השוער שנתן הכול, כולל את חייו – יהודה תובל ז"ל 1945-85 / מולי

 

יהודה תובל ז"ל

הכדורגל הוא לא מה שהיה פעם. גם הכדורסל לא. יודעים מה, המדינה שלנו היא לא מה שהיתה פעם.

אני אדם קשיש. הסיבה היחידה ששיער ראשיי אינו מאפיר היא שיש לי קרחת. חוויתי בחיי כנער יריות בירושלים מעבר לחומה שהפרידה בין הצד הירדני לצד הישראלי של העיר; הופגזתי קשות בירושלים במלחמת ששת הימים; חוויתי את אימת השידור החי שהגיע מיד לאחר הצפירה שקטעה בברוטליות את תפילות יום הכיפורים; הופגזתי בעמק החולה במבצע ליטני ועשרות פעמים במטולה ועל גבול לבנון עד ובמשך "מבצע שלום הגליל" או מלחמת לבנון הראשונה, שלא לדבר על לבנון בשנים שאחריה.

הטילים שנפלו רמת גן עם פריצת מלחמת המפרץ הראשונה מצאו אותי קפוא בפטרול לפנות בוקר על ציר המערכת בצפון רמת הגולן, ואני לא מדבר אפילו על שירות מילואים של מעל לשנה באינתיפאדה הראשונה והשנייה…

ויודעים מה? אני לא  מיוחד. רבים מבני דורי עברו את אותו מסלול כמוני. נורו והופגזו ונפצעו, באימונים בפעולות, בפיגועים ובמלחמות, וחלק מהם כבר אינם איתנו. אינם איתנו עוד מאז.

כשאתה במלחמה, החלק הקשה ביותר הוא לשמוע בחדשות עוד ועוד ועוד שמות שאתה מכיר. המוות קשה בעיקר כשהוא נוגע בך אישית.

ואיכשהו, למרות מכרים שאיבדתי, למרות בני משפחה, אפילו למרות חברים, אחד השברים הגדולים ביותר שחשתי, היה בעשירי לפברואר 1985, כשהגיעה אלי הידיעה שיהודה תובל, השוער הנפלא של הפועל ירושלים, נהרג מפיצוץ מוקש בעמדה בה הוצב, בתוך לבנון, סמוך למטולה.

אנו רואים ספורטאים, במיוחד בנערותנו, כמורמים מעם. אני מעריצים אותם, שמים אותם על מעין פסגת האולימפוס, כי עבורנו,  הם הרי מינימום בני-אלים אם לא אלים.

אני הייתי נער נמוך במיוחד, הנמוך בכיתתי ואולי אפילו בשכבה.  המטורף הוא שזה לא מנע ממני מלהיות שוער. לא סתם שוער, השוער. בעולמי היו שוערים מיתולוגיים מהעולם כמו לב יאשין וגורדון בנקס, ומהארץ כמו חודורוב, ויסוקר, חיים לוין…  אבל היו שני שוערים שנכנסו לי ללב: אריה בז'רנו שהיה (לדעתי לפחות) השוער  הנמוך והחתולי ביותר בתולדות הליגה, ושעשיתי כמיטב יכולתי ללמוד את דרכיו ולחקות אותו, ובעיקר: יהודה תובל.

משהו באופו שבו האיש הזה, שמעולם לא החלפתי איתו אפילו מילה אחת, יצק בי קסם. משהו בנאמנות שלו, בהתנהלות הכמעט כבדה שלו, ברצינות, באופן בו היה מרוכז במשחק. אני זוכר משחקים שלמים בקטמון בהם נדדתי במחצית לצד השני כדי לראות את המשחק מהזווית שלו, מאחורי השער.

קשה להסביר מה הוא היה עבורי. מודל לחיקוי. מושא אהבה תמים. זה ששמר על השומרים (המגנים) בקבוצה שאהדתי.

ואתם יודעים מה, לכן, איכשהו, איכשהו לא מפליא אותי שדווקא הוא, מכולם. דווקא הוא הפך לכדורגלן היחיד שאני מכיר שנפל בלבנון.

לא, יהודה תובל לא יהיה מישהו שיתחמק משירות מילואים. יהודה תובל לא יהיה מישהו שיסכים שאחרים ישמרו במקומו.

כששמעתי על מותו משהו נשבר בי.

למרות כל היריות והפגזים. למרות כל השמות שליוו אותי עוד מנערותי, שמות שאתה חוזר לשמוע כל ערב יום זיכרון, דווקא מותו של אליל נעוריי, מותו של מי שהכי קרוב אליו אי פעם הייתי רק כשבא לאסוף כדור מאחורי השער –  ורק גדר תיל ועולם שלם מפרידים אז בינינו… למרות כל אלו… השבר שחשתי אז, היה שבר ההטמעה של הזמניות שלנו בעולם מחד, ושל הבו-זמניות הנצחית של אהדת הנעורים שבי מאידך.

שלושים ושלוש שנים עברו משנת 1985. ואני זוכר, לא רק ביום הזיכרון אבל גם בו, אני זוכר את יהודה תובל. כדורגלן. שוער. אדם שלא איפשר לאחרים להיות שומרי השער במקומו. הכדורגלן היחיד שאני מכיר שנהרג בשירות קרבי.

יהי זכרו ברוך.

 

רב טוראי
יהודה תובל
בן ססיל ויהושע
בית העלמין הצבאי: הר הרצל
אזור: ד     חלקה: 10     שורה: 1     קבר: 3

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  7. אלעד אייל

    17 אפר 2018 22:23:30

    תודה מולי.
    אחד הימים המשמעותיים ביותר בלוח השנה. יום שבו תחושת חיבור עמוקה לכלל ולפרט. יום שבו עצמה גדולה וגאווה משמשים בערבוביה עם דוק של כאב ועצב גג

  9. מנחם לס

    17 אפר 2018 22:35:25

    חבר טוב שלי – אחד מחברי הטובים – ראובן טל, אף הוא כדורגלן (קיצוני שמאלי, הפועל חיפה), נהרג בזמן מלחמת המפרץ מטיל שנפל בקיבוצו (לא מאמין ששכחתי את שם הקיבוץ. שכן למשמר העמק ליד כביש הסרגל).

    ניפגשנו במכון וינגייט ב-1958 ומיד נדבקנו. אשתי רינה ז"ל ואשתו גם הן חברו וכך הפכנו לרביעייה שניפגשה לעתים קרובות ובכל ביקור בארץ.

  13. אפלטון

    18 אפר 2018 01:00:26

    תודה מולי. שמעתי הרבה, וכך גם חשבתי שאצל מי שזה פגע קרוב אליו, כל יום הוא יום זיכרון. בשנים הראשונות זה היה ככה אצלי. בכל מקום שבו הייתי, יוסי, אלעד ומתן היו איתי. גם בטוב וגם ברע. בארץ ובחו"ל.
    הרבה מעל עשור עבר, והחיים ניצחו. השאירו את המתים מאחור.
    היום הזה נשאר להזכיר לי אותם. לא לשכוח את מי שנשאר שם בגיל 19. גם אם זה רק יום אחד מסכן בשנה. גם אם אין לי לב או פרצוף להסתכל להורים שלהם בעיניים. לא אז ולא היום. מאז שנתבקשתי לייצג את היחידה יחד עם קצין העיר אצל ההורים של יוסי באותו לילה. הצרחות של אמא שהרגע איבדה את הילד שלה, שהתפשטה בכל הבניין בתוך שניות, התיישב על המצפון שלי, ואפילו לא הייתי איתו באותו לילה. אפילו לא היינו חברים כאלו טובים. רק כל המסלול היינו ביחד, ואז בקורס מכ"ים, תמיד מתחרים על אותו תפקיד, תמיד היה קצת יותר טוב. תכלס יש מצב שקינאתי בו, עם החיוך הזה והגובה שגרם לכולם להסתכל עליו מלמטה למעלה. רק אחרי הקורס אני בחרתי לפקד על צעירים, והוא הלך למבצעית. אולי אם הייתי נשאר לצידו… בהלוויה כבר לא הייתי אותו בן אדם. לא הורדתי דמעה מאז אותו לילה בבלוק ביהוד. בהלוויה כבר היה יותר נראה כמו מחזה שצריך לעשות, שום דבר לא נראה אמיתי.
    בחרתי לפקד על צעירים בגלל אלעד, תמיד נראה כיף כזה. המפקד המניאק מהטירונות. נראה כמו נילס הולגרסון כזה. חיפאי צפונבון ויקה, כולנו שנאנו אותו, יודעים שהוא מעמיד אותנו בלילה בשלשות וצועק עלינו בשביל הקטע, רוצה לצאת לקצינים מוקדם. כמה שבועות אחרי יוסי נפגשנו לפני שיצא עם החבר'ה שלו למארב, הוא כבר היה עם שני פסים על הכתף, נראה לי כבר היה מוכן להשתחרר, עדיין עם חיוך של מנייאק, אבל עייף כזה. שבועות שאף אחד מאיתנו לא ישן. בדיוק הייתי עם החיילים שלי באותו מקום שהוא הלך כמה ימים לפני, אותו מארב לאותה חוליה שביצעה את הפיגוע הנורא בעמנואל, פעם ראשונה (ולא אחרונה) שהייתי צריך לגרד פיסות מוח מהנעליים, והריח עדיין ישב אצל כולנו בנחיריים. גם אנחנו נרדמנו כמה ימים לפני, והנקודה שמצאתי, לא הייתה אידיאלית, המון שטח מת. רציתי להגיד לו שיזהר לא להירדם, או שפשוט יזהר, אבל רק טפחתי לו על הכתף ואמרתי לו שנדבר כשיחזרו, מלא זמן לא התראינו. איך אפשר להירדם במארב שאתה יודע שיש חוליה שמסתובבת חופשי באותו הוואדי? כנראה בקלות. הצוות של אלעד התעורר יחד עם החוליה שבחרה את אותה נקודה לבלות בה את הלילה, אותה נקודה שבה שכבתי כמה לילות קודם. אותה נקודה שעליה הצבעתי בתדריך כנקודה טובה. לא יודע למה. היא לא היתה כזו טובה, או שטובה מדי . הם שכבו מטרים בודדים אחד לצד השני כל הלילה. עם אור ראשון הם ניהלו קרב של מטרים בודדים. אני רק יכול לדמיין מי התעורר קודם, ואיך ההרגשה להתעורר לתוך קרב. הפסדנו 2:2. אחד משלהם ברח, מה שהביא למפגש עם מתן שבוע אחרי. שוב פיגוע, הפעם בתחנת הדלק באריאל. שוב איחרתי בכמה דקות לנסיעה, באשמת חברה שלי והגעתי ישר אחרי הפיצוץ. את מתן זיהיתי ראשון, אם מישהו מכם ראה פרצוף מוכר אחרי פיגוע, זה לא זיכרון שעוזב. אף פעם.
    מכאן והלאה די הספיק לי עם עניין הצבא, לפחות עד מלחמת לבנון השנייה, שם הספיק לי סופית מכל עניין ה'מוות של גיבורים'.
    לא יודע אם יש לזה משמעות לאומית. אותי אישית זה מבחיל שילדים מתים בגלל גאוות שווא של לאומנות, או משחקים פוליטיים. ביום הזה אני בעיקר נוגה. לא ממש עצב, אלא כמיהה. לחיים שהיו יכולים להיות להם, לחיים שחייבים להיות, ולעולם לא יהיו, שלמים.

  14. תומש

    18 אפר 2018 02:36:03

    מרגש, תודה. הנה משהו על חברי אבישי לוי ז"ל
    לכל אחד יש את הנופל שלו. אצלנו אין כאלה במשפחה הקרובה. יש בן דוד של אמא שנהרג במלחמת השחרור. אין שואה. יש אח של אבא שנהרג בתאונה כשהיה חייל ולא הכרתי אותו. חוץ מזה זה הולך כבר לפוגרומים ברוסיה. אז אני חושב כל שנה על אבישי לוי. בעצם, פעמיים בשנה. היום, ובמשחק הכדורסל השנתי לזכרו שאנו עורכים במגרש של הצופים. בשנה שעברה היתה הפעם הראשונה שהזקנים הפסידו לנבחרת השבט הנוכחית. הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שלא שיחקתי, אבל זה לא נכון. אבישי נהרג באסון המסוקים והשאיר אחריו את אשתו, אהובתו מהשכבה, ענבל. ואת בתם, עמית. הקלישאות טוענות שהטובים ביותר, והיפים, והאצילים…אז כאן זה נכון. ואולי תמיד, בעצם. לא הייתי חבר קרוב שלו. חבריו הקרובים הם חברים קרובים. אבל אור וחום תמיד עטף אותי כשהייתי לידו. באמת היה הכי יפה. וכדורסלן הכי טוב. ואציל נפש וישר וחכם. ומנהיג. כזה שתמיד מאמץ אליו את הליצן, והנידח, והמוזר. גבר. מאלה שהם גבר מגיל שמונה… באופן מוזר הכרתי גם את הטייס השני מהאסון. ישיש עדן. אלמנתו עבדה עם אמא שלי הרבה שנים. שני הטייסים, היפים, האצילים, התנגשו זה בזה. ארץ אהובה וארורה שמשאירה אבירים כזנבות עשנים. אבל אני חושב עליו גם כשאני קולע לסל. וזה יפה. וטהור. כמו הבלטות השחוקות שבמגרש. כל אנדרטה מגיעה לפרקה כשילדים משחקים לרגליה מחבואים

  17. הייט אשברי

    18 אפר 2018 06:02:53

    אני זוכר את תובל , למרות שלא הכרתי אותו אישית . באותן שנים עדיין הלכתי לעיתים לצפות בכדורגל (נוהג שהפסקתי כליל אחר כך ומזה יותר מ-40 שנה לא הלכתי בארץ למשחק ) . היה לי בצעירותי חבר אוהד הכח ר"ג , והוא סחב אותי ב-1972 לגמר הגביע בבלומפילד, בין הכח להפועל ירושלים . הכח היתה פייבוריטית , אך הפסידה 2 :0 לירושלים , כשתובל שעמד בשער נתן הופעה גדולה וממש נעל את השער .

    יהי זיכרו ברוך , וכך גם זה של 2 בני מחזור שלי בתיכון ועוד אחרים שהכרתי , כולם חיילים סדירים במלחמת יום כיפור , שבכגיל 19 פלוס מינוס נפלו באותה מלחמה איומה .

  18. A.f

    18 אפר 2018 06:17:28

    ציון מזרחי ממושב מגדים.
    נפל בקרב מיידון ב88 כשהייתי בן 4.
    מעולם לא הכרתי אותו ואת אחיו אני מכיר רק בשנתיים האחרונות.
    משהו רק בתמונה שלו, בעיניים שלו גורמות לך ללכת אחריו.
    מפקד גיבור מלח הארץ.
    עד היום שאול מופז המחט שלו ואחרים פוקדים באופן קבוע את בית המשפחה.
    יהי זכרו ברוך.

  19. ינון יבור

    18 אפר 2018 08:30:41

    תודה מולי.
    ואפלטון.
    וכל מי שמשתף.
    יום לא קל. הופך לקשה יותר עם השנים כאשר נולדים לך ילדים, ואתה מתחיל להבין (אפילו בקצת) מה באמת עובר על המשפחות

  20. ori88

    18 אפר 2018 08:36:45

    תודה למולי ולכולם. ריגשתם מאד.
    זוכר את היום שהודיעו על יהודה תובל, שנהרג בלבנון הארורה.

    לגבי סרן ציון מזרחי ז"ל, שהוזכר כאן, הכנתי פעם עבודת מורשת קרב על קרב מיידון. באמת איש מיוחד הוא היה, חייל ומפקד נערץ.
    (מופז היה מח"ט, יניב אדם היה סמ"פ, ציון מזרחי מ"פ, וגם גל הירש השתתף כמפקד).

  22. עופר נוימרק

    18 אפר 2018 13:00:52

    מנחם, ראובן טל שאני מכיר היה מורה לספורט מקיבוץ מגידו(ליד משמר העמק)
    הוא נהרג במחנה עמוס(ליד צומת הסרגל) בששת הימים ממטוס שהתפצץ לידו

כתיבת תגובה

סגירת תפריט