כבר לא מתרגש כמו ילד – חוויות מדרא"פ 2010 / ראובן בראל

פורסם ב - 14. יונ, 2018 ע"י ב - כללי


המונדיאל מתחיל הערב ואני לא מתרגש. אולי אלה שעות המשחקים המוקדמות והידיעה שאת רובם לא אראה, או חוסר העניין בטורניר בארה"ב אחרי שהנבחרת המקומית לא העפילה. אבל אני מרגיש שהסיבה עמוקה יותר. לפני שמונה שנים באצטדיון ביוהנסבורג צפיתי בספרד מנצחת את הולנד ומניפה את הגביע, הייתי חלק מאירוע השיא של הכדורגל העולמי ו… כלום, לא התרגשות, לא שמחה, עוד משחק. אז אולי אני לא בכלל לא אוהב כדורגל?
אני זוכר את ההתרגשות כילד מהמונדיאל הראשון שלי, איטליה 90. זה התחיל בלחשושים בבית הכנסת בשבת בבוקר, קמרון ניצחה את ארגנטינה!!!  עוד זיכרונות: הריקודים של קמרון, הטרנינג של השוער המצרי, ההתעלות של גויקוצ'אה אחרי הצ'אנס שקיבל, הבכי של גאזה, הפנדל של ברמה, ההנפה של מתיאוס והדמעות של מראדונה. את הטורניר ליווה השיר הגאוני הזה שלא ברור איך לא נכנס לרשימת 100 השירים של שמעון.

אני חושב שלא החמצתי אף משחק בשני הטורנירים ב 94 ו 98, מה שאי אפשר להגיד על השניים שהגיעו אחריהם. את תחילת הקיץ של 2002 ביליתי בפריצות לבתים בשכם בחסות צה"ל. ב- 2006, כסטודנט בבן גוריון, הייתי תלוי בחסדי פיצוציות, אתרי סטרימיניג מפוקפקים וחברים לכיתה עם הורים בעיר ששילמו לצ'ארלטון.
אז החלטתי שאת הטורניר ב- 2010 שום דבר לא יקלקל. אני נוסע לדרא"פ. ואם כבר לנסוע לטורניר, אז לעשות את זה כמו אוהד אמיתי: ללוות את הקבוצה שלך לכל משחק וללכת איתה בתקווה עד הגביע. עכשיו רק צריך להשיג כרטיסים. נרשמתי להגרלה של פיפ"א וזכיתי בזכות לקנות סדרה של 7 כרטיסים שילוו את אנגליה מהבית המוקדם ועד להנפה של טרי וסטיבי ג'י, אם מסיבה לא ברורה הם נופלים בדרך ממשיכים עם הנבחרת שהעיפה אותם. ספויילר – בסופו של דבר לא ראיתי אף משחק של אנגליה בטורניר. איך זה קרה? על השלב הראשון החלטתי לוותר בגלל זוטות כמו פרוייקטים בעבודה, ימי חופש ועלויות. את שאר הטורניר תכננתי בקפידה: מלונות, טיסות, רכבים שכורים ומקומות בלודג'ים בספארי היו מוזמנים חצי שנה לפני תחילת הטורניר. הכל תוכנן לפי ההנחה שאנגליה תסיים במקום הראשון בבית. שנים של כישלונות של הנבחרת האנגלית בגביע העולם לא ערערו את הבטחון שלי. מי אלה ארה"ב, אלג'ריה וסלובניה? אין להם סיכוי מול למפארד, רוני ושאר כוכבי הפריימר ליג. הייתי כל כך בטוח שהזמנתי כרטיס למשחק נוסף בשמינית הגמר יום אחרי המשחק הצפוי של אנגליה, בין המנצחת של בית ב (ארגנטינה) לסגנית בית א' (אורוגוואי/צרפת/דרא"פ/ מקסיקו). כל אחת מהן תיצור מפגש מרתק. הטורניר מתחיל והאנגלים "לא מאכזבים" וסוחטים שתי תוצאות תיקו במשחקים הראשונים ואני כבר רואה את כל התוכנית שלי יורדת לטמיון. עדיף כבר שלא יעלו רק שלא יסיימו במקום השני. ניצחון במשחק האחרון מול סלובניה מעלה אותם זמנית לראשות הבית.
0-0 בין ארה"ב לאלג'יר עד לדקה ה 90 הרגיע אותי ואז הגיע לונדון דונובן עם השער הזה שהוריד את אנגליה למקום השני ושלח אותי לתכנן מסלול מחדש.

התוכנית המקורית שלי הייתה הגעה ליוהנסבורג צפייה בשני משחקי שמינית גמר, 3 ימי ספארי בפארק קרוגר, חזרה ליוהנסבורג לרבע הגמר, טיסה לקייפ טאון לחצי וחזרה לגמר ביוהנסבורג.

משחקמיקום מתוכנןמיקום בפועלמרחק
שמינית גמרRustenburgBloemfontein455km
רבע גמרJohannesburgCape town1400km
חצי גמרCape townDurban1635km
גמרJohannesburgJohannesburg

עליתי על הטיסה ליוהנסבורג עם עצירה של 14 שעות במדריד בלי תוכנית חדשה, יהיה בסדר שכנעתי את עצמי. במדריד הספקתי לצפות בשידור של ספרד – צ'ילה על מסך ענק מחוץ לברנבאו, לאוהדים שם לא הפריע ששחקני ברצלונה נתנו לנבחרת את הניצחון ואת המקום הראשון בבית.
הגעתי ליוהנסבורג עם כרטיסים לשני משחקי שמינית גמר שיתקיימו אחד אחרי השני במרחק של 450 ק"מ.
ארגנטינה מקסיקו או אנגליה גרמניה, במה אתם הייתם בוחרים?
בחרתי בארגנטינה מקסיקו מטעמי נוחות.  הצלחתי למכור את הכרטיס לאוהד אנגלי שהתחנן שלא אהיה ישראלי ואקבע מחיר הוגן. ב fan zone ראיתי את גרמניה מסיימת את דרכה של אנגליה בטורניר. משם לאצטדיון ב 3 הסעות שונות והליכה ארוכה עם עצירות בבתים שהפכו למסעדות ופאבים לכבוד המשחק. האווירה באצטדיון הקפוא היתה נהדרת הוואקה וואקה הרקיד את כולם, טבס כיכב כולל שער מנבדל ברור שאחריו נאסרה הקרנת שידורים חוזרים על המסכים וארגנטינה ניצחה בקלות 1-3. שמחתי שאראה גם את המשחק הבא שלהם מול גרמניה, ארגנטינה היא הקבוצה שלי להמשך הטורניר. למחרת טסתי לפארק קרוגר ובין צפייה בג'ירפות ופילים לנסיונות כושלים לאיתור כל סוג של חתול. צפיתי בהולנד סלובקיה עם משפחה נחמדה מהולנד שסיפרה לי שיש עוד כרטיסים פנויים לרבע הגמר של הולנד בפורט אליזבת'. אם ברזיל תנצח הערב זה משחק שאסור לפספס. שוב התחלתי לתכנן מחדש. הקדמתי את הטיסה לקייפ טאון והזמנתי כרטיסי אוטובוס לנסיעות לילה לפורט אליזבת' וחזרה. הנסיעה היתה מתישה אבל המשחק היה שווה את זה, מחנות האוהדים של שתי הנבחרות צבעו את המגרש.

סניידר שלח את הברזילאים להתכונן ל- 2014 ואת האוהדים ההולנדים לחגוג.

באוטובוס חזרה לקייפ טאון עיתונאי סודני שידר לנו בערבית את הדרמה בין גאנה לאורוגוואי. ג'יאן dayo הוא צעק אחרי החמצת הפנדל בתוספת הזמן, למדנו מילה שהייתה שימושית בדו קרב הפנדלים שהגיע אחר כך.
לרבע הגמר בין ארגנטינה לגרמניה בקייפ טאון הגעתי מוכן.

הארגנטינים הגיעו פחות מוכנים וחטפו 4-0 מגרמניה. נשארתי עם כרטיס לחצי הגמר בדרבן ועם התלבטות: להישאר בקייפטאון הנפלאה ולנסות להשיג כרטיס להולנד אורגוואי או לטוס לדרבן לראות את גרמניה מול ספרד. בדיעבד בחרתי לא נכון והגעתי לדרבן. העיר קצת הזכירה לי את תל אביב, והמשחק היה משעמם ולא היה איכפת לי מי תנצח. במיוחד אל מול ה 3-2 של הולנד מול אורוגוואי. חזרתי לקייפטאון לטיולים על החוף, טרק בהר השולחן ונקניקיות Boerewors מצויינות.

משם טיסה חזרה לגמר ביוהנסבורג. בחרתי לעודד את הולנד. את ההופעה של שאקירה לא הצלחתי לראות או לשמוע. רובן כמעט עשה היסטוריה והביא לנבחרת הכי לא "הולנדית" את הגביע, אבל קסיאס הציל את הספרדים. התחלתי להתפלל שהפנדלים יבעטו לכיוון השער שישבתי מאחוריו כשאינייסטה סגר את הסיפור.
אולי זו הייתה רק אכזבה ואני עדיין אוהב כדורגל. בפועל, המשחקים החיים היחידים שראיתי מאז, היו ביקור "חובה" בקאמפ נואו במהלך טיול בברצלונה וכשהחבר אוהד הפועל שלי הצליח לשכנע אותי להצטרף אליו. בטלוויזיה ראיתי רק משחקים בודדים בליגת האלופות גמר היורו מ- 2012, ומשחקים בודדים מברזיל.
אולי ההתרגשות מלפני 28 שנים תחזור מתישהוא, מקנא באלה מכם שעדיין מתרגשים כמו ילדים.

16 תגובות ל - “כבר לא מתרגש כמו ילד – חוויות מדרא"פ 2010 / ראובן בראל”

  1. מנחם לס

    14. יונ, 2018
    10:14

    נפלא!
    התעוררתי באמצע הלילה להשתין והחלטתי לפתוח את המחשב לראות מה קורה, והנה הפוסט שלך.

    כל הכבוד!

    Reply to this comment
    • ראובן

      14. יונ, 2018
      22:04

      תודה מנחם , נראה שאתה ממשיך להתרגש מכל אירוע ספורט גם היום.

      Reply to this comment
  2. Berch

    14. יונ, 2018
    10:32

    אחלה פוסט
    נראה לי שקצת התבגרת… זה בסדר, זה טבעי 🙂

    Reply to this comment
  3. רעש של התזה

    14. יונ, 2018
    10:54

    תודה על הפוסט. אהבתי מאוד.

    חש את אותן התחושות בשנים האחרונות לגבי כדורגל.

    לעניות דעתי, כמובן שחלק מזה מגיע מהתבגרות (אני לא אשכח את ההתרגשות שלי מברזיל ב-1998 וב-2002. גם אני לא הפסדתי אף משחק בשני הטורנירים הללו), אבל חלק נוסף במשוואה מגיע מכך שכדורגל זה משחק שקברניטיו בפיפא נמנעים מכל התחדשות שהיא – זה יכול להיות הקטנת המגרש, קיצור המחציות, לאפשר חילופים נוספים ולא את השלושה הקשיחים הקיימים – לדוגמה, שחקן שנפצע והוחלף, אך טופל בחדר ההלבשה ויכול לחזור, צריך לחזור.

    לפני שנים, הספורט מספר אחת שאהבתי היה כדורגל שסיפק לי המון דרמות בגיל צעיר, אבל לאחר שהתבגרתי, הבנתי שמדובר בספורט שדי צועד במקום – הספורט האמריקאי משאיר לו אבק עם התחדשות, חוקים חדשים, התאמה לזמן המודרני וכו'.

    נקווה שגם בכדורגל תגיע מהפכה.

    שוב תודה על הפוסט – החוויה האישית מרתקת.

    Reply to this comment
  4. צביקה

    14. יונ, 2018
    11:37

    אחלה טור

    Reply to this comment
  5. פאקו

    14. יונ, 2018
    11:37

    מעולה ראובן. אני חושב שיש תחושה של התפכחות בכל הקשור לכדורגל העולמי. מאז חוק בוסמן, כדורגל הקבוצות מאפיל על כדורגל הנבחרות בכל הקשור לרמה. אחר כך, מחלחלת התחושה הבעייתית לגבי כדורגל הקבוצות, כי אין בו איזונים כלכליים כמו שיש בנבא למשל, מה שמאפשר תופעות של קבוצות על שמתחרות בינן לבין עצמן.
    מצד שני, אם היית במשחקים בדרום אפריקה, יכול להיות שנגרם לך נזק מוחי מהרעש של הוובוזלות.

    Reply to this comment
  6. ניר

    14. יונ, 2018
    13:55

    טור נפלא.
    אני בתור אחד ששרוף על כדורגל כבר סופר את השניות משבוע שעבר. אומנם זה נכון שאני לא ממש מסתכל על משחקי נבחרת בדרך כלל אבל שיש תחרויות כמו: מונדיאל,יורו או קופה אמריקה אז אני בהחלט מבלה שעות בקריאת כתבות וגם בצפייה בטלוויזיה.
    אני חושב שאם היית שואל שחקן מה הוא מעדיף, זכייה בליגת האלופות או במונדיאל אני די בטוח שהיו אומרים לך ללא ספק שהם מעדיפים מונדיאל, זה כבוד למדינה ולדגל. אולי בגלל זה קצת ירד לך החשק כי סה"כ היית במשחק הכדורגל הכי חשוב שיש.

    Reply to this comment
  7. עידן

    14. יונ, 2018
    14:46

    זה טבעי.גם אני כבר לא מתרגש כמו שהייתי ילד.מה גם שהיינו ילדים לא הייתה את האינפלציה של השידורים שיש היום ומונדיאל היה משהו יחודי אבל זה לא אומר כמובן שלא אצפה בכל המשחקים.רובם בחי ואת אלו שלא אצליח לראות בחי אז אחר כך בהקלטה

    Reply to this comment
  8. Avri

    14. יונ, 2018
    15:26

    לגמרי מבין אותך. זה כנראה שילוב בין הגיל, חיי המשפחה, הציניות והמסחור. אצלי זה תופס לכל ספורט כשבוסטון סלטיקס לא משחקת, ולראיה השעמום שאחז בי בגמר האחרון. ידעתי שאני צופה באירוע היסטורי – קבוצה שתוזכר עוד 20 שנה בויכוחים על מי היתה הכי גדולה נגד לברון שהוא אירוע הסטורי בפני עצמו. אבל המחוג פשוט לא זז הרבה במד ההתרגשות. יש עניין, אבל אין רגש. זה הובי, לא פשיין.
    ובצירוף מקרים יפה, בדיוק היום ברצ׳ מזכיר לי בפוסט פה ליד איך כילד לא היתה התרגשות גדולה יותר ממשחקי כדורסל בליגה המקומית, עם הרעש, הריח הדחוס, הדקלום של הסגלים עד לאחרון שחקני הנוער והנשמה שהשאירו שם על הפרקט. והיום, בגדול, די כלום. חוץ מהסלטיקס. שם אני עדיין צורח באמצע הלילה מול הטבלט.

    Reply to this comment
  9. פאקו

    14. יונ, 2018
    15:43

    טור של עוזי דן (היקר) שמדבר על אותו העניין:
    https://www.haaretz.co.il/sport/world-cup/.premium-1.6175688

    Reply to this comment
    • Avri

      14. יונ, 2018
      16:26

      מה עם איזה קופי פייסט לאלו מאיתנו שלא לקחו משכנתא בשביל לממן מנוי להארץ?

      Reply to this comment
      • פאקו

        14. יונ, 2018
        17:07

        ביקשת, קיבלת.

        ייתכן שזהו המונדיאל האחרון, בואו ננסה ליהנות ממנו

        רמת כדורגל הנבחרות בירידה מתמשכת, הענף הפך לממוסחר מדי והשחיתות מרתיחה, אבל זה עדיין השיא של המשחק היפה – זה שמביא לנו אהבה טהורה, חדוות ילדות, והוא החיים עצמם

        ההרגשה היא שלגביע העולם ברוסיה מצפים קצת פחות משציפו לטורניר הקודם בברזיל, או לאלו שלפניו; עדיין סופרים ימים, מחשבים חישובים, דנים בסגלים, מתכננים איפה לראות – אבל פחות. זוהי לא תחושה סובייקטיבית, אלא רושם משיחות עם לא מעט אוהדים. בוודאי צעירים שחיים יותר את ליגת האלופות, אבל גם בני דורי ו"זקנים" אחרים שעבורם "הגביע העולמי" היה האירוע החשוב ביותר במעגל של ארבע שנים. התרחשות מיתית, בעלת הילה של קדושה, לא פחות.

        האם הסיבה לכך טמונה בירידה ברמת כדורגל הנבחרות? התשובה הזו אינה טובה מספיק, כי התהליך הזה כבר נמשך דור. בוודאי שפעם, לפני הגלובליזציה, לפני חוק בוסמן, לפני שאיפשרו לקפיטליזם חזירי להשתלט על הקבוצות הגדולות, כדורגל הנבחרות היה הדובדבן שבעוגה. לא רק הכי חשוב והכי מעניין, גם הכי טוב. מי היתה יכולה להשתוות לברזיל של 82' או הולנד 74'? מי היתה קרובה ליכולת של ברזיל 70' או נבחרת הפלא ההונגרית? כיום, כמובן, ברצלונה ומנצ'סטר סיטי, ריאל מדריד ויובנטוס, טובות מכל נבחרת, אבל לא הרבה השתנה מבחינה זו בעשור האחרון.

        האם זה נובע מגודש הכדורגל לו אנחנו זוכים? פעם גביע העולם היה פחות או יותר האפשרות היחידה לצפות במשחק היפה בשידורים ישירים. לא היו כאלה מהליגה הישראלית ובוודאי שלא מליגות בחו"ל או מגביעי אירופה. במקרה הטוב, הוקרנו משחקי נבחרת רשמיים. הציפייה למונדיאל, גם בגלל זה, היתה אדירה. אלא שגם פה השינוי לא חל לאחרונה. כבר שנים לא מעטות אפשר לראות בערך כל משחק כדורגל מעניין על הפלנטה. כמות ערוצי הספורט והשידורים הישירים, כולל מליגות חצי זניחות, היא מרשימה. יש שיגידו מוגזמת.

        אז אולי ההבדל הוא שחולצת הנבחרת, שהיתה שיא המאוויים של כל כדורגלן, כבר אינה כזו, שעכשיו הכל מסתכם בחישובי תועלת קרים? בוודאי שבעבר הנבחרת היתה פסגת השאיפות, עבור השחקנים והאוהדים, והשיא היה להיות חלק ממנה בטורניר החשוב מכולם. שחקנים לא קיבלו כסף על השתתפות ולא התקוטטו על בונוסים. הסמל, שבמקרה הזה הוא גם לאומי, היה העיקר. אלא שגם כאן השינוי לא חל בארבע או בשמונה השנים שחלפו מהמונדיאל האחרון או מזה שקדם לו, גם כאן יש הידרדרות מתמשכת כבר דור.

        מה שכן קרה בשנים האחרונות הוא שהשחיתות בפיפ"א הגדישה את הסאה. החשדות הברורים הפכו לעובדות, רוב בעלי התפקידים התפטרו/פוטרו/נחקרו/הורשעו/יורשעו, ולא נראה כי השינויים המבניים והאנשים החדשים באמת טובים מקודמיהם; מה שכן קורה זה שהמונדיאל יתקיים ברוסיה, אשר זכתה בו בצורה מפוקפקת ואינה בדיוק יעד מועדף או מסביר פנים.

        אבל גם אם אתם שייכים לאלו שמצפים פחות, ההמלצה היא להביט בחצי המלא של הכוס. כן, רמת כדורגל הנבחרות בירידה מתמשכת; כן, הענף הפך לממוסחר מדי וכמעט כל מי שמעורב בו חושב קודם כל על כסף, או על עצמו; וכן, כמו בהרבה דברים אחרים, השחיתות מרתיעה, זועקת, מרתיחה. אבל זה עדיין גביע העולם, אירוע שרק שמו מרטיט לבבות. זהו עדיין השיא של המשחק היפה – זה שמביא לנו אהבה טהורה, תשוקה עצומה, חדוות ילדות והוא החיים עצמם. איך אמר הסופר הבריטי טרי פראצ'ט: "העניין בכדורגל, הדבר החשוב בכדורגל, זה שהוא לא עוסק רק בכדורגל".

        ואם זה לא מספיק, הרי ייתכן מאוד שאנחנו מדברים על המונדיאל האמיתי האחרון. בעוד ארבע שנים הוא יתקיים, אולי, בקטאר. בחורף. אם המחטף החדש של פיפ"א יעבור, אולי כבר בו – אפילו אם יועבר למדינה אחרת – יופיעו 48 נבחרות בפורמט אווילי. וכל זה בלי לדבר על מלחמה או אסונות אחרים. תחשבו על רוסיה 2018 כמונדיאל האחרון, תצפו לו, תתענגו ממנו. מי יודע אם לא נתגעגע אליו.

        Reply to this comment
  10. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    14. יונ, 2018
    20:37

    פוסט מעולה, תודה רבה ראובן.
    מזדהה איתך לחלוטין. לא חושב שזה קשור לגיל, מאחר ובנ.ב.א זה לא קרה (לי לפחות), אפילו ההפך. לדעתי הכדורגל הפך הרבה פחות תחרותי גם בליגות הלאומיות וגם בליגת האלופות. כשאין תחרות אמיתית בספורט, העסק מאבד ממשמעותו. בגלל כל הכסף שנכנס השחקנים, ההתאחדויות ואפילו הקהל נראה פחות מחובר לעניין, ואז זה מחלחל גם למונדיאל. רואים את כל הכוכבים הגדולים בחצי הילוך וזה מבאס. נקווה שזה ישתנה בעתיד, בעיקר בכל הקשור למנגנונים ליצירת תחרות. לא אופטימי.

    Reply to this comment
    • Ljos

      14. יונ, 2018
      20:49

      בדיוק.
      איפשהו בינך לבין עזידאן (תודה, פאקו), סיכמתם כל מה שיש להגיד.

      Reply to this comment
  11. צומפי

    15. יונ, 2018
    02:06

    לנסוע עד פורט אליזבת בשביל כדורגל…ואווו אתה אוהד אמיתי.
    בכל שנה בנסיעה לסקי מגיעות אתי לשדה התעופה חיות מוזרות…
    בדרך כלל הם דוברות ערבית מגיעות מסעודיה והאמירויות…
    ואז מוקדם בבוקר לפני טיסת ההמשך אני נעצר בשירותים , ועם היציאה ונחיתת ההמשך מגיעות חיות אחרות הדוברות שפה ים תיכונית מדוברת מוכרת אפילו הרבה יותר …
    אלו ואלו נוסעים ישירות לקלאסיקו לחבילה של שלושה ימים שעולה בערך כמו נסיעת הסקי שלי ל שש עשרה יום …
    אני מעריץ את האוהדים האמיתיים האלו , פעם גט אני הסתכלתי על משחקים , היום אני ממש לא מבין את הרעיון .
    רוצים לבעוט במישהו אחר או בכדור ?
    תבעטו מה אתם צריכים שמישהו אחר יבעט עבורכם..?
    אך איתכם הסליחה אוהדים שרופים צריך לארוז יש המון שלג השנה וצריך לנסוע לסקי קיץ הפעם , תיהנו לכם ברוסיה ותבעטו בשחקנים האהובים עליכם…

    Reply to this comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *