת פיק&רול של פייטון וקמפ.

הפלייאוף הפעם לא רק התחיל ברגל ימין אלא גם המשיך כך. הם רמסו את סקרמנטו של ריצ'מונד, שהצליח לבדו לגנוב משחק אחד, ולאחר מכן רמסו את האלופה מיוסטון בסוויפ, בקרב שבעיניי הוא סוג של דלתות מסתובבות (האם אולג'ואן היה מתגבר עליהם ב-94 אילו לא היו מופתעים על ידי הנאגטס?). היריבה הבאה הייתה יוטה של סטוקטון ומלון, שבאו לתת קרב אך נפלו לפיגור 1-3 כאשר מלון והורנסק סוחבים את הג'ז בעצמם בגלל שפייטון פשוט העלים את סטוקטון. הג'ז עוד חזרו ל-3-3 אך הסוניקס, שהראו בגרות הפעם, הצליחו להחזיק מעמד במשחק סופר צמוד עם משחקים ענקיים של קמפ (26 ו-14 ) ופייטון (21 נק', 6 ריב', 5 אס' חסימה וחטיפה). הכל היה מוכן לגמר חד צדדי בין הקבוצה הטובה בהיסטוריה (הבולס) לבין קבוצה שבכל זמן אחר הייתה נחשבת ליריבה ראויה (הסוניקס).

ההתחלה הייתה כצפוי קשה לסוניקס. הבולס הייתה הקבוצה הכי דורסנית ואכזרית שנראתה אי פעם. לפעמים, כטורף בסוואנה, הם היו משחקים בטרף מעט לפני הציד. ואז ג'ורדן, פיפן, הארפר ורודמן היו חונקים ומחסלים את יריבתם עד לכניעתם הסופית. כך היה במשחק מספר 1. הבולס ניצחו 107-90 כאשר ג'ורדן וחבורתו חנקו את הסוניקס ואפשרו לשון קמפ לשחק הירו בול. משחק 2 כבר היה הרבה יותר צמוד. מייקל לא פגע ולא הצליח לנצל את הדאבל וטריפל טימים שהסוניקס ביצעו בו כדי לשחרר את חבריו למספיק קליעות. מי שהציל את המשחק היה דניס רודמן שזינק על כל כדור אבוד וריב' מעל ידיהם הארוכות של הסוניקס למשחק של 10 נק' ו-20 ריבאונדים (11 בהתקפה!). הבולס ניגבו את הזיעה ממשחק 2 והשטיחו את הסוניקס במשחק 3. הגמר שציפו שיהיה חד צדדי די קיים. אך אז האגדה ששמה גארי פייטון נכנסה לפעולה.

בראיון לסלאם מגזין מ-2008 פייטון מתאר כך את מהלך העניינים:

פייטון: "היינו למטה 3-0 בסדרה, אז הלכתי למאמן קארל ואמרתי לו, תן לי צ'אנס לשמור על מייקל. מה היה לנו להפסיד? הייתי מתעקש לשמור עליו מוקדם יותר בסדרה, אבל היה לי שריר דו-ראשי קרוע למחצה, פציעה מהסדרה הקודמת נגד הג'אז. זה לא דווח באותה התקופה אבל אני באמת איבדתי חצי צעד. התחלתי בקרב פסיכולוגי מולו כי הכרחתי אותו לשמור עלי בהתקפה מכיוון שידעתי שהוא מעוצבן כי קיבלתי את השער של "ספורטס אילוסטרייטד" לפני הגמר, והוא לא יכל לעמוד בפיתוי של האתגר. הכרחתי אותו לעבוד קשה בשני חלקי המגרש. הצלחתי לקלוע עליו ולקחת אותו בכדרור. הכיסוי שלו אותי בהגנה החל לגבות ממנו מחיר. בנוסף, איזנתי את השריקות של השופטים כי בשלב זה בקריירה שלי גם אני קיבלתי כבוד מהם וג'ורדן הפסיק לקבל שריקות לא מאוזנות. האסטרטגיה הובילה אותנו למשחק 6, אבל זה היה הכי רחוק שהגענו".

סלאם מגזין: "בסדרה הזו ג'ורדן קלע את האחוז הכי נמוך מהשדה מכל ששת נסיעותיו לגמר. מה היה הסוד בלעצור אותו בצורה שאף אחד לא עשה לפני כן?"

פייטון: "האמת היא, ששכחתי שהוא היה הגדול ביותר אי פעם שיחק את המשחק. כפי שאמרתי למאמן קארל באותו זמן, תן לי את המשימה ואני אמצא דרך לעשות את זה".

נכון שלבסוף קשה לומר שפייטון היה השחקן הדומיננטי בסדרה הזו. ג'ורדן, פיפן, רודמן ושון קמפ המופלא היו יותר משמעותיים בה. אבל פייטון, לא פחות מהם, נותר הסמן הימני של הסוניקס שפשוט לא הסכים לשמש תפאורה להצגה הגדולה ביקום שנקראה השיקגו בולס. אבל בסוף הבולס סגרו עניין ב'קי ארנה' בסיאטל במשחק שישי וחגגו אליפות רביעית בשש שנים.

סיכום:

פייטון נתן לא מעט עונות יפייפיות ומוצלחות לאחר אותה העונה. במקביל הוא הפך לאיש משפחה כאשר נישא למוניק והביא שלושה ילדים (אחד, הנושא את שם אביו, שחקן פרינג' כיום בליגה). אבל יוטה ויוסטון תפסו שליטה על צמרת המערב, וסן אנטוניו של דאנקן והלייקרס של קובי ושאק עמדו שנייה לפני פריצתם. גם לאחר עזיבת שון קמפ בטרייד והחלפתו בחובב הג'אנק פוד היעיל וין בייקר (ב-98'), פייטון לא הסכים לרדת לתהום הנשייה ונלחם עונה אחר עונה בסוניקס עד לטרייד ההוא ללייקרס ב-2004. שם, הוא היה אמור לזכות בטבעת שכה רצה כאשר הצטרף יחד עם קארל מלון קשישא לקובי ושאק האלופים. אולם אנחנו מתכננים תכנונים ואלוהים צוחק (הפעם לא מייקל). הלייקרס נפצעו, נלחצו, הסתכסכו (קובי מול שאק, קובי מול קארל מלון) והתפרקו מנטלית בדרך לתבוסה מול הפיסטונס. פייטון, לבסוף, מצא את הטבעת כרול פלייר בקבוצתו הבאה של שאק יחד עם ווייד במיאמי ב-2006.

החיים אחרי כדורסל:

במהלך עונת 2008-09, פייטון שימש כאנליסט ב-NBA TV עם הופעות אורח בספינת הדגל של TNT. מאז כבר הספיק להפוך לאנליסט של 'פוקס ספורט 1' של רשת פוקס כאשר פרשנותו חולשת גם על ליגת ה-NFL. בנוסף, הוא מחזיק לא מעט קרנות צדקה בסיאטל ובאוקלנד כדי להמשיך את דרכו של אביו ביצירת משמעות לנוער בסיכון.

קשה לסכם קריירה כה ארוכה ומעניינת כמו של פייטון במאמר בודד. יש כל כך מעט שחקנים בהיסטורית ה- NBA שהיה להם את היכולת הפיזית, כוח הרצון והריכוז כדי להשאיר חותם כה חזק בשני צדי המגרש. פייטון עשה את זה במשך יותר מ-17 עונות. במבט לאחור על הקריירה שלו, קשה שלא להתפעל. תארו לכם כיום שומר ברמה גבוהה משל פט בברלי/מרקוס סמארט, שיכול באותה צורה להשתלט גם על משחק ההתקפה של קבוצתו ולנווט את הספינה לאין ספור עונות פלייאוף.

הסטטיסטיקות שלו מספרות רק חלק מהסיפור אבל שווה לציין אותן. פייטון מדורג במקום ה- -21 בנקודות (21,813), במקום השביעי באסיסטים (8,966) והשלישי בחטיפות (2,445). הוא השחקן היחיד בהיסטוריה של ה- NBA עם 20,000 נקודות, 5,000 ריבאונדים, 8,000 אסיסטים ו -2,000 חטיפות בקריירה. יש לו גם שתי מדליות זהב אולימפיות וטבעת אליפות אחת (ממיאמי).

ועוד סרטון סופר כיפי על הקבוצה שהועלמה ע"י הנבל מאוקלהומה

John

כותב כשזה בוער בעצמותיי או כשעונת הדראפט בעיצומה

לפוסט הזה יש 100 תגובות

    1. תענוג של מאמר על שחקן מיוחד במינו, ואחד החביבים עלי מכולם. אני אוהב את כתיבתך, יונתן. ממש כיף. גארי היה טראשטוקר מהגדולים, ונראה כזה מין 'פרחח' אבל לא! הוא היה אחד מהשחקנים הסרברלים מכולם, ובימים אלה הוא עושה כל מה שהוא יכול להחזיר קבוצת כדורסל לסיאטל, ואם זה יקרה, הוא יהיה חלק מהקבוצה באיזו שהיא צורה.

      שוב, יונן, אין לך מושג כמה נהניתי מהקריאה!

  1. שמדברים על פייטון, מדברים על הטראש-טוק שהוא ניהל עם כל העולם על מגרשי הכדורסל.
    הסיפורים על השטויות שהיה מדבר אלו הסיפורים הכי מצחיקים שיש.

    היה מגן עילאי ושחקן נפלא.
    ישנו סיפור שמקדניאל (שלקח את פייטון כרוקי שלו) כמעט התעצבן עליו בעונת הרוקי וכמעט הרג אותו באמצע אימון.

  2. עם כל הכבוד למייקל והרמה הנמוכה של הגארדים בשנות ה90'
    שחקן ברמח שלו לא נכנס היום לליגה כי הוא לא מספיק טוב.

      1. אם זה בוני גינזבורג אז הוא אמיתי לגמרי.
        אין לי טלויזיה אבל הבנתי שיש לו תכנית סאטירית באחד מערוצי הספורט כבר הרבה זמן. משהו היטולי כזה

          1. יש לי אלף נקודות להוכיח לך שהפערים שאתה מדמיין לא רלוונטים. העניין הוא שממה שאני שם לב זה שאתה לא פתוח לדיון. אתה איש מאמין שנעול באמונתו ועל זה אמר פעם מישהו: אין באמונתו יחיה… (במקור זה צדיק באמונתו יחיה אבל לא נכנס לקטנות)

      2. ג'ון, אתה בוודאי מכיר את המשפט האמריקאי: "אתה יודע למה לא כדאי להיאבק בבוץ עם חזיר? אחרי שעה שעתיים, אתה מבין שהחזיר נהנה מזה".

    1. רואים שאתה לא מבין כדורסל אם אתה מסוגל לומר דבר כזה חבורת גארדים הכוללת למשל את סטוקטון, פייטון, אייזיאה, סטארקס, מייקל, דרקסלר, מילר, הורנאסק, דומארס, יוסטון, היא רמה נמוכה, אז אין לך מושג בכדורסל. למעט סטארקס ויוסטון שהיו שחקנים משובחים ונהדרים, השאר הם שחקנים ברמה היסטורית במידה זו או אחרת ויוסטוןבקליעה מהשלוש הוא ברמה היסטורית.

      1. ריצ'מונד, טים הארדאווי ופני הארדאווי קודמים לסטארקס. הגארדים בשנות התשעחם היו ברמה גבוהה מאוד לא פחות מהיום וכללו את הדחקן הטוב בכל הזמנים וכמובן הגארד הטוב מכולם, אחד מגדולי הרכזים הטבעיים ועוד רכזים וקלעים ברמה היסטורית ועוד נהדרים.

  3. פוסט מעולה על שחקן שהיה חזק מנטאלית ומאד מאד אהבתי לראות.
    איך לא הזכרת את הטראש-טוק שלו…. אחד מכלי הנשק המפורסמים 🙂

    1. לא חשבתי שזה חלק כל כך חשוב במשחקו (הזכרתי את תרבות ההיפ הופ שכוללת הרבה שימוש של טראש טוק על המגרש). אני אחד מאלה שחושבים שההשפעה של טראש טוק לא כזאת חשובה אם היא לא מגובה ביכולת מקצועית לתסכל את היריב שלך

  4. היה רכז נוסף שזכה ב-86' בתואר שחקן ההגנה של העונה, אלווין רוברטסון, בעל שיא ממוצע החט' למשחק בקריירה בעונה הסדירה (2.71) שנבחר בדראפט 84' לא זוכר באיזה מקום. בשנתייםשאחריו זכו בתוארה קלעים והמייקלים קופר וג'ורדן, כשבעןנתיים הראדונןת שבהן חולק התואר, 82' ו-83', זכה הקלעי סידני מונקריף, מאז רק פייטון הישחקן חוץ שזכה בתואר וחוץ מארטסט (שינה ל"שלום עולם") ואולי באטייה, כל השאר שחקני פנים ואני חושב שרק שחקני ציר.

    1. וקוואי הסמול זכה אף פעמיים.
      כך שזכו בתואר שני רכזים, שלושה קלעים, שניים או שלושה שחקני פינה (אני חושב שאולי באטייה זכה אך לא סגור על זה), פאוור אחד, ושביה-עשר או שמונה-עשר צירים.

      1. תיקון: זכו בתואר חמישה שחקני חוץ, ארבעה או חמישה פורוורדים כשאחד הוא פאוור ואחד (רודמן) בין העמדות (ועשה זאת מצוין למרות יכולת התקפית מוגבלת) ושניים או שלושה שחקני פינה, ושישה-עשר ואו שבעה-עשר שחקני ציר.

    2. אלווין רוברטסון לא היה פוינט גארד אלא שוטינג גארד. וכאלה זכו כמה (ביניהם מייקל ב88).

      לפני שהוא עבר למילווקי הוא שיחק עם ג'וני מור שהיה הפוינט גארד שלו.

      1. צודק, ג'ון.
        אלווין רוברטסון הוא שוטינג גארד שיחק לצד פוינט גארדס קלסיים כאשר זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה, במדי הספרס.

        נחמד להיזכר שבאותה עונה בה זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה, ה-SF הפותח של הספרס היה אחד מהשחקנים הטובים יותר, והמהנים ביותר לצפייה, ששיחקו בישראל –
        מייק מיצ'ל.

        1. אחד האהובים עלי. קבלת כדור עם הגב לסל וקליעה בסיבוב שאי אפשר לעצור. היו ימים… זה כאילו כריס מידלטון היה מגיע למכבי עוד שנתיים.

          1. אחד מ-2 השחקנים הכי גדולים (לטעמי) ששיחקו בארץ.
            השני הוא פרוויס שורט.

            יצא לי לראות את הצמד בלייב, במשחק בו הפועל ניצחו ביד אליהו,
            כאשר מיצ'ל היה ענק עם משהו כמו 30 נק',
            ושורט היה ענק לא פחות עם 20 – 25 נק', וניהול משחק מופתי.
            אני זוכר במפורש איך אי אפשר היה לעצור את מיצ'ל. כל כך הרבה קלסה, הג'אמפ – קרש – סל, שלו.

        2. גיא, אתה חושב שהם גדולים יותר מטום צ'ימברס? ברור שזה עניין של טעם והעדפה, ואין כאן נכון או לא נכון, אבל לטום היו מעל 20,000 נק'. (בתור אוהד מכבי, מיק מיצ'ל מועדף עליי מבין השניים, אבל אני לא בטוח שאפשר להשוות את הקריירה של השניים בNBA)

          1. כאשר אני כותב "גדולים", אני מתכוון לכאלו שבעונה שלהם בארץ, הציגו יכולת קרובה לזו שהציגו בשיאם –
            לתחושתי, מיצ'ל ושורט הראו קנה מידה אחר של כדורסל, כזה שלא יצא לי לפגוש לפני או אחרי.
            ברור שאין להם את רשימת ההישגים של פארקר או קווין מגי,
            ברור שלצ'יימברס קריירת NBA מרשימה משל מיצ'ל ושורט.

            דעתי בנושא היא לחלוטין סובייקטיבית
            יכול להיות שאני משוחד, היות ובצמד יצא לי לצפות באותה עונה נהדרת 4 פעמים בלייב.

          2. נחמד שיש את אתר מנהלת ליגת העל, בשביל לנבור בקצת נתונים –

            צ'יימברס (1996) :
            17.7 נק', 60% אפקטיבי, 6.3 רב', 2.3 אס'.

            מיצ'ל (1992) :
            20.1 נק', 63% אפקטיבי, 6.4 רב', 0.8 אס'.

            שורט (1992) :
            22.9 נק', 54% אפקטיבי, 4.3 רס', 3.8 אס'.

            אלו סתם נתונים יבשים שאני מביא אך ורק לשם הנוסטלגיה.
            מה שאני מנסה לומר זה שמיצ'ל,
            הוא היה שחקן מיוחד. היה לו טאצ' שכבר לא רואים כמוהו – זריקה נקייה, ובלתי ניתנת לעצירה (כפי שה-64% אפקטיבי מרמזים. נתון יוצא דופן עבור שחקן שלא חי משלשות).
            ושורט –
            הוא הגיע לקבוצה שפתחה את העונה (אם אני זוכר נכון) עם 5 הפסדים ב-5 המשחקים הראשונים של העונה, והוביל אותה כל הדרך עד לגמר הפלייאוף, שם הפועל תל אביב נכנעו רק אחרי סדרה של 5 משחקים (וסנוקרת אחת…).

            כיף להיזכר.

          3. שלא יובן לא נכון, מיצ'ל היה אחד השחקנים החביבים עליי, וגם שורט זכה ממני להרבה כבוד. הערתי זאת רק מכיוון שלא הבנתי אם מדובר בקריירה כללית, או בביצה שלנו

      2. צודק כמובן. הוא שיחק 31.7 דק' למשחק בעונה הסדירה והשיג היחס ל-36 דק' 15.9 נק' (47.7% מהשדה), 5.9 כ"ח, 5.7 אס', 3.1 חט', חצי חסימה ו-3.1 אי'.
        אז הוא לא היה כוכב מוביל אך היה שחקן יוצא מהכלל ומגדולי שחקני ההגנה וגם בזה היה כמו מייקל, חוץ מכך שנבחר באותו דראפט.

  5. מעולה ג'ון.
    שחקן אדיר, אין ספק שהפוינט גארד המגן הכי טוב שראינו.
    סיאטל שלו ושל קמפ היו הסיוט האמיתי של יוסטון.
    כן יוטה היו קשים אבל אפשר היה להתמודד איתם, שיקגו של השושלת הראשונה דווקא היו מצ' אפ מצוין ולא היוו בעיה אמיתית, אבל סיאטל תמיד היו כמו קוץ בתחת. והרבה מזה בזכות פייטון.
    בכלל יש זוגות שחקנים שחייבים להיות מוזכרים ביחד.
    הזוגות האולטימטיביים: סטוקטון ומלון, פייטון וקמפ.

    1. גם וסט ששיחק חלק מהקריירה כרכז ושיחק כרכז טבעי לכל דבר אך גם כששיחק כקלעי, שיחק כקלעי טבעי לכל דבר, היה מגן גדול ונבחר ארבעה פעמים ברציפות לחמישיית ההגנה הראשונה של העונה שהיו ארבע עונותיו האחרונות וגם הראשונות לבחירת חמישיות הגנה כשתואר שחקן ההגנה של השנהעדיין לא חולק והחל להיות מחולק כעשור לאחר פרישתו.

  6. פוסט יוצא מן הכלל, ג'ון!
    תודה.

    "הכפפה" היה מסוג השחקנים שפשוט היה כיף "לשנוא" (ברמה הספורטיבית, כן?).
    שחקן שלא היה חייב לסיים משחק עם שורה סטטיסטית מרשימה, בשביל להשפיע על זהות המנצחת.

      1. תודה, עידן.

        אני מכור להופס. זה ידוע.
        ולמכור שכמוני –
        פוסט של ג'ון, ועד אחד על "הכפפה"?
        לא היה לי סיכוי…

  7. נפלא ג'וני!
    פייטון הוא אחד מהשחקנים האהובים עלי מהתקופה ההיא למרות ששיחק ביריבה הגדולה.
    היו שמועות שגם כשהוא הולך לתומו ברחוב הוא מנהל טראש טוק עם העוברים ושבים

  8. כוסומו המייקל הזה, איך רציתי שסיאטל ייקחו ב96 כמה זה הגיע לעיר המופלאה הזאת, אלוהים תשמור איך לקחו את הקבוצה והעבירו אותה לחור תחת הנקרא אוקלהומה, אני דיי בטוח שדוראנט היה חושב פעמיים מלעזוב מקום כמו סיאטל.

  9. ג'ון כמו תמיד נפלא!

    בלייקרס בסדרת הגמר פייטון היה נראה כמו הצל של עצמו, כל כך חבל.

    דרך אגב היום בליגת ה-3*3 פייטון מאמן את כריס ג'קסון (מחמוד עבדדול ראוף) שנראה לפי היכולת שלו מוכן לחזור לשחק ב-nba

    1. מחמוד עבדול ראוף היה הקולין קפרניק הראשון (שהוריד ראש בהימנון וכו'). היה לו OCD קשה שגרם לו אומנם לקלוע עונות של 90-93% מהעונשין ולטיקים לא מעטים כצעיר אבל הוא היה שחקן נהדר…

  10. איזה פוסט אדיר!
    פייטון אחד השחקנים האהובים עלי. שחקן מזרחי טיפוסי ששיחק דווקא במערב.
    וזה המקום להודות גם לניב על פוסט מצוין על דווייט הווארד ולשאר החבר'ה על כל הפוסטים מסוף השבוע האחרון (רק עכשיו השלמתי…).

  11. מדהים שהמסע שלך ושלי זהה. גם אני התאהבתי בסיאטל דרך אקסמן במשחק מחשב,ומשם המשכתי עמוק לתוך התקופה של פייטון וקמפ. עזבתי את הקבוצה כשעברו לאוקלהומה.
    פייטון מגדולי השחקנים ששיחקו את המשחק.
    כיף של שחקן וכתבה מעולה

    1. איזה כיף! העונות של סוף השמונים ועד אמצע שנות ה90 היו נהדרות.
      סיאטל עוד תחזור והצבועים מOKC שמדברים על נאמנות אחרי שהבעלים גנב מועדון פאר ברגע של חולשה לעולם לא יקבלו ממני אהבה

  12. כתבה מעולה, אני מייחס חלק מהאיכות של הכתבה, לעובדה שפייטון הוא באמת אגדה, ושניתן לבחון את זה בהיבט היסטורי.

  13. פוסט מעולה
    אגב פייטון פעם אמר שהשחקן שהכי היה קשה לו לשחק נגדו היה סטוקטון. כי מעבר להיותו פוינט גארד ענק, הוא גם לא היה עונה לו בטראש טוק

  14. תענוג של מאמר על שחקן מיוחד במינו, ואחד החביבים עלי מכולם. אני אוהב את כתיבתך, ג'ון. ממש כיף. גארי היה טראשטוקר מהגדולים, ונראה כזה מין 'פרחח' אבל לא! הוא היה אחד מהשחקנים הסרברלים מכולם, ובימים אלה הוא עושה כל מה שהוא יכול להחזיר קבוצת כדורסל לסיאטל, ואם זה יקרה, הוא יהיה חלק מהקבוצה באיזו שהיא צורה.

    שוב,ג'ון, אין לך מושג כמה נהניתי מהקריאה!

  15. ה-שחקן שאהדתי בנעוריי – הסוניקס של 96' היו הקבוצה המלהיבה ביותר שראיתי, שלצערם נתקלו במשוכה של הבולס של 72 הנצחונות בהובלת אחד, מייקל משהו. איזה שיברון לב…

    פייטון היה יצור חריג בכל קנה מידה – פיזית, הוא היה בעל מוטת ידיים של 9'6 על גובה של 4'6 עם כפות ידיים ענקיות. יחד עם הזריזות וחוכמת המשחק שלו הוא היה "נועל" שחקנים ומאמלל אותם בהגנה. לא סתם שחקן ההגנה של השנה, אלא הפוינט גארד השומר הטוב בהיסטוריה לדעתי (ויסלח לי אוסקאר).

    ולמי שלא מכיר את הפה שלא הפסיק לעבוד, 2 לינקים – הראשון לשיחה שלו עם דריימונד על טראש טוק:
    https://www.youtube.com/watch?v=05hmEXdDj_8

    השני, מאמר שכתב בפליירס טריביון. אתה קורא ופשוט שומע אותו מדבר…
    https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/gary-payton-supersonics-oakland

  16. סוף סוף מצאתי זמן לקרוא.
    מת על הפייטון למרות שתמיד היה קרצייה מהעבר השני. הסדרה מול הסאנס הייתה אדירה. בכלל הקבוצה ההיא של סיאטל לא זוכה למספיק הערכה במבט לאחור.

  17. מצויין ג'ון! נהניתי לקרוא.
    איזה טיפוסים היו באותם שנים, בלי פחד ועם חוט שדרה.
    פייטון היה קרצייה לא נורמלית.

    הזכרת לי את מייקל קייג'- איזה חיית אדם.

    ואגב, את משחק האליפות מול סיאטל, גיים 6, הבולס ניצחו כמובן בשיקגו ולא בקי ארינה..

  18. בממוצעים השיג 16.3 נק' ב-46.6% מהשדה ו-72.9% מהקו, 3.9 כ"ח, 6.7 אס', 1.8 חט' ו-2.3 אי' ב-35.3 דק' למשחק ב-1335 משחקים בעונה הסדירה; 14 נק' ב-44.1% מהשדה ו-70.6% מהקו, 3.7 כ"ח, 5.3 אס', 1.4 חט' ו-1.9 אי' ב-35.6 דק' למשחק ב-154 משחקי פלייאוף.

  19. הסיבה לטרייד על אקסבייר ואליס היה שהם הלכו מכות כמה פעמים בזמן קצר, יש סיפור שאקסבייר בא למשרדי המועדון עם התינוק שלו ביד ואליס נתן לו אגרוף ברגע שנפתחה המעלית, וזה היה כשהיו אמורים להיפגש במשרדים כדי לסגור את הריב ממקודם, אקסבייר נתן את בנו למישהו ורדף לפרק את אליס

    1. זה אומנם לא נכנס למאמר (כי בכל זאת זה על פייטון). אבל הנה ציטוט ממאמר בזמן אמת מהשיקגו טריביון מדצמבר 1990

      http://articles.chicagotribune.com/1990-12-09/sports/9004120707_1_ellis-wife-dale-ellis-derrick-coleman

      But the next spring, Ellis` wife got into a confrontation with the wife of former teammate Alton Lister. Ellis was arrested the next year after a quarrel with his wife, he was convicted of drunken driving after an accident in which he suffered a collapsed lung earlier this year, and then he got into a fight with McDaniel last week.

      Teammates say Ellis showed up particularly unprepared for practice, and when McDaniel confronted him about that, Ellis hit McDaniel with his portable telephone in a fight that carried from the team`s parking lot into the offices.

      So while he was an All-Star two years ago, Ellis had almost no trade value, and Seattle felt it had to deal McDaniel.

      1. אליס היה תותח על אבל רוב הקבוצות לא רצו לגעת בו עם מקל. אז מקדניאל הלך. כאשר ראו ששום דבר לא מרים את הקבוצה גם את אליס העיפו. צריך לזכור שהסוניקס לא צצו משום מקום. יוטה פיניקס וסיאטל היו חברות קבועות במועדון 50 הניצחונות הקבועות ומדי פעם השתחלו לגמרי מערב מול הלייקרס או פורטלנד. תודה על התגובה המאוחרת. יש המון סיפורים שלצערי הוצאתי אחרי שהגעתי כבר ל-4000 מילים…

  20. כתבה מצוינת על שחקן מיוחד.
    אגדה שהייתה באמת, אין שומרים כאלה.
    שחקנים שאוהבים לעשות הגנה, תוקפים את התוקף.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט