פלייאוף 2013 טייק 5: הכי גאים שיש / יובל עוז

הכי גאים שיש

יובל עוז

מילה גאווה יש כל כך הרבה משמעויות, ואיכשהו נראה שבכמה ימים האחרונים ב-NBA הליגה הצליחה להקיף את כולן. מגאוות היחידה של קבוצות שהיו עם הגב לקיר וניצחו משחקים של WIN OR GO HOME, דרך גאווה שגובלת ביהירות והתנשאות שהובילה קבוצות פייבוריטיות להפסיד במשחקים אותן היו אמורות לנצח, ועד המשמעות האמורפית של גאווה, משמעות שג'ייסון קולינס דאג לחדד בשבוע האחרון.

את האמת, זה נראה לי קצת מיותר אפילו להתעסק בנושא ג'ייסון קולינס. הרי זה ברור שמבחינה סטטיסטית, בקבוצה כל כך גדולה של ספורטאים, מספר ניכר מהם יהיה בעל נטיות מיניות שונות, אבל איכשהו אף ספורטאי פעיל לא יצא מהארון עד היום. זה הרי היה ברור גם אחרי שמג'יק ג'ונסון חלה באיידס לפני למעלה מ-20 שנה שיש ספורטאים בעלי נטיות מיניות שונות, אבל איכשהו אף ספורטאי פעיל לא יצא מהארון עד היום. זה הרי היה ברור גם כשג'ון אמיצ'י, שחקן עבר ב-NBA, יצא מהארון לפני כמה שנים, שיש ספורטאים בעלי נטיות מיניות שונות, אבל איכשהו אף ספורטאי פעיל לא יצא מהארון עד היום.

תמונהאפור זה הורוד החדש. ג'ייסון קולינס

קשה להצביע על הסיבה שבעקבותיה אף אחד מהספורטאים הללו לא עשה את הצעד שקולינס עשה השבוע, יכול להיות שזה פחד להיות שונה, ואולי זה בכלל הבורות של החברה, כמו שמספר לא מבוטל של טוקבקים הוכיחו בצורה מובהקת. אני מקווה שהצעד של קולינס, שלמען האמת חייבים להגיד שמדובר שחקן די אפור, לא יהיה עץ נופל ביער שומם אלא צעד שיקדם את המודעות ויצמצם את הבורות.

אם נחזור לענייני כדורסל, קצת אירוני שדווקא בשבוע בו הגאווה המינית נושאת את דגלה אל על, הגאווה הקבוצתית של הקבוצות בפיגור בפלייאוף הזה הפכה גם היא לאישו. לא פחות מארבע קבוצות הגיעו עם מצב של גב לקיר, שתיים מהן במצב של משחק הדחה, והצליחו לשמור את הסדרה בחיים. בוסטון שוב הוכיחה לנו שגם אם ברור שהם כבר לא האריה הכי גדול בכלוב, עדיין יש להם לב של אריה ולמרות ניסיון קאמבק של הניקס, ג'ייסון טרי היה שם בהארכה עם 9 נק' כדי להבטיח את הניצחון הראשון בסדרה.

הניצחון של הסלטיקס היה, כמו תמיד, מלא ברומנטיקה ובגאווה, אבל אולי זה כל מה שנותר לקבוצה הזו. אם במשחק כל כך מזעזע של כרמלו (10 מ-35 מהשדה, 7 איבודים) בפרט, והניקס בכלל (23.3% מהשלוש, 13 איבודים במחצית הראשונה) הם הצליחו לחזור מפיגור 20 ברבע השלישי (שוב, בזכות דקות טובות של ריימונד פלטון) זה אומר משהו על הקבוצה של דוק ריברס. הסלטיקס איבדו 16 כדורים במשחק הזה ופשוט לא הצליחו לגמור אותו בדקות שנראה שהניקס לא יכולים לזרוק זריקה מדויקת לתוך האוקיינוס. מצד שני, אולי עם ראג'ון רונדו חזרה בסגל, והמשך ההתקדמות של ג'ף גרין, הלב והגאווה יתחברו לכשרון והירוקים יחזרו להיות באמת תחרותיים. אחרי שענני הסיבוב הראשון יתפזרו, נדון בנושא הזה קצת יותר בהרחבה.

תמונההאוורד במשחקו האחרון כלייקר?

על הצד השני של סקאלת הגאווה, ניצבת הלוס אנג'לס לייקרס. למרות כל הנסיבות המקלות, הסוויפ מול סן אנטוניו היה מביך, ובעיקר קשה לצפייה. היה קשה לראות שחקן עצום כמו פאו גאסול מנסה להציל את הכבוד הרמוס של הפרנצ'ייז שלו, היה קשה לראות את דווייט האוורד שורף עוד כמה גשרים בדרכו לחדר ההלבשה ובעיקר קשה לראות לאן הולכים מכאן. אמנסטי על קובי או פאו, הארכת חוזה לדווייט, פרישה של נאש, החלפת דאנטוני. איך שלא מסתכלים על זה, אליס אין צ'יינס כנראה צדקו כשאמרו Seems every path leads me to nowhere. גם כאן, כשהעננים יתפזרו, נבחן את האופציות קצת יותר לעומק.

בסדרות היותר מעניינות, אטלנטה וממפיס הצליחו להחזיר את הסדרות שלהם לעניינים. אצל ממפיס נראה שזה קצת פחות קשור לגאווה שנפגעה, אלא באמת לעובדה שמדובר בקבוצת כדורסל שוות ערך, אם לא יותר טובה, מהקליפרס. עם זאת, אצל אטלנטה, שספגה שתי מפלות מאינדיאנה בשני המשחקים הראשונים, החזרה לסדרה קשורה לכך קשר ישיר. ההוקס הם לא קבוצת כדורסל טובה יותר מאינדיאנה, אבל בשני המשחקים האחרונים נראה שמשהו בהם התעורר, משהו שלא חשבתי שקיים בהם וג'וש סמית' נראה פתאום כמו ג'וש סמית', עם משחק מצוין בגיים 4 (29 נק', 11 ריב', 4 אס', 3 חט' ולא פחות מ-16 זריקות מהקו). ביחד עם החולשה של אינדיאנה במשחקים צמודים (מחזיקה במאזן החלש ביותר במשחקים שהסתיימו בפער של מתחת ל-5 נק' מבין קבוצות הפלייאוף העונה), אולי לא כל כך מהר נקבל מצ'-אפ בין כרמלו אנתוני לפול ג'ורג' בחצי הגמר האזורי.

תמונהסטפן קרי. סופרסטאר

אבל עם כל הכבוד לאטלנטה, הקבוצה שהכי בולטת בנושא הגאווה היא גולדן סטייט ווריורס. האורקל של גולדן סטייט הוא הדבר הכי קרוב שיש לקולוסיאום בליגה, וכשגולדן סטייט משחקת בו, השחקנים שלה נראים כגלדיאטורים. פתאום אנדרו בוגוט נראה כמו הבחור המפחיד הזה מאוסטרליה שהבטיחו לנו, פתאום קארל לנדרי נראה בלתי ניתן לעצירה, וסטפן קרי פשוט עושה היסטוריה מדי ערב.

פול ג'ורג' וג'יימס הארדן קצת נרגעו אחרי פתיחת הפלייאוף המצוינת שלהם, אבל קרי פשוט מסרב להתקרר, ומתקרב לדרגת סופרסטאר עם כל דקה שעוברת. אחד מחבריו לקבוצה אמר שמהרגע שהוא עובר את החצי הוא בטווח איום על הסל. כל מי שראה את משחק 4 מול דנבר יודע שזה לא צחוק. קרי רצח את המשחק ברבע השלישי עם 9 נק' תוך דקה וכמה מהלכים מטורפים, ומי בכלל זוכר שהנאגטס היו פייבוריטים בסדרה הזו ושגולדן סטייט איבדה את דייוויד לי? נראה שאין שם ראוי יותר לקבוצה הזו מאשר לוחמים, וכשהקבוצה הזו מחברת את הגאווה והעצמה של הבית שלה עם רמת הכשרון המדהימה שלה, הסיבוב השני נראה קרוב מתמיד.

באדיבות

yuvaloz.wordpress.com

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. סם פרקינס

    1 מאי 2013 09:04:42

    אחלה טייק.
    מילה על הרגריזליס: הם קבוצה שבנויה לפלייאוף- הגנה רצחנית והתקפת חצי מגרש מסודרת ויעילה. קו דמי מפחיד, גם מבחינת כישרון וגם מבחינת קשיחות.
    הבעייה היחידה שלהם היא המחסור בשחקן לרגעי הקלאצ' (וגם בסקורר). בפלייאוף הבלתי נשכח שבו הם שיטחו את ס"א מהמקום השמיני זה היה זי בו, ובמשחקים האחרונים הוא עושה קולות שזה יכול להיות הוא גם הפעם.

  3. אייל יהלום

    1 מאי 2013 14:44:18

    קונאן אובריאן התלוץץ וצייץ בטוויטר " אני מאוד גאה בג'ייסון קולינס על האומץ להודות שהוא שחקן של וושינגטון וויזארדס"

  4. מנחם לס

    1 מאי 2013 16:54:02

    פוסט מעולה כרגיל. בקשר לקולינס, החדשה הגדולה והחשובה מכולן היא העובדה שאיש לא התרגש מזה יותר מדי. מלבד כמה טוויטרים לא קרה דבר: לא שמעתי ולו קול אחד נגדו ונגד גייז, וכעבור שלוש-ארבע שעות כמעט שכחו מזה, והחדשה הגדולה היתה שהג'טס שיחררה את טים טיבו. ז"א שבארה"ב לפחות גייז זה כבר לא ביג דיל. כמעט בחצי המדינות כבר אישרו נשואים בין מין אחד, והיום כבר כולם שכחו מקולינס.
    אגיד דבר אחד נוסף שאולי יישמע איום, אבל אולי הוא לא רחוק מהמציאות: אולי הבנזונה הזה קולינס הביא לעצמו חוזה לשנה הבאה, כי ללא ההודעה וושינגטון ע-ל ב-ט-ו-ח לא היתה נותנת לו שנה נוספת. 2.2 נק' ו-1.1 ריב' למשחק גם מומי יכול לעשות. אבל עכשיו אם לא יקבל חוזה יגידו "בגלל שהוא גיי". אז אולי הוא עבד על כולנו כי מיליון דולאר זה מיליון דולאר. לא שהוא לא גיי, אבל המחשבה קדימה אולי עזרה "קצת"…

    1. יובל עוז

      1 מאי 2013 21:12:15

      לגבי החלק הראשון של התגובה, מסכים איתך מנחם, זה גם למה הקדשתי לזה פסקה וחצי בקושי, וגם אמרתי שזה נראה לי מיותר.
      לגבי החלק השני, קראתי את הראיון איתו ודווקא קיבלתי רושם כאילו די על הזין שלו כבר מה יקרה בליגה ושהוא מרגיש כאילו הוא די עשה את שלו ושאם הוא יקבל או לא יקבל חוזה לא ממש משנה לו.
      אבל אין ספק שהאמירה הזאת שמה אותו על המפה, משהו שאף פעם לא היה קורה בזכות יכולות הכדורסל שלו.

      1. דדי

        1 מאי 2013 21:23:54

        לדעתי ברור שאחת הסיבות העיקריות שהיה לו את האומץ לעשות את הצעד הזה היא שברור לו שהוא בסוף הקריירה שלו בליגה.
        אולי עוד עונה, אולי לא – אבל הוא כבר כמעט גמר.

        לא שזה לא מכובד ואמיץ בכל מקרה, אבל זה לא מקרי שזה קורה רק עכשיו…

        ואני לא לגמרי מסכים לגבי בוסטון – לדעתי זו לא הגאווה אלא החיסרון של סמית שאיפשר לבוסטון להתמודד עם הניקס כשווים מול שווים התקפית, וניצחון שלהם בבית בתנאים האלה היה די מתבקש (וגם אותו הם גרדו בקושי).

        אם ינצחו היום – אני בהחלט אתרשם ואופתע, אבל עם סמית חזרה על המגרש אני אתפלא אם זה יקרה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט